אורי צבי גרינברג

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף אצ"ג)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורי צבי גרינברג
אורי צבי גרינברג
לידה האימפריה האוסטרו-הונגריתהאימפריה האוסטרו-הונגרית בילקמין (אנ'), האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה ישראלישראל רמת גן, ישראל
נושאי כתיבה משורר, מגדולי המשוררים האקספרסיוניסטים בשירה העברית החדשה
חבר הכנסת
14 בפברואר 1949 – 20 באוגוסט 1951
(שנתיים ו־26 שבועות)
כנסות 1

אוּרי צבי גרינברג (בראשי תיבות: אצ"ג; ובשמו העברי אורי צבי טור מלכא; 22 בספטמבר 1896 – 9 במאי 1981) היה משורר ישראלי, מגדולי המשוררים האקספרסיוניסטים בשירה העברית בכל הזמנים, חבר הכנסת הראשונה מטעם סיעת חרות. חתן פרס ישראל לספרות יפה (1957) ופרס ביאליק לספרות יפה (1947, 1954, 1977).

קורות חייו

נציגי "הסיעה המקסימליסטית בארץ ישראל" בתנועה הרוויזיוניסטית - מימין לשמאל: יהושע ייבין, אורי צבי גרינברג, אב"א אחימאיר, 25 ביוני 1927

נולד בט"ו בתשרי, חג הסוכות. בבילקמין שבגליציה,[1] האימפריה האוסטרו-הונגרית, למשפחה חסידית. מצד אמו, בת שבע לבית לנדמן, היה צאצא של האדמו"ר רבי אורי מסטרליסק ("השרף"), ונקרא על שמו. אביו, הרב חיים גרינברג היה האדמו"ר מגלינא, מצאצאי רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב ורבי מאיר מפרמישלן. כשהיה בן שנה וחצי, עברה משפחתו לבירת גליציה המזרחית, למברג (לבוב).

בשנת 1912 פרסם את שיריו הראשונים בעברית וביידיש. ביידית - ערגיץ אויף פעלדער ("אי שם בשדות") 1915.[2] בשנים 1915–1918, במלחמת העולם הראשונה, שירת בצבא האוסטרו-הונגרי ולחם במערכה על סרביה במלחמת העולם הראשונה. בסמוך להכרזת פולין על עצמאותהּ בשנת 1918, נערך פוגרום ביהודי לבוב, ואצ"ג, הוריו ושש אחיותיו ניצלו בנס. חוויה זו השאירה עליו רושם בל-יימחה; רושם שיבוא לידי ביטוי בשירתו. בשנות ה-20 ראה גרינברג בחזונו כי כל יהודי העולם יושמדו, וב-1931 אף כתב את השיר "בָּאֵי במחתרת",[3] שבו הוא מתאר את שני היהודים האחרונים שנותרו בעולם פוגשים זה את זה במחילה מתחת לקרקע. באותן שנים חלם כי יהודים נחנקים ונשרפים לאלפיהם.

בתחילת 1924 הגיע גרינברג לארץ ישראל, כחלק מהעלייה השלישית. שיריו התפרסמו בשני השבועונים המרכזיים של מפלגות הפועלים, "קונטרס" ו"הפועל הצעיר" וציבור הפועלים אימץ אותו בהתלהבות.[4] עם מותו של לנין ב-1924, פרסם גרינברג ב"קונטרס" הספד פיוטי.[5] ביוני 1925 הזמין אותו ברל כצנלסון, לכתוב בגיליון הראשון של יומון ההסתדרות "דבר". במקביל, פרסם כתב-עת משלו, "סדן", שהופיע לראשונה בכסלו תרפ"ה. דבריו של גרינברג בביטאונים השונים של תנועת העבודה היו קיצוניים בתוכנם ובאופן ביטויים, ומאז 1924 ועד סוף 1927 הם פורסמו בעיתון דבר ללא צנזורה. במהלך תקופה זו גם הופיעו מאמרים שיצאו להגנתו מפני ביקורת שנכתבה עליו בעיתונים אחרים. ראשי תנועת העבודה הפגינו כלפיו סובלנות עד שלב מאוחר מאד יחסית, עד שנת 1928.[4]

