אפרו-אמריקאים
אפרו-אמריקאים (באנגלית: Afro-Americans; גם אפריקאים אמריקאים African Americans, או אמריקאים שחורים Black Americans) מהווים קבוצה אתנית בארצות הברית שמקורה ביבשת אפריקה. כינויים אלו עשויים לשמש גם כשמתייחסים רק לצאצאי העבדים שהובאו מאפריקה,[1][2] במהלך ההיסטוריה נקראו האמריקאים האפריקאים בשמות שאינם נחשבים עוד לתקינים פוליטית, כמו "ניגר (Nigger)/ניגרו/ניגה", "בוי", "צבעוני" ושחורים, שכיום הם טאבו. בארצות הברית חיים, נכון למפקד האוכלוסין ב-2012, כ-43.8 מיליון אמריקאים-אפריקאים, שמהווים כ-14.1% מכלל האוכלוסייה. המאבק האפרו-אמריקני הוא מאבק לשוויון זכויות.
מהגרים חדשים ממוצא אפריקאי שצבע עורם שחור נקראים לעיתים אמריקאים אפריקאים גם כן. אולם, התרבות, השפה, ההיסטוריה ומאפיינים נוספים שלהם שונים לגמרי מאלה של אמריקאים אפריקאים החיים בארצות הברית מאז נולדו, או שהם בני דור שני בארצות הברית. במיוחד הכוונה לצאצאי אלו ששועבדו כעבדים בארצות הברית עד למלחמת האזרחים שתוצאותיה הובילו לביטול העבדות. מהגרים מהאיים הקאריביים או מאפריקה, דוברים לעיתים קרובות צרפתית, אנגלית בריטית או שפה אירופאית אחרת כשפת אם. רבים מהם בוחרים שלא להזדהות עם האמריקאים-אפריקאים, ויש המגנים אותם על כך וטוענים כי בחירה זאת נובעת מחוסר מודעות להיסטוריה של היחסים בין הגזעים בארצות הברית.
מצבם של אמריקאים אפריקאים השתפר מאז תקופת השיקום, וכלל פיתוח תרבותי, השתתפות בעימותים ובמלחמות של ארצות הברית, סיום ההפרדה גזעית, ואת הופעתה של התנועה לזכויות האזרח. בשנת 2008, ברק אובמה, שאביו הוא קנייתי-מוסלמי שחור, ואמו אמריקאית-נוצרייה לבנה, הפך לאמריקאי-אפריקאי הראשון שנבחר לנשיאות ארצות הברית, ואף נבחר לכהונה שנייה.
רובם המכריע של האפריקאים האמריקאים הם נוצרים-פרוטסטנטים (78%), ובנוסף גם מיעוטים כמו חסרי דת (12%), ואחוזים בודדים של קתולים (5%), עדי יקוק (1%), ומוסלמים (1%).[3]
מאבק האמריקאים האפריקאים לשוויון זכויות
ערך מורחב – התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית
כפועל יוצא מהיותם עבדים, אפריקאים-אמריקאים היו מופלים לרעה ומשוללי זכויות במדינות בהן העבדות הייתה נהוגה. במשך שנים אחרי ביטול העבדות בעקבות מלחמת האזרחים בארצות הברית, התנגדו רבים מתושבי המדינות שתמכו בעבדות לשילוב מלא ושוויוני של העבדים המשוחררים מבחינה פוליטית, חברתית ותרבותית. כניסיון לאזן בין שחרור העבדים לבין הרצון להמשיך ולהתייחס לאוכלוסייה האפריקאית-אמריקאית באופן מפלה, נחקקו במדינות רבות חוקי ג'ים קרואו (Jim Crow Laws), חוקים אשר מיסדו אפליה והפרדה שיטתית בין האפריקאים האמריקאים לבין התושבים שנחשבו ל"לבנים". חוקים אלה לא נחקקו רק במדינות הדרום, אשר נלחמו להגנה על העבדות, אלא גם במדינות צפוניות, שהשתתפו במלחמת האזרחים לצד מתנגדי העבדות. כך, בין היתר נאסרו במדינות רבות נישואין או קיום יחסי אישות בין לבנים ו"כושים (Negroes), מולאטים, אינדיאנים ומונגולים"; תלמידים לבנים הופרדו מתלמידים לא-לבנים במוסדות הלימודים (ומצב התשתיות ורמת ההוראה במוסדות שיועדו לתלמידים לא-לבנים היה ירוד); אמצעים חוקיים הופעלו על מנת להכשיל אמריקאים אפריקאים מלנצל את זכותם להצביע בבחירות (באמצעות מבחני קריאה או קיום מרשמי בוחרים); קיום הפרדה פיזית באמצעי תחבורה ציבורית (רכבות, אוטובוסים), שטחי ציבור (מסעדות, חנויות, ברזיות, חדרי שירותים ציבוריים, בתי