ח'ליל א-סכאכיני

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף חליל א-סכאכיני)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ח'ליל א-סכאכיני
خليل السكاكيني
לידה 23 בינואר 1878 (גיל: 146)
ירושלים
פעילות בולטת ממנהיגי התחייה של העדה היוונית-אורתודוקסית; חלוץ החינוך הלאומי המודרני לערבים בפלסטין; חלוץ הפעילות הערבית העל-עדתית
ידוע בשל חינוך לאומי מודרני, לאומיות ערבית-פלסטינית
מקצוע מחנך
השקפה דתית נוצרי (יווני-אורתודקסי)
ח'ליל א-סכאכיני בבגרותו
ספרו של סכאכיני, שנכתב על סמך יומנו

ח'ליל א-סכּאכּיניערבית: خليل السكاكيني; 23 בינואר 1878 - 13 באוגוסט 1953) היה מחנך, מנהיג פוליטי, איש רוח, סופר ומהדמויות החשובות והססגוניות של ירושלים בשלהי השלטון העות'מאני ובתקופת המנדט הבריטי.

סכאכיני החל ללמד ערבית כבר בגיל 15 בבית הספר שבו הוא למד, והחל בכך קריירה ארוכה ומפוארת בתחום החינוך. במשך שנים רבות התפרנס ממתן שיעורים פרטיים; בד בבד פעל להקמת בתי-ספר, כתיבת ספרי לימוד ותוכניות לימוד, פיקוח על בתי ספר והקמת בית ספר למורים. לסכאכיני הייתה גישה מאוד מתקדמת לגבי החינוך, שכללה ביסוס של יחסים שוויוניים בין מורה לתלמיד וביטול שיטות הענישה שהיו קיימות בזמנו. גישה זו הנחיל בבתי הספר שהקים, ובמורים אותם חנך.

סכאכיני, שהיה בן העדה היוונית-אורתודוקסית בירושלים, התפרסם לראשונה כמנהיג פוליטי, כאשר היה אחד מראשי תנועת "א-נהדה אל-אורת'ודוכסיה" ("התחייה"). תנועה זו הייתה התארגנות של ערבים בני העדה כנגד שלטונם של הפטריארך וכמריו (שכולם היו יוונים), בדרישה להעברת סמכויות וזכויות גם אליהם. סכאכיני השתתף במשלחת של נציגי העדה שהגיעה לאיסטנבול בשנת 1909, על מנת לתבוע זכות יצוג לערבים. בשנת 1914, כאשר הרגיש שהמאבק שלו נכשל, פרש מהעדה והכריז על עצמו כאיש שאיננו דתי.

בד בבד עם פעילותו העדתית, היה סכאכיני לאומן ערבי גאה שהאמין באחדות ערבית, והיה מהמתנגדים החריפים של הציונות. את דעותיו פרסם במאמרים רבים בכתבי עת שונים, ולקח חלק פעיל בתנועות לאומיות ערביות. בין השאר היה המזכיר של "א-נאדי אל-ערבי" ("המועדון הערבי"); השתתף בוועידה הפלסטינית החמישית והשישית; ונבחר לוועד הפועל הערבי. בשנות השלושים הפסיק את פעילותו הפוליטית על מנת להתמסר לעבודתו החינוכית ולכתיבה.

לסכאכיני הייתה תפיסת עולם מגובשת מלאה ומורכבת. בבתי הספר שהקים היו תלמידים יהודים, והוא אף נתן שיעורים פרטיים ליהודים שעסקו באופן פעיל בקניית אדמות מערבים (פעילות לה התנגד נמרצות). בשלהי מלחמת העולם הראשונה נאסר בעוון מתן מחסה לידידו היהודי אלתר לוין, שנחשד באשמת ריגול. יחד עם לוין נעצר גם סכאכיני, הובל לדמשק, ושם נידון לתלייה. לבסוף, הומתק עונשם של השניים והם שוחררו. עם זאת, בשנות השלושים הביע סכאכיני את תמיכתו בפעולות רצח יהודים במסגרת המרד הערבי הגדול.

ב-30 באפריל 1948 ברחה משפחת סכאכיני מביתה שבשכונת קטמון בירושלים (יום אחד בלבד לפני שהשכונה נכבשה על ידי כוחות ההגנה). המשפחה גלתה לקהיר, שם בילה סכאכיני את שנותיו האחרונות. בשנת 1952 בא לביקור פרידה בירושלים, ביקור שהנחיל לו אכזבה רבה.

