המאבק הפלסטיני במכירת קרקעות ליהודים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
עריכה
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

המאבק הפלסטיני במכירת קרקעות ליהודים החל במאה ה-19, כשערביי ארץ ישראל מנעו רכישה יהודית של קרקע בארץ ישראל. לאורך השנים נוהל המאבק בין השאר דרך השלטון העות'ומאני והמנדט הבריטי. בשנות ה-80 הוסכם בין הארגונים הפלסטיניים על הוצאה להורג של ערבים אשר מכרו קרקעות ליהודים או סייעו לכך. עם הקמת הרשות הרשות הפלסטינית, נחקק חוק האוסר מכירת קרקעות לישראלים, גם אם אינם יהודים, והוא נאכף על ידי מנגנון מודיעיני הבולש אחר עסקאות כאלו. החוק הפלסטיני מטיל עונש מוות על המוכרים, אולם בפועל החל משנת 2005 הוא מומר - ככל עונש מוות ברשות - למאסר עולם עם עבודות פרך. בדו"ח שהוגש לאו"ם בידי UN Watch נכתב כי ישנה הפרה חמורה של זכויות אדם כלפי מוכרי קרקעות פלסטינים, הכוללים רצח ועינויים.

רקע

אדמות הכפרים הערביים

במאה ה-19, רוב אדמות הכפרים בארץ ישראל היו קניין משותף לכל בני הכפר, אשר נקרא בערבית "משאע". אדמות אלו התחלקו בין המשפחות אחת לשנה או שנתיים. ה"משאע" הגביל לעיתים את זכותם של בעלי החלקה למכור או לשעבד אותה לאשראי בנקאי. משום כך, רוב הפלאחים שאפו לבטל את מנהג ה"משאע" ולחלק את אדמות הכפרים לבעלויות פרטיות (בערבית: "מפרוז"). כפרים רבים ביצעו את החלוקה הזו ("איפראז") בהסכם פנימי בלתי-רשמי. בתקופה העות'מאנית בארץ ישראל לא הייתה אפשרות לחלוקה מסודרת ורשמית, כי זו חייבה רישום מדויק של הקרקעות.[1]

במחצית השנייה של המאה ה-19, השלטון העות'מאני דרש את רישום הקרקעות,[2] אולם רק בתקופת המנדט הבריטי שקדה הממשלה על רישומן ("סטלמנט"). בתהליך זה נרשמו כמעט כל הקרקעות כ"אפראז". היו מנהיגים ערבים שסברו כי השמירה על הקניין המשותף בכפר הערבי, תמנע את מכירת אדמותיו ליהודים, לכן הציגו אותו כנכס לאומי וניהלו תעמולה נגד ה"אפראז". בשנות ה-40 הפסיקה ממשלת המנדט לבצע את ה"אפראז" כחלק מה"סטלמנט" והשאירה את הקרקעות כ"משאע". בתקופה זו הצטמצמו שטחי ה"משאע" והפכו למיעוט באדמות הארץ.[1]

שלהי התקופה העות'מאנית

קניות הקרקע של יהודים בארץ ישראל בשלהי המאה ה-19 נתלוו בסכסוכים עם ערבים. הרוכשים לא הכירו את מנהגי המקום בנוגע לחופש רעיית העדרים לאחר הקציר, וכאשר ניסו למנוע רעייה כזאת פרצו תגרות. קניות קרקע שנעשו מהבעלים ללא התחשבות מספקת באריסים, הביאו להתפתחות סכסוכים שנמשכו גם מספר שנים, ללא אופי פוליטי. הם פרצו גם בקרב הכפריים הערבים עצמם, ולא גרמו לערבים המקומיים להימנע ממכירת קרקע ליהודים במחירים גבוהים ביותר. משום כך, ב-1908 המליץ מותצרף (אנ') מחוז ירושלים שהקאדי של ירושלים יהיה תמיד טורקי ולא ערבי מקומי, משום שהוא חבר בוועדה המשגיחה על העברת קרקעות וכך ידאג לביצוע הוראות הממשלה נגד העברת קרקע ליהודים. ב-24 ביוני 1891[3] שלחו נכבדים ערבים מירושלים עצומה לממשלה באיסטנבול, בה דרשו למנוע את המשך הגירת היהודים וקניות הקרקע על ידם.[4] גם ב-1901 חתמו כמה מראשי הציבור הערבי בארץ ישראל על עצומה דומה.[5] סכסוכי הקרקעות חיזקו את עמדתם האנטי-ציונית של המשכילים העירוניים ואלה החלו לארגן את הכפריים למעשי התנגדות לקניות הקרקע של היהודים.[6]

בשנת 1908 יצא לאור בחיפה העיתון הפלסטיני הראשון, "אל-כרמל" (אנ'), שמטרתו העיקרית הייתה מאבק בהעברת אדמות מבעלות ערבית לבעלות יהודית.[7] בשנת 1910 נודע על משא ומתן שהתנהל בביירות עם אליאס סורסוק על רכישת כ-9,500 דונמים מאדמות עמק יזרעאל, בתחומי הכפר פולה. הידיעה עוררה תגובות חריפות בכפרי הסביבה, בנצרת ובחיפה, ואל השלטונות העות'מאניים נשלחו מברקי מחאה.[8] בשלהי 1910 הוקמה בחיפה אגודה שמטרתה "לעשות צעדים תקיפים לפני הממשלה שתאסור מכירת קרקע ליהודים". מעט מאוחר יותר קמה אגודה דומה ביפו.[9] ב-1911 תקף העיתון היפואי "פלסטין" את מוכרי האדמות והצהיר: "האדמה שייכת כולה לאל, אך האדמה שאנו יושבים עליה שייכת למולדת במצוות הא-ל".[10] מושל נצרת ניסה למנוע את העסקה על אדמות עמק יזרעאל, אולם השלטונות אישרו אותה ובפברואר 1911 הועברו האדמות לידי יהודים. המכירה גרמה לזעם ציבורי ונשלחו מחאות לממשלה העות'מאנית ולראש בית הנבחרים. העיתון "אל-כרמל" ניהל מאבק חריף נגד עסקה זו.[8]

העיתונים "אל-כרמל" ו"פלסטין" מיהרו לפתוח במאבק ציבורי בכל פרשה של רכישת קרקעות. פעילותם זו הגבילה את חופש התמרון של השלטונות העות'מאניים ומספר פעמים היא אף הצליחה לחבל בהשלמת העסקות: בשנת 1912 הוכשלה העסקה לרכישת קרקעות הג'יפתליק של עמק בית-שאן, ובשנים 1913–1914 הוכשלו עסקות שהיו קשורות למפעל ייבוש החולה ולמפעל התיירות במעיינות החמים של טבריה.[8] ב-1913 פרסם עארף אל-עארף, מראשוני התנועה הפאן ערבית, את מאמרו הראשון בעיתון "פלסטין", בו כתב בחריפות נגד מכירת קרקעות "לציונים הזוממים להשתלט על הארץ".[11] ביולי אותה שנה, קרא אותו עיתון להקים "חברה פטריוטית (וטניה) פלסטינית", שתורכב מעשירי שכם, ירושלים, יפו, חיפה ועזה, ותעסוק ברכישת קרקעות מדינה (אדמות אל-מדורה) לפני שיעשו זאת הציונים.[12] באותו חודש ניסו ראשי האגודות המתנגדות לציונות בחיפה וביפו לכנס ועידה בשכם של נציגים מכל ערי ארץ ישראל במטרה לארגן את המאבק בציונות ובקניות הקרקע של היהודים ברמה על-מקומית, אולם ניסיון זה נכשל.[9] אף על פי כן, המחאה הערבית דחפה את השלטונות שלא לשנות את ההגבלות שהטילו על היהודים בתחום רכישת הקרקעות.[8]

בשנת 1913 הזהיר חיים ויצמן מפני הסכנה שבתחיית הלאומיות הערבית: "הערבים מתארגנים, אם גם בצורה פרמטיבית מאוד. לדעתם ארץ ישראל שייכת להם, והם מנהלים תעמולה עצומה בעיתונותם... נגד מכירת האדמה ל'ציונים' – אויבי טורקיה – המתנכלים להשתלט על ארץ ישראל. בקרוב נעמוד פנים אל פנים עם אויב חמור ונשלם את תמורת הקרקע לא בכסף בלבד".[13]

בזמן מלחמת העולם הראשונה (1914–1918) קפא שוק המקרקעין, בשל מצבו הכלכלי הקשה של היישוב היהודי.[14]

בתקופת המנדט הבריטי

מספר חודשים בלבד לאחר הכיבוש הבריטי של מרכז ארץ ישראל, החלו גורמים באזור יפו–רמלה (וכעבור מספר חודשים גם בירושלים) לכונן אגודות, שבהן נבחנו דרכים למנוע מהיהודים לעלות לארץ ולקנות בה קרקעות.[15] אלא שבתקופת השלטון הצבאי הבריטי לא נרשמו עסקאות. החל מזמן כיבוש הארץ בדצמבר 1917 ועד ספטמבר 1920, משרדי רישום המקרקעין היו סגורים בתוקף צו שהוציא המושל הצבאי הבריטי, לאחר שהשלטונות הצבאיים גילו שהעות'מאנים לקחו איתם את רוב ספרי הרישום. לאחר שנודע לשלטונות שנעשות עסקאות ללא רישום, פרסמו בנובמבר 1918 צו האוסר עליהן.[16] באוקטובר 1920 חודשה פעילותו של המשרד לרישום הקרקעות, לאחר שספרי האחוזה (טאבו) נמצאו בדמשק והוחזרו לארץ.[17]