חולים, מגרשי ספורט, גינות משחקים); אמריקאים אפריקאים הופרדו גם ביחידות צבאיות; והתקיימה גם הפרדה בדיור ובהקצאת שטחי ציבור לדיור. חוקים שונים להפרדה ולאפליה ממוסדת נגד לא-לבנים (גם מקבוצות אתניות אחרות) הועברו בכל אחת ממדינות ארצות הברית בין תום מלחמת האזרחים ופרוץ מלחמת העולם השנייה ובחלקם היו תקפים עד סוף שנות ה-60. בנוסף לאפליה ממוסדת, סבלו אמריקאים-אפריקאים, כפועל יוצא, גם מאפליה כלכלית שהעמיקה את העוני בקרבם ומאפליה תרבותית, שבה תרבותם נחשבה ל"נחותה" וביטויי גזענות כלפיהם היו לגיטימיים, ומופיעים אף בזרם המרכזי של התרבות הפופולרית, ומעידה למשל הפופולריות של סוגת הבידור מופע מינסטרל (Blackface), שבה צבעו בדרנים לבנים את פניהם באיפור שחור ושיחקו שחור סטריאוטיפי. גלי אלימות המוניים נגד אמריקאים אפריקאים התרחשו גם הם והוסיפו לתחושת האיום והאפליה של האמריקאים אפריקאים. רבים לא יכלו למצוא מפלט בהגנה חוקית מפני התקיפות הגזעניות האלימות: לעיתים היו אנשי משטרה לבנים מקומיים מעורבים באלימות, והחברים בחבר המושבעים לפי השיטה המשפטית האמריקאית היו לבנים.
ב-1909 הוקמה "ההתאחדות הלאומית למען קידום אנשים צבעוניים" (NAACP, National Association for the Advancement of Colored People) למלחמה באפליה וברדיפות נגד האמריקאים-אפריקאים. שילוב אמריקאים אפריקאים בחיים הציבוריים היה איטי. כך, למשל, אחרי שורת מדליות הזהב שזכה בשם ארצות הברית באולימפיאדת ברלין (1936), נאלץ ג'סי אוונס לעלות לקבלת פנים לכבוד מקבלי המדליות במלון ולדורף אסטוריה בניו יורק במעלית השירות. צעדים ראשונים לשילוב אמריקאים אפריקאים נעשו בחלקים מן האקדמיה ועל ידי אמנים. ב-1935 הקים המוזיקאי הלבן בני גודמן את להקת הג'אז המעורבת הראשונה וב-1940 זכתה לראשונה אישה אמריקאית אפריקאית, הטי מק'דניאל בפרס האוסקר. בכוחות הביטחון האמריקאים הייתה קיימת הפרדה מתוקף חוקי ג'ים קרו שונים, אך בתקופת מלחמת העולם השנייה חלה התקדמות בזכויותיהם של המשרתים האמריקאים אפריקאים, הם שותפו בקרבות וקודמו בסולם הדרגות. לראשונה, קודם אמריקאי אפריקאי לדרגות בריגדיר גנרל (בנג'מין אוליבר דיוויס, 1940), לראשונה הוכשרו מטעם הצבא טייסים צבאיים אמריקאים אפריקאים ("טייסי טסקיגי", 1941); לראשונה קיבל אמריקאי אפריקאי את אות "צלב הצי" (דוריס מילר, 1942), הקצינים הראשונים בצי האמריקאי ("שלושה עשר המוזהבים", 1944) והקצין הראשון בחיל הנחתים האמריקני (1945).
לאחר מלחמת העולם השנייה התגבש שיתוף פעולה בין הממסד הליברלי הלבן לבין התנועה העממית של האפרו-אמריקאים ובעלי בריתם מקרב הלבנים, שמטרתו הייתה לנווט את ארצות הברית לחיסול האפליה, לביטול ההפרדה הגזעית ולשילוב המיעוט השחור בתוך האומה של הרוב הלבן כדי להגיע לאינטגרציה גזעית לאומית. את המוצא הם ביקשו בדגם המיזוג הפלורליסטי המסורתי, שהופעל בארצות הברית מדורות לקליטת קבוצות אתניות לבנות כגון אירים ואיטלקים אל תוך האומה האמריקנית. ב-1947 שולב לראשונה שחקן אמריקאי אפריקאי, ג'קי רובינסון, במשחק מייג'ור ליג בייסבול (במדי הברוקלין דודג'רס). ב-1949 הוכתר רובינסון כ-MVP (השחקן המצטיין). שילובו של רובינסון וזכייתו לא עברו ללא התנגדות של תומכי ההפרדה הגזענית, ושילובו הפך לסמל לפעילות למען זכויות האמריקאים אפריקאים. לאחר רובינסון, החלו גם הליגות בכדורסל (ליגת ה-NBA, ב-1950) בפוטבול (NFL, ב-1953), ובהוקי קרח (ה-NHL, ב-1958) לשלב אמריקאים אפריקאים.
