רעש שביעית
 | |
| בית שאן חרבה ב"רעש השביעית" | |
| סוג | רעידת אדמה |
|---|---|
| תאריך התרחשות | 18 בינואר 749[1][2] |
| מגניטודה | ההערכה היא בסביבות 7 עד 7.5 בסולם ריכטר[1] |
| במדינות או באזורים | בלאד א-שאם, הח'ליפות האומיית |
| מוקד | בקעת הירדן |
| הרוגים | רבבות (הערכה) |
| פצועים | עשרות אלפים (הערכה) |
רעש שביעית היא רעידת אדמה קשה שפגעה באזור ארץ ישראל וסביבתה בשנת ד'תק"ח או ד'תק"ו וי"א ד'תק"ז , (שנת 748, או 749 למניינם).
קיימות עדויות בכתב לאסון שפקד את הארץ במקורותינו ובמקורות נוצריים ומוסלמיים, וכן התגלו עדויות להרס בחפירות ארכאולוגיות בירושלים, בית שאן, טבריה, כפר נחום, בח'רבת אל-מפג'ר שליד יריחו, ובחפירות באום אל-קנאטר. לפי כל העדויות הללו, ברעש האדמה נהרגו רבבות בני-אדם ונהרסו מבנים רבים, בהם העיר טבריה, העיר בית שאן ומסגד אל-אקצא בירושלים.
שם הרעש נקבע כיוון שהוא נזכר בפיוטים כרעש שקרה בשנת "שביעית", כלומר שנת שמיטה. תיארוך הרעש, שהיה אירוע מזעזע בתולדות הארץ, העלה ספיקות בנושא קביעת שנות השמיטה.
לחורבן טבריה ברעש היו השלכות קשות על היצירה הדתית היהודית בארץ ישראל. הרעש הביא למעשה את הקץ על המפעל הארץ ישראלי המקורי בתחומי המדרש והפיוט.
המקורות היהודיים - צום כ"ג בשבט
בגניזת קהיר נשמרו מספר פיוטים ארצישראליים קדומים[3] שנכתבו לצום כ"ג בשבט. צום זה נקבע, כך מתברר, ליהודי ארץ ישראל לזכר החורבן וההרס שנגרמו ברעידת האדמה, בפיוטים אלה נקרא הצום "צום רעש שביעי". מרדכי מרגליות פרסם[4] קטע נוסף מהגניזה, המכיל דף מסידור הכולל פיוט בערבית שתרגומו:
"ובכ"ג בשבט צום לארץ ישראל יקראוהו
צום הרעש משום שארץ ישראל רעשה ונפלו ממנה
הרבה ערים ומתו תחת החרבות חכמים
ויש לו במקראות רמז "בזעם תצעד ארץ". מזמן שחרבה
ירושלים עד הזמן שקרה (הרעש) בארץ ישראל מניין בזע"ם"
הפיוט מזכיר את הפסוק בספר חבקוק, פרק ג', פסוק י"ב "בזעם תצעד ארץ". "בזע"ם לחורבן", בגימטריה, לפיה לאותיות הסופיות יש ערך של מאות, (מ"ם סופית=600) הוא 679 שנים מחורבן בית שני. מנייה זו, האופיינית ליהודי ארץ ישראל בתקופה המוסלמית, שחלקם מנו שנים לבריאת העולם וחלקם לחורבן הבית, מצביעה על שנת 748 לספירה כמועד הרעש.
הדבר עולה בקנה אחד עם הקביעה בפיוט אחר שהרעש התרחש בשנת שמיטה, כי שנת ד'תק"ח (המקבילה ל-748) היא שנת שמיטה, לפי שיטת הגאונים ומנהג אנשי ארץ ישראל, שנפסק ברמב"ם[5] שקובע שיש לחלק את השנים שחלפו מאז החורבן בשבע, ואם המספר מתחלק ללא שארית אזי השנה היא שנת שמיטה. הציון של שנת שמיטה אינו נדיר, יהודים בארץ ישראל נהגו לציין את שנות השמיטה בתאריכיהם, על מצבות ובמסמכים.
החוקרת פרופ' שולמית אליצור[6], פקפקה בכל הייחוס של הרעש לשנת השמיטה דווקא. אליצור טענה שמרגליות הסתמך על כתב-יד יחידי[7], המכנה את הרעש 'רעש שביעית'. ואילו בשאר הנוסחים: הנוסח הוא 'רעש שביעי'. בהרצאה בקונגרס השלושה עשר למדעי היהדות, הסב א' ברבריאן את תשומת הלב לרשימה של עשרה רעשים המתפייטת באופַן לפרשת יתרו של ר' שמואל השלישי[8], והציע שהכינוי 'רעש שביעי' קשור לרעש השביעי הנזכר באותה רשימה.
