עבדות באפריקה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

העבדות באפריקה הייתה נפוצה מאז העת העתיקה, ונמשכת בה עד היום במספר מדינות. את העבדות ניתן לחלק לעבדות שנוגעת לייצוא עבדים ממדינות אפריקה לשאר העולם וכן עבדות נוספת המתרחשת בתוך המדינות ביבשת אפריקה.[1]

עבדות חוץ אפריקאית כוללת בתוכה סוגים שונים של סחר בעבדים אפריקאים ושליחתם מחוץ לאפריקה. קיום הסחר השפיע באופן ניכר על עיצובן של מדינות אפריקה וכן על אוכלוסיות רבות בשאר מדינות בעולם. סוגי סחר העבדים המשמעותיים ביותר כוללים את סחר העבדים הערבי וסחר העבדים הטרנס אטלנטי.[2] שני סוגי סחר אלו מתייחסים לתקופה שנמשכה מימי הביניים לתחילת המאה ה-20, ובה עבדים אפריקאים היו מוצר הייצוא העיקרי מאפריקה, ולכן היוו את התשתית הכלכלית של מדינות אפריקה במשך דורות. במשך תקופה זו נלכדו ושועבדו מיליונים מתושביה השחורים של אפריקה בידי סוחרי עבדים, והועברו בכפייה לארצות האסלאם ולאמריקה. חשוב לציין כי סחר בעבדים ועבדות ייצוא באופן כללי היו קיימים גם לפני תחילת סחר העבדים הערבי והטרנס אטלנטי. לאומים מסוימים כמו אשנטי הממוקמים בדרום גאנה של ימינו ויורובה הממוקמים בניגריה המודרנית היו מעורבים בסחר העבדים באופן משמעותי. בטנזניה חטפו וכלאו אנשים כדי למכור אותם כעבדים ועסקו בשליחתם לארצות אחרות מעבר לאוקיינוס. ההיסטוריונים ג'ון ט'ורנטון (John K. Thornton) ולינדה הייווד (Linda Heywood) מעריכים כי 90% מהעבדים שנחטפו ונמכרו לאירופאים נשלחו כחלק מסחר העבדים הטרנס אטלנטי.[3][4][1]

עבדות פנים אפריקאית גם היא בעלת משמעות רבה לעיצוב פני אפריקה. מערכות השעבוד באפריקה עצמה היו נפוצות בחלקים רבים בהתאם לשאר מערכות השעבוד שהיו נהוגות בכלל העולם העתיק. בדומה למושג העבדות ברומא העתיקה ניתן לראות כי מאפיינים של סוגי עבדות שונים היו זהים לדרך ביטויים במדינות אפריקה. ניתן היה לקבל עבדים בירושה או במתנה, היה ניתן לקנות עבדים שבויי מלחמה, מנהג חטיפת העבדים היה נהוג, היו קיימות שושלות של עבדים שנולדו בבתי אדוניהם וגודלו שם וכן עבדים אחרים אשר הגיעו לעבדות בגין אי פירעון חוב או כעונש על מעשי פשע שעשו. בכללותו נושא השעבוד נמצא כאמצעי ביסוס למעמדות חברתיים. כך אנשי המעמד הגבוה שאפו להיות בבעלות מספר רב של עבדים ובהתאמה העבדים עצמם היוו את המעמד הנחות ביותר ביבשת. אבן בטוטה, שהיה חוקר מוסלמי ידוע אשר פרסם את תיאורי מסעותיו ברחבי העולם, ביקר בממלכה העתיקה של מאלי באפריקה באמצע המאה ה-14, ודיווח כי התושבים התחרו ביניהם על כמות העבדים והמשרתים שהיו בבעלותם כסמל לעוצמה וכוח. בטוטה בעצמו קיבל כחלק מקבלת אורחים ילד בתור עבד, כמתנה מהמכובדים המקומיים. מאפיין זה מבטא את הביסוס הכלכלי והחברתי בעזרת השעבוד.[5]

נתיבי העבדים העיקריים באפריקה של ימי הביניים

תצורות של עבדות פנים באפריקה

עבדות בתחזוקת משק בית

הרבה מערכות יחסי עבדות באפריקה נעות סביב עבדות בתחזוקת משק הבית וכן סביב עבודות החקלאות שבבעלות אדוניהן. בסוג עבדות זה העבד נמצא בביתו של אדונו והוא בעל זכויות בסיסיות. זכויות אלו קיימות מכיוון שבסוג עבדות זה קיים אמון בסיסי בין העבד לאדון, עבדי משק הבית נחשבו כחלק מצוות התחזוקה ועל כן לא נמכרו אלא רק במקרים נדירים. העבדים במשק הבית היו חלק אינטגרלי ממשפחת האדונים. הם יכלו לצבור רכוש פרטי ולעיתים העבדים קיבלו הטבות כאות תגמול לעבודתם הטובה, הטבה זו לא ניתנה באופן גורף אלא בהתאם לגישתו של האדון בנושא. הנשים היו אפילו אמונות על גידול ילדי האדון, עדות לאמון הרב שתלו בהן. בנוסף, ניתנה לעבדים הזכות להינשא ולחצות את גבולות מדינתם לשם התייחדות משפחתית לזמן מה, בתנאי שבעליהם אפשר זאת. עדויות לתצורת עבדות זו בסיירה לאון של היום מספרות כי סוג עבדות זה היה המיטיב ביותר עם העבדים וכן השווה את חייהם הטובים של עבדים אלו לעומת אורח חייהם הקשה ואף אכזרי של העבדים בסחר העבדים החוץ אפריקאי. סוג עבדות זה מהווה את הבסיס ליצירת שושלות של עבדים. [6]