הממשל האזרחי

בספטמבר 1920, לאחר כינון הממשל האזרחי בראשות הנציב העליון הרברט סמואל, הוכרז על פתיחת משרדי הרישום ופורסמה "פקודת העברת הקרקעות", שבמטרה להבטיח את האינטרסים של מחזיקי הקרקעות ולמנוע ספקולציה בקרקעות, קבעה שכל עסקת מקרקעין חייבת לקבל הסכמה כתובה של הממשל, שתינתן רק אם הקונה ימלא את התנאים הבאים: הוא חייב להיות תושב ארץ ישראל; הוא לא יוכל לרכוש קרקע בשווי העולה על 3,000 לירות מצריות או ששטחה עולה על 300 דונם (אדמה חקלאית)/ 30 דונם (קרקע עירונית); בכוונתו לעבד או לפתח אותה מיד. בנוסף על שלושת הסעיפים הללו, הסכמת הממשל תינתן רק אם "נוכח לדעת לשביעות-רצונו, שהבעלים המוכר את הקרקע, אם היא ברשותו, או האריס המחזיק בקרקע, כאשר היא מוחכרת, ישמור לעצמו באזור או במקום אחר, קרקע שדי בה לפרנסת משפחתו".[16] ראשי האגודות הלאומיות של ערביי ארץ ישראל עסקו בשלב זה בשאלת הקרקע רק כבעלי קרקעות ולא מבחינה פוליטית, ולכן דווקא הביעו את אי-שביעות רצונם מפקודת הקרקעות, שהגבילה את זכותם למכור קרקע שהיא רכושם ואף טענו כי הפקודה נחקקה כדי להוריד את מחירי הקרקעות שהוצעו למכירה ליהודים. בדצמבר 1921 תקנה הממשלה את הפקודה והסעיפים שנועדו למנוע ספקולציה בוטלו.[18]

איסור השלטונות הצבאיים על עסקאות מקרקעין בתקופת השלטון הצבאי גרם לכך שהנושא לא בלט במאבק התנועה הלאומית הפלסטינית החדשה, ובוועידות הלאומיות השלישית והרביעית (1920–1921) הנושא כלל לא נידון.[14] הטיעון הפלסטיני המוקדם לשלילת הציונות כלל טענה מרכזית שהגשמתה בארץ ישראל אינה אפשרית, משום שאין בה מקום לציונים. קביעה זו התבססה על כך שרוב הקרקעות בארץ היו שייכות לערבים, אולם גם על ההנחה שהערבים יימנעו ממכירת קרקעות ליהודים.[19] אלא שבשנת 1921, לאחר פתיחת משרדי הרישום, נרשמו בספרי רישום המקרקעין עסקאות רבות שתוכננו בעבר והיו על סף השלמה. הגידול הזה גרם למספר צירים בוועידה הלאומית החמישית (1922) של ערביי ארץ ישראל להעלות את הנושא לדיון, אולם לא נתקבלה שום החלטה, מלבד מינוי ועדה שתבחן את שאלת העברת קרקעות ליהודים.[14]

שנות ה-20

בתחילת שנות ה-20 קיבל הקונגרס הערבי-פלסטיני שרשרת החלטות נגד הבית הלאומי היהודי, שהתגבשו ל"אמנה הלאומית" ("אל-מית'אק אל-קומי") של ערביי פלסטין, ובהן גם החלטה על איסור מכירת קרקעות ערביות ליהודים.[20] בראשית שנות ה-20 אף הוצג בתיאטרון "אל-מנשיה" בשכם מחזה שחיבר עיזאת דראוזה ושמו "המתווך ובעל הקרקע", בו מפתה בתו של המתווך את בנו של בעל הקרקע למכור אותה ליהודים. העיתונים הערבים הרבו לפרסם מאמרים נגד מכירת קרקעות ליהודים והדוברים הערבים האשימו את הציונות בנישול הערבים מאדמתם.[21] בשנות ה-20 הבשילה בחוגים הערביים ההכרה כי התנועה הלאומית הפלסטינית תיכשל במאבקה במפעל הציוני, אם לא תמנע מכירת קרקעות של ערבים ליהודים. לכן, נעשו ניסיונות לרתום את המועצה המוסלמית העליונה לרכישת קרקעות שהיו בסכנת מכירה ולעשות אותן הקדש (בערבית: "וקף"). עם זאת, ניסיונות אלו נכשלו.[22] לדברי נשיא המועצה, אמין אל-חוסייני, המועצה מנעה באמצעות בתי הדין השרעיים מכירת קרקעות שהיו בהן זכויות לקטינים. האופוטרופוס של הקטין היה זקוק לאישור מבית הדין כדי למכור, וזו דאגה שלא יינתן אישור אם הקונים הם יהודים.[23] בשנות ה-20 עסקו שליחי הוועד הפועל הערבי ופעילי האגודה המוסלמית-נוצרית באיסוף מידע על עסקאות העומדות להתבצע. במקרים שבהם היה מדובר באדמת "משאע" (חזקה קולקטיבית), עודדו הפעילים כמה מבעליה להתנגד למכירה, מה שהספיק כדי להכשיל את כל העסקה. במקרים אחרים, עודדו שייח'ים בדוים לחתום על הצהרות המגנות שייח'ים אחרים שמכרו קרקעות וכך לשכנע אותם לבטל את העסקאות.[24] אף על פי כן, ב-1923 כתבו שייח'ים בדווים מעמק בית שאן במכתב לנציב הבריטי העליון הרברט סמואל: "לא ראינו כל רע מצד היהודים. מכרנו לסוכנות היהודית האמריקנית [הטעות במקור] חלק מאדמותינו, ובעזרת הכסף שקיבלנו אנחנו מפתחים את השטחים הגדולים שעוד נותרו ברשותנו ומעבדים אותם. אנחנו שבעי רצון מהיהודים האלה, ואנחנו משוכנעים שנעבוד יחד לשפר את האזור שלנו ולהיטיב עם האינטרסים המשותפים שלנו".[25]

למכירות הקרקע ליהודים שרווחו היו תוצאות הרסניות על התנועה הלאומית הפלסטינית. יריבים פוליטיים הטיחו זה בזה האשמות על סחר קרקעות, כאשר מילת הגנאי המקובלת הייתה "מתווך" (סמסאר). ב-1925 כתב העיתון "אל-כרמל": אין להאשים את הממשלה הבריטית...עלינו להאשים את עצמנו, שכן הפקדנו את ניהול עניינינו בידי אנשים שאינם ראויים לאמון, מוכרי קרקעות, מתווכים ומחפשי משרות". לאור המציאות של סחר ער בקרקעות לא התייחסו שלטונות המנדט ברצינות לפעילות הערבית נגד מכירות קרקע ליהודים, כאשר אותם אנשים שרוממות ההתנגדות בפיהם מכרו ליהודים יותר קרקעות ממה שאלה היו מסוגלים לקנות.[26]

בשנות ה-20 נעשו רכישות של כברות-קרקע רחבות מאוד, כמו קניית קרקעות עמק יזרעאל בכמה עסקות מידי משפחת סורסוק בשנים 1921 ו-1924–1925 ורכישת קרקעות ואדי חווארת (עמק חפר) מידי משפחת תיאן ב-1929. שתי המשפחות מביירות. בתקופה זו רק מיעוט מהמכירות נעשו על ידי ערבים פלסטינים.[27] ב-1925 הוציא המופתי של עזה, חג' מוחמד סיד אל-חוסייני, פתווה שאסרה על מכירת אדמות ליהודים. הוא הסביר כי היהודים כבר אינם בני חסות, המוסלמים שעזרו להם הם בוגדים ואת הנוצרים שעזרו להם צריך לגרש.[10] אולם ברוב שנות ה-20, מאמצי ההנהגה הפלסטינית רוכזו בנושאים אחרים. אפילו ב-1925, כאשר חל גידול רב בהיקף קניות הקרקע על ידי יהודים, לא הייתה לכך תגובה פוליטית מלבד מספר מאמרים בעיתונות.[28] בשנה זו התכוונה הממשלה להגביל את העלייה החדה במחירי המקרקעין, אולם הוועד הפועל הערבי התנגד לכך. העלייה נראתה בעיניו טובה לערבים: היא מסייעת לבלום מכירות נוספות ליהודים, ובמכירות שכן מתבצעות - מניבה רווח כספי לערבים.[24] דובריו הביעו התנגדות חריפה להגבלת המחירים, בטענה כי מדובר בהעדפת היהודים חסרי הרכוש על פני הערבים בעלי הרכוש.[29]

המשבר הכלכלי העמוק של המפעל הציוני בשנים 28–1926 גרם לכך שגם בוועידה השביעית (1928) הנושא לא נידון. אלא שבמחצית השנייה של 1929 חל מפנה: עד 1928 רוב הקרקעות שנרכשו היו בבעלות משפחות סוריות ולבנוניות ולא היו מעובדות, ואילו החל מ-1929 החל לגדול שיעור הקרקעות שנרכשו מבעלים פלסטינים, ואיתן מספר הסכסוכים עם מחזיקי הקרקעות, שעוררו את דעת הקהל. הוועד הפועל הערבי מינה ועדה מיוחדת לבחינת הנושא ושלח מברק לממשלה בו תבע להטיל איסור על העברת קרקע מערבים ליהודים. מאז ועד תום המנדט, הפכה תביעה זו לתביעת-יסוד במאבק של התנועה הלאומית הפלסטינית. ההנהגה הפלסטינית טענה כי הממשלה חייבת לאסור על העברת קרקעות ליהודים בהתאם לסעיף 6 של כתב המנדט, המחייב את הממשלה לדאוג לכך ש"זכויותיהן ומעמדן של העדות האחרות באוכלוסייה לא ייפגעו". כמו כן, טענה כי אין די קרקע בארץ ישראל בשביל המהגרים היהודים, בשל הריבוי הטבעי הגבוה של האוכלוסייה הערבית.[28]

ב-1 בנובמבר 1928, ערך המופתי של ירושלים, אל-חוסייני, כנס בשם "הקונגרס האסלאמי" בהשתתפות כ-700 נציגים מכל רחבי הארץ. מלבד נושא תקרית הכותל, שאירעה שבוע לפני כן, טיפל הכנס גם באיסור על מכירת אדמות ליהודים.[30]

