סונטה
סוֹנֶטָּה (או סונט, מאיטלקית: צליל קטן[1]) היא צורת שיר לירי הנפוצה בשירה המערבית, במיוחד האיטלקית, וגם בשירה העברית החדשה. הסונטה מורכבת מארבע-עשרה שורות מחורזות, המחולקות לשני קוורטינים מחורזים בני ארבע שורות, ולשני טרצינים מחורזים בני שלוש שורות.
הסונטה בכללותה משמשת כלי למבע של רגש או מחשבה באופן השואף לשלמות. לרוב שני הקוורטנים מצטרפים לחלק ראשי הנקרא אוקטבה, ושני הטרצינים לחלק משני הנקרא ססטט. האוקטבה והססטט אמורים להיבדל זה מזה באווירה המוזיקלית, ולהצטרף יחדו למכלול אחד. לעיתים תכופות האוקטבה שימשה למבע של שאלה או בעיה, והסטט למבע תשובה או פתרון. היו משוררים שחילקו את הסונטה גם בדרכים מבניות והגיוניות אחרות, כגון חלוקתה לשלושה או לארבעה חלקים.
הסונטה צורת מבע מצומצמת הדורשת הקפדה סגנונית, איזון של מחשבה ומשקל, שלמות מוזיקלית, והישמרות מפני תוכן שגרתי וחריזה מאולצת, על מנת להגיע ליופי ואחדות[2]. צורת שירית זו התחבבה במהלך הדורות על משוררים מאומות רבות. במה כוחה של הסונטה גדול? השיב טשרניחובסקי: "ככל צורה קבועה ומסוימה היא סוללת למפרע מסילה למהלך מחשבתו של המשורר, אבל היא גם המכרחת אותו לרכז את ניצוצי מחשבתו לבל יתעו הנה והנה ולא ידעכו אחד אחד".[3]
כתב יעקב פיכמן: 'הסוניטה היא צורת הבגרות בשירה. כח עצור בה, ליריציזם מסתתר; המיית-לב עצומה מהיותה מפורשת. הצורה הפלסטית המצומצמת מרסנת, פעמים גם מצננת במקצת, על כל פנים - כובשת את הרוח הלירית בהתפרצה, מתגברת עליה; מתגברת, כמובן כדי להביע ביתר עוז, מצורפת ומטוהרת מכל סייגי ביטוי, הנטפלים כמעט תמיד לכל "שפעת רגש"'.[4]
תולדות הסונטה
מקור הסונטה בחצר של פרידריך השני, מלך סיציליה. החוקרים חלוקים האם הסונטה המצאה איטלקית, או שמא מקורה בשירה המוסלמית, וככל הנראה היא התפתחות של שירת הטרובדורים הפרונבסאלית. המשורר הראשון שחיבר סונטות היה הסיציליאני ג'קומו דה לנטינו (באמצע המאה ה-13). מסיציליה הסונטה עברה למרכז איטליה, שם שימשה את המשוררים הטוסקנים גווידו קבאלקנטי, צ'ינו דה פיסטויה, ברונטו לטיני, ודנטה אליגיירי לחיבור שירי אהבה אידיאלית בסגנון חדש מתוק. הסונטה הגיעה לפסגת התפתחותה בסונטות של פרנצ'סקו פטררקה[5], שנחשב באיטליה ובאירופה במשך דורות רבים למחוקק ולמופת של אמנות הסונטה[6].
הסונטות של פטררקה מתאפיינות בתכונות הבאות:[7]
- שחרור מוולגריות ומכובד מטפיזיות שאפיין את הסונטה בתקופות קודמות
- מוזיקליות נעלה
- סגנון ומודולציה יפים
- שפע של סונטות-אהבה שהפך את הסונטה לפופולרית
מאיטליה תפוצת הסונטה התרחבה לארצות דוברות שפות לטיניות, תוך חיקוי המשוררים האיטלקים ובמיוחד פטררקה. עם מחברי הסונטות הנודעים בארצות הנ"ל נמנים לופה דה וגה הספרדי, לואיש דה קמואש הפורטוגזי, קלמאן מארו הצרפתי, ורבים אחרים. באיטליה, משוררים רבים חיברו סונטות בעקבות פטררקה, שהבולט שבהם טורוואטו טאסו.