עבדות כחלק מהשתייכות לשושלת עבדים

אדם אשר נולד להורים עבדים משתייך באופן ישיר למושג הנקרא שושלת עבדים. שושלת משפחתית של עבדים למעשה מתייגת את העבד לא כאדם אלא כרכוש לבעליו מעצם קרבתו המשפחתית. הבעלים של העבד הם בשליטה ובעלות מלאה על כל שושלת העבדים. כחלק משליטה זו הבעלים יכול למכור, לסחור ולנהוג בעבד כרצונו. ישנם ממצאים לקיומן של שושלות עבדים לאורך ההיסטוריה כמו באזור עמק נהר הנילוס ובצפון אפריקה. במגוון חברות אפריקאיות כאשר לאדם מסוים לא הייתה בעלות על קרקע מסוימת, הדרך לביסוס מעמדו והעצמתו הייתה באמצעות שעבוד של עבדים. אותו אדון נהג לטפח את שושלת העבדים שלו בכך שהקנה להם אפשרות להתרבות, כך התבססה שושלת עבדים קבועה לאותו אדון. באמצעי זה האדון ביסס את כוחו, את מעמד משפחתו ונתפש על ידי החברה כבעל קשרים ועוצמה. עם חלוף הדורות ילדי העבדים לעיתים התמזגו לאותה השושלת של אדונם וכעבור מספר רב של שנים אותם בני עבדים הצליחו לפעמים לצבור כוח ואפילו לתפקד בעמדות מובילות בחברה. במקרים מסוימים הגיעו למעמד של מנהיגים. עם זאת, עקב נישואי התערובת היו שושלות מכובדת אשר תויגו כ"שושלת מעורבת" דבר אשר פגע במעמדו של האדון השליט ובכלל יוקרתה של השושלת.[2]

קונכיות ששימשו ככסף לסחר בעבדים

עבדות להסדר חוב

עבדות להסדר חוב או עבדות משכון היא מצב של עבדות בו עצם ההשתעבדות נעשה כאמצעי להחזרת חוב מסוים. ניתן להחזיר את החוב באמצעות נתינת העבד כאמצעי ערובה עד להחזרת החוב עצמו או על ידי שימוש בשירותיו של העבד בהתאם לרצונותיו של גובה החוב כפדיון ממש, לעיתים עבדות החוב התבצעה על ידי ילדיו של בעל החוב ולא על ידו. עבדות להסדר חוב ועבדות משכון הן דומות במהותן אך בעלות שוני עיקרי לפיו בעבדות משכון יש מאפיין קבוע בנוגע לתקופת השעבוד. במצב של עבדות משכון, הסדר העבדות כולל תקופה אשר נקבעת מראש ובעלת מועד סיום ספציפי וידוע. בעקבות הבדל זה בעבדות המשכון (זמן מוגדר), לא ניתן למכור את העבד במהלך תקופת הזמן המוגדרת. בשונה מעבדות חוב רגילה בה לא חל איסור שכזה.[7]

עבדות בשירות צבאי

עבדות זו מתייחסת למצב בו רוכשים עבדים מידי אליטות אפריקאיות והופכים אותם לחיילים מיומנים ביחידות צבאיות. במצב כזה מעמדם של העבדים כעבדים צבאיים נשמר גם לאחר סיום תקופת העבדות הצבאית ויציאתם לחופשי, במצב זה העבדים נשארים עם התואר גם כאשר הם לא בשירות בפועל. עובדה זו היא מה שמבדילה את העבדים הללו משאר האנשים המגויסים כחלק מגיוס חובה. ברגע שאנשים רגילים משתחררים הם למעשה חוזרים למעמדם האזרחי הקודם ועבדים צבאיים נשארים באותו מעמד גם אם לא בתפקיד. העבדות כוללת את הרכישה ואת האימון של העבדים והפיכתם לחיילים ביחידות צבאיות. קבוצות עבדים צבאיים אלו היו לרוב תחת שלטונו של שליט המדינה האפריקאית ממנה הגיעו אך במקרים חריגים נלקחו כעבדים צבאיים עבור מדינות אחרות. בסוג עבדות זה העבד לא מהווה את הרכוש של אדם פרטי, אלא היווה רכוש ממש של המערכת הצבאית. העבדות הצבאית נחשבה כקשה מאד ומוגבלת מבחינת זכויות, כאמור העבדות כללה עבודה מפרכת ומסכנת חיים. העבדים הופעלו בעיקר לשם השגת כסף ולטובת השגת מטרות פוליטיות של אדונם. עבדות זו מאוד בולטת בעמק הנילוס (בעיקר בסודן ובאוגנדה). אזורים אלו נשלטו על ידי מגוון שלטונות מוסלמים אשר השתמשו ביחידות צבאיות של העבדים כפי שתוארו.[8][9]

עבדות לקורבן

קורבן אדם היה נפוץ במדינות מערב אפריקה עד לסוף המאה ה-19. בחברות הללו אשר נהגו להקריב קורבנות אנושיים עבדים היוו את האמצעי העיקרי לקורבן.[1] מועד הקורבן היה ברובו סמוך למותו של מלך, מלכה או שליט נבחר. לפי מנהג זה ככל שהיו מקריבים מספר רב יותר של קורבנות היה לטקס עוצמה רבה יותר ולכן לעיתים היו מקריבים מאות ואלפי עבדים בבת אחת. ידועה בעיקר הדוגמה של ממלכת דהומיי, בה היו מקריבים 500 קורבנות במנהג השנתי לכבוד האלילים, וב-1727 הוקרבו כ-4,000 אנשים בבת אחת, אך המנהג היה קיים גם באימפריית בנין (כיום באזור גאנה), ובמדינות עצמאיות קטנות שהתקיימו בעבר באזור שהיום הוא דרום ניגריה. מרבית הסיבות לקורבן אדם באמצעות עבדים נועדו לשם בקשות ותחינות מהאלילים ובעיקר להשגת עושר ולכן לעיתים מנהג זה היה מכונה "פולחן הכסף" ("Money ritual").

