בדואים
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: רמה נמוכה, אוריינטליזם, חוסר במקורות.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: רמה נמוכה, אוריינטליזם, חוסר במקורות. |
.jpg)
בדואים (או בֶּדְוִים) הם קבוצה אתנית, שבעיקרה כוללת ערבים נוודים או נוודים-למחצה, המאמינים בדת האסלאם. הם מתגוררים בחגורת המדבריות מחופיו האטלנטיים של מדבר סהרה דרך המדבר המערבי, חצי האי סיני, מדבריות צפון אפריקה והנגב (ראו הבדואים בישראל) ועד לחופו המזרחי של חצי האי ערב.
באופן מסורתי בדואים מחולקים לשבטים שכל אחד מהם מונהג על ידי שייח'. בני שבט אחד, או מספר שבטים קרובים ("עשאיר") מייחסים את עצמם בדרך כלל לאב מייסד אחד.
שמם
בערבית הבדואים נקראים בַדְוְ (بَدْو), או בַדַוִיּוּן (بَدَوِيُّون); ביחיד: בַדַוִיּ (بَدَوِيّ). השם נגזר מהמילה הערבית בָאדִיַה (بَادِيَة), שפירושה מדבר.
הבדואים מכנים את עצמם ערבים (عَرَب).
לעיתים משתמשים בכינוי זה גם כהתייחסות לקבוצות לא ערביות של נוודים, למשל הבג'ה, שרובם במרחב שבין הנילוס והים האדום בסודאן והיתר באריתראה ובדרום המדבר המזרחי של מצרים.
כלכלה
חלק חשוב מכלכלת הבדואים, ובעיקר הבדואים הנודדים, מבוסס על גידול גמלים וצאן. הגמל מסתפק במועט בתנאי המדבר הקשים, ומביא תועלת רבה לבדואים- לא רק בשרותו אלא גם בתוצרתו: חלב, בשר,ושיער המכונה "ובר" המשמש ליצירת בגדים ואוהלים. כמו כן, גם את עורו של הגמל מנצלים הבדואים לנאדות מים, נעלים וסנדלים. הגמל משמש בעיקר במסעות ובנדודים, ועל אוכפו מעמיסים הבדואים את האוהלים, הכלים והמתקנים השונים בשעת הנדידה. בגלליו של הגמל עושים הבדואים שימוש - כחומר הסקה, לחימום וכחומר בעירה לבישול ארוחות והרתחת קפה.
אצל הבדואים הנודדים למחצה ממלא גידול הצאן תפקיד רב חשיבות. ענף גידול הצאן הוא יסוד ומשען עיקרי. הכבשים משמשות לבשר ומחלבן מכינים גבינה, לבן וחמאה. מהצמר: מכינים הבדואים אריגים, שטיחים, בגדים, שמיכות, כרים ומזרנים. גם שערה של העז משמש את הבדואים לטוויתם ואריגתם של החלקים השונים במבנה האוהל, ומעורם מכינים כלי קיבול לנוזלים. בנוסף, בדואים רבים מגדלים סוסים.
במאה ה-20 התחילו בדואים לעבוד כפועלים שכירים בפרויקטי בנייה, שדות נפט, מתן שירותים לצבא, נהיגה, חפירות ארכאולוגיות ואף כפועלים חקלאיים אצל פלאחים.
החל משנות ה-50 של המאה ה-20 החלו יזמים בדואים (או יזמים אחרים שהעסיקו בדואים) לנצל את הכמיהה המערבית הרומנטית לחוויה האוריינטלית והחלו לפעול גם בתחום התיירות והאירוח.
תמורות המאה ה-20 והופעתן של מדינות לאום להן גבולות מגודרים וחוקי מכס שונים, הקשתה על חיי הבדואים, אולם מאידך הביאה בדואים רבים לנצל את הכרת השטח ויכולת המעבר בשטחים בעלי עבירות נמוכה לשם הברחות. התופעה בולטת למשל, בגבול בין ישראל למצרים בו מוברחים בני אדם, סמים, חומרי חבלה, סיגריות ועוד.
נדידה
נדידת הבדואים נעשית לפי עונות השנה בתחום מוגבל (לכל משפחה או שבט בדואי תחום נדידה מוגדר), כדי לנצל את המרעה ואת מקורות המים באופן הטוב ביותר בתנאים הקשים של המדבר. במקומות שבהם האקלים מאפשר זאת, נוהגים הבדואים לעבד אדמות כחקלאים.