סכאכיני פרסם 13 ספרי עיון וספרי לימוד. כמו כן הקפיד לנהל יומן, שנערך לאחר מותו על ידי בתו הָאלָה, וראה אור בשם "כזה אני, רבותי". קטעים מיומניו תורגמו לעברית בידי גדעון שילה.

פעילות חינוכית

סכאכיני זכה בילדותו לחינוך מגוון: תחילה במדרסת א-רום, בית הספר של הקהילה היוונית-אורתודוקסית, ואחר כך בבית הספר האנגליקני. כבר בגיל 15 הוא החל, כאמור, ללמד ערבית בבית הספר בו למד. בשנים 19081914, בשלהי השלטון העות'מאני בארץ, התפרנס סכאכיני בעיקר ממתן שיעורים פרטיים. בד בבד הקים בשנת 1908 בית ספר ערב, ובשנת 1909 הקים בית ספר כללי בשם "אל-מדרסה א-דוסתוריה" ("בית הספר החוקתי"). בית ספר זה נחשב לבית הספר הערבי הלאומי הראשון בארץ, וסכאכיני יישם בו הלכה למעשה את רעיונותיו המתקדמים בנושאי החינוך, שכללו:

  • יחס שוויוני בין תלמידים למורים, המבוסס על כבוד הדדי.
  • ביטול שיטות הענישה הקיימות, התנגדות עזה להכאת תלמידים, וביטול שיטת המבחנים.
  • מתן דגש על פיתוח מחשבתם של התלמידים, בניגוד לשינון טקסטים. על כך כתב סכאכיני: "מטרת הלימוד היא להרחיב את כושר התפיסה ולחזק את המוח, ולא למלא את הראש בידיעותיהם של הראשונים והאחרונים, שכן אז הוא יתמלא, אך יישאר קטן".[1]
  • ספורט - באותה תקופה העיסוק בספורט לא היה נהוג בחברה הגבוהה. סכאכיני נהג להתעמל כל יום, וחינך את תלמידיו באותו אופן.
  • בית הספר עודד את התלמידים לפרסם את עיתון בית הספר.
  • בית הספר הרבה בטיולים וביציאה אל הטבע.

בתקופת המנדט הבריטי המשיך סכאכיני להתפרנס משיעורים פרטיים. בין תלמידיו היו כמה מבכירי הקצונה הבריטית בישראל. הבריטים לחצו עליו להתמנות לתפקיד במשרד החינוך המנדטורי, והוא שימש בתפקידים שונים: בשנת 1919 ייסד וניהל את המדרשה למורים, "דאר אל-מועלמין", ובשנת 1920 מונה למפקח על בתי הספר הערביים במחוז שכם. במחאה על מינויו של יהודי (הרברט סמואל) לתפקיד הנציב העליון הבריטי, הוא התפטר ועבר לגור במצרים. מחליפו בתפקיד מנהל המוסד היה המחנך חליל טוטח. במשך שנתיים ניהל את האגף הערבי של בית הספר של העדה היוונית-אורתודוקסית בקהיר. ב-1926 לקח סכאכיני חלק בהקמת בית ספר ערבי פרטי, "בית הספרים הלאומי החדש", ולימד בו. בסוף אותה שנה, בעקבות סיום כהונתו של הרברט סמואל, חזר לעבוד במחלקת החינוך המנדטורית. בשנים 1926–1938 שימש מטעם המחלקה כמפקח על הוראת השפה הערבית בבתי הספר הערביים בארץ ישראל.[2]

עם צאתו לגמלאות בשנת 1938, הוא לקח חלק בייסודה של "כוליית א-נהדה" ("מכללת התחייה"). בינואר 1948 נבחר סכאכיני למנהל האקדמיה ללשון הערבית בקהיר, כאות הוקרה על מפעלו החינוכי והספרותי.