צורות העבדות השונות ברחבי אפריקה

עבדות בצפון אפריקה

העבדות בצפון אפריקה הפכה לחוקית עם עליית האימפריה הרומית לשלטון במאה ה-1 לפנה"ס. הסחר בעבדים המשיך גם לאחר נפילת האימפריה הרומית, כאשר הערבים כבשו את המחוזות הצפוניים של האימפריה הרומית המזרחית במאה ה-7 וה-8 לספירה. העבדות המשיכה להיות חוקית, כעת תחת השלטון האסלאמי. במהלך המאה ה-18 והמאה ה-19 לספירה, ג'יהדיסטים מוסלמים פשטו על קהילות לא-מוסלמיות וחטפו את חברי הקהילות מסיבות דתיות במטרה לשעבד אותם. בתקופה זו העבדות התפשטה והגיעה עד הקצה הדרומי של מדבר הסהרה. על אף שלא ניתן להעריך במדויק, במהלך 1,000 שנות העבדות נראה כי היה סחר במיליוני עבדים. המבנה החברתי של המשפחה האסלאמית הוביל לגידול במספר הנשים והילדים העבדים. משק הבית העשיר ביותר יכול היה להכיל עד כארבע נשים וילדיהן. הנשים שימשו כשפחות בעניינים שבצניעות ולעיתים עסקו גם בטקסטיל. ילדיהן עבדו במשימות כמו גריסת דגנים, סחיבת מים, בישול וכדומה. העבדים הגברים עסקו בחקלאות ובעבודות כפיים שונות ביניהן: הפקת מינרלים, נגרות, קדרות, ועבודות מתכת. העבדים אף שימשו כעבדים צבאיים ונכפה עליהם להיות חיילים ולהילחם.[2]


צפון-מערב אפריקה

מהמאה ה-8 עד המאה ה-15, העבדים הושגו במספר דרכים. מלבד חטיפות העבדים באמצעות פשיטות של נוודים מוסלמים, מרבית העבדים הושגו על ידי סחר עם ילידי ממלכות בסוואנה, בעיקר אימפריית גאנה ואימפריית מאלי. העבדים נלקחו כשבויים במלחמות מקומיות והובלו אל השווקים גאו או אגורדאט, אל עיר הבירה של גאנה או אל אזור הגבול שם נקנו על ידי סוחרים מוסלמים מצפון אפריקה. הפלישה המרוקאית לאימפריית סונגהאי בשנת 1583 הובילה לעלייה בסחר בעבדים בצפון אפריקה עקב מסלולי מעבר חדשים שנגלו במדבר סהרה. עניין זה נמשך כ-200 שנה. במאה ה-19, כאשר הופחתה לראשונה כמות הציים האירופאים והאמריקאים ושמה סוף לפיראטיות של צפון אפריקה בים התיכון, העבדים אשר נמכרו בשווקים היו צפויים לעבור מסע מפרך: מסע של 1000 ק"מ צפונה דרך מדברות בהן היו מעט מקורות מים או אוכל, מסע מלא ייסורים טראומטיים כמעט כמו המעבר הימי ממערב אפריקה לאמריקה, ובעל שיעור תמותה דומה. השליטה בחציית המדבר הייתה בידי ברברים וערבים. אחד ממקורות ההכנסה המועטים שלהם היו פשיטה או הגנה על קרוואנים, נווי המדבר היו תחת שליטתם והחקלאות באזורים אלה נכפתה על העבדים שלהם.[2]

צפון-מזרח אפריקה

עם הגעת הצבא הערבי-מוסלמי במאה ה-7 לספירה, התקיימה עבדות בפרובינציה הרומית במצרים בממלכות הרומיות של נובטיה-מאקורה (Nobatia-Maqurra) ואלודיה (Alodia) (חלק מממלכת כוש) בעמק הנילוס התיכון. העבדים נלקחו ככל הנראה מאלודיה שבירתה הייתה ליד העיר חרטום, ובכך יכלו לפשוט על אוכלוסיות החקלאים עובדי האלילים בסוואנות. גם באזור זה, בדומה לצפון-מערב אפריקה, עמד בפני העבדים מסע באורך 1000 ק"מ שלקח לפחות 40 יום של נדידה.