באמצע שנות ה-50 החל בית המשפט העליון של ארצות הברית לפעול לביטול האפליה באמצעות אקטיביזם שיפוטי. פסק הדין הבולט ביותר בהקשר זה הוא פסק הדין בראון נגד מועצת החינוך, אשר קבע כי המדיניות לפיה מותרת הפרדה בין לבנים ולא-לבנים במערכת החינוך היא פסולה על פי התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית, האוסר על אפליה על רקע גזעני. במקביל לפעילותם המשפטית, החלו פעילים למען זכויות האמריקאים אפריקאים בפעולות מחאה לא אלימות ובכללן מצעדים והפגנות, עידוד אמריקאים אפריקאים להירשם בספר הבוחרים והגנה על זכותם להצביע מפני תקיפות גזעניות אלימות, ופעולות שבהן מחו על ההפרדה הגזענית באמצעות הפרתה או באמצעות חרם. המחאה האפקטיבית הראשונה בהקשר זה הייתה נגד חברת האוטובוסים של מונטגומרי (אלבמה), חרם האוטובוסים של מונטגומרי, שארגן מרטין לותר קינג לאחר שפעילה מקומית, רוזה פארקס, סירבה לפנות את מקומה באוטובוס לאדם לבן. פעולות המחאה המשיכו עד סוף שנות ה-60, ולעיתים קרובות, מדינות ורשויות מקומיות לא שינו את עמדתם, אלא לאחר מחאה רחבת היקף, גם עשור לאחר פסיקת "בראון נגד מועצת החינוך". עם זאת, גם במפנה המאה ה-21 ניתן למצוא "כיסים" של הפרדה בארגונים פרטיים (כמו למשל אוניברסיטת בוב ג'ונס הפונדמטליסטית, שאסרה עד שנת 2000 על יחסים רומנטיים בין סטודנטים מגזעים שונים).
חלק מן האמריקאים אפריקאים היו ממורמרים מכך שחרף הישגיה של התנועה לזכויות האזרח, אלימות, אפליה בהחלטות של חבר מושבעים, ואפליה על רקע כלכלי, כמו גם דעות קדומות, לא נעלמו מן המפה החברתית בארצות הברית. החל מאמצע שנות ה-60 קמו מבקרים לדרכו הלא-אלימה והדמוקרטית של מרטין לותר קינג, שקראו לאמריקאים אפריקאים להגן על עצמם מפני הקו קלוקס קלאן וארגונים גזעניים דומים ובמקרים מסוימים "לקחת את החוק לידיים". קולות אלה הובילו להתפתחות תנועת ה"כוח השחור". חלק מפעילי "הכוח השחור" הקימו את ארגון "הפנתרים השחורים" (ב-1966). אחרים שחלקו על קינג פנו לאקטיביזם תרבותי ודחו היבטים מסוימים בתרבות האמריקאית (והאמריקאית-אפריקאית) כהיבטים שנובעים מן הכפייה התרבותית של הלבנים מאז תחילת תקופת העבדות. כך, למשל, דחו פעילי "אומת האסלאם" את הדת הנוצרית (שהובאה אליהם לדידם על ידי בעלי העבדים) ושינו את שמותיהם האנגלוסקסיים בשמות בעלי צליל אפריקאי או מוסלמי. הפעיל מלקולם ליטל החליט לשנות את שם משפחתו ל-X ("מלקולם אקס"), מכיוון ששם משפחתו המקורי אבד עם חטיפתם של אבות-אבותיו ומכירתם לעבדות. אחרים הוסיפו אלמנטים של תרבות אפריקאית לתרבות הפופולרית (או מה שנתפס בעיניהם כתרבות אפריקאית - לעיתים רבות נעשה שימוש במושגים מן השפה הסוואהילית, שנפוצה במזרח היבשת ולא באזורים מהם נמכרו לעבדות במערבה). שידור סדרת הטלוויזיה "שורשים" הביאה את כאבם של האמריקאים אפריקאים על האפליה והעבדות לשיח הציבורי המרכזי.