כמעט כל הבדואים כיום הם מוסלמים (בישראל כל הבדואים מוסלמים), וכמעט כולם דוברים ניבים שונים של ערבית. בדרך כלל אפשר להבחין בהבדלים בולטים בין הניבים הבדואים לניבים של שאר דוברי הערבית באזור, ואפשר למצוא מאפיינים משותפים לניבים בדואים באזורים שונים.
עד תחילת המאה העשרים, ישבו רוב השבטים הבדואים מחוץ לתחום שלטונן של מדינות, ממלכות ואימפריות ששלטו באזור. האזורים המדבריים נחשבו מסוכנים וחסרי עניין לשלטון המרכזי, ולפיכך הם פיתחו מערכת שלטון חלופית עצמאית. בסופה של התקופה העות'מאנית ועם קביעת גבולות בינלאומיים במזרח התיכון ובצפון אפריקה הוגבלה נדידת הבדואים והוטלה עליהם מרות השלטון המרכזי, דבר שעורר התנגדות נחרצת ואף אלימה. כיום הבדואים משולבים בדרך כלל במערכת המדינות של המזרח התיכון. בערב הסעודית ובירדן שולטות משפחות ממוצא בדואי. במצרים עדיין יש מתיחות מסוימת בין הבדואים לבין השלטון המרכזי.
חלק מהריחוק משלטון מרכזי והצורך לשמור על ביטחון אישי ועל קדושת הרכוש גרמו למנהגים שכיום משויכים לתרבות הבדואית, בהם נקמת דם, חסות לאורח, וקנאות לכבוד המשפחה.
מנהגים נוספים נובעים מהבדידות של הקבוצות השבטיות ובהן הכנסת האורחים ובמנהג הזה הבדואים מכבדים כל מי שנכנס בדבר מאכל כדי להפגין את כבודם.
שינויים בחיי הבדואים
תמורות בחיי הבדואים חלו עם התמוטטות המסגרת האחת והבלעדית של צורת החיים הבדואית והחלו צורות חיים משניות. התמורות הראשונות החלו עם הנדידה למחצה ונמשכו עד היותם למתיישבים כמו המתיישבים של בדואי הנגב בישראל.
מצבו החברתי של השבט הבדואי גובש עקב התנאים הכלכליים שפקדו אותו. הפלישה מן המדבר באה כתוצאה מן ההתערערות הכלכלית כלומר חוסר שטחי מרעה. המרעה והמים הם שני הגורמים המכריעים בחייו של הבדואי והם הקובעים את הקו האופייני ביותר לאורח חייו – הניידות.
בעבר ההיסטורי היו כל השבטים נודדים אך בהשפעת התנאים הכלכליים שפקדו אותם הפכו חלקם להיות נודדים למחצה, לפעמים קבעו גם תהליכים היסטוריים.
התיישבות קבע
אצל בדואים רבים תקופת הנדודים היא במידה רבה נחלת העבר. בצפון ישראל נעלמו כמעט כליל אוהלי הבדואים. בעיירות בדואיות חדשות הבית מתוכנן לפי האופי המיוחד של המשפחה הבדואית, קצב גידולה מובא בחשבון וניתנת אפשרות להרחיב את הבית בעתיד. כל קבוצת בתים שייכת למשפחות משבט אחר ובמרכז שאר השירותים הנחוצים לעיירה.
שבטים בדואים
* בנו הלאל - קונפדרציית שבטים בדואים שנדדו במהלך ימי הביניים לצפון אפריקה והשתקעו בה
|
באזור יפו:
|
ראו גם
לקריאה נוספת
- עמנואל מרקס, החברה הבדוית בנגב, הוצאת ספרים "רשפים", 1974.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בדואים |
- בדואי או בדווי? באתר האקדמיה ללשון העברית.
- יהושע פרנקל, חדירתם של הבדווים לארץ-ישראל בתקופה הפאטמית, קתדרה 11, אפריל 1979
- עדי ארבל, הסדרת התיישבות הבדווים בנגב, באתר המכון לאסטרטגיה ציונית
- גיליון מיוחד על המשפט הבדווי, רישומה של השריעה על חברה שבטית, המזרח החדש ל"ג, 1991
- אתר החברה הבדואית בישראל (בערבית)
- הבדואים, צבי יוליאן רובין