החל מהמאה ה9 עד המאה ה-13 לספירה, נכפה על עבדים לעבוד במכרות זהב וברקת בוואדי אלאקי (Wadi Allaqi) במדבר. עם קבלת האסלאם במאה ה9 לספירה, המכרות נוצלו על ידי יזמים מוסלמים. לא ניתן היה להשיג הרבה עבדים מקומיים ועל כן דוברי השפה הנובית שועבדו והובלו במשך 40 ימים במדברות או נהרות למצרים. במסלול אלטרנטיבי אשר נקרא "הדרך לסודן" ("Tariq el Sudan") ועבר מערבית-מזרחית לחוף הים האדום דרך הסוואנות, השתמשו רבות עולי רגל למכה אחרי המאה ה-15 לספירה, ובנוסף השתמשו בו למעבר עבדים - בעיקר מאתיופיה. מהחוף, העבדים היו נשלחים על ספינות למצרים ומעבר אליה. שינויים פוליטיים וטכנולוגיים במאה ה16 עד המאה ה-19 לספירה הביאו איתם שינויים בסחר בעבדים באגן הנילוס. דרישותיהם של העות'מאנים והפונגים (Funj, קבוצה אתנית שהתמקמה באזור שכיום מהווה את המדינה סודן) לעבדים השתנו משמעותית. הצבא העות'מאני אסר על גיוס של אפריקאים לצבא. כתוצאה מכך, התגבר הסחר בעבדים אשר התאימו לשירות מקומי, בעיקר נשים צעירות וילדים, והתגבר הסחר בגברים אשר התאימו לעבודה חקלאית. כמו כן, בשלטון הפונג אשר בגבולותיו נעשה רבות סחר בעבדים, נבנה צבא של עבדים עבור מלחמות מקומיות. בשנת 1823 מוחמד עלי פאשה, המושל העצמאי של מצרים העות'מאנית, כבש את שלטון פונג במטרה להשיג עבדים גברים צעירים לצבאו. בשלושים השנים הבאות אלפי גברים הפכו לעבדים והסחר בעבדים התעצם. עקב קשיים שהתפתחו בהעברת עבדים, הסחר בעבדים לצפון הוגבל והסתיים עם דיכוי הסחר בין השנים 1880 ל-1930.[2]

מזרח אפריקה

העבדות במזרח אפריקה נמשכה באותן שנים שבהן התרחשה העבדות בצפון אפריקה. באותה תקופה הסחר בעבדים למזרח אפריקה היה סחר ימי. הסחר במאה ה9 לספירה כלל חטיפת עבדים מסופאלה (Sofala, כיום מדובר באזור שנמצא ליד המדינה מוזמביק) בנהר הזמבזי ומהארכיפלג לאמו (Lamu). המדינה החזקה ביותר הייתה קילווה (Kilwa, כיום מדובר באזור טנזניה) שבה מספר גדול של עבדים גברים נשלחו בספינות לדרום עיראק לעבודה בפרויקטים של השקיה. אחרים, בעיקר נשים וילדים שנחטפו ככל הנראה במלחמות מקומיות, נלקחו בעיקר לשירות מקומי (חקלאות וכו'). באזור החוף של מזרח אפריקה התפתחו סדרה של קהילות ערביות-זאנג'יות מעורבות (Zanj, מתייחס לקהילות מאזורי דרום-מזרח אפריקה באזור החוף הסוואהילי (Swahili Coast)) המדברות סוואהילית והם, ולא הערבים, הפכו לסוחרים אשר הביאו עבדים לחוף ומכרו אותם. מצב זה נמשך עד 1500 לספירה אך נקטע בפתאומיות והופחת עם הגעתם של הפורטוגזים בשנת 1543 אשר באמצעות הספינות וכלי הנשק שלהם ביססו את שליטתם על אזור החוף, הרסו וכבשו ערים רבות. העסקת עבדים והמסחר בהם נמשכו, בעוד הסחר המוסלמי בעבדים התמקד בחוף קניה/טנזניה, בעיקר בארכיפלג לאמו . הכוח הפורטוגזי נחלש במאות ה17 וה18 לספירה וכך חוף קניה-טנזניה וזנזיבר הפכו בהדרגה להיות תחת שליטת סולטנות אומאני (Omani Sultanate). הפיכת עיר הבירה של סולטנת אומאני לעיר Stone Town בזנזיבר בשנת 1832 הובילה לגידול במספר הדרישות לעבדים. בזנזיבר הוטל על העבדים לעסוק בפיתוח מטעים לגידול תבלינים, בעיקר ציפורן. המסחר בעבדים סופק כעת על ידי סוחרים מוסלמים, שהיו מצוידים בנשק. העבדים שנתפסו נוצלו תחילה לסחיבת שנהב לחוף, ולאחר מכן נמכרו בשווקים. הפטרולים הבריטים הימיים נגד העבדות כחלק מהמאבק הבריטי לביטול העבדות, שהיה חזק באותה תקופה, הפחיתו את הסחר הימי משנות הארבעים של המאה ה-19 ואילך, והוא הסתיים רשמית במאה ה-19 המאוחרת.[2]

אזור האגמים הגדולים במזרח אפריקה

עד לאחרונה, היסטוריונים רבים סברו שהעבדות באזור זה לא התקיימה או התקיימה רק לזמן קצר מאוד בסוף המאה ה-19. בעקבות מחסור במקורות אמינים אודות עבדות באזור זה, היסטוריונים הסתמכו על מקורות אפריקאים כתובים או בעל-פה. האגמים במזרח אפריקה גובלים בחלקים מהמדינות אוגנדה, טנזניה, בורונדי, רואנדה וקונגו (גבולות בני ימינו). הגבולות הרבים והמרכזיים מדגישים את חשיבות העבדות באזור זה. כיום ברור כי נתיב של סחר בעבדים התקיים באזור אגמים במאה ה19. הנתיב התחיל באגם אלברט בבוניורו (Bunyoro, כיום אזור אוגנדה) וToro והמשיך דרך בוגנדה (Buganda), משם התפצל מזרחה לאגם Busoga ודרום Karagwe ו-Buhaya (מחוזות שונים בטנזניה). בערוץ זה נעשה מסחר בעבדים רבים.

ל-Karagwe ול-Buhaya היה תפקיד מרכזי במסחר בעבדים מקומיים. גם ל-Buvuma (מחוז באוגנדה) היה תפקיד מרכזי בסחר בעבדים. המקומות העיקריים מהם הגיעו עבדים ל-Buganda הם Toro Busoga ו-Bunyoro, כשהאחרון מעניין במיוחד כיוון שהפך ממטרה מרכזית של תקיפות סודנים לחטיפות עבדים באמצע המאה ה-19 לאזור שמטרתו פשיטה על מקומות אחרים לטובת סחר בעבדים בשנות ה-80 של המאה ה-19 ואז שוב לאזור מטרה מרכזי של תקיפות בשנות ה-90 של המאה ה-19.