בשלהי המאה ה-16, גם בעקבות פטררקה, רובם של המשוררים האליזבתנים חיברו מחזורי סונטות אהבה, ביניהם "אסטרופיל וסטלה" מאת פיליפ סידני, "אמורטי" מאת אדמונד ספנסר, והסונטות של ויליאם שייקספיר. ספנסר ושייקספיר המציאו צורות חדשות של סונטה הנקראות על שמם[8]. להלן אופן החריזה בצורות הסונטה השונות:
| סונטה פטררקית | סונטה ספנסרית | סונטה שייקספירית |
| אבבא, אבבא, גדג, דגד;
אבבא, אבבא, גדה, גדה; אבבא, אבבא, גדה, דגה. |
אבאב, בגבג, גדגד, הה. | אבאב, גדגד, הוהו, זז. |
במאה ה-18 מיעטו לחבר סונטות, עד שלקראת סופה הסונטות של המשוררים האנגלים שרלוט סמית' ו-ויליאם בוולס, שהתחבבו על המשוררים הרומנטיים האנגלים, הביאו לתחייה מחודשת של הסונטה. מהמאה ה-19 ואילך חיבור סונטות נהיה נפוץ בכל העולם המערבי וגם במזרח.
הסונטה בשפה העברית
כבר בראשית המאה ה-14, במקביל לדנטה, עמנואל הרומי כתב סונטות בעברית, והיא השפה השנייה (אחרי איטלקית) בה נכתבו סונטות.[9] במהלך הדורות רבים ממשוררי יהדות איטליה חיברו סונטות, ביניהם שמואל ארקוולטי, יהודה אריה ממודנה, משה זכות, עמנואל פראנשיס[10], יעקב פראנשיס, שמשון כהן מודון, אפרים לוצאטו, יצחק לוצאטו, שד"ל, יוסף אלמנצי, רחל מורפורגו, ואחרים[11]. המשוררים היהודים האיטלקים כינו את הסונטה שיר זה"ב[12], שזהב בגימטריא 14, כמניין שורות הסונטה.
מאיטליה הסונטה העברית התפשטה בתקופת ההשכלה לגרמניה ולמזרח אירופה. עם משוררי ההשכלה וחיבת ציון שחיברו סונטות (ספורות) נמנים: שלמה זלמן זאלקינד, נפתלי הרץ וייזל, אברהם בר גוטלובר, מיכ"ל, יל"ג[13], מנחם מנדל דוליצקי, יהודה ליב גמזו, ואחרים[11].
עם המשוררים שכתבו נדבך משמעותי של סונטות בעברית במאה ה-20 ואילך נמנים שאול טשרניחובסקי, יעקב פיכמן[14], יעקב שטיינברג, חיים אברהם פרידלנד, שמעון הלקין, ש. שלום, חיים לנסקי, יצחק עוגן, שמשון מלצר, לאה גולדברג[15], יהודה עמיחי, יוסי גמזו, אהרון שבתאי, אלי הירש, ואחרים. טשרניחובסקי, במבוא למחברת הסוניטות (1922), הירצה על תולדות הסונטה, על קשייה וחומרותיה, על צורות חריזתה השונות, ועל הגיונה הפנימי[16].
הרחבות של הסונטה
מחזור סונטות הוא קובץ סונטות שבמרכזן נושא כלשהו או אדם מסוים. כל סונטה מהווה שיר כשלעצמו, והסונטות כולן מצטרפות ליצירה אחת. דוגמאות: מחזורי סונטות האהבה שהוזכרו למעלה, "נהר דאדן" מאת וורדסוורת', "סונטות מן הפורטוגזית" מאת אליזבת בראונינג, "סונטות לאורפאוס" מאת רילקה, "הסוניטות מבית הקפה" מאת יעקב שטיינברג.
כליל סונטות הוא מחזור של 15 סונטות, כך שכל אחת מתחילה בשורה שבה מסתיימת קודמתה, ובכליל סונטות הירואי, בנוסף הסונטה האחרונה מורכבת מהשורות הראשונות של קודמותיה. כליל סונטות הירואי הוא דבר נדיר בספרות, בשל הקושי הרב שבכתיבתו. דוגמאות לכלילי סונטות שנכתבו בעברית הן "לשמש" ו"על הדם" מאת שאול טשרניחובסקי, "אשה" ו"חנינא בני" מאת ש. שלום ו"כליל החורש" מאת יוסי גמזו.
סונטת-זנב היא סונטה בת 14 שורות שנוסף לה בסופה זנב (קודה) הנחזרת עם השורה האחרונה של הסונטה. צורה זו פותחה באיטליה במאה ה-14, הייתה נפוצה במאה ה-15, ובמהלך הדורות שימשה בעיקר לחיבור סונטות קומיות, אבסורדיות, וסאטיריות. כשהזנב מוגזם באורכו, היא נקראת סונטסה. לדוגמה, הסונטסה "סונטה קטנה עם זנב" מאת קרלו פורטה, שזנבה באורך 177 שורות.