אם אכן הייתה רשימה אגדית זו ידועה בין בני ארץ ישראל בעת רעידת האדמה הקשה בסוף שנות הארבעים של המאה השמינית, אפשר שהאנשים שראו את האסון הגדול זיהו את הרעש עם הרעש השביעי שברשימה, ואולי אף ציפו לביאת הגאולה בעקבותיו, כמקובל בעת זעזועים קשים או שינויים היסטוריים מופלגים. אפשר שבאותה עת זכה הרעש לכינוי 'רעש שביעי', וייתכן גם שכאשר ראו שלא הייתה ברעש כל בשורה לגאולה הרחיבו את הרשימה המדרשית והעמידו אותה על עשרה רעשים, כדי לכלול בה את הרעש שחוו כ'רעש שביעי'. מובן שאין זו אלא הצעה בעלמא, והעובדה שר' שמואל השלישי שהיה בן ארץ ישראל מביא כ'רעש שביעי' ברשימתו אירוע הכרוך בגאולה העתידה מעידה לפחות על כך שהוא לא זיהה רעש זה עם האסון שגרם להרס היישוב היהודי בגליל כמאתיים וחמישים שנים קודם לימיו. ייתכן אפוא שאכן יש כאן מפתח להבנת הכינוי 'רעש שביעי', אולם הדברים לא יצאו מכלל השערה.
אליצור מעירה גם על כך שרק האותיות זע"ם בטקסט מנוקדות, ואין ניקוד מעל האות ב', כלומר, ייתכן שהשנה שבה אירע הרעש אינה אלא 677 לחורבן. שנה זו היא שנת ד'תק"ו לבריאת העולם (746 לספירה).
מקורות אחרים
מקורות נוצריים
כרוניקן ביזנטי בשם מיכאל הסורי מספר על רעש אדמה גדול שפגע בכל הארץ והחריב את יישוביה ובמיוחד הרס את טבריה ובה שלושים בתי כנסת של היהודים[9]. הוא מתארך את הרעש לשנת 131 להג'רה, שהחלה בסוף שנת 1059 למניין הסלאוקי, כלומר שנת 749 לספירה.
כרוניקן ביזנטי אחר, וחשוב יותר, תיאופנס[10] מחבר ה"כרוניקה העולמית" מוסר (הערות הבהרה בסוגריים, על-פי מקור הציטוט):
ביום 18 בינואר, בשנת 6238 לבריאת העולם[11] שנת שלטונו השישית של הקיסר קונסטנטינוס החמישי ושנת שלטונו השלישית של הח'ליף מרואן השני, אירעה רעידת אדמה קשה בפלשתינה, באזור הירדן ובסוריה, בשעה הרביעית (כלומר בסביבות עשר) בבוקר. הרבה רבבות של אנשים ללא מספר מתו, כנסיות ומנזרים נפלו ובמיוחד במדברה של עיר הקודש.
בשל הסתירה הפנימית בקטע, בין שיטות המניה השונות, חלוקות הדעות אם השנה היא שנת 746 או שנת 747. אם התאריך הוא 18 בינואר 746, הרי שתאריך זה מתאים לכ"ב בשבט שנת ד'תק"ו.
מקורות מוסלמיים
מרדכי מרגליות[12] מביא שני מקורות מוסלמיים:
ג'מאל א-דין אלמקדסי (מת 1364), מחבר הספר "מעורר הרצון לביקור בלקודס וא-שאם"[13] כותב :"בזמן רעידת האדמה של שנת 130 (להג'רה) נהרסו הצדדים המזרחי והמערבי של המסגד (אל-אקצא)."
אבו אל-מחסין אבן טערברדי (מת 1469), מוסר כי "בשנת 130 היו הרבה רעידות חזקות בא-שאם... ונחרבה ירושלים... ונהרגו אנשים הרבה... ויש אומרים שזה היה בשנת 131 להג'רה."
130 להג'רה: ספטמבר 747 עד אוגוסט 748, שנת 131 להג'רה: אוגוסט 748 עד אוגוסט 749.