לעומת זאת, עבדות הייתה פחות נפוצה בבורונדי ורואנדה. נראה כי בורונדי הייתה הכי פחות פעילה מבחינת העסקה וסחר בעבדים מבין כל אזור האגמים. במהלך שנות ה-90 של המאה ה-19 התחילו לצוץ חוקים ואיסורים, תחילה כנגד הסחר בעבדים ולאחר מכן כנגד העבדות עצמה. אבל הדבר העיקרי ששם סוף לתופעת העבדות הוא הקושי של בעלי העבדים להחליף את העבדים המבוגרים בעבדים חדשים. גם המיסים הקולוניאליים ושכר העבודה עזרו למגר את התופעה.[10]

סוחר עבדים מזנזיבר

העבדות באפריקה בתקופות השונות

עבדות היא תופעה נפוצה מימי קדם העתיקים ועד היום. אפריקה הייתה מאז ומתמיד מחוברת למורשת העבדות גם בתור מייצאת עבדים למדינות שונות כמו הודו, אמריקה ומדינות אסלאמיות שונות, כמו כן, העבדות באפריקה נמשכה מאוחר יותר מהעבדות באמריקה. העבדות באפריקה התרחבה בשלוש מדרגות לכל הפחות, הראשונה בין השנים 1350–1600, לאחריה בין השנים 1600–1800 ולבסוף בין השנים 1800–1900. כאשר במדרגה האחרונה הפכה העבדות לנדבך בסיסי של הכלכלה האפריקאית. ההרחבה הזו קרתה בשני מישורים שהיו מחוברים לסחר העבדים החיצוני. הראשון, העבדות הפכה למקובלת יותר באזורים גאוגרפים נרחבים יותר. והשני, התפקיד של העבדות בכלכלה ובחברה נעשה יותר חשוב כתוצאה מהשינויים בכלכלה, בחברה ובפוליטיקה שוליים[1]. שלושה תהליכים שונים התרחשו במרוצת השנים ותרמו לשינויים בעבדות באפריקה הם סחר העבדים הערבי, סחר העבדים הטרנס אטלנטי ומדיניות שחרור העבדים שהתרחשה במאה ה-19. העבדים מילאו מגוון תפקידים בממלכות אפריקניות: חיילים בצבא, שרים בחצר המלך, משרתים ופועלים חקלאיים באדמות המלך. לרוב, מספר העבדים היה קטן ומרביתם השתלבו במשקים הביתיים, עד המאה ה-19 אפריקה לא ידעה עבדות פנים אפריקאית בהיקף תעשייתי.[1]

עבדות אפריקאית מחוץ לאפריקה

סחר העבדים הערבי

במשך השנים התקיים סחר בעבדים מכל חופי אפריקה. תחילה, התמקד בעיקר במזרח אפריקה והעבדים הובלו בעיקר לחצי האי ערב ולאזור הסהר הפורה שם הועסקו במכרות מלח של האימפריה העבאסית ושימשו בתפקידים שונים באימפריה הפטמית ובאימפריה העות'מאנית. בימי הביניים הועברו העבדים האפריקנים בדרכי הסחר הטרנס- סהריות לצפון אפריקה מה שנקרא סחר העבדים הערבי (באנגלית Trans-Saharan and Indian Ocean trade או Arab slave trade) ומשם הגיעו למטעי הסוכר שהוקמו בקפריסין, כרתים וסיציליה. בתקופה זו העבדים היו רק אחד ממוצרי הסחר שהתפתחו באפריקה.[1]

סחר העבדים הטרנס אטלנטי

בין המאה ה-16 וה-19 הפכו העבדים למוצר הייצוא העיקרי של אפריקה עם התפתחותו של הסחר הטרנס אטלנטי. הרחבת נפח סחר העבדים קשורה בהתפתחות המטעים בעולם החדש מהמחצית הראשונה של המאה השש עשרה. כמו כן, השתמשו בעבדים האפריקאים לפיתוח של חקלאות המטעים ביבשת אמריקה, שם ביקשו תחליף לכוח העבודה המקומי. העבדים האפריקאים הבינו את שיטות החקלאות הטרופית, היו זרים ומבודדים מסביבתם והייתה להם מידה של חסינות מפני מחלות שהיו שכיחות באזורים טרופיים כיוון שהגיעו מאזורים דומים לאלה. סחר העבדים הטרנס אטלנטי היה פרק רווי בהתעללות, יגון וסבל במהלכו היה אובדן חיים של מיליוני בני אדם, העבדים שמתו במהלך עבודתם הוחלפו על ידי עבדים חדשים בתהליכים של פשיטות על כפרים ומסעות מטלטלים רווי סבל ומוות. במהלך ההפלגות למדינות אליהם נשלחו העבדים הם היו נכלאים בשלשלאות לאורך זמן ההפלגה. בנוסף, לא מעט מהפעמים העבדים מתו עוד בטרם הגעתם ליעד כתוצאה מתנאי תברואה ירודים והתעללות של סוחרי העבדים.[11]