"התחייה"

בין השנים 1908–1914 היה סכאכיני בין מנהיגיה של תנועת "א-נהדה אל-אורת'ודוכסיה" ("התחייה") בירושלים. באותן שנים היו כל הכמרים ונושאי התפקידים בעדה היוונית-אורתודוקסית יוונים במוצאם, אף על פי שבני העדה בארץ היו ערבים. תנועת 'התחייה' דרשה מראשי הכנסייה את שיתופם של בני העדה בניהול ענייני הקהילה. על אחת הפגישות הראשונות כתב א-סכאכיני ביומנו:

כאשר סיימנו לקראן (את דרישות העדה) החל הארכימנדריט לענות עליהן, וכה אמר: "דרישותיכם הן משלושה סוגים: הראשון - כסף, השני - המקומות הקדושים, והשלישי - המנהגים העתיקים. באשר למקומות הקדושים - אין לכם זכות להתערב בטיפול בהם... באשר למנהגים העתיקים - אין לגעת בהם מפני שאנו בעלי הזיכיון עליהם; ובאשר לדרישות שעניינן כסף - אנחנו חופשיים להיענות להן או לדחותן, ואם בעבר שינו דברים כאלה - לא היה זה אלא מעשה חסד".

'כזה אני, רבותי', רשומה מ-13 באוקטובר 1908

בשנת 1913 פרסם סכאכיני בירושלים חוברת בשם "א-נהדה אל-אורת'ודוכסיה פי פלסטין", בה דן בענייני הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית הירושלמית, שסמכותה חלה על ארץ ישראל המערבית ועבר הירדן המזרחי. במקום מסוים בחוברת הבחין במפורש ב"פלסטין" כארץ נפרדת מ"סוריה".[3]

בשנת 1914, בתיווכם של הטורקים, הושגה פשרה בין הפטריארכיה לעדה, סכאכיני ראה בפשרה "התקפלות" של העדה ופרש במחאה מהעדה ומהכנסייה. הוא ראה ב'תחייה' התארגנות לאומית ערבית ראשונה בארץ ישראל, ולכן ראה בה חשיבות, הגדולה מענייני העדה בלבד.

סכאכיני שילם מחיר על פעילותו ב'תחייה'. בשנת 1912 נישא לסולטאנה אהבת חייו, אך הכמרים הירושלמים סירבו להשיא אותם, והם נאלצו לנסוע עד יפו על מנת להינשא. בשנים 1925–1926 ניהלה הפטריארכיה מאבק משפטי נגד סכאכיני, אשר בסופו הוא סולק מביתו, מכיוון שהבית היה רכוש הכנסייה.

לאומיות ערבית

אף כי כבדו חובותיי וידי ריקות ואין לי די מחייתי, אני חש כוח חיוני, שאני יכול לזעזע בו עולמות.

'כזה אני, רבותי', רשומה מ-1 בינואר 1911

מתוך יומנו של סכאכיני בתקופת מלחמת העולם הראשונה, מתברר כי קיומה של "פלסטין" כתחום מובחן כשלעצמו שאינו חלק מסוריה, היה בבחינת מובן מאליו.[4] ב-23 בפברואר 1914 כתב ביומנו:

”כיבוש פלסטין בידי הציונות הוא כיבוש לב לבה של האומה הערבית, מכיוון שפלסטין מקשרת את חצי האי ערב עם מצרים ואפריקה. אם ינצחו היהודים לא יוכל העולם הערבי להתאחד, הוא יפוצל לשני חלקים מנותקים, הערביות תיחלש ותימנע הסולדיאריות ואחדות העם הערבי”.[5]

סכאכיני נחשב לאחד מראשוני הלאומנים הפלסטינים. הוא האמין בתחייתה של האומה הערבית, וראה בארץ ישראל חלק מ"סוריה הגדולה" הכוללת גם את לבנון. הוא לקח חלק פעיל בתנועות לאומיות ערביות רבות, ופירט את תפיסת עולמו בנאומים ובמאמרים רבים בכל עיתוני האזור. עם חוג ביתו וחבריו נמנו דמויות המפתח של התקופה, כמו חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים.

כפועל יוצא מתפיסת עולמו, התנגד סכאכיני למפת המנדט הבריטי, אשר פיצלה את סוריה וארץ ישראל, ואף העלה בשלב מסוים רעיון לבקש מארצות הברית לקבל לידיה את המנדט על האזור, על מנת למנוע את הפיצול. סכאכיני נחשב למתנגד חריף לציונות, בה ראה ניסיון של היהודים לגזול את אדמתם של הערבים. בתקופת מלחמת העולם השנייה, כמו חאג' אמין אל-חוסייני, ראה סכאכיני בהיטלר בעל ברית אפשרי למאבק בציונות. למרות מאבקו החריף בציונות, סכאכיני לא שנא יהודים, ואף היו לו ידידים יהודים, להם שימש גם כמורה בשיעורים פרטיים. בין ידידיו נמנו גם בנימין בן ישראל ברשטיין ("ח'ואג'ה עברי") ואלתר לוין ("ח'ואג'ה לוין"). סכאכיני מעולם לא הסתיר את הערצתו לתרבות המערב, ובד בבד עם תקוותיו לתקומת האומה הערבית, ייחל גם ליום שבו יהיה שלום ולא יהיו יותר אומות ומדינות:

אני מבכר להשתייך אל אומה, גם אם היא בשפל כפי שהיא, ולא להיות נטול כל אזרחות ומשולל כל לאומיות. אינני מכחיש כי האנושות צועדת לעבר אחדות וכי ההבדלים הלאומיים והדתיים ייעלמו במוקדם או במאוחר, אבל כל עוד כל אומה מתגאה בלאומיותה, פועלת לשיפור מצבה, ויוצרת לעצמה תקוות אשר ממלאות את אופק מבטה... אינני יכול להתנער מלאומיותי בתקופת השפל שלה

'כזה אני, רבותי', רשומה מ-17 בפברואר 1914

מסעות לאנגליה וארצות הברית

בחופשת הקיץ של 1906 נסע סכאכיני לאנגליה, שם שמע הרצאות באוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג'. באוקטובר 1907 נסע לארצות הברית, שם שימש מורה בסמינר תאולוגי; שמע שיעורים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק; השתתף בעריכת כתב העת "אל-ג'מאעה"; והתיידד מאוד עם מייסד העיתון, פרח אנטון. בתקופה זו חי סכאכיני בעוני רב, הוא התפרנס אך בקושי ממתן שיעורים פרטיים, ומעבודות פיזיות כגון סבלות בבתי חרושת. לאחר פחות משנה נאלץ לשוב ארצה. על חייו כמהגר כתב כך:

רבים רואים בהגירה גילוי של אומץ לב ורוממות נפש, רצון להתעלות ושאיפה לתהילה, אבל לאמתו של דבר, אין היא אלא ביזוי והכנעה, והיא קוטלת את העצמאות וזקיפות הקומה, שהרי המהגר נאלץ להיות כפוף בכל דבר לאומה שאליה היגר: עליו לדבר בלשון שאינה לשונו ולנקוט מנהגים שאינם מנהגיו.

'כזה אני, רבותי', רשומה מ-28 באפריל 1908

המאסר וההגליה לדמשק

בליל 27 בנובמבר 1917 דפק אלתר לוין על דלת ביתו של סכאכיני.[6] אלתר לוין, הידוע גם כמשורר 'אסף הלוי', הסביר לסכאכיני כי הוא נס מפני הממשלה הטורקית, שדרשה מכל בעלי אזרחות אמריקנית להסגיר את עצמם לידיה (לוין היה אזרח אמריקני). סכאכיני מספר על אותו רגע:

התחבטתי: אם אכניסנו - אפר את פקודות ממשלתי ואחשוף את עצמי לרוגזה ולנקמתה... ואם אשלחנו כלעומת שבא - בכך אפר את תרבות עמי, אשר בה דבקתי מאז קטנותי, ואשר למען החייאתה ואישושה הקדשתי את עצמי. זו התרבות אשר כה ממריצה לתת מחסה למבקש מחסה, לעזור למבקש עזרה, להרגיע את הפוחד, להיענות למשווע. אם אכניסנו - אבגוד במדינה שלי, ואם אשלחנו כלעומת שבא - אבגוד בתרבותי. במי אפוא אבגוד? המחשבות האלה עברו במוחי במהירות הברק, ולבסוף לא היססתי להכניסו.

'כזה אני, רבותי', רשומה מ-18 בדצמבר 1917

סכאכיני ובני משפחתו השביעו את לוין לבל ייצא החוצה מביתם כדי שלא ייתפס. לוין, שהיה יהודי חרדי ולא אכל את מזונם של בני משפחת סכאכיני, ביקש מיהודי שעבר ברחוב למסור את כתובת מחבואו לבני משפחתו, כדי שישלחו לו מזון. הטורקים עקבו אחרי זקנה, בעת שהביאה ללוין מזון, וכך גילו את מקום מחבואו. סכאכיני ולוין נאסרו, וכמה ימים לאחר מכן, כאשר נסוג הצבא הטורקי מירושלים, הובלו באזיקים לכלא בדמשק. שם הצליח סכאכיני להמתיק את גזר דין המוות שנגזר עליו, ולאחר ארבעים ימים בכלא הוא שוחרר. לאחר שחרורו המשיך לגור בדמשק במשך שבעה חודשים, עסק בלימוד ובכתיבה, ופעל גם לשחרורו של לוין מהכלא. באוגוסט 1918 ברח סכאכיני מדמשק על מנת להצטרף לכוחותיו של האמיר פייצל, מנהיג המרד הערבי, ובדרך כתב את "המנון המהפכה הערבית". לאחר מכן ניסה לחזור לארץ דרך מצרים, ולאחר כמה חודשים במצרים הוא שב, בראשית 1919, לירושלים.