לאחר מאורעות תרפ"ט העביר ביקורת חריפה על הדרך שבה התמודד היישוב העברי עם מצבו, וחש כנביא שנבואתו התגשמה. בשלב זה החל הקרע בינו לבין תנועת העבודה. בשנת 1930 הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית והחל לפרסם בעיתון שהיה מזוהה עימה אז "דואר היום". הוא התחבר ליהושע ייבין ולאב"א אחימאיר, והוצב במקום השני ברשימה הרויזיוניסטית, אחרי זאב ז'בוטינסקי, ברשימת המועמדים לקונגרס הציוני ה-17. הקרע בינו לבין מחנה השמאל העמיק עוד יותר לאחר פרסום "ספר הקטרוג והאמונה" בשנת 1937, שבו האשים את אנשי קיבוץ משמר העמק (אותו כינה "הפקר העמק") על ההבלגה שנקטו כנגד הפורעים הערבים, וקילל אותם בהשראת קללת דוד את הר הגלבוע: "אל טל בהריך, אל עץ ואל טף".[6] בעקבות ביקורת זו, נודה על ידי מפא"י ועל ידי הנהגת היישוב, והפך למשורר המחנה הרוויזיוניסטי.[7] הוא ביטא בעקביות השקפה לאומית מיליטנטית. אחת משורותיו המפורסמות היא: "ואמת היא תורת בר כוכבא, גם בנפול ביתר".[8]

בעקבות הנידוי, עזב את הארץ וחזר לפולין. הכאב שליווה את העזיבה, בא לידי ביטוי ברבים משיריו. בשנים 1931–1935 ערך בוורשה את העיתון היידי של התנועה הרוויזיוניסטית, "די וועלט״ (יידיש: "העולם"). ב-1936 חזר לארץ ישראל וב-1937 שב לפולין וערך שם את העיתון "דער מאָמענט" (יידיש: "הרגע"). הגיע שוב לארץ ישראל ב-1939, שבועיים אחרי תחילת מלחמת העולם השנייה. הוריו ובני משפחתו נספו בשואה. אובדן הוריו זעזע אותו עמוקות והוא זה שגרם, כנראה, למעצור בכתיבתו. תחושת האשם שלו, של "הבן הבורח", באה לידי ביטוי בשירים שכתב אחר-כך, "שיר אמי והנחל", למשל, או "קינת הבן בברחו מבית אביו ואמו" (בתוך רחובות הנהר, 1951). עד נישואיו חי וגר בארץ עם משפחת ידידו וחברו לדרך ד"ר יהושע ייבין.

לאחר הקמת המדינה נבחר אצ"ג לכנסת הראשונה מטעם תנועת החרות.

בשנת 1950 נישא למשוררת עליזה גרינברג, הצעירה ממנו ב-30 שנה,[9] והיה נשוי לה עד למותו (אחותה של עליזה הייתה נשואה לשמואל תמיר). במהלך שבע שנות נישואיהם הראשונות נולדו לבני הזוג חמישה ילדים: חיים צבי, בת שבע שלום ציון, רבקה חבצלת לב ציון, יוכבד רחל בת ציון ודוד יהונתן. הזוג גר זמן מה בתל אביב, אחר כך בירושלים, ובשנת 1954 עברו להתגורר בשיכון ותיקים ברמת גן, בבית שבנו על מגרש שהעניקה העירייה למשורר.