מדיניות העבדות של המדינות הקולוניאליות

סחר העבדים בתוך אפריקה עצמה עלה באופן חד לאחר שחברות אירופאיות וביוזמת הבריטים עשו מאמצים לביטול הביקוש החיצוני לעבדים (סחר העבדים הטרנס אטלנטי), גורם נוסף לירידה בכמות הייצוא של עבדים בהמשך הוא ניסיונם של הבריטים לחסל את מקורות ההיצע של עבדים בתוך אפריקה. כל האמצעים שננקטו למען מטרה זו הובילו לעלייה דרמטית בסחר בעבדים בתוך אפריקה עצמה בכך שיצרו חלופה כלכלית לסחר האסור בעבדים וכך סחרו באופן חוקי ולגיטימי בחומרי גלם חקלאיים. האירופאיים חשבו שהמרת סחר העבדים בסחר חוקי תשלב את אפריקה בכלכלה קפיטליסטית מודרנית ותבטל את סחר העבדים אך בפועל מי שייצר את אותם מוצרים לגיטימיים היו אותם עבדים, מה שהעלה את הביקוש לעבדים בתוך אפריקה במהלך המאה התשע עשרה. כמו כן, המשטרים הקולוניאליים באותה תקופה הפגינו פעלתנות בחקיקה למען ביטול העבדות באפריקה.[12]

עבדות באפריקה כיום

בקרב אפריקאים רבים, העבדות והשעבוד מהווים חלק מהותי משגרת החיים גם כיום בשנות ה-2000. מאות אלפי אפריקניים סובלים מעבודות כפייה וניצול למטרות מסחר וחווים ניצול יומיומי אשר הם לא יכולים להשתחרר ממנו. סחר בבני אדם מהווה בסיס מהותי לעבדות המודרנית. הסחר באפריקה כיום הוא סוג מסוים של עבדות הכרוכה בהעברה/העסקה של אנשים, כלומר עבדות בכפייה. העבדות עשויה לכלול ניצול, ניצול למופקרות, סחר באיברים ועבודות כפייה שונות ומגוונות, המושג נקרא באנגלית Trafficking.[13][14] שיעור העבדות המודרנית הגבוה ביותר כיום הוא ביבשת אפריקה, עם 7.6 קורבנות לכל 1,000 אנשים באזור. ממצא מעניין נוסף נוגע לשיעור הנישואים בכפייה שהוא גם כן הגבוה ביותר בעולם בקרב יבשת אפריקה עם 4.8 קורבנות לכל 1,000 איש.

ילדים

באפריקה אחוז הילדים הגבוה בעולם אשר נחשבים כעבדים בעבודות הכפייה השונות. 80 מיליון ילדים, המהווים כ-40% מהילדים האפריקאים, הם עובדי כפייה. רבים מילדים אלו הם קורבנות לסחר בכפייה. ישנה תופעה נפוצה שבה ילדים משובצים בבתים של מכרים או בבתים שנחשבים כטובים יותר משלהם וכך עבור "עבודות הבית הפשוטות", הם אמורים להנות מחינוך והזדמנות נאותה להכשרה. תופעה זו היא חלק מהסחר. משפחות רבות באפריקה נמצאות בקשיים רבים בגידול מוצלח ונכון של ילדיהם ולכן נכנעות להצעות שכאלו אשר נראות תחילה מפתות והוגנות אך לבסוף מסתברות כשקרים והונאה למטרת הסחר בלבד. במצב כזה הילד לא חוזר לחיק משפחתו וחי כעבד לשארית ימי חייו.

במערב אפריקה ישנה מודעות גבוהה ביותר לסוג סחר זה בילדים שכן ישנה תשומת לב מוגברת בקרב הנמלים לאוניות שנושאות ילדים למטרות הסחר. עם זאת, קיים קושי רציני בהפסקת ומניעת הסחר. על פי דו"ח ארגון העבודה העולמי נמצא כי בניגריה 40% מהילדים, בדומה לאחוז הכללי ביבשת אפריקה, היוו ועדיין מהווים קורבנות לעבדות וסחר. הילדים עובדים בתור רוכלים, קבצנים, משרתים חקלאיים ואף במופקרות. זוהי המדינה בה אחוז העבדות בקרב הילדים הוא הגדול ביותר.[14]

ילדים חיילים

ביבשת אפריקה קונפליקטים צבאיים מתרחשים למשך זמן ממושך. ישנן עדויות לשימוש נרחב בילדים כחיילים. הרציונל מאחורי רעיון זו הוא להחליף את ההרוגים המבוגרים, ישנה מעין התייחסות אל הילדים כאל כוח עבודה זול. ביבשת אפריקה הרחבה ניתן למצוא עדויות לשיעבוד הילדים כחיילים הן במלחמת האחים של סודן, שהחלה עוד בשנת 1956 וכמו כן גם בקונפליקט האנגולי שנמשך כ-30 שנה. השימוש בילדים כלוחמים מבוסס על המחשבה כי כך ישונו הסדרי הלחימה המסורתיים והמיושנים. כלומר, ילדים נוטים יותר להפר את כללי המלחמה עקב גילם הצעיר ולהם יכולת פחותה להעריך את ההשלכות למעשיהם בעת לחימה מורכבת. ניתן לומר כי ילדים לוחמים נוטים לבצע יותר מעשי זוועות ממבוגרים, שכן עוד צעירים ולא בעלי עולם מוסרי רחב במיוחד כאשר מגיעים מקהילות נחותות במדינות אפריקה השונות.