סונטה מתווכת היא סונטה שמצורפות אליה שורות קצרות בנות שבע הברות, הנוספות לאחר כל שורה לא זוגית של הקוורטינים ולאחר השורה הראשונה והשניה של הטרצינים, כך שמתקבלת צורת חריזה כללית: אאבאאב, אאבאאב, גגדדג, דדגגד. צורה זו הומצאה במאה ה-13 על ידי המשורר האיטלקי גיטונה מארצו.
סונטה אקרוסטיכונית היא סונטה בה האותיות הראשונות בכל שורה מהוות יחדו שם או מילה או משפט. המשורר האיטלקי מתאו מריה בויארדו השתמש בה לחיבור סונטות-אהבה.
שימוש בסונטה ביצירות שירה/ספרות
משוררים השתמשו בצורת הסונטה ליצירות שירה וספרות ארוכות. דוגמאות:
- ויליאם שייקספיר שילב סונטות במחזותיו "עמל אהבה לשווא"[17], "מהומה רבה על לא דבר", "רומיאו ויוליה", ו-"הנרי החמישי".
- ג'ון מילטון שיבץ סונטות באפוס בחרוז לבן "גן העדן האבוד".
- אלכסנדר פושקין חיבר את הרומן בחרוזים "יבגני אוניגין" במתכונת סונטות, תוך שימוש בצורת סונטה הנקראת על שמו סונטה פושקינית, בחריזה: אבאב, גגדד, הווה, זז. בעקבותיו חיברו רומנים בצורה דומה ויקרם סת (שער הזהב, 1986), ומאיה ערד (מקום אחר ועיר זרה, 2003).
ראו גם
- פרנצ'סקו פטרארקה
- אדמונד ספנסר
- הסונטות של שייקספיר
- ג'ון מילטון
- ויליאם וורדסוורת'
- יבגני אונייגין
- פעמוני עין כרם
- כליל סונטות
לקריאה נוספת
- פרנצ'סקו פטררקא, מבחר שירים (בתוספת מסה על תקופתו), תרגמה לאה גולדברג, תל אביב 1953
- שאול טשרניחובסקי, מחברת הסוניטות, הוצאת דביר ירושלים, ברלין תרפ"ב (1922)
- דבורה ברגמן, צרור זהובים, סונטים עבריים מתקופת הרנסאנס והבארוק, הוצאת יד בן צבי, 1998
- דבורה ברגמן, שרשרת הזהב: הסונט העברי לדורותיו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000
- דבורה ברגמן, לפרשת התקבלות הסונט העברי, ב-"תרביץ", כרך נו, חוברת א, ע' 123-109, תשרי-כסלו תשמ"ז
- דבורה ברגמן, הסונט העברי מראשיתו ועד ימינו, ב-"מאזנים", אדר א' תש"ס (פברואר 2000)
- יורם ברונובסקי, "אל תבוז לסונט, המבקר": קיצור תולדותיו של הסונט, שיר זה"ב, ב-"מאזנים" אדר א' תש"ס (פברואר 2000)
- ראובן צור, דיוקנו של הסונט, ב-"מאזנים", אייר תשמ"ז (יוני 1987)
- פנינה נוה, חיקוי ומקור ב"שיר ידידות" לאפרים לוצאטו, ב-"תרביץ", כרך כד, חוברת ג, ע' 336-323, ניסן תשט"ו.
- יוסף ליכטנבוים, שיר-הזהב של טשרניחובסקי, ב-"מאזנים" ט"ו תש"ג.
- הלל ברזל, כליל סונטות כז'אנר אצל טשרניחובסקי, ב-"מאזנים," אב-אלול תשמ"א (אוגוסט-ספטמבר 1981)
- יהודית בר-אל, מחזור 'הסוניטות מבית הקפה' ליעקב שטיינברג, ב-"מחקרי ירושלים בספרות עברית", כרך א, ע' 88-73, תשמ"א
- טוביה ריבנר, על סונט אחד של לאה גולדברג, ב-"מאזנים", אדר א' תש"ס (פברואר 2000)
- Leigh Hunt & Adams Lee, The Book of Sonnet, Boston 1867
- Sidney Lazarus Lee, Elizabethan sonnets, newly arranged and indexed, Vol I., Introduction, Westminster 1904
- Michael Spiller, The Development of the Sonnet: An Introduction, New York 1992
- J. Phelan, The Nineteenth-Century Sonnet, Palgrave Macmillan 2005.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: סונטה |
אודות הסונטה
- עמנואל בן-גריון, משהו על סונטות שקספיר ועל המלט, באתר פרויקט בן-יהודה
- אברהם רגלסון, הסונטות של שייקספיר, באתר פרויקט בן-יהודה
- יצחק אורן, הכליל, באתר פרויקט בן-יהודה
- רונן סוניס, סוּגה בשושנים - הרהורים לא אקדמיים על הסונֶטה, הו! 2, יוני 2005, עמ' 199–208
- סונטה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
קובצי סונטות
- דנטי אליגיירי, החיים החדשים, בתרגום עמנואל אולסבנגר, באתר פרויקט בן-יהודה
- שאול טשרניחובסקי, לשמש, באתר פרויקט בן-יהודה
- שאול טשרניחובסקי, על הדם, באתר פרויקט בן-יהודה
- חיים לנסקי, סונטות, באתר פרויקט בן-יהודה
הערות שוליים
- ^ במובן ניגון בכלי נגינה, שהסונטה הקדומה הייתה מלווה במוזיקה כלית.