כשישים שנה לאחר מותו של לוין, נמצאו בכתביו של המפקד העות'מאני הבכיר בירושלים, עזיז בק, עדויות לכך שהוא גילה כי לוין היה מרגל חשוב נגד הטורקים, ואף הפעיל רשת של סוכנים בכל ישראל.

הצלתו של לוין נומקה על ידי סכאכיני בהרחבה, כדיאלוג בין-תרבותי וכמחויבות תרבותית ממעלה ראשונה: סכאכיני ראה את לוין כמייצג של תרבות הפונה לתרבות הערבית בבקשה לעזרה. עמדתו זו עומדת בניגוד חריף לעמדתו בזמן מלחמת העולם השנייה והשואה, במהלכן התנגד סכאכיני לסיוע כלשהו ליהודים, ובפרט לפתיחה של שערי המקלט הלאומי שהוקצה ליהודים על ידי חבר הלאומים בפלשתינה.

אמרתי לעצמי שהוא לא ביקש מקלט אצלי אלא אצל בני עמי בדמותי. הוא ביקש מקלט אצל אותו בדואי אשר נתן מחסה לצבוע שנמלט לאוהלו מפני רודפיו; אצל אותו בדואי שהגן אפילו על הארבה הפושט על אדמתו מפני מי שרדפו אחריו כדי לסלק את פגעיו... וכאן אני חייב לומר שהוא העניק לי כבוד עצום בבקשו אצלי מקלט, מפני שעשאני נכון לייצג את רוח דברי ימינו ותרבותנו באשר למתן מחסה למבקש מחסה. ... אם מתן מחסה למבקש מחסה הוא פשע, יש לפקוד אותו על האומה כולה ולא על אחד מבניה. לא זו בלבד: יש לשרוף את כתביה, למחוק את דברי ימיה ולמחות את זכר משורריה וסופריה, משחר דברי הימים ועד היום. ולא זו בלבד, עלינו להמיר את לשוננו, לשנות ממידותינו, לנקוט הליכות שאינן הליכותינו ולהשתבח במעלות שאינן לנו.

'כזה אני, רבותי', 18 בדצמבר 1917

חגיגות נבי מוסא הביאו את סכאכיני להרהר על חגיהם של היהודים לעומת אלה של הערבים. הוא חשב שרוב חגי היהודים נקבעו כימי זיכרון לאסונות שפקדו אותם וקבע: "אומה אשר חגיה אך בכי - אין לה עתיד".[7]

המרד הערבי הגדול

באוקטובר 1935 הגיש סכאכיני בקשה לשאת נשק. בסעיף הנימוקים בטופס, כתב: "היות שהיהודים חמושים והיות שהם חורשים רעה על הערבים, וכל אימת שנופל לידיהם ערבי הם תוקפים אותו והיות שהממשלה מחפה עליהם, נושאת פנים אליהם ומדריכה אותם והדבר הביאם לזלזל בחוק...אני מבקש לתת לי רישיון לשאת נשק".[8]

ב-31 במרץ 1936 התלונן ביומנו על כך שברדיו המנדטורי נעשה שימוש בשם העברי "ארץ ישראל": "אם פלסטין היא ארץ ישראל, הרי אנחנו, הערבים, עוברי אורח זרים, ואין לנו אלא להגר".[9] בזמן השביתה של המרד הגדול הוא סירב להשתתף בשידורי הרדיו בערבית, מפני שהקריינים אמרו את ראשי התיבות "א"י" (ארץ ישראל) בעברית, במקום "פלסטין", אך ייתכן כי סירב מתוך כעס על שלא הוצע לו לנהל את השידורים.[10]

ב-2 במאי 1936 כתב ביומנו: "אירופה! את מקור כל פגע. הלוואי שלא היינו מכירים אותך ואת לא היית מכירה אותנו... הלא תיבושי להיכנע במדיניותך להשפעת היהודים?... האם אין בך מדינה אחת אשר לא לכבודה להיות מכשיר בידי היהודים? הנה גרמניה אכן השתחררה מהשפעת היהודים, והסימנים מעידים כי בכל המדינות יש מגמה להשתחרר מהשפעתם".[9]

סכאכיני סלד מאלימות, אך בד בבד התפעל מגבורתם של הלוחמים הערבים, הן בזמן מאורעות 1936–1939 והן בזמן מלחמת העצמאות (1948).