לרבים מהאמריקאים האפריקאים יש שורשים גנאלוגיים וגנטיים גם באירופה (58% מהם הוא 1/8 "לבן" בממוצע[4] - ככל שמצפינים בארצות הברית כך כמות הגנים הלבנים עולה), באמריקה (ילידים-אמריקאים - 5% מהאפרו-אמריקאים הם בעלי גנים ילידים אמריקאיים בשיעור 1/8 מהגנום) ואף באסיה.
תרבות
 |
ראו גם – מוזיקה שחורה |
התרבות האמריקאית-אפריקאית היא תת-תרבות של התרבות האמריקאית. עם זה היא חופפת לה בתחומים רבים, אף שהיא נוגדת אותה במקרים אחרים. מאז שהגיעו השחורים לאמריקה, ניכרה תרומתם לספרות, לאמנות, למוזיקה, למזון, לאופנה, ולסלנג באמריקה.
ספרות
בספרים רבים יש עיסוק בנושא היחסים בין הלבנים לשחורים בארצות הברית לאורך השנים. להלן כמה דוגמאות:
- אוהל הדוד תום עוסק בתקופת העבדות ובשאיפה לחופש
- חלף עם הרוח רומן רחב יריעה על אודות מלחמת האזרחים מנקודת מבטם של אנשי הדרום
- העזרה עוסק ביחסים בין נשים לבנות לעובדות משק הבית השחורות שלהן בשנות ה-60 של המאה ה-20
- אל תיגע בזמיר המתרחש בשנת 1935 במדינת אלבמה
שפה
השימוש בשפה שונה במעט אצל רוב האמריקאים האפריקאים ונובע, במידה מסוימת, מהקשיים אשר חוותה הקהילה בארצות הברית. בתקופת העבדות, החזיקו בעלי העבדים בעבדים מאזורים שונים באפריקה, ואלה דיברו שפות אפריקאיות שונות. בכך נחסמה בפני העבדים האפשרות לתקשר בשפת האם שלהם, מה שעודד את השימוש באנגלית. תנאים אלו הביאו לכך שלעיתים קרובות נוצרו שפות, שהיו בשימוש בקרב השחורים, שהן ערבוב של אנגלית ושפות אחרות. כמו כן, ישנו דיאלקט של אנגלית הנקרא "Black Vernacualr English" (ראה African American Vernacular English) או "Ebonics" (שם שנוי במחלוקת). ניב זה אינו משויך לאנגלית התקנית, ושואב השראה מהשפות המעורבבות הנ"ל.
חקלאות ומזון
השימוש במוצרי חקלאות רבים, כמו בטטות, בוטנים, אורז, במיה, שיבולת שועל, אינדיגו, וכותנה, מקורם בתרבות אפריקאית או אמריקאית-אפריקאית. מאכלים אמריקאים-אפריקאים משקפים תגובה יצירתית לדיכוי הגזעני והכלכלי. תחת עבדות, לא ניתנה להם האפשרות להשתמש במוצרי מזון איכותיים במיוחד, ולאחר האמנסיפציה שקיבלו השחורים, רבים מהם היו עניים מכדי לרכוש מוצרי מזון כאלה. "Soul food", סגנון בישול שמזוהה עם האמריקאים-אפריקאים בדרום ארצות הברית, עושה שימוש יצירתי במוצרים זולים.
דת
הרוב הגדול של האמריקאים האפריקאים שייך לדת הנוצרית בזרם הפרוטסטנטי. המבנה ההיררכי החופשי יחסית של הפרוטסטנטיות איפשר להם להקים כנסיות נפרדות מאלו של הלבנים במאמץ סביר. כנסיות אלו אפשרו לאמריקאים אפריקאים לתפוס עמדות מנהיגות שנחסמו בפניהם בשאר חלקי אמריקה. בנוסף לתפקידן הדתי, כנסיות אמריקאיות אפריקאיות גם מתפקדות כגוף פוליטי, ונותנות שירותי רווחה מסוימים.
מספר גדול של אמריקאים אפריקאים מחזיק באמונות מוסלמיות. מרבית המאמינים תומכים באסלאם סוני מן הזרם המרכזי. עם זאת, ניכרת השפעתו של זרם "המוסלמים השחורים", ובתוכם התנועה האפרו-אמריקאית "אומת האסלאם" (Nation of Islam), ארגון דתי שהוקם ב-1935 על ידי וו.ד. פארד ואלייז'ה פול. פול, ששינה את שמו לאלייז'ה מוחמד, תפס את מנהיגות אומת האסלאם במהרה. הוא הקים מסגדים בדטרויט, שיקגו וערים צפוניות נוספות. עד היום קיים ארגון זה, שמונהג היום על ידי לואיס פרחאן. התאולוגיה של "אומת האסלאם" חורגת מן הזרמים המרכזיים של האסלאם, והיא נתונה במחלוקת.