נכון לשנת 1999, נראה כי למעלה מ-120,000 ילדים מתחת לגיל 18 משתתפים כיום בסכסוכים מזוינים ברחבי היבשת. מספר גדול מהילדים אינם בוגרים מגיל 7–8 שנים. המדינות המושפעות ביותר מבעיה זו הן: אלג'יריה, אנגולה, בורונדי, קונגו-ברזוויל, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, ליבריה, רואנדה, סיירה לאון, סודאן ואוגנדה. תהליך גיוס הילדים לכוחות הצבאיים אינו בהסכמה ולכן "התחיילות" זו היא חלק מתצורה של עבדות צבאית.[15]

תהליך הגיוס של ילדים אלו כעבדים קורה לרוב בצורה אלימה ולא נאותה. למשל -באוגנדה, צבא ההתנגדות של הא-ל, LRA, חוטף באופן שיטתי ילדים מבתי הספר ומהבתים שלהם. ילדים אשר מנסים להימלט, להתנגד או כאלו שנהיים חולים נהרגים במקום. ארגון ה-LRA מעביר את הילדים החטופים אל מחנה מעבר לגבול בשטחה של סודן. שם הם מאויימים, מעונים וחווים התעללות. ממצא חדש מראה כי צבא ה-LRA החל להשתמש בילדים החטופים גם כאמצעי למכירתם לעבדות תמורת נשק. גם באנגולה ניתן לראות כי אחוז הילדים הלוחמים הוא גבוה מאד. בצבא האנגולי יש ילדים עד גיל שמונה, כאשר 30-40% מהם הן בנות. סיירה לאון גם היא מהמדינות האפריקאיות אשר בשירותן הצבאי ילדים רבים, אשר נחטפו ושועבדו להיות לוחמים על ידי הכוחות המורדים. ישנן דוגמאות רבות ונוספות לסיפורי זוועות אודות תהליך השיעבוד של הילדים האפריקאים. חשוב לציין כי מגוון עמותות וארגונים פועלים למען הפסקת שגרה עגומה שכזו ודואגים לזכויות הילדים.[15]

עבדות פולחנית – Trokosi

הטרוקוסי Trokosi היא מערכת אמונה דתית אפריקאית מסורתית בגאנה, טוגו ובנין. פירוש המונח: טרו – אלוקים, קוסי – בתולה, אישה, עבד. הרעיון הגלוי שעומד מאחורי עבודה פולחנית זו הוא כי הנשים המשועבדות נבחרו להיות נשות האליל כביכול. למעשה, עבודת הטרוקוסי היא עבודת פולחן אשר בה נערות צעירות מוצעות על ידי הוריהן בפני הכמרים המסורתיים של ה"מקדש". ההצעה של ההורים נובעת מתוך מחשבה כי עבדות בתן תכפר על החטאים שביצעו הם עצמם או קרובי משפחותיהם. לאחר שמוצעות הנערות בפני הכמרים הן נשלחות לחיי עבודה קשים. העבדות מלאה בעבודה פיזית קשה והתעללות. הנערות כנועות להחלטות הכמרים ומשרתות את צורכיהם. במרכז מערכת האמונה של הטרוקסי הוא הבסיס כי הנערה הופכת להיות עבד של האליל. הנערות כפופות להחלטות הכומר ב"מקדש", הוא אחראי על האינטראקציה של הנערה עם האחר, דורש ממנה עבודה ומתעלם באופן מוחלט מצרכיה הבסיסים והפיזיולוגים של בריאות, אוכל והשכלה. כלל שפחות הטורוקסי הן נשים בלבד.     למרות כל החוקים הבינלאומיים והלאומיים במדינות אלו ובמיוחד בגאנה, ישנן הנחות כי כיום ישנן 130 "מקדשים" בגאנה המונים יותר מ-5,000 עבדי טרוקוסי. ישנם גם עבדי טרוקוסי במדינות אחרות כגון טוגו ובנין אך שם לא ידוע באופן ודאי המספר הכולל. ישנה השערה כי סך הכל ישנן כ-35,000 שפחות טרוקוסי ברחבי אפריקה. חשוב לציין כי מספרים אלו לא כוללים את כלל הצאצאים שנולדו לנערות בעת העבדות, צאצאים אלו נכנסים גם הם למעגל העבדות הקיים.[16]

סיכום

אנשים רבים נוטים לחשוב כי עבדות מודרנית כיום מתרחשת רק במדינות שאינן מפותחות. אין הדבר נכון, עבדות כיום קיימת בכל רחבי העולם. אף מדינה אינה חופשייה מהעבדות המודרנית על כלל צורותיה השונות, כך אנשים מכל גיל מגדר וגזע עשויים להיות קורבן לה. עם זאת, בניגוד להנחה שנאמרה לעיל כי כל אחד יכול ליפול קורבן לעבדות ישנן קבוצות סיכון אשר יותר פגיעות לעבדות מאחרות. אנשים החיים בעוני ולהם הזדמנויות מוגבלות להשגת עבודה הולמת והוגנת פגיעים יותר לקבלת הצעות עבודה מוטעות אשר בקלות עשויות להפוך לניצול. כך גם אנשים אשר מופלים על בסיס גזע, מעמד או מגדר יותר חלשים בתוך החברה. חשוב לזכור כי סביר שהעבדות תתרחש במדינות או קבוצות בהן השלטון חלש ומרובה בשחיתויות. מתוך כלל מאפיינים אלו ניתן להבין מדוע אנו רואים גם היום בעולם מודרני ומתפתח את העבדות באפריקה. לא ניתן לומר כי קיימים זכרונות מועטים לעבדות באפריקה, שכן הייתה מאד נפוצה לאורך ההיסטוריה ובאותו האופן נפוצה מאד גם כיום, כ-9.1 מיליון בני אדם נמצאים בעבדות ביבשת אפריקה.[17]