ב-16 במאי 1936 נרצחו שלושה יהודים בצאתם מקולנוע אדיסון. בדברים שכתב לבנו ב-19 במאי, התפעל סכאכיני מהמעשה: "אין גבורה דומה לזו, להוציא גבורתו של השייח' אל-קסאם".[11]

ב-26 במאי 1936 תיאר כיצד "המורדים" חיסלו את המושבות היהודיות, וכיצד הכו בבריטים. "מי חשב שכך תעשה לפלסטין החלשה והקטנה, הנוחה והשקטה?" כתב, אלא שבפסקה הבאה הוא מסייג: "אינני מן הדוגלים במרידות, ואין דבר השנוא עלי מאשר אנשים הנוקטים אלימות וכוח לפתרון בעיותיהם, אבל בנסיבות כאלה - אלה התוצאות, והיוזם הוא האשם. אני מתפלל לאלוקים שהסוף יהיה טוב".[12]

סכאכיני תיאר את שגרת המרד: "אנו ישנים לקול שריקת הכדורים... זורקים פצצות, יורים, שורפים שדות, משמידים פרדסים של יהודים ביפו, מפוצצים גשרים, חותכים כבלי טלפון, עוקרים עמודי חשמל...חוסמים דרכים ומדי יום מפגינים הערבים גבורה אשר הממשלה לא העלתה כלל בדעתה". הוא שיבח פעולה של "שני גיבורים אלמונים", שהשליכו רימון על רכבת מלאה ביהודים ובחיילים אנגלים שנסעו איתם כדי להגן עליהם: "מי היה מאמין שיש בפלסטין גיבורים כאלה. מה רב הכבוד, הוי סרי, להיות ערבי בפלסטין".[13]

מלחמת העולם השנייה

סכאכיני תמך בגרמניה הנאצית וקיווה שתשחרר את הארץ מידי היהודים. ביומנו כתב שעד עליית היטלר לשלטון, אנשים פחדו מעוצמתם של היהודים, ואילו היטלר הראה לעולם שאין ליהודים עוצמה כזו והעמיד אותם על מקומם. סכאכיני חגג את תוצאת משאל העם בחבל הסאר ב-1935, בו רוב תושביו הצביעו בעד סיפוח החבל לגרמניה הנאצית.[14] סכאכיני הצטער על תבוסת גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה: "אם רשאי אחד הצדדים הלוחמים להתגאות - הרי זו גרמניה, מפני שהיא נלחמה נגד העולם כולו".[15]

ב-1942 היה סכאכיני בין נושאי ארונו של ג'ורג' אנטוניוס.[16]

מלחמת העצמאות

לאחר ההתקפות היהודיות על קטמון, שכונת מגוריו, כתב סכאכיני ביומנו ב-20 במרץ 1948 שבמהלך אותו שבוע ביקר אותו עבד אל-קאדר אל-חוסייני (מנהיג הכנופיות הפלסטיניות), עם כמה מלוחמיו. סכאכיני תיאר כי ניצל את ההזדמנות כדי להפנות את תשומת לבם של הלוחמים אל כללי המלחמה, הכוללים טיפול בפצועים; מתן יחס יפה לשבויים; אי הריגה של ילדים נשים וזקנים, וכו'. ב-30 באפריל 1948, יום לפני ששכונת קטמון נכבשה על ידי ההגנה בעקבות קרב סן סימון, נמלטה משפחת סכאכיני לקהיר. במנוסתה השאירה המשפחה את רוב חפציה מאחור, בבית בו חיו במשך עשר שנים. סכאכיני כתב על כך ביומנו בכאב רב, וסיים בפרידה מספריו:

היו שלום, ספריי! אינני יודע מה עלה בגורלכם לאחר שעזבנו, הנבזזתם? הנשרפתם? האם הועברתם אחר כבוד ויקר לספרייה ציבורית או פרטית? האם הגעתם אל דוכני המכולת ודפיכם עוטפים בצל? היו שלום, ספריי! קשה עלי שנאסרתם לי, בשעה שאני על סף ההסתלקות מן העולם הזה... קשה עלי שנאסרתם לי, אתם הייתם מזוני הרוחני, ואני הייתי ועודני להוט אחרי המזון הזה.