במרוצת העשור נתברר כי חוק העברת הקרקעות אינו משיג את מטרתו - למנוע את נישול הכפריים האריסים והפיכתם למחוסרי קרקע. אריסים רבים שקיבלו קרקע חלופית בחכירה, העדיפו כעבור מספר שנים פיצוי כספי על-פני האריסות, והצטרפו אל הכפריים הרבים שעזבו את הכפרים ועברו אל הערים הגדולות. במקרים אחרים דאגו הקונים היהודים להכניס אל חוזי הקנייה סעיף המחייב את המוכרים שלא להשאיר זכויות לאריסים ביחס לקרקע, כאשר מחיר הקנייה כלל את ההוצאות העתידיות של בעל הקרקע על פינויים. מתוך הכרה במצב הקיים, נחקקה ב-31 ביולי 1929 "הפקודה להגנת המעבדים", שהמירה את חובת הפיצוי בקרקע - בפיצוי כספי על ההוצאות וההפסדים שנגרמו לאריס בשל הפינוי: הצורך במכירה או העברה של מטלטליו ופיתוח הקרקע בהסכמת בעליה. כמו כן, קבעה הפקודה שבמקרה של מחלוקת בין בעלי הקרקע לבין האריסים על גובה הפיצויים, תוקמנה ועדות מיוחדות שיפסקו בעניין.[18]

בשנות ה-20 רכשו היהודים 533,000 דונם.[31]

ועדת שו והספר הלבן של פאספילד (1929–1930)

ב-1929 חקרה ועדת שו את הסיבות למאורעות תרפ"ט. המיסיונרית פרנסיס ניוטון העידה בפניה כנציגה מטעם הצד הערבי, והאשימה את היהודים ואת שלטונות המנדט בפרוץ המאורעות. לטענתה, אחד הגורמים שהביאו לתסיסה בקרב הערבים היה נושא הקרקעות. ניוטון הזכירה את מסירת הזיכיון על אדמות ביצות כברה, עתלית וחולות קיסריה לנציגי הברון רוטשילד. כמו כן את רכישת האדמות בעמק יזרעאל על ידי קרנות ציוניות מבנקאי סורי בן משפחת סורסוק בשנת 1924. לדבריה, מכל האדמות הללו נושלו תושבים ערבים ומחמישה כפרים קטנים באדמות עמק יזרעאל הפינוי נעשה בכוח, וזאת למרות שסורסוק, לטענתה, מכר אדמות שלא היו בבעלותו כחוק.[32] במרץ 1930 נתפרסם דו"ח הוועדה, בו צוינה בין גורמיה העיקריים של התנפלות הערבים על היהודים, החרדה של המעמד הערבי מחוסר הקרקע מפני ההתפשטות הציונית. הוועדה נקטה בהמלצותיה עמדה ביקורתית כלפי מכירת קרקעות ליהודים.[33] היא המליצה לבחון את בעיית מכירת הקרקעות ליהודים, לנוכח הריבוי המתמשך של פלאחים מחוסרי קרקע בצד הריבוי הטבעי של האוכלוסייה הערבית. הטיימס של לונדון ציין ב-15 במאי אותה שנה, שהעיתונות הערבית ראתה בדו"ח "ניצחון מבריק לערבים ומהלומת מוות לציונות". בהתאם להמלצת הוועדה, מינה שר המושבות משלחת בראשות ג'ון הופ סימפסון, שאחד מתפקידיה היה לבדוק את הקשר בין רכישת קרקעות לבין היווצרות מעמד של פלאחים ללא אדמה.[34] לצד העמדה הערבית הכללית, היו גם מספר ערבים שביקשו להביע את דעתם בפני סימפסון ותמכו בפניו בזכות ההגירה ורכישות הקרקע של היהודים. בפגישתם איתו נתברר כי הם היו בעלי קרקעות לא-מעובדות, שרצו למכור חלק מהן כדי לפתח את השאר, ומכיוון שלא היה ניתן למצוא קונים ערבים, היו מעוניינים בהגירה יהודית ובביקוש יהודי גדל לקרקע כדי שיוכלו לקבל על אדמתם מחיר גבוה.[35] דו"ח הופ-סימפסון פורסם באוקטובר אותה שנה יחד עם הספר הלבן של פאספילד, ובו המסקנה שיש לחסום רכישה נוספת של אדמה על ידי יהודים.[34]

שנות ה-30

1932-1931

מאז 1930, עשו שלטונות המנדט מאמצים לצמצם העברת קרקעות ליהודים ואף למנוע אותה.[36] בסוף מאי 1931 פרסם הנציב העליון ג'ון צ'נסלור תיקון ל"פקודה להגנת המעבדים" מ-1929, שנבדל מהתיקון הקודם בעיקר בשתי נקודות: הורחבה ההגדרה של הזכאים להגנה, כך שתעניק זכויות חזקה ואריסות גם לבדואים שחנו ורעו בקרקע מסוימת ברציפות - אנשים אשר "במשך חמש שנים רצופות נהגו לרעות, להשקות את בהמותיהם, לחטוב עצים, לאסוף ירק או עסקו באיזה עיסוק מועיל אחר בעל אופי דומה על הקרקע"; והוגבלה זכותו של בעל הקרקע להעלות שרירותית את דמי החכירה - במטרה לאלץ את האריסים להתפנות - אלא אם קיבל לכך את אישורה של ועדה מיוחדת, המוסמכת לקבוע את גובה התוספת. פקודה זו הייתה זמנית לשנה אחת וב-1932 האריך אותה הנציב העליון החדש ארתור ווקופ לשנה נוספת.[37]

באפריל 1932 מונה לואיס פרנץ' כמנהל הפיתוח, כדי לבדוק מה ניתן לעשות למען התושבים הערבים שנפגעו מקניית הקרקע על ידי יהודים. פרנץ' לא מצא רבים שנפגעו ולא מצא גם התנגדות של ממש לעסקאות המכירה בקרב בעלי הקרקעות הערבים.[38] פרנץ' התייחס בדו"ח שפרסם לתביעה הערבית לאסור מכירות קרקע ליהודים בחקיקה: "העיתונות הערבית מזכירה מדי פעם את חלקם של חברים אחדים במועצה המוסלמית העליונה או בוועד הפועל הערבי במכירות קרקע מערבים ליהודים. ממקרים אלה לא יהיה זה בלתי-הוגן להסיק שחוגים ערביים בעלי מעמד ומנהיגות אינם רואים מכירות כאלה של קרקע עודפת בחוסר אהדה".[39] פרנץ' ניסה כך להסב את תשומת לבה של המנהיגות הפלסטינית למציאות שהתכחשה לה, אולם זו לא מיהרה לפעול להפסקת המכירות וכינסה את הוועד הפועל הערבי רק באוקטובר 1933.[38] פרנץ' קיבל 3,271 בקשות להיכלל ברשימת הערבים המנושלים, אולם עד סוף 1935, אז נפסקה החקירה, אושרו 664 בקשות בלבד. אלא שנתונים אלה אינם משקפים את התמונה כולה. על פי ההנחיות של משרד המושבות, נוסחה ההגדרה לערבים חסרי קרקע הזכאים ליישוב מחדש, כך: "אלה שהוכח לגביהם שנעקרו מקרקע שהחזיקו בה בעקבות העברתה לידיים יהודיות, ושלא השיגו קנין אחר שיכלו להתבסס עליו, או תעסוקה אחרת משביעת-רצון באותה מידה". על פי הגדרה זו, נותרו ערבים לא מעטים שנעקרו מאדמה שנמכרה ליהודים, ולא יכלו להיכלל ברשימת המנושלים: אנשים שמצאו תעסוקה אחרת; אנשים שמכרו בעצמם את האדמה שבבעלותם מרצונם החופשי; בעלי קרקע במקום אחר; אנשים שהצליחו לחכור קרקע אחרת כאריסים ומעבדים אותה; אנשים שהשיגו קרקע אחרת, אך הפסיקו לעבד אותה (בשל עוני, למשל) או מכרו אותה כדי לפרוע חובות; ואנשים שהיו חוכרי משנה (חראת'ון) של הקרקע שנמכרה או פועלים שכירים.[40] נראה כי המספר האמיתי של המנושלים הערבים היה גדול יותר מזה שהופיע ברשימה של פרנץ', אולם גם הוא לא עלה על אלפים בודדים (לא כולל משפחותיהם), וזאת בשל דלילות האוכלוסייה הערבית באזורי ההתיישבות היהודית. ובכל זאת, כאשר הוצע למחוסרי הקרקע ברשימה להתיישב במסגרת תוכניות פיתוח בנפות בית שאן וג'נין, רק מעטים נענו להצעה. הרוב הגדול העדיף לדבוק במקורות הפרנסה שמצאו בערים ובפרדסים שבמרכז הארץ. כמו כן, במקרים בהם פונו אריסים ערבים, בדרך כלל דאגו הקונים היהודים לפצות אותם.[41]

עוד בסוף המאה ה-19 הקונים היהודים העדיפו לרכוש כברות-קרקע גדולות, אולם לאחר שנקנו כמעט כל הקרקעות השוממות בשפלת החוף, בעמק יזרעאל ובעמק הירדן, אלו כבר לא היו ניתנות להשגה. בשנות ה-30 כבר לא היו אפשרויות לרכישת גושי קרקע גדולים, שהיו נוחות מאוד לקונים היהודים, משום שכבר לא היו שטחים גדולים, לא-מעובדים או מעובדים חלקית, בבעלות של לא-פלסטינים. בתקופה זו חל גידול ברכישות קרקע מידי בעלים מקומיים-פלסטינים, שבבעלותם היו נחלאות קטנות יותר ולרוב גם עיבדו אותן. רובם מכרו אז קרקעות מפני שעברו לערים בשפלה, ובעיקר בשל הגידול בענף ההדרים, שאדמת מישור החוף התאימה לו מאוד. הכסף שהתקבל מהמכירה הושקע בנטיעת הפרדס ובהתקנת מתקני ההשקיה.[27]