קיימים גם אמריקאים אפריקאים יהודים מעטים מאד (פחות מאחוז מהאוכלוסייה האפרו-אמריקאית), או ממוצא יהודי. בין המפורסמים בהם: הבדרן סמי דייויס ג׳וניור שהתגייר, שחקן הקולנוע והתיאטרון יפת קוטו ("רצח מאדום לשחור", שנולד למשפחה יהודית בקמרון), הסופר ולטר מוזלי, הכדורסלן דייוויד בלות'נטל, הסופרת ג'מייקה קינקייד, הזמר לני קרביץ (שאביו יהודי אך הוא עצמו התנצר) והשחקנים והשחקניות ליסה בונה, זואי קרביץ, נל קרטר, מאיה רודולף, בוריס קודג'ו, אריק אנדרה, ראשידה ג'ונס, טרייסי אליס רוס, ודייוויד דיגס. לעומתם הזמר היהודי דרייק, הוא אפרו-קנדי.
בתי כנסת של יהודים ממוצא אמריקאי-אפריקאי נמצאים בחלק מהערים הגדולות בארצות הברית [דרוש מקור]. על פי הערכות, בניו יורק רבתי מתגוררים כמה עשרות אמריקאים אפריקאים שהתגיירו.[5]
הסופר האמריקאי-יהודי ברנרד מלמוד (בקובץ "חבית הקסמים") מתאר בסיפור הקצר "המלאך לוין" מפגש בין יהודי לבן לספק-מלאך, יהודי אמריקאי-אפריקאי.
בישראל חיה קבוצה קטנה של מהגרים אמריקאים אפריקאים וצאצאיהם, המאמינה שהם הצאצאים האמיתיים של בני ישראל. חברי הקבוצה מכונים העבריים מדימונה ולהם דת ייחודית המשלבת נצרות-ויהדות. רובם מתגוררים בדימונה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- סוניה וינר, נשמתם של השחורים, באתר "טקסט", יוני 2008 - על ספרו של ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז
- רותה קופפר, אחוזת צפייה - לא הכל שחור לבן, באתר הארץ, 26 בינואר 2011
- דורון פישלר, דבש ניגֵר: ההיסטוריה של האפרו-אמריקאים בקולנוע האמריקאי, באתר וואלה!, 15 בינואר 2013
- ליטל אבזון, הזהב השחור, באתר מאקו, 15 בינואר 2014
- נטע חוטר, האליטות החדשות, באתר מאקו, 23 באוקטובר 2014
אקונומיסט, השתלבות המהגרים האפריקאים בארצות הברית מחדדת את הדיון על המושג "אפרו־אמריקאי", באתר הארץ, 17 ביולי 2015
הערות שוליים
- ^ Carol Lynn Martin, Richard Fabes (2008). Discovering Child Development. Cengage Learning. p. 19. ISBN 1111808112. נבדק ב-25 באוקטובר 2014.
...most (but not all) Americans of African descent are grouped racially as Black; however, the term African American refers to an ethnic group, most often to people whose ancestors experienced slavery in the United States (Soberon, 1996). Thus, not all Blacks in the United States are African-American (for example, some are from Haiti and others are from the Caribbean).
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Don C. Locke, Deryl F. Bailey (2013). Increasing Multicultural Understanding. SAGE Publications. p. 106. ISBN 1483314219. נבדק ב-23 באוקטובר 2014.
African American refers to descendants of enslaved Black people who are from the United States. The reason we use an entire continent (Africa) instead of a country (e.g., Irish American) is because slave masters purposefully obliterated tribal ancestry, language, and family units in order to destroy the spirit of the people they enslaved, thereby making it impossible for their descendants to trace their history prior to being born into slavery.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "Pew Forum: A Religious Portrait of African-Americans". The Pew Forum on Religion & Public Life. 30 בינואר 2009. נבדק ב-31 באוקטובר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Henry Louis Gates Jr.: Michelle's Great-Great-Great-Granddaddy—and Yours
- ^ "הליובאוויטשער'ס השחורים של קראון-הייטס", באתר חב"ד אינפו, יד טבת התשע"ג (27 בדצמבר 2012)