'כזה אני, רבותי', מהתאריך שלעיל

שכונת קטמון אכן נבזזה[17] על ידי לוחמי חטיבת הראל לאחר נטישת תושבי השכונה, אך ספריו של סכאכיני הגיעו אל בית הספרים הלאומי. לאחר מלחמת ששת הימים הגיעו בנותיו האלה ודומיה לספריה הלאומית, ושם לדבריהם התיר להם הספרן רק לעיין באחד מספרי אביהן. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה ביקש לקבל מהספריה את ספריו של סכאכיני, ולהעבירם למרכז תרבות שהוקם על שמו ברמאללה. בקשתו לא נענתה.[18]

נשיאות האספה המכוננת של "ממשלת כל פלסטין"

סכאכיני נבחר נשיא "המועצה הלאומית הפלסטינית" והכריז על פתיחת האספה המכוננת הראשונה לפני שהעביר את נשיאותה, כמתוכנן, לראשות אמין אל-חוסייני. ביומנו תיאר סכאכיני את תחושת הפלא נוכח המעמד בו נכח ואת חשיבותה של ההכרזה עבור העם הפלסטיני. "האספה המכוננת", עם זאת, לא נאספה למושב שני ו"ממשלת כל פלסטין" שהוכרזה במעמד זה לא האריכה ימים בגלל התנגדות עבדאללה הראשון, מלך ירדן והתפרקה עד מהרה.

בעזה נתכנסה אסיפה כללית, אשר כונתה "המועצה הלאומית", ואני הייתי בין המוזמנים אליה. הדבר היה ב־30 בספטמבר 1948 ונמשך עד 3 באוקטובר 1948. הם רצו להביך את ענוותי ובחרו אותי נשיא המועצה הלאומית, מפני שלטענתם אני זקן הנוכחים [...] לפני שירדתי מכס הנשיאות הודיתי לאל, שהחייני לראות את אומתי נוטלת את ענייניה בידיה, ואחר כך שיבחתי את חאג' אמין אל-חוסיני כראוי לו, ושיבחתי את האומה האצילה והמתעוררת ואיחלתי לה הצלחה.

'כזה אני, רבותי', 25 ביוני 1949

משפחה

הבית בקטמון בו התגורר סכאכיני, היום - גן ויצו

סכאכיני היה איש משפחה למופת. הוא אהב אהבה גדולה את אשתו סולטאנה, והיה מסור לשלושת ילדיו, במיוחד לבכורו, סרי. בעת שהוחזק במאסר בדמשק והמתין להוצאתו להורג, כתב סכאכיני צוואה, שעסקה כל כולה בעניין אחד בלבד: אופן חינוכו של בנו סרי ('כזה אני, רבותי', רשומה מ-21 בדצמבר 1917). המשפחה התגוררה במושבה הגרמנית ושתי הבנות למדו בבית ספר גרמני.[14] בשנת 1936 הקים סכאכיני בית אבן מפואר, בן קומה אחת עם גג רעפים אדום, בשכונת קטמון בירושלים, אליו עברה המשפחה במאי 1937.[19] ב-1939, ארבעה שבועות לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה, מתה אשתו סולטאנה. את קברה בבית הקברות היווני-אורתודוקסי על הר ציון בירושלים, נהג סכאכיני לפקוד מדי יום.[20] לבסוף כתב ביומנו:

מכאן ואילך לא אציין ביומני את ביקוריי בקבר, ואסתפק בציון הימים אשר בהם, מסיבות שבכורח עליון, יימנע ממני הביקור...

'כזה אני רבותי', מה-1 ביולי 1941

בין הספרים שפרסם, היו גם "לזכרונך", שכתב לזכר אשתו, ו"סרי", הכולל מכתבי לימוד והדרכה הכתובים אל בנו.[21]

החל מ-1948 חיה משפחת סכאכיני בגלות. בשנת 1953 נפטר בנו סרי באופן פתאומי מדום לב ושלושה חודשים מאוחר יותר נפטר סכאכיני עצמו. שתי בנותיו של סכאכיני, דומיה והאלה, התגוררו ברמאללה שבגדה המערבית (באותה עת תחת שלטון ירדן), ולשתיהן הייתה קריירה ארוכה בתחום החינוך.