משנת 1930 ואילך, הקדישה העיתונות הפלסטינית מקום נרחב להסברת הסכנה שבמכירת קרקעות ליהודים. לציבור הוסבר כי "המולדת שייכת לרוב המכריע של העם...ולא לאלה מביניהם, אשר הודות למשטר הפיאודלי הנפשע והישן הצליחו להשתלט על רוב המולדת". בשנות ה-30, כאשר הפכו המכירות על ידי בעלים מקומיים לנפוצות, נשלחו שליחים לכפרים, כדי להסביר אישית לפלאחים ולבעלי הקרקעות את החטא שבמכירת קרקע ליהודים. בתקופה זו החלה ההנהגה הפלסטינית לנקוט באמצעי לחץ כבדים יותר. שליחי הוועד הפועל, האגודות הלאומיות ונכבדי הערים עודדו את המחזיקים בקרקעות למעשה שלא לפנותן לאחר שנמכרו על ידי בעליהן ועודדו אנשים שונים, בעיקר בדוים, לתפוס קרקעות שנמכרו ולטעון בדבר זכותם לחזקה מפאת היותם אריסים שנים רבות. שיטה זו גרמה לקשיים עבור המוסדות המיישבים היהודים והסכסוכים שנוצרו הוצגו כהוכחה לכך שההתיישבות היהודית מנשלת ערבים מאדמתם. במקרים שונים סירבו האריסים לפנות את האדמה, גם תמורת פיצויים; אריסים לשעבר תפסו את הקרקע מחדש למרות שכבר פינו אותה וקיבלו על כך פיצויים; ושבטי בדוים תפסו קרקעות שנמכרו וטענו לחזקה עליהן למרות שמעולם לא עבדו אותן. הוועד הפועל מימן את הוצאות עורכי הדין שהופיעו במשפטים הארוכים שנגרמו עקב הסכסוכים הללו, שגרמו גם לדחיה בהתיישבות יהודית על קרקעות מריבה. סכסוכים אלה העניקו ביסוס לאמונה המתפשטת שמכירת הקרקעות ליהודים גורמת לנישול רחב-היקף של אריסים ערבים.[24] ב-11 במרץ 1931 פרסם משרד הוועד הפועל הערבי "הצהרה אל האומה הערבית האצילה", הקוראת לערבים "למכור ליהודים כל דבר, למעט קרקע, ולא לקנות מהם דבר, למעט קרקע".[42] בדצמבר 1931 כינס חג' אמין אל-חוסייני ועידה כל-איסלאמית עולמית בירושלים, בה השתתפו צירים מ-22 מדינות. אחת ההחלטות שהתקבלו בה הייתה להוקיע את הציונות ואת מכירות הקרקע ליהודים, ולייסד חברה להצלת אדמות פלסטין מידי היהודים.[43]

1935-1933

ב-20 במרץ 1933, נועדו ביפו כ-500 נכבדים ערביים אשר גינו את הבריטים על כך שהם מתירים עליית יהודים לארץ, ואת הערבים אשר מוכרים אדמות ליהודים. כלפי המוכרים הושמעו איומים בחרם וכמה מהדוברים אף האשימו מנהיגים ערבים, ובראשם משפחת נשאשיבי, במעורבות בעסקאות הללו.[44] בשנת 1933 החלה עלייה ברכישת הקרקעות.[27] באוגוסט 1933 הודיעה ממשלת המנדט על הגנתה על "ערבים מנושלים", על פיתוח החקלאות הערבית ועל "החוק להגנת האריס"[45] - פקודה חדשה במקום פקודת העברת הקרקעות הזמנית, שהיו בה ארבעה חידושים עיקריים לעומת קודמתה: כל אריס ייחשב ל"אריס סטטוטורי" אם עיבד פיסת קרקע לפחות שנה (במקום שנתיים); חוכרי-משנה יהיו זכאים לאותה הגנה כמו החוכרים הראשיים; אין לפנות אריס סטטוטורי אלא אם ניתן לו שטח המספיק לקיומו (Subsistence Area) שאושר על ידי הנציב העליון; אסור לאריס של "שטח קיום" למכור או לשעבד את זכויות האריסות שלו, אלא באישורה של ועדה מיוחדת ושל הנציב העליון, שיינתן רק אם ניתנה לאריס קרקע שאינה קטנה משטח הקיום הקודם או אם השיג תעסוקה קבועה שהכנסתה אינה פחותה מזו שמתקבלת משטח הקיום.[46] החוק הקנה לאריס זכות כלשהי על הקרקע שהוא מעבד ונועד להגן עליו מפני נישול. עם זאת, החוק גרם לבעלי האחוזות להיזהר שלא להעניק לפלאחים המעבדים את אדמתם מעמד של "אריס" בחוזי החכירה שהחתימו אותם עליהם. כמו כן הם השתדלו למסור להם מדי שנה חלקה אחרת, כדי שלא יגיעו לקביעות בקרקע.[47] ההנהגה הערבית לא הייתה מרוצה מהפקודה החדשה. ב-27 בדצמבר 1934 כתב אמין אל-חוסייני מכתב אל הנציב העליון, בו טען כי הפקודה אינה יעילה בשל "שיטות המרמה" שהיהודים משתמשים בהן כדי לגרום לאריסים לעזוב את האדמה ולוותר על זכויות האריסות שלהם, ודרש חקיקה שתאסור לגמרי מכירות קרקע מערבים ליהודים. מכיוון שבעלי הקרקע יכלו להשפיע על אריסיהם לעזוב את הקרקע לפני ההוצאה לפועל של מכירתה, לא היוותה הפקודה החדשה מכשול לרכישת קרקעות. למרות החוק שנחקק להגנתם, הפיצוי הכספי והשכר הגבוה בערי החוף, בפרדסים ובמקומות אחרים, משכו את האריסים לעזוב את האדמות שהם מעבדים, מהן הפיקו קיום דל. אולם יצירת המעמד המוגן של "אריס סטטוטורי" גרמה להעלאת תביעות ללא בסיס מצד ערבים שרצו לנצל את החוק החדש, וגם להסגות גבול ותפיסת חזקה בקרקעות וכתוצאה מכך לעיכובים ארוכים במפעלי התיישבות של יהודים.[46]

באוקטובר 1933, נענה רשיד רידא לפנייתם של חוגים שונים והוציא פתווה, שקבעה שמי שמסייע ליהודים ברכישת קרקעות בארץ ישראל הוא "בוגד באומתו ובארצו ואויבם של אללה, נביאו והמאמינים".[48] במאורעות אוקטובר 1933 יצאו אלפי מפגינים אל רחובות הערים, כדי למחות נגד מדיניות ההגירה של ממשלת המנדט ונגד מכירת קרקעות ליהודים.[49] ב-1934 החלה המועצה המוסלמית העליונה במסע הסברה נרחב לשכנע את הציבור הערבי להפסיק את מכירות הקרקע ליהודים.[48] בנובמבר אותה שנה, תועד הרצח הראשון של ספסר קרקעות: צאלח עיסא חמדאן מהכפר ליפתא נורה בפאתי ירושלים. המשטרה דיווחה כי הרוצחים היו "אנשים המקורבים מאוד לחג' אמין".[50] באותו חודש החל אמין אל-חוסייני לבקר בעצמו במקומות שבהם ניסו היהודים לקנות קרקע והסביר לתושבים את הנזק הלאומי הכרוך במכירות, והדגיש כי מדובר במעשה בגידה ובחטא מבחינה אסלאמית. במוקד ההתקפות עמדו המתווכים, שהואשמו בעידוד הכפריים למכור את אדמותיהם. בעקבות אל-חוסייני, הפיצו את הדברים ברחבי הארץ גם המטיפים במסגדים והשייח'ים בכפרים, שאיימו בהטלת חרם על כל מי שיפר את הצו הדתי הזה ושלאחר מותו לא ייקבר בבית קברות מוסלמי. גם אנשי דת חשובים מירושלים ביקרו בכפרים ברחבי הארץ והשביעו את תושביהם שלא ימכרו קרקעות ליהודים. בשיאו של מסע ההסברה, נערך ב-29 בדצמבר 1934 כנס גדול בירושלים בהשתתפות נכבדים כפריים, בו הסבירו הנואמים שאדמת פלסטין שייכת לאלוקים ולכן אין למכור אותה לבני אדם. המופתי אל-חוסייני קרא לפני הקהל פתווה מיוחדת שהכין בנושא, שהופצה לאחר מכן ברחבי הארץ, ומשתתפי הכנס נשבעו: "אני נשבע באלוקים הכל-יכול ובבריתו שלא אמכור קרקע ליהודים, אפילו שמדובר בשעל אחד של הארץ הקדושה הזאת". בחודשים הבאים נערכו גם בערים אחרות מפגשים דומים. ב-25 בינואר 1935 נערך בירושלים כינוס ארצי של עולמא (חכמי הדת) ונושאי תפקידים במועצה המוסלמית העליונה (קאדים, מופתים, אמאמים), בו התקבלה החלטה הקוראת להפסקת מכירת הקרקעות ליהודים וכן החלטה על הקמת אגודת עולמא בשם "ההדרכה האסלאמית", שתפקידה יהיה לעקוב אחר פעולותיהם של בעלי קרקעות המתכוונים למכור אותן ליהודים. האגודה פתחה סניפים במקומות שונים ופרסמה הצהרות חריפות נגד מכירות קרקע.[48] העולמא של פלסטין הוציאו פתווה שהכריזה: "המוכר והמספסר והמתווך אדמות פלסטין ליהודים" הוא שותף למניעת "הזכרת שם אללה במסגדים", מקבל את "היהודים כשליטים", פוגע ב"אללה, בשליחו ובמאמינים", ויש לנדות אותו מקהילת המאמינים. המופתי אל-חוסייני היה ראשון החותמים ואחריו המופתים של ג'נין, באר שבע, שכם, צפת וטבריה.[10] באפריל 1935 אמר המופתי באחד מנאומיו: "הקרקעות שנמכרו בארץ הזאת אוצרות בתוכן את גופותיהם של אבותיכם ואבות-אבותיכם, אלה שקידשו נפשם למות ("שוהדא"), וחבריו של הנביא והלוחמים הראשונים. חוצפתם של הפושעים המוכרים אותן או המתווכים במכירתן היא פשע חמור, שאלוקים והארץ לא ימחלו עליו". בסיומו את הנאום, טען בפני שומעיו, שאם לא תפסקנה המכירות, לא יעבור זמן רב ולערביי פלסטין לא תישאר מספיק קרקע כדי לקבור את מתיהם. המועצה המוסלמית העליונה ניסתה לרתום אל מסע ההסברה גם כוהני-דת נוצרים, שיאבקו במכירות הקרקע ליהודים בשם הנצרות, אולם אף כוהן-דת נוצרי לא הצטרף. בקיץ 1935 איבד מסע ההסברה מתנופתו והמועצה המוסלמית העליונה לא הצליחה לחדשו.[48] ב-25 בנובמבר 1935 הגישו נציגי חמש מתוך שש המפלגות הערביות תזכיר משותף לנציב העליון, שבו תבעו בין היתר לאסור על העברת קרקע ערבית ליהודים.[51]