היות שבעיית העבדים באפריקה עדין מאד נפוצה ישנם ארגוני זכויות רבים אשר פועלים בצורה שוטפת ומעוררת השראה כדי להפסיק את תהליך השיעבוד. מטרתם העיקרית של ארגונים אלו היא להילחם ולמנוע את הסחר בבני האדם, האלימות ואת האלימות נגד הילדים. בנוסף, לספק תמיכה חינוכית לילדים פגיעים ולהתמקד בהעצמתם. יתרה מזאת, ישנה שאיפה של הארגונים להעצימם ולגרום לצעירים החיים ביבשת לפיתוח לאומי ומילוי תפקידים אסטרטגיים במאבק נגד החסר והשיעבוד של תושבי היבשת האחרים. פעילות הארגונים נחלה הרבה הצלחות, אך היות שהתופעה נפוצה ורחבה הדרך עוד ארוכה. אחד הארגונים המוכרים באפריקה הוא ארגון שנקרא: "מרכז דוואטופ לפיתוח אפריקה" (Devatop Centre for Africa Development). זהו ארגון ללא מטרות רווח שפועל בניגריה. הארגון שם דגש על מאבק בסחר בבני אדם, אלימות, התעללות בילדים; ומספק תמיכה חינוכית לילדים פגיעים.[18] [1] ארגון נוסף אשר פועל ברמה הבינלאומית הוא ארגון האנטי עבדות הבינלאומי - The Anti Slvery International. ארגון זה פועל ברמה המקומית, הלאומית והבינלאומית לחיסול והפסקה כל צורה של עבדות ברחבי העולם. ב-26 בינואר 2018 חווה ארגון זה הצלחה משמעותית כאשר פעל בשיתוף פעולה עם ה- Minority Rights Group International) MRG). ההצלחה התבטאה בכך שהאגודה לזכויות האזרח מצאה כי שלטונות מדינת מאוריטניה (מדינה בצפון מערבת אפריקה) לא נקטו בשום אמצעים נאותים כדי למנוע, לחקור ולהעמיד לדין מצבים של עבדות. בפרט עבדות ילדים. המקרה נוגע לסיפורים של שני ילדים, אחים אשר נולדו לשושלת עבדים וכך הפכו באופן אוטומטי לעבדים עם הולדתם. אחיהם הבוגר של שני אחים אלו הואשם לראשונה בבית המשפט כי הוא מחזיק את האחים בעבדות ומונע מהם את לימודיהם. המקרה הנוכחי התייחס למצב בו המדינה הפרה את התחייבותה להגנה על זכויות הילדים על פי אמנת הילדים האפריקאית. המדינה לא הגנה על הילדים כמו שהתחייבה. בזכות התערבות ופעולותו של הארגון האדון שלהם, אחיהם הפך לבעל העבדים הראשון שהועמד לדין בהיסטוריה של מאוריטניה. הישג זה של הארגון הוא משמעותי מאד שכן הוא הראשון והיחיד מסוגו עד כה.[17] מקרה זה מלמד אותנו מדוע פעילות הארגונים היא כה חשובה ומשמעותית. כל שינוי קטן של ארגונים אלו עשוי להוביל למציאות אחרת ויותר טובה הן ביבשת אפריקה והן בשאר מדינות העולם בהן העבדות עדין חיה ונושמת.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עבדות באפריקה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 Lovejoy, Paul E. (2012). Transformations of Slavery: A History of Slavery in Africa. London: Cambridge University Press
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 "Islam, Archaeology and Slavery in Africa". World Archaeology. 33 (1): 44–60
  3. ^ Klein, Martin A. (1978). "The Study of Slavery in Africa". The Journal of African History. 19 (4): 599–609
  4. ^ Henry Louis Gates Jr. "Ending the Slavery Blame-Game". Archived from the original on 23 April 2010. Retrieved 2012-03-26
  5. ^ Ibn Battuta in Black Africa, Princeton 2005, p. 54
  6. ^ odney, Walter (1966). "African Slavery and Other Forms of Social Oppression on the Upper Guinea Coast in the Context of the Atlantic Slave-Trade". The Journal of African History. 7 (3): 431–443.
  7. ^ Paul E. Lovejoy and David Richardson (2001). "The Business of Slaving: Pawnship in Western Africa, c. 1600–1810". The Journal of African History. 42 (1): 67–89.
  8. ^ Johnson, Douglas H. (1989). "The Structure of a Legacy: Military Slavery in Northeast Africa". Ethnohistory. 36 (1): 72–88
  9. ^ Innovation and Change in Mende Chieftaincy 1880–1896". The Journal of African History. 10 (2): 295–308
  10. ^ Médard, H., & Doyle, S. (Eds.). (2007). Slavery in the Great Lakes Region of East Africa. Ohio University Press.
  11. ^ צמיחת המדינות החדשות באפריקה – מבוא להיסטוריה של אפריקה עמ' 96, פרק 9, סחר העבדים הטרנס אטלנטי
  12. ^ קרן, א. (2009). מעבדות לחירות? הדרך מביטול הסחר בעבדים לשחרור העבדים באפריקה. זמנים: רבעון להיסטוריה 62-73.
  13. ^ Fitzgibbon, K. (2003). MODERN-DAY SLAVERY?, African Security Studies, 12:1, 81-89.
  14. ^ 14.0 14.1 UNICEF, (2004). Trafficking in Human Beings, Especially Women and Children, in Africa (second edition), Innocenti Insights no. 9,
  15. ^ 15.0 15.1 Child Soldiers International. (2000). The Use of Children as Soldiers in Africa: A Country Analysis of Child Recruitment and Participation in Armed Conflict Report
  16. ^ Musa, S. M. (2011). Modern day slavery in ghana: Why application of united states asylum laws should be extended to women victimized by the trokosi belief system. Rutgers Race and the Law Review, 13(1), 169-218.
  17. ^ 17.0 17.1 What is modern slavery? (2018). Anti-Slavery International
  18. ^ Our story (2017). Devatop Centre for Africa Development
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27691621עבדות באפריקה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=עבדות_באפריקה&oldid=1980921"