סכאכיני כתב יומן מפורט, החל מתחילת פועלו בתנועת התחייה האורתודוקסית ועד לבריחתו מקטמון ב-1948. במהלך הבריחה מהירה, לא נשמר בידיו היומן בשלמותו. בשנת 1955 ערכה האלה את יומנו של סכאכיני ופרסמה אותו בשם "כזה אני, רבותי" (בערבית: כאד'א אנא יא דניא; יומיאת ח'ליל אל-סכאכיני).[22] אמרה זו, של המשורר אל-מתנבי שהיה נערץ על סכאכיני, מסכמת את אחת הרשומות ביומנו, והייתה שגורה בפיו. האלה חשבה שיש באמרה לסמל משהו מאביה, האיש שעל כרטיס הביקור שלו נכתב:

חליל א-סכאכיני
בן אדם, אם ירצה האל

היומן מתאפיין בעושר של מידע, בכנות ויושר אינטלקטואלי ובמחשבה ביקורתית על הבעיות שעל סדר היום של הציבור הערבי והפלסטיני. היומן מפורט במיוחד לגבי שנת 1919, מכיוון שהיומן של שנה זו נשתמר כולו. היומן כולל תיאור מעניין במיוחד של השבועות האחרונים בקטמון בזמן מלחמת העצמאות ושל נטישת המשפחות את השכונה.[22]

ב-1967, חודש לאחר מלחמת ששת הימים, שבו דומיה והאלה סכאכיני לבית המשפחה בקטמון לביקור, 19 שנה לאחר שנטשוהו. את החוויה תיארה האלה סכאכיני כ”מפגש עצוב, כמו לפגוש אדם יקר שראיתיו בפעם האחרונה צעיר, בריא ומטופח, ולמצוא שהפך זקן, חולה ומדורדר. גרוע מכך, זה היה כמו לפגוש חבר שאישיותו עברה שינוי דרסטי עד כי אינו עוד אותו אדם”.[23] נחמה פורתא מצאו האחיות בעובדה שהבית הוסב לשמש כגן ילדים, שכן אהבה לילדים הנחתה את דרכו של אביהן, איש החינוך, שהרבה לצטט את דברי ישו: ”הַנִּיחוּ לַיְלָדִים לָבֹא אֵלַי”.

הנצחה

על שמו רחוב בבית חנינא, בית ספר לבנות בעיר העתיקה בירושלים ומרכז תרבות ברמאללה.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ח'ליל א-סכאכיני בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ כזה אני רבותי, 1 בינואר 1911
  2. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ד, יחידה 10, עמ' 335.
  3. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, מבוא, עמ' 6.
  4. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, מבוא, עמ' 7.
  5. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 8, חלק ב, פרק 4 (עאדל מנאע), עמ' 193.
  6. ^ תום שגב - "ימי הכלניות" ארץ ישראל בתקופת המנדט, כתר הוצאה לאור, 1999 עמ' 19: "באשמורת הבוקר הראשונה של יום רביעי, 28 בנובמבר 1917, דפק מישהו על שער ביתו..."
  7. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 108.
  8. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 299.
  9. ^ 9.0 9.1 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ד, יחידה 10, עמ' 337.
  10. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 301.
  11. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 298.
  12. ^ 'כזה אני, רבותי', 26 במאי 1936.
  13. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 300.
  14. ^ 14.0 14.1 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 334.
  15. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 379.
  16. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 380.
  17. ^ אורי מילשטיין, ביזת הראל, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 28 בפברואר 2005
  18. ^ גיש עמית, אקס ליבריס - היסטוריה של גזל שימור וניכוס בספרייה הלאומית בירושלים, מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014, עמ' 105-106.
  19. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 305.
  20. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 363.
  21. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, פרק י"ז: חינוך ותרבות ביישוב הערבי, עמ' 399.
  22. ^ 22.0 22.1 יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, הקדמה, עמ' 13.
  23. ^ האלה סכאכיני, ירושלים ואני, 1987
  24. ^ אתר למנויים בלבד עודה בשאראת, ביוגרפיה מרתקת של חליל אל־סכאכיני, המחנך הפלסטיני שהקדים את אירופה, באתר הארץ, 9 במאי 2019
  25. ^ אתר למנויים בלבד שירין פלאח סעב, הוא חינך את הנוער הפלסטיני בתקופת המנדט והאמין בכוח המאחד של הערבית, באתר הארץ, 22 באוגוסט 2023
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38315018ח'ליל א-סכאכיני