בשנים 1933–1934 חלה עלייה משמעותית במחירי הקרקעות, בשל העלייה היהודית, שהביאה לגידול בביקוש למקרקעין.[46] התנופה ברכישת הקרקעות, שהחלה ב-1933, הגיעה ב-1935 לשיא.[52] בין השנים 1929–1935 עלה מחירו של דונם מ-5.3 ל-23.3 לא"י לדונם.[31] עליית המחירים גרמה לגידול במכירת קרקע על ידי בעלים המעבדים אותה בעצמם, מה שהביא את הנציב העליון ווקופ להציע ב-1935 לחוקק חוק להגנתם, בדומה לחוק האריסים.[46] לאחר דיונים עם משרד המושבות וועדה מיוחדת שמינה להכנת הצעת החוק, קיבל הנציב העליון את הנוסח שלה בתחילת מאי 1936. אולם בתקופה זו החלה השביתה הכללית ופרץ המרד הערבי הגדול ושר המושבות החדש, אורמסבי-גור, התנגד להצעות החוק ולנקיטת צעדים טרם קבלת הדוח של הוועדה המלכותית, ותהליך החקיקה נעצר. דוח הוועדה המלכותית פורסם רק ביולי 1937. הוא טיפל בשורשי בעיית ארץ ישראל ולא הציע פתרונות משניים כמו זה שבהצעת החוק, וכך הביא המרד הערבי לדחייה של שלוש שנים בנקיטת צעדים למניעת העברת קרקעות מערבים ליהודים.[53]

ישנה הסכמה במחקר, שמכירת הקרקעות המואצת הייתה אחד הגורמים לפרוץ המרד הערבי ב-1936.[54] לדעת יהושע פורת, אילו אכן נעשה בשנות ה-20 וראשית שנות ה-30 נישול המוני של אריסים ערבים, הרי שהמרד הערבי וצעדי הממשלה למניעת נישול היו באים עוד קודם לכן.[55]

בתקופת המרד הערבי הגדול 1939-1936

מיד לאחר הקמתו באפריל 1936, ניסח הוועד הערבי העליון את שלוש הדרישות הלאומיות היסודיות, כפי שהוצגו בנובמבר 1935, ובהן איסור העברת קרקעות מערבים ליהודים.[56] רכישת הקרקעות הואטה שוב בתקופת המרד הערבי הגדול (1939-1936).[27] עם התפשטות המרד, סיירו המופתי והקאדי של שכם בכפרים הסמוכים לעיר והטיפו כי כי כל מי שיהרוג אדם שמוכר אדמות ליהודים, "ישכון בגן עדן בחברת צדיקי עולם". עבד אל-פתח דרוויש מאל-מאליחה, מוכר קרקעות כזה שהביע חרטה, נשבע במאי 1936: "אני מעיד עלי את אללה והמלאכים והנביאים אבירי הלאומיות בפלסטין, שאם אפר את שבועתי זאת אהרוג את עצמי במו ידי".[57] השיח הדתי הזה אומץ, בלחץ מוסלמי, גם על ידי הכמורה הערבית-נוצרית. כינוס של אנשי כמורה פסק באותה שנה: "מי שימכור או יספסר במכירת פיסת אדמה כלשהי מהמולדת דינו כדין המוכר חלק ממקום הולדת ישו או מקברו... חובה על כל המאמינים לנדותו ולהחרימו".[10] עם זאת, בתקופת המרד, לחץ המורדים גרם לתמריץ חדש למכירות. בעלי קרקעות הופחדו על ידם באופן כה חמור עד שהחליטו לעזוב את הארץ ולמכור את אדמתם ליהודים. הקונסול הגרמני בירושלים, היינריך וולף, דיווח למשרד החוץ הגרמני על הלאומנים הערבים: "בצהרי היום הם זועקים חמס על ההגירה היהודית, ובלילות הם מוכרים קרקעות ליהודים".[26]

ביולי 1937 פרסמה ועדת פיל את הדו"ח שלה, בו המליצה על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, ערבית ויהודית. הדו"ח המליץ כי בתקופת המעבר ממנדט למדינה, יוטל איסור על מכירת קרקע ליהודים בשטחי המדינה הערבית ואזורים אחרים.[58]

בשנת 1938 חידשו מפקדי המורדים את בית המשפט של המרד, אולם החשודים ב"בגידה חמורה", שכללה מכירת קרקע ליהודים, הובאו למשפטם של מפקדי החבורות עצמם, שפסקו את דינם מיד - למוות או לעונשי מלקות קשים מאד.[59] בסוף 1938 ותחילת 1939 מסע הטרור התגבר וערבים רבים נרצחו, בעיקר "בוגדים" למיניהם, ובהם מוכרי קרקע ליהודים. לא תמיד הם נרצחו מיד. לפעמים נחטפו לאזורים ההרריים שבשליטת המורדים ושם נזרקו חיים לבורות מלאים בנחשים ועקרבים. הפחד הגדול מפני המורדים גרם לכך שאנשי הדת המוסלמים או הנוצרים לא הסכימו לקבור את הנרצחים בטקס הדתי. לפעמים היו הגוויות נשארות מוטלות ברחובות הכפר במשך מספר ימים, כשנעל מונחת בפיו של הנרצח, כסמל להשפלה, שתגרום גם להטלת פחד על אחרים.[60]

ב-17 בינואר 1939 נתכנסו בקהיר נציגי המדינות הערביות שהוזמנו לוועידת השולחן העגול בלונדון (מלבד ירדן), כדי להתייעץ לגבי העמדות הערביות שיוצגו בה. בהתייעצויות נקבע שהמדיניות הערבית תהיה אחידה ואחת הדרישות שהוחלט עליהן הייתה הפסקת קניית הקרקעות היהודית בארץ ישראל.[61] ב-17 במאי 1939 פורסם הספר הלבן, בו נאסר על יהודים לרכוש קרקעות ברוב שטחה של הארץ ובחלק קטן משטחה רכישותיהם הוגבלו.[62] ב-28 בפברואר 1940 פרסמה ממשלת בריטניה את "חוק הקרקעות", על בסיס המלצות "הספר הלבן". תקנות העברות הקרקע חילקו את ארץ ישראל המערבית לשלושה אזורים: אזור א' כלל 65% מהאדמות והותר בו סחר-קרקעות בין ערבים בלבד; אזור ב' כלל 30% מהקרקעות וגם בו נאסרה רכישת אדמות אדמות על ידי יהודים, מלבד מקרים מיוחדים; האזור השלישי היה "האזור החופשי" לרכישת קרקעות על ידי יהודים וכלל 5% בלבד מאדמות הארץ: בתחום השרון, חלק מהשפלה הצפונית וקרקעות עירוניות.[63] אף על פי כן, לאחר פרסום התקנות גברה מכירת האדמות ליהודים.[36]

במרוצת שנות ה-30 רכשו היהודים 300,000 דונם.[31]

הקמת קופת האומה

ב-1932 הרכיב הוועד הפועל הערבי ועדה מיוחדת שהכריזה על יסוד חברה "להצלת קרקעות" בשם "קופת האומה הערבית" ("צנדוק אל-אומה אל-ערביה"). בדצמבר אותה שנה החלה הפצת מניות (בשם "החברה הערבית להצלת אדמות פלסטין"[24]), שמרביתן נקנו על ידי המועצה המוסלמית העליונה, אולם העניין ב"הצלת הקרקעות" שקע והקופה לא הייתה פעילה.[22] במקביל להפסקת פעילותו של הוועד הפועל הערבי, הפסיקה גם קופת האומה לפעול.[64]

ב-1935 נוסד "הבנק הערבי החקלאי" על ידי אחמד חילמי עבד אל-באקי, כחברת בת של הבנק הערבי.[45] באותה שנה התעורר מחדש עניין "קופת האומה" והחלה תעמולה רחבה לטובת גאולת הקרקעות. חכמי-דת מוסלמים כתבו פסקי הלכה מיוחדים המנדים מהאסלאם את המוסלמים המוכרים קרקעות ליהודים. מועצת החברה כללה אישים מכל הזרמים בציבור ובהם אחמד חילמי עבד אל-באקי וג'מאל אל-חוסייני. ב-26 ביולי אותה שנה נרשמה "קופת האומה" כחברה חוקית. בחוקת החברה נקבע סעיף האוסר בפירוש מכירת קרקעות ליהודים, לפיו כל הנרכש על ידי הקופה הוא "רכוש הקדש של העם הערבי שבפלסטין". בתקופה זו לא התפרסמו דוחות או מאזנים של החברה וגם לא דוחות על שטחי הקרקעות שגאלה או על השימוש בהן. מצב זה הביא להאשמות כנגד העומדים בראש החברה. בין היתר נטען שהקרקעות נקנו מידי מנהיגים ועסקנים שונים כדי לשפר את מצבם הכלכלי. נטען גם שהיו אדמות שנרכשו אולם עברו לאחר מכן לידי יהודים. ב-1936 קופת האומה הפסיקה לפעול.[22] רוב הפלסטינים לא נרתמו למטרה הלאומית ולא תרמו מכספם. כישלון הקופה נבע בחלקו מתוך עוינות בעלי קרקעות שהיו מזוהים עם האופוזיציה. ייתכן גם שהכישלון נבע מהמנטליות של הפלסטינים, שנאמנותם הראשונה הייתה למשפחה, לחמולה ולכפר ולא לקרן "לאומית" שמטרתה חרגה מתחום אחריותם.[44]

