מלכות ישראל
מלכות ישראל, שנודעה בשם מחתרת צריפין, הייתה מחתרת יהודית לאומנית של יוצאי לח"י שפעלה בישראל בראשית שנות החמישים.
המחתרת קמה על רקע האירועים האנטישמיים והאנטי ישראליים שהתרחשו בגוש המזרחי בשנים 1952 ו-1953, ששיאם היו משפטי פראג.
הקמת המחתרת
בשנת 1952 נפגש יעקב חרותי, חבר הלח"י לשעבר, עם ידידו איש הלח"י שמעון בכר על ספסל ברחוב שדרות ח"ן בתל אביב. חרותי מספר: "התחלנו לדבר על כך שהערבים רוצחים ויורים והמדינה לא מגיבה ... אמרנו שצריך להקים ארגון". פגישה זו הובילה להקמתה, בחורף 1952, של הקבוצה שנודעה בשם "מלכות ישראל".
המחתרת שמה לעצמה שתי מטרות:
- לפגוע בנציגויות של ברית המועצות וצ'כוסלובקיה, במחאה על הדיכוי האנטישמי.
- להגיב בירי ולהרוג חיילים של הלגיון הירדני כל אימת שאלה יירו על יהודים בירושלים המחולקת.
פעילות
חרותי ובכר גייסו כמה עשרות מחבריהם לשעבר בלח"י והקימו גם ארגון של צעירים, מעין תנועת נוער. חרותי מספר על הארגון: "היינו עשרות בכמה רמות... היו כאלה ששימשו מודיעים וסיפקו מידע. אחרים עשו מעשים פשוטים של העברת הודעות. היו כאלה שנתנו את דירתם לפגישה. אחרים סיפקו אוכל. והיו מעטים שיצאו לפעולות".
בין חברי המחתרת היו גם כאלו שהיו חברים ב"ברית הקנאים".[1] אנשי "מלכות ישראל" שלפו נשק וחומרי חבלה שהטמינו אנשי הלח"י במערות באזור ירושלים עוד בימי מלחמת העצמאות.
ב-26 במאי 1953 נעצרו בירושלים בחורי ישיבה שנמצאו אצלם חומרי נפץ. נתברר כי נתכוונו לפגוע במשרד החינוך כמחאה נגד חוק חינוך ממלכתי שהיה אז בשלבי חקיקה. נתגלה כי הם חלק ממחתרת שמטרתה כפולה: דתית ולאומית.
רוב העצורים נמנו עם חברי לח"י לשעבר. בישיבת ממשלה ב-8 ביוני 1953 הכריזה הממשלה על מחתרת זו כעל ארגון טרור על פי פקודת מניעת טרור.
חברי המחתרת הועמדו לדין בפני בית דין צבאי, שבראשו עמד השופט בנימין הלוי, אז שופט בית המשפט המחוזי בירושלים ולימים שופט בית המשפט העליון, וחבריו הנוספים היו אלוף משנה עמנואל נשרי סגן אלוף ורם רון. התובע היה היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן. מושבו של בית הדין היה במחנה צריפין ולמחתרת ניתן הכינוי "מחתרת צריפין". על הנאשמים הגן עורך הדין שמואל תמיר, לימים שר המשפטים.
פסק הדין ניתן ב-28 באוגוסט 1953. בית הדין קבע כי הוכח קיומו של ארגון טרור והרשיע את הנאשמים בהנחת פצצה בצירות צ'כוסלובקיה, בהטלת פצצה במערכת השבועון "העולם הזה", בהצתת אטליזים לא כשרים ובהצתת מכוניתו של הציר הסובייטי. בסעיף אישום עיקרי ביחס לפיצוץ שאירע בשגרירות הסובייטית (שבעקבותיו ניתקה ברית המועצות את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל), זוכו הנאשמים. העונשים שהוטלו על הנאשמים השונים נעו בין שנת מאסר אחת לבין 10 שנות מאסר. בספטמבר 1953 אושרו גזרי הדין על ידי שר הביטחון, פנחס לבון, תוך שרוב העונשים קוצרו[2].
בשנת 1955, בהמלצת שר המשפטים פנחס רוזן הוענקה חנינה לאסירים, ועונשם קוצר כך שיוכלו להשתחרר שחרור מוקדם. אולם משנדרשו לחתום על התחייבות שלא להתחבר עם פושעים לאחר שחרורם, כדי להשתחרר, סירבו חברי מלכות ישראל לחתום בטענה שגם לפני מאסרם לא התחברו עם פושעים. בעקבות זאת תוקן החוק, כך שוועדת השחרורים תוכל לקבוע באופן גמיש את התנאים לשחרור מוקדם[3].
לקריאה נוספת
- איסר הראל, ביטחון ודמוקרטיה, הוצאת עידנים, 1989.
- יעקב חרותי, אמת אחת ולא שתיים, הוצאת יאיר, 2008.
- אברהם דסקל, התנהגות אופוזיציונית חוץ פרלמנטרית בראשית המדינה, ברית קנאים ומלכות ישראל, עבודת מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן, תש"ן.
- ירמיהו הלפרן, משפט סדום ואופקי העתיד, תל אביב, [1953?]. ביקורת מנקודת מבט רוויזיוניסטית על משפט צריפין ועל שלטון מפא"י בכלל.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים יוסי מלמן, שהצעירים יעבדו קצת, באתר הארץ - ראיון עם יעקב חרותי- הספר אמת אחת ולא שתיים
- יהושע בר יוסף, חזון מלכות ישראל, דבר, 10 במאי 1957
הערות שוליים
- ^ שלי לוי, יונתן ארליך, אלימות פוליטית מצד יהודים בישראל, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 17.8.05
- ^ הומתק דינם של אנשי המחתרת, הצופה, 22 בספטמבר 1953
- ^ אושר חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר, חרות, 11 בינואר 1956