בשנת 1957 זכה בפרס ישראל לספרות יפה וב-1965 זכה בפרס ניומן. לאחר מלחמת ששת הימים חתם, יחד עם נתן אלתרמן, משה שמיר ואנשי רוח נוספים על העצומה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

בשנת 1977, קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן.[10]

אצ"ג נפטר ביום העצמאות תשמ"א (9 במאי 1981) ברמת גן ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים. על-פי עדותה של רעייתו, כאשר היה בהכרה מעורפלת בסוף ימיו לא דיבר אלא ציטט שורות מתוך שירים שלו. באותה תקופה סעד אותו המשורר מירון איזקסון שגרינברג חיבב וראה כמשורר מתחיל בעל פוטנציאל רב.[11]

על שמו נקראו כמה רחובות בערי ישראל. ב-1999 הוקם בירושלים בית אורי צבי (בעבר כונה "בית מורשת אצ"ג") במטרה להנחיל את מורשתו ושירתו לציבור הרחב.[12]

ארכיונו מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים.[13]

הערכת דמותו

דוד בן-גוריון קשר לגרינברג כתרים של נביא או משורר-נביא.[14] המשורר חיים נחמן ביאליק אמר בהתייחסו לגרינברג: "אִם הַמְשׁוֹרֵר מְטַפֵּס עַל הַקִּירוֹת, כַּנִּרְאֶה הוּא רוֹאֶה דְּבַר-מָה שֶׁמֵּעֵבֶר לָהֶם".[15]

יצירתו

שירתו מורכבת בדרך כלל משירים בעלי יריעה רחבה מאוד, ושורות גדולות ורחבות. אצ"ג לא הסתפק בכתיבת שירים ייחודיים, אלא גם הגן על שיטתו במניפסטים כדוגמת "כלפי תשעים ותשעה", שבו הוא מציג את עצמו כלוחם בודד מול הממסד הספרותי כולו (אחד מול תשעים ותשעה), שם הוא כותב: "הַמְשׁוֹרֵר צָרִיךְ לְהַבִּיעַ אֶת תּוֹרַת הַיְּהוּדִי הַפִּרְאִי, וְאֶת הַמַּצָּב הַקָּטַסְטְרוֹפָלִי שֶׁל הָאֻמָּה". בעקבות כך, התנגד אצ"ג לכתיבת שירה עברית חדשה בז'אנרים הקלאסיים ("למשורר עברי אסור לכתוב סונטות"), ובעד כתיבה אקטואליסטית שתביע את המצב כפי שהוא לאשורו. לדעתו על השירה לפרוץ לתחומים חדשים, שטרם חדרה אליהם.

בשירתו, אצ"ג מבטל את ההפליה בין מילים ממשלבים שונים, והוא מכניס תחת כנפי השירה הכול: שפה גבוהה, תנ"כית, סלנג, יידישיזמים, מילים לועזיות. ניתן למצוא בשיריו בזו לצד זו דמויות שונות מאד ומגוונות, מההיסטוריה היהודית (דוד המלך, משה), מהפילוסופיה (ברוך שפינוזה) ומהמיתולוגיה הנוצרית. בשירתו המוקדמת, הושפע אצ"ג מאד מהפילוסופיה של פרידריך ניטשה.

אצ"ג מנתק את הלשון מכבליה הלוגיים והדקדוקיים. הדימויים בשיריו חריפים וחזקים, והמשמעותי שבהם איננו ההרמוניה עם משמעות השיר, אלא ההעצמה של חוויות הרגע. דימוייו מעמידים לעיתים רבות חיץ בינו לבין הקורא, מכיוון שאצ"ג הרשה לעצמו לצעוד מעבר למובנות הרגילה לקורא העברי:

”וְהָעֶרֶב הַמְדֻמְדָּם מָשׁוּל לְחֶלְקַת הַחִתּוּךְ לְאַחַר שֶׁהֻתַּז הָרֹאשׁ. וְיֵשׁ אוֹתוֹ הָרֵיחַ.”

או:

”וְהָעֶרֶב כַּגָּמָל גַּם הוּא בְּצִמְאוֹנוֹ הָרַב יוֹרֵד וּבָא אֶל הַדָּם בְּגַעֲגוּעִים מְרַצְּחִים.”