מכירת קרקעות על ידי נכבדים בציבור הערבי

בו בזמן שבפומבי ניהלה ההנהגה הפלסטינית מאבק בגאולת הקרקע של היהודים לא נמנעו חלק מהמנהיגים הפלסטינים למכור קרקעות ליהודים. כבר באמצע שנות ה-20 האשימה העיתונות הפלסטינית את המנהיגות במעורבות במכירת אדמות.[65] ברשימה שערכה התנועה הציונית ב-5 בינואר 1937, נזכרים עשרות נכבדים ערבים שמכרו קרקעות ליהודים, ובהם בני משפחת אל-חוסייני: מנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית, מוסא כאט'ם אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, טאהר אל-חוסייני (אביו של אמין אל-חוסייני) ועורך הדין ג'מאל אל-חוסייני.[21] גם אחיו של ג'מאל אל-חוסייני, תאופיק, מכר פרדסים ליהודים בנס ציונה. לטענת אילן פפה, מכירת אדמות ליהודים על ידי בני המשפחה פסקה לחלוטין לאחר שנת 1929.[38] גם ראשי ערים נזכרים ברשימה זו: ראש עיריית ירושלים, ראע'ב נשאשיבי, ושבעה ראשי ערים אחרות, בהן יפו ועזה. רשימות אחרות של התנועה הציונית, כוללות את שמותיהם של ראשי ערים נוספים, עסקנים פוליטיים, מנהיגים דתיים, אנשי עסקים ונכבדים שונים בני משפחות מכובדות, כגון משפחת דג'אני מירושלים ומשפחת א-שווא מעזה. בין הנכבדים היו גם לאומנים מוכרים, מוסלמים ונוצרים. קיבוץ טירת צבי נבנה על אדמות שנרכשו ממוסא אל-עלמי.[21]

בהיותו עורך דין, סייע עווני עבד אל-האדי ליהושע חנקין ברכישת אדמות עמק חפר, שהייתה כרוכה בפינוי אריסים. אולם, במקביל דרש מהנציב העליון לאסור על מכירת קרקעות ליהודים. המחנך חליל א-סכאכיני כתב על כך ביומנו: "הם מוכרים אדמות ומספסרים בהן, קונים מן היהודים ומוכרים להם, ואחר כך צועקים ומוחים ודורשים מהממשלה לחוקק חוק שיאסור עליהם למכור אדמות. כמוהם כמי שמתמכר לאופיום ואחר כך מבקש מן האנשים לאסור עליו לעשות זאת, ואם האנשים אוסרים עליו לקחת אופיום הוא צועק במלוא גרונו: 'אלוקים אדירים - פגעו בחופש האישי שלי!'".[21]

ההיסטוריון קנת שטיין ביצע מחקר מקיף בנושא הקרקעות בארץ ישראל וכלל בספרו נספח ובו רשימה של קרוב ל-80 אישים פלסטינים, חברים במוסדות הפוליטיים ובני משפחות מיוחסות, שהיו קשורים במכירת שטחים גדולים ליהודים: טאהר אל-חוסייני מכר לפני מלחמת העולם הראשונה אדמות בירושלים וסביבתה; מוסא כאט'ם אל-חוסייני מכר אדמות באזור מוצא וקריית ענבים; פהמי אל-חוסייני, ראש עיריית עזה (1936-1928) מכר אדמות ליד עזה; מוסא אל-עלמי מכר 900 דונם בבית שאן; אבראהים עבד אל-רחמאן, ראש עיריית טולכרם ושופט בבית הדין השרעי, מכר שטח בכפר סבא, 165 דונם בכפר עבוש, 300 דונם בכפר זיבאד (שניהם באזור טולכרם), ו-430 דונם באל-חרם באזור יפו; אסעד אל-שוקיירי, המופתי של עכו ואביו של אחמד שוקיירי, מכר קרקעות בשכונת נווה שאנן בחיפה; עבד אל-רחמאן אל-תאג'י, חבר המועצה המוסלמית העליונה (1937-1926) מכר 5,000 דונם בקוביבה שבאזור רחובות וקרקעות בנס ציונה; ראע'ב נשאשיבי מכר ב-1924 1,200 דונם באזור יפו וחלק מהשטח על הר הצופים, שעליו נבנתה האוניברסיטה העברית בירושלים; אלפרד רוק, בכיר במוסדות הפלסטיניים העליונים וחבר ברוב המשלחות לחוץ לארץ, מכר שטחים בבית דגן וברנטיה (אזור יפו), בג'באליה (אזור עזה) ובפג'ה (פתח תקווה, וב-1942–1943 מכר 700 דונם באזור כיכר המושבות בתל אביב; בני משפחתו של רוק מכרו 600 דונם בדרך ירושלים-תל אביב ושטחים בבית דגן. משפחות ידועות נוספות ברשימה זו: כנעאן, אל-ע'וציין, אל-שווא, תומא, בסיסו, בושנאק, עבד אל-האדי, אל-צוראני ואל-טברי.[65] אמין עבד אל-האדי, חבר המועצה המוסלמית העליונה, מכר קרקע בכפר אל-מוקיבלה בגלבוע. עווני עבד אל-האדי, חבר הוועד הפועל, שימש יועץ משפטי בעסקת מכירת אדמות ואדי אל-חוארת' (עמק חפר), ומוע'נם אליאס מוע'נם לקח חלק בהעברת ואדי אל-קבאני ליהודים.[66]

אריה ל. אבנרי, שערך גם הוא מחקר מקיף בנושא, ציין שמות נוספים: עצאם אל-סעיד, ראש עיריית יפו, פואד סעד, חבר הוועד הפועל הערבי מחיפה, עבד אל-רחמאן אל-עזה, מראשי המרד הערבי הגדול, מכר את האדמות שעליהן הוקמו הקיבוצים גת וגלאון; משפחת אל-שנטי מקלקיליה ומיפו; מועין אל-מאצ'י מכר אדמה ליד עתלית; משפחת אל-ג'יוסי מטולכרם; משפחת אל-דג'אני מיפו; השייח' שאכר אבו כישכ מכר את האדמות שעליהן הוקמו מגדיאל, רמתיים, כפר מל"ל ובני ברק; זכי נוסייבה מירושלים; משפחת חנון מטולכרם ומשפחת אל-פטהום מנצרת.[65]

שנות ה-40

חידוש קופת האומה

באוגוסט 1943 התחוללה פרשת קרקעות כפר ענאן. בעלי הקרקעות רצו למכור אותן ליהודים והפלאחים האריסים ביקשו עזרה. ועסקני מפלגת אל-איסתקלאל נענו בשם "קופת האומה" והשיגו את התערבות "בנק האומה", שקנה את הקרקעות למען האיכרים תוך מתן הלוואות.[67] בעקבות הפרשה, חידשה "קופת האומה" את פעולותיה בסתיו אותה שנה, ביוזמת מפלגת אל-איסתקלאל, שבראשה עמדו בין היתר אחמד חילמי עבד אל-באקי ועווני עבד אל-האדי. הסיבה החשובה ביותר לכך שחודשה בתקופה זו, הייתה הצמיחה הכלכלית ביישוב הערבי באותה תקופה. מה שהוביל להצטברות הון רב בידי סוחרים ובעלי קרקעות.[22] בראשיתה של הקופה המחודשת, היא עסקה במעשי תיווך בין פלאחים לבין בנקים ומלווים, אך לא כקונה בעצמה. באותו הזמן נוסדו ועדות עסקנים בערים, שהחלו באיסוף תרומות במגוון דרכים: הפצת תווים ובולים ברחובות, תליית קופסאות בחנויות ועריכת כינוסים מיוחדים בערים ובכפרים. אנשי הקופה ניסו להשיג גם תרומה חודשית קבועה והלוואות, אולם הצליחו יותר בתרומות החד-פעמיות, במיוחד בכינוסים המלווים נאומים מלהיבים, ככל הנראה בשל אופיו של הקהל הערבי, שלא היה רגיל להירתם לתרומה קבועה. הקופה לא הצליחה אמנם ברכישת קרקעות, אך הצליחה להפריע למכירת קרקעות ליהודים, בין היתר על ידי תביעות משפטיות, לחץ ציבורי שכלל הוקעת המוכרים והמתווכים ואיומים עליהם. הצלחתה העיקרית הייתה השלטת אווירה ציבורית בקהל הפלסטיני. ערבי המוכר או מתווך בין המוכר לקוני קרקעות יהודים, היה נחשב בוגד ונשקפה סכנה לחייו. במהלך 1945 וראשית 1946 נרצחו 5 ערבים (שניים ביפו ושלושה בצפת) שנחשדו במכירת קרקעות ליהודים.[67] באמצע שנות ה-40 נרצח בחיפה ראש חמולת זינאתי אמיר מוחמד.[68] רבים אחרים הוכו ונעשה שימוש רב במכתבי איומים והוקעות פומביות. בין יוזמי "הצלת הקרקעות" היו עורכי דין שעסקו במשפטי קרקעות רבים בין כפריים ערביים לבין יהודים שרצו לשוות למשפטים האלה אופי לאומי. הבולטים ביניהם היו צובחי אל-חד'רא באזור צפת-עכו וכמאל ברברי באזור עזה.[67]