- ^ כתב ג'ובני גררדיני: "לא די לשים יחד ארבע-עשרה שורות, ולחלקם לקוורטינים ולטרצינים בסדר מחורז, זו עבודה שכל אחד יכול לעשות; אלא לחבר את המחשבה באופן שהיא מתרחבת בפרופורציות נכונות, מסכימה עם ההרמוניה המושלת בסונטה כולה, זו יצירה הדורשת שיפוט עדין, מה שקשה להראות".
- ^ שאול טשרניחובסקי, מחברת הסוניטות, ע' 21-20, ברלין: דביר ירושלים, תרפ"ב (1922)
- ^ יעקב פיכמן, בימים ששה ובלילות שבעה, מאזנים, ניסן תרפ"ט, ע' 13-12
- ^ שחוברו בשנים 1368-1327. יוסף ליכטנבוים כתב שהאידאה המטפיזית של הסונטה הטוסקנית היא אחדות בקוסמוס, תיאום העולם (הרמוניה); כך הסונטות של דנטה ופטררקה משולות לאותן ערים של ימי קדם, החיות בתוך חומותיהן הן.
- ^ מוראטורי, ההיסטוריון הנודע, כתב שהיו לפטררקה כל המידות הטובות של המשוררים העתיקים, אבל בלי חסרונותיהם. הוא ציין את טעמו המשובח, את החן של לשונו, את יפי סגנונו, ואת אצילות מחשבותיו; מה שעשה אותו בצדק לראש המשוררים הליריים האיטלקים.
- ^ לי האנט, אדמס לי, ספר הסונטה, ע' 20, בוסטון: האחים רוברטס, 1867
- ^ בכל זאת, מילטון ו-וורדסוורת', גדולי המשוררים האנגלים בדורות הבאים, העדיפו להשתמש בסונטה הפטררקית, כהיותה מסוגלת ליותר ליריות מצורות הסונטה האנגליות.
- ^ The Golden Way: The Hebrew Sonnet during the Renaissance and the Baroque (review), Renaissance Quarterly 60, 2007, עמ' 619–621
- ^ בספרו "מתק שפתים" עמנואל פראנשיס כינה את הסונטה "שיר חשוב, אפס כי מי שאינו יודע בטיב שירי אדום לא יצליח בהם", ופירט את כללי החריזה והמשקל ומספר התנועות בהתאם לאסתטיקת השיר האיטלקית.
- ^ 11.0 11.1 דבורה ברגמן, הסונט העברי מראשיתו ועד ימינו, מאזנים, אדר א' תש"ס
- ^ עמנואל פראנשיס כינהו ד"י זהב, ובעקבותיו כונה שיר זהב.
- ^ יל"ג חיבר סונטות הומוריסטיות-פארודיות, כגון "השירה מאין תמצא".
- ^ הסונטה של פיכמן היא מזיגה של הסונטה האירופאית הרומנטית/מודרנית ושל הסונטה העברית האיטלקית.
- ^ לאה גולדברג חיברה שירי זה"ב (סונטות בנות 14 שורות), וכן "שירי אהב"ה" (אהב"ה בגימטריה - 13) בני שלוש-עשרה שורות, שהם מעין סונטות פגומות, העוסקות באהבה נכזבת. הסונטות של גולדברג מכונסים בעיקר בספריה "על הפריחה", ו-"ברק בבוקר".
- ^ המוטו של טשרניחובסקי בספרו: "טובה סוניטה אחת, אשר מום אין בה, מפואימה ארוכה".
- ^ כפרודיה על מסורת סונטות האהבה של פטררקה וסידני.
36048938סונטה