בשיריו של אצ"ג, כמאפיין אקספרסיוניסטי, אין משקל מטרונומי ואין חריזה קבועה. את המסרים הפואטיים הוא מעביר באמצעות חיתוך השורות.

מכלול יצירתו רחב יריעה, ההוצאה לאור של כל כתביו השתרעה על פני 17 כרכים.

ספריו

  • ערגיץ אויף פעלדער (1915)
  • אין צייטנס רויש (1919)
  • מעפיסטא (1921, 1922)
  • פארנאכטענגאלד (1921)
  • קריג אויף דער ערד (1921)
  • אימה גדולה וירח (1924)
  • הגברות העולה (1926)
  • חזון אחד הליגיונות (1928)
  • אנקריאון על קוטב העצבון (1928)
  • כלפי תשעים ותשעה - מסה ספרותית (1928)
  • אזור מגן ונאום בן הדם (1929)
  • כלב בית (1929)
  • ספר הקטרוג והאמונה (1937)
  • מן החכליל ומן הכחול (1949)
  • על דעת הנס הנכסף (1950)
  • רחובות הנהר - ספר האיליות והכח (1951)

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אורי צבי גרינברג
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אנקריאון על קוטב העצבון
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אורי צבי גרינברג

אודותיו:

משיריו:

הערות שוליים

  1. ^ לעיתים: ביאליקמין, ביאלה-קאמיין; בפולנית: Biały Kamień. ראו דף על אודותיה, באתר jewishgen בפנקס קהילות פולין, בהוצאת יד ושם (באנגלית)
  2. ^ אריה ליפשיץ, יעקב לוינגר, גרינברג, אורי צבי, האינציקלופדיה העברית יא, עמ' 361
  3. ^ ראו: באתר.
  4. ^ 4.0 4.1 אניטה שפירא, יהודים חדשים יהודים ישנים, אורי צבי גרינברג – אפוקליפסה עכשיו, עמ' 192–193.
  5. ^ אניטה שפירא, יהודים חדשים יהודים ישנים, אורי צבי גרינברג – אפוקליפסה עכשיו, עמ' 198–199.
  6. ^ ספר הקטרוג והאמונה, תרצ"ז, עמ' קמא
  7. ^ דליה קרפל, ממציא הפשיזם הישראלי, באתר הארץ, 30.7.2004
  8. ^ מ'סיקריקין', בַּקובץ: 'אזור מגן ונאום בן הדם', ראו [1]
  9. ^ עליזה שעברה לגור בסמוך לדירתו של אצ"ג ביחד עם מרדכי שלו התגרשה ממנו ונישאה לבסוף לאצ"ג.
  10. ^ מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת בר-אילן
  11. ^ נדב הלפרין, שליפות עם המשורר מירון ח. איזקסון, באתר nrg‏, 26 בינואר 2010
  12. ^ אתר האינטרנט של "בית מורשת אצ"ג"
  13. ^ ארכיון אורי צבי גרינברג באתר הספרייה הלאומית
  14. ^ דן מירון, אקדמות לאצ"ג ירושלים: מוסד ביאליק, 2002, עמ' 215.
  15. ^ דן מירון, 'טורא בטורא, אינש באינש: יחסי ביאליק–אצ"ג כמפגש היסטורי וכמודל פואטי', בספר המתכונת והדמות - מחקרים ועיונים בשירת אורי צבי גרינברג, רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2000, עמ' 67.
  16. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
    פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים         דליה קרפל, ממציא הפשיזם הישראלי, באתר הארץ


הקודם:
גרשון שופמן 		פרס ביאליק לספרות יפה
1947 		הבא:
מקס ברוד
הקודם:
יעקב פיכמן 		פרס ביאליק לספרות יפה
במשותף עם יהודה בורלא
1954 		הבא:
משה שמיר
הקודם:
יהודה עמיחי, ישורון קשת 		פרס ביאליק לספרות יפה
1977 		הבא:
אבא קובנר
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26815815אורי צבי גרינברג

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אורי_צבי_גרינברג&oldid=2537060"