בשנת 1945 פרצה בגלוי מחלוקת ציבורית ונוצר פילוג בין מחנה קופת האומה ובנק האומה שמאחוריה לבין מתנגדיה, בראשם מוסא אל-עלמי, משפחת אל-חוסייני והבנק הערבי. נגד הקופה הופנו טענות רבות, לגבי היעדר פרסום מאזנים ודוחות, היעדרה של הנהלה ארצית מסודרת והעובדה שכולה נתונה לרשות מנהלה וידידיו. הקופה גרמה לכך שמדי יום הגיעו אליה עשרות פניות של ערבים המתחננים שתקנה את קרקעותיהם, כביכול כי היא בסכנת נפילה בידי יהודים. ביוני 1946 התערבה הליגה הערבית במערכות הפוליטיות הפלסטיניות ואז נטשטש הניגוד בין מחנה קופת האומה לבין מחנה הבנק הערבי, והחוגים והמוסדות השונים החלו לשתף פעולה למען "הצלת הקרקעות".[67]

המפעל הקונסטרוקטיבי

מתוך הפולמוס עם קופת האומה, קמה תוכניתו של מוסא אל-עלמי, "המפעל הקונסטרוקטיבי" ("אל-משרוע אל-אנשאי") למניעת מכירת קרקעות ליהודים, שפורסמה באוגוסט 1945, ונתמכה על ידי משפחת חוסייני. התוכנית שללה את ערכה של קניית קרקעות והעדיפה במקומה את פיתוחן על ידי העלאת הרמה החקלאית, הכלכלית והמקצועית של הפלאח והכפר הערבי, תימנע מכירת אדמתו. התוכנית נועדה לייסד חברה שתיתן הלוואות, תייסד בתי ספר ותעניק הדרכה חקלאית-מקצועית בחינם, בתמורה להתחייבות משפטית שהכפרים לא ימכרו את אדמתם ליהודים. אולם גם תוכנית זו עוררה ויכוח חריף, מאחר שרק כ-15% מן האדמות שנמכרו ליהודים, נמכרו על ידי הפלאחים - השאר נמכרו על ידי בעלי אחוזות. בפברואר 1946 נוסדה חברה רשמית לביצוע המפעל, אולם בקיץ אותה שנה התוכנית ירדה מהפרק ומנהלה התפטר.[69]

ב-20 באפריל 1946 פורסם דו"ח הוועדה האנגלו-אמריקאית, שקרא לבטל את המגבלות המוטלות על היהודים בכל הקשור לרכישת קרקעות.[70] במהלך 1946–1947 עשו הלאומנים הערבים גייסו מסיתים חמושים, אשר איימו על בעלי אדמות בל ימכרו אדמות ליהודים. בנוסף, הם מנעו מאריסים להתפנות מאדמות שכבר נמכרו.[71] בתקופה זו הצטרפו אל המאבק הפלסטיני גם ממשלות סוריה ולבנון, שדאגו שאזרחיהן בעלי האדמות בגליל לא ימכרו קרקעות ליהודים.[71] ביולי 1947 התקיימה בירושלים אספת ענק בה הנואמת הראשית הייתה עיישה חוסייני, אשתו של נשיא הוועד הערבי העליון חאג' אמין אל-חוסייני. בנאומה דרשה מהנשים הפלסטיניות להתגרש מבעליהן, אם יעזו למכור אדמות ליהודים.[72] יש הטוענים[דרושה הבהרה] כי באותה שנה קרא ג'מאל אל-חוסייני לרצח של מוכרי אדמות: "ריצחו אותם, ריצחו אותם. דתנו מצווה עלינו זאת, ועליכם לעשות כמצוות הדת".[10]

בחודשים שקדמו לפרוץ מלחמת העצמאות, כבר נעצרה לחלוטין מכירת הקרקעות ליהודים בגליל.[71] עד סוף 1947 רכשו מוסדות ציוניים ויהודיים פרטיים רק 7% מקרקעות ארץ ישראל המנדטורית.[73]

לאחר הקמת מדינת ישראל

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

סוגיית מכירת האדמות ליהודים עד 1948, הן לרוכשים מוסדיים והן לפרטיים, הפכה לאחר התבוסה לישראל להאשמה שרבים בעולם הערבי הטיחו במופתי ובחבריו להנהגה. על פי ההאשמה, עשרות שנים של מכירת קרקע ליהודים סייעה להם לשנות את הצביון הלאומי של הארץ ולחזק את המפעל הציוני באופן שכל הוועדות, המוסדות והמדינות, בבואם להכריע בשאלת ארץ ישראל לא יכלו להתעלם ממנו ובסופו של תהליך סייעו לתבוסת הערבים במלחמה.

המופתי נזקק לטיעונים חסרי כל בסיס או בעלי בסיס חלקי כדי להדוף את האשמה ואלו העיקרים שבהם[74]:

  • עד אמצע מאי 1948, למרות כל מאמציהם לא הצליחו היהודים להשתלט אלא על קרוב ל-2 מיליון דונם שהם כ-7% משטח הארץ.
  • רק שמינית משטח זה נבעה ממכירות של פלסטינים וגם זאת, לרוב, בגלל אילוצים ובניגוד לרצונם.
  • מתוך כ-2 מיליון הדונם שעליהם השתלטו היהודים כ-1,150,000 היו אדמות מדינה שהשלטונות העות'מאניים והבריטים אפשרו את העברתן.

1980–1993: המאבק הפלסטיני העממי

בשנות ה-80 תמכו מרבית הארגונים הלאומיים הפלסטיניים, ובכלל זה אש"ף וחמאס, בהוצאתם להורג של משתפי פעולה לאחר חקירתם בעינויים, "משפט עממי", או לינץ', ולעיתים גם ללא חקירה. ההגדרה של משתף פעולה הייתה רחבה ביותר וכללה החל מהתנהגות לא מוסרית (לעיתים לאחר "איסקאט": דרדור מכוון) ועד לפעילות כסוכן מודיעין של ישראל. למשתפי הפעולה מהסוג החמור ביותר נחשבו מתווכי הקרקעות ("א-סמסאר") המוכרים קרקעות ליהודים, לחברות ישראליות או לממשלת ישראל.

בשנת 1988 נורה מוסטפא אבו בכר מהכפר בידיא שנחשד בתיווך קרקעות, וגופתו הועלתה באש. ב-1990 הוציאה המפקדה הלאומית המאוחדת גזר-דין מוות פומבי כנגד מרדוס מטוסיאן, מתווך שהיה מעורב בהעברת מבנה כנסייתי לישראלים. מטוסיאן נמלט לארצות הברית וגזר הדין לא בוצע. במנשר שנלווה לגזר דין המוות, קבעה המפקדה הלאומית המאוחדת שכל פלסטיני שנטל חלק במכירת ולו טפח של אדמה ליהודים דינו מוות. ב-1993 נרצח סוחר קרקעות נוסף, אחמד עודה. הוא הוכה למוות באמצעות אלות על ידי שני פלסטינים גלויי פנים בחנות בקלקיליה.[75]

ברשות הפלסטינית

חקיקה

הרשות הפלסטינית, אוסרת מכירת אדמות בבעלות פלסטינית ל"כל אדם או תאגיד ישראלי, החי בישראל או מטעמה".[76] למרות זאת, בפוליטיקה ובתקשורת הישראלית איסור המכירה מיוחס רק לאוכלוסייה היהודית. יוצאת מן הכלל היא רוואבי שבה, אושר לאזרחים ישראלים לרכוש ולרשום נכסים על שמם בטאבו הפלסטיני, לאחר קבלת אישור מיוחד מרשויות הביטחון הפלסטיניות.[77]

אכיפה וענישה

בספטמבר 2010 פסק בית המשפט הפלסטיני שהעונש לפלסטיני שמכר קרקע ליהודים הוא מוות.[78] על פי התובע הכללי הפלסטיני "ההחלטה נועדה להגן על הפרויקט הלאומי הפלסטיני להקמת מדינה פלסטינית עצמאית".[79] עם זאת הוצאות להורג ברשות הפלסטינית דורשות את אשרור יושב ראש הרשות, ולא אושרו מאז עלייתו לשלטון של אבו מאזן בינואר 2005.[80] ב-21 באוקטובר 2014 חתם אבו מאזן על צו הקובע כי פלסטיני שימכור אדמתו לישראלים צפוי לעונש עבודות פרך לכל חייו במקום עבודות פרך זמניות.[81]

בנובמבר 2018 אסר המופתי של ירושלים לשעבר, וראש ההקדשים המוסלמיים, עכרמה סברי, לקבור פלסטיני שנהרג בתאונת דרכים, והוא נקבר לבסוף בבית קברות יהודי.[דרושה הבהרה] המופתי קבע בחודש אוקטובר אותה שנה כי מי שמוכר ליהודים בעיר העתיקה בירושלים איננו נמנה עם דת האסלאם, לא תתקבל חזרתו בתשובה, והוא לא ייקבר בבתי קברות של מוסלמים.[82]

לצד ההליכים המשפטיים הרשמיים, על פי ידיעות בכלי התקשורת הישראליים נטען שאנשי הביטחון של הרשות הפלסטינית מוציאים להורג את המוכרים בדרכים שאינן רשמיות, בעצמם או בעזרת שליחים.[83] טענות אלה מופיעות גם בדו"ח של UN Watch שהוגש לאו"ם ב-2022.[84]

למרות האיסור, בפועל עמותות ישראליות כגון עטרת כהנים מצליחות לרכוש קרקעות מפלסטינים, בעיקר במזרח ירושלים. במקרים מסוימים, כמו ברכישת בית השלום בחברון, המכירה נעשית באמצעות צד שלישי.[85] במקרים אחרים דבר המכירה נשמר בסוד.[86]

הפרת זכויות אדם

בשנת 2009 פורסם כי הביטחון המסכל הפלסטיני והמודיעין הכללי פועלים באופן שיטתי כדי למנוע מכירת קרקעות ליהודים במזרח ירושלים, ואנשיהם חוטפים ועוצרים את המוכרים.[87]

דו"ח של UN Watch משנת 2022 קבע שישנה הפרה חמורה של זכויות אדם כלפי פלסטינים שמכרו קרקעות ליהודים, הכוללים רצח ועינויים. בעקבות הממצאים, לצד הפרת זכויות אדם, ועדת האו"ם קבעה דיון בשאלה האם יש לסלק את הרשות הפלסטינית מחברות באמנת זכויות האדם של האו"ם.[84]

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 שמעוני, פרק ט': הכפר הערבי, עמ' 165-164.
  2. ^ שמעוני, פרק ט': הכפר הערבי, עמ' 167.
  3. ^ ברוך קימרלינג ויואל שמואל מגדל, פלסטינים: עם בהיווצרותו, עמ' 74.
  4. ^ פורת, צמיחת התנועה, מבוא, עמ' 18.
  5. ^ תום שגב, הציונים החדשים, עמ' 35.
  6. ^ פורת, צמיחת התנועה, מבוא, עמ' 20.
  7. ^ ברוך קימרלינג ויואל שמואל מגדל, פלסטינים: עם בהיווצרותו, עמ' 273.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 8, חלק ב, פרק 4 (עאדל מנאע), עמ' 193.
  9. ^ 9.0 9.1 פורת, צמיחת התנועה, מבוא, עמ' 21.
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, 13. האמת הסבוכה, עמ' 190–191.
  11. ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 12.
  12. ^ פורת, צמיחת התנועה, מבוא, עמ' 7.
  13. ^ נורמן רוז, חיים ויצמן, פרק ה, עמ' 68.
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 פורת, ממהומות למרידה, פרק רביעי: בעיית הקרקע; התגובה הפוליטית הערבית, עמ' 117–118.
  15. ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 23.
  16. ^ 16.0 16.1 פורת, ממהומות למרידה, פרק רביעי: בעיית הקרקע; גישות הממשלה ומדיניותה, עמ' 127.
  17. ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, יחידה 2, עמ' 107, הערה 17.
  18. ^ 18.0 18.1 פורת, ממהומות למרידה, פרק רביעי: בעיית הקרקע; גישות הממשלה ומדיניותה, עמ' 128.
  19. ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 39.
  20. ^ שמעוני, עמ' 273-272
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 21.3 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 226-225.
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 שמעוני, פרק 16, עמ' 353-352.
  23. ^ פורת, ממהומות למרידה, פרק רביעי: בעיית הקרקע; תפקידה של המועצה המוסלמית העליונה, עמ' 122, הערה 90.
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 24.3 פורת, ממהומות למרידה, פרק רביעי: בעיית הקרקע; קניות הקרקע בידי היהודים והשפעתן, עמ' 121-120.
  25. ^ בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 189.
  26. ^ 26.0 26.1 פורת, ממהומות למרידה, פרק רביעי: בעיית הקרקע; קניות הקרקע בידי היהודים והשפעתן, עמ' 113.
  27. ^ 27.0 27.1 27.2 27.3 פורת, ממהומות למרידה, פרק רביעי: בעיית הקרקע; קניות הקרקע בידי היהודים והשפעתן, עמ' 110-109.
  28. ^ 28.0 28.1 פורת, ממהומות למרידה, פרק רביעי: בעיית הקרקע; קניות הקרקע בידי היהודים והשפעתן, עמ' 119-118.
  29. ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 44.
  30. ^ צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 26-25.
  31. ^ 31.0 31.1 31.2 אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 7, עמ' 202.
  32. ^ הגב' פרנסיס אמילי ניוטון ויחסה לציונות וליהודי ארץ–ישראל, באתר גרעין מרחבים
  33. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק י, עמ' 223.
  34. ^ 34.0 34.1 צבי אל-פלג, מנקודת ראותו של המופתי, חלק ב, פרק ב: בעיית האדמה, עמ' 170-169.
  35. ^ פורת, ממהומות למרידה, עמ' 75-74.
  36. ^ 36.0 36.1 צבי אל-פלג, מנקודת ראותו של המופתי, חלק ב, פרק ב: בעיית האדמה, עמ' 167.
  37. ^ פורת, ממהומות למרידה, פרק רביעי: בעיית הקרקע; גישות הממשלה ומדיניותה, עמ' 131.
  38. ^ 38.0 38.1 38.2 אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 284.
  39. ^ פורת, ממהומות למרידה, עמ' 56.
  40. ^ פורת, ממהומות למרידה, פרק רביעי: בעיית הקרקע; קניות הקרקע בידי היהודים והשפעתן, עמ' 114.
  41. ^ פורת, ממהומות למרידה, פרק רביעי: בעיית הקרקע; קניות הקרקע בידי היהודים והשפעתן, עמ' 117.
  42. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 53.
  43. ^ פורת, ממהומות למרידה, עמ' 28.
  44. ^ 44.0 44.1 בני מוריס, קורבנות, עמ' 125.
  45. ^ 45.0 45.1 שמעוני, לוח תאריכים, עמ' 433.
  46. ^ 46.0 46.1 46.2 46.3 פורת, ממהומות למרידה, פרק רביעי: בעיית הקרקע; גישות הממשלה ומדיניותה, עמ' 134-133.
  47. ^ שמעוני, עמ' 166.
  48. ^ 48.0 48.1 48.2 48.3 פורת, ממהומות למרידה, פרק רביעי: בעיית הקרקע; תפקידה של המועצה המוסלמית העליונה, עמ' 126-123.
  49. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 286.
  50. ^ בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, 13. האמת הסבוכה, עמ' 186.
  51. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 175.
  52. ^ פורת, ממהומות למרידה, עמ' 172.
  53. ^ פורת, ממהומות למרידה, פרק רביעי: בעיית הקרקע; גישות הממשלה ומדיניותה, עמ' 136-135.
  54. ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 7, עמ' 204.
  55. ^ פורת, ממהומות למרידה, פרק רביעי: בעיית הקרקע, עמ' 107.
  56. ^ פורת, ממהומות למרידה, עמ' 199.
  57. ^ בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות, פרק 2, עמ' 47.
  58. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יז, עמ' 363.
  59. ^ פורת, ממהומות למרידה, עמ' 295.
  60. ^ פורת, ממהומות למרידה, עמ' 298-297.
  61. ^ פורת, ממהומות למרידה, עמ' 336.
  62. ^ פורת, ממהומות למרידה, עמ' 342.
  63. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כא, עמ' 421.
  64. ^ פורת, ממהומות למרידה, פרק רביעי: בעיית הקרקע; התגובה הפוליטית הערבית, עמ' 122.
  65. ^ 65.0 65.1 65.2 צבי אל-פלג, מנקודת ראותו של המופתי, חלק ב, פרק ב: בעיית האדמה, עמ' 166-165.
  66. ^ פורת, ממהומות למרידה, עמ' 56–57, הערה 111.
  67. ^ 67.0 67.1 67.2 67.3 שמעוני, פרק 16, עמ' 356-354.
  68. ^ בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 193.
  69. ^ שמעוני, פרק 16, עמ' 359-357
  70. ^ נורמן רוז, חיים ויצמן, פרק יט, עמ' 257.
  71. ^ 71.0 71.1 71.2 בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 62.
  72. ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 231.
  73. ^ בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 182.
  74. ^ צבי אל-פלג, מנקודת ראותו של המופתי, עמ' 172-163
  75. ^ משתפי־הפעולה בשטחים בתקופת האינתיפאדה: הפרות ופגיעות בזכויות אדם, דו"ח בצלם, 1994
  76. ^ IBP, Inc., Palestine (West Bank and Gaza) Business Law Handbook Volume.
  77. ^ אתר למנויים בלבד עפרה אידלמן, מה מחפשים ערביי ישראל ברוואבי, העיר הפלסטינית החדשה, באתר הארץ, 17 ביולי 2015
  78. ^ איי.פי, בית משפט פלסטיני פסק: עונש מוות לכל מי שימכור קרקע ליהודים, באתר של "רשת 13", 20 בספטמבר 2010 (במקור, מאתר "nana10")
  79. ^ Haaretz Service, PA Court: Sale of Palestinian Land to Israelis Is Punishable by Death, ‏20 בספטמבר 2010 (באנגלית)
  80. ^ Statistics on the death penalty in the Palestinian Authority and under Hamas control in Gaza, באתר בצלם, מעודכן ל-18.6.2014
  81. ^ אבו מאזן החמיר העונש למוכרי קרקעות לישראלים: עבודת פרך לכל החיים, באתר ynet, 21 באוקטובר 2014
  82. ^ המוסלמים סירבו לקבור - עלא ייקבר בבית עלמין יהודי, באתר ynet, 16 בנובמבר 2018
  83. ^ עקיבא ביגמן, מוות, כליאה ממושכת ועינויים: גורלם המר של סוחרי קרקעות פלסטינים, באתר מידה, 12 בינואר 2016; אסף גבור, גורל מוכרי הקרקעות: תחקיר "עובדה" היה קצה הקרחון, באתר nrg‏, 15 בינואר 2016
  84. ^ 84.0 84.1 unwatch, Rights Group Exposes Palestinian Torture Ahead of First UN Review, UN Watch, ‏2022-07-14 (באנגלית)
  85. ^ ע"א 8012/12 פאיז רג'בי נ' טל בניה והשקעות קרני שומרון, ניתן ב־11 במרץ 2014
  86. ^ ניר חסון, תוכנית ההתפשטות של עטרת כהנים במזרח ירושלים: קניית שישה בתים בעיר העתיקה ובנייה מחוץ לחומות, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2009
  87. ^ עמית כהן, היחידה הסודית של הרשות הפלסטינית, באתר nrg‏, 5 בספטמבר 2009
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34861108המאבק הפלסטיני במכירת קרקעות ליהודים

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=המאבק_הפלסטיני_במכירת_קרקעות_ליהודים&oldid=2144949"