מתי אירע הרעש - דעות במחקר
מרדכי מרגליות[14] בדק ומצא ש-18 בינואר אינו קרוב לכ"ג בשבט בשנת 748. לעומת זאת, בשנת 749 חל 18 בינואר בכ"ד בשבט. סטייה של יום אחד אפשרית בהחלט כי כללי הלוח העברי בתקופה זו לא הושלמו לחלוטין. אבל דבר זה מוביל למסקנה מרעישה מבחינה יהודית, לפיה שנת השמיטה של היום מוקדמת בשנה אחת מהשמיטה שנהגה בארץ ישראל אז.
מרגליות סומך על הצלבת מקורות כתובים. הוא מניח שלמרות חוסר ההתאמה המקורות מתייחסים לאותו מאורע וכל אחד תורם פיסת מידע. הוא גם סומך על ציון שנת השמיטה לצד אירועים, כפי שנהגו יהודי ארץ ישראל של התקופה.
יורם צפריר וגדעון פרסטר[15] מחזקים את קביעתו של מרגליות לשנת 749 מכיוון אחר. בחפירות שנעשו בבית שאן התגלתה באחת החנויות גווייתו של אדם שעל פי השערתם נהרג ברעש, ובידו כלי מלא מטבעות, כשעל אחת מהן טבועה "שנת 131 להג'רה" כלומר - 749. הם כותבים:
אין ספק כי המטבע, שניכרים בו סימני הטביעה הטרייה שלא התעמעמה בעקבות שימוש ממושך, הגיע לידי בעל החנות שבועות או אף ימים ספורים לפני 18 בינואר 749, עת נקבר במפולת החנות יחד עם שאר חפצי הערך.
באשר לנושא שנת השמיטה הם מזכירים את מחקרו של וכהולדר[16] שמצא, על פי תאריכי מצבות מצוער ששנת ד'ר"א (440–441 לספירה) הייתה שנת שמיטה, 749-441=308 ומספר זה מתחלק ב-7 ללא שארית, כלומר זה מתיישב עם זה שד'תק"ט היא שנת שמיטה.
יעקב קרץ' ועמיקם אלעד מציגים תזה שונה. הם הופכים על פיה את אמרתו של מרגליות "מכיוון שאין להניח שהיו שני רעשים שווים לפרטיהם בזה אחר זה בתוך שלוש שנים ... הרי מסתבר שהם מתכוונים לאותו הרעש." וטוענים שהדבר אכן אפשרי; לדבריהם יש פער גדול בדיווחים: בעוד שחלקם מדברים על אזור עמק הירדן (בית שאן, טבריה, יריחו), דיווחים אחרים מדברים על ירושלים, ואין הדיווח על ירושלים מזכיר את עמק הירדן, ולהפך. לכן, הם טוענים, היו לפחות שני רעשי אדמה עזים בין השנים 746–749.
משה גיל הגיב לטענות מרגליות, צפריר ופרסטר. הוא דחה לחלוטין את טענות מרגליות על סטייה בשנת השמיטה מהמקובל בהווה, וציין שעל פי עדויות החל מתחילת המאה התשיעית (כחמשים שנה בלבד לאחר הרעש) השמיטה זהה לשמיטה לפי המניין שבידינו, כך ששיבוש במניין השמיטות בתוך עשרות שנים הוא בלתי סביר בעליל. ממצא המטבעות מבית שאן, ששימש כראיה העיקרית של צפריר ופרסטר, הוא מפרש באופן שונה. לדעתו, אין כלל סיבה להניח שהאדם בעל המטבעות נהרג ברעש, וסביר יותר שנהרג במהלך חורבן העיר שהתלווה לכיבוש העבאסי בסוף 132 להג'רה (750 לספירה). הוא קובע שאין לסמוך על הממצא ממצבות צוער, שכן "איש לא הצליח לפרשן כראוי".
בשל כל אלו, הוא קובע ששנת השמיטה היא ודאי ד'תק"ח, בהתאם למניין הנמצא בידינו היום, והעדות מהמטמון בבית שאן אינה מעידה דבר, לשיטתו. לכן, הוא מעדיף את העדות העולה בעקביות מכל המקורות היהודיים והמשתקפת בפיוטים שנכתבו באותה התקופה ובוודאי שמרו על התאריך ביתר דיוק, על פני העדויות המוסלמיות והנוצריות, שאינן שומרות על עקביות ומביאות תאריכים שונים, וקובע את הרעש לכ"ג בשבט ד'תק"ח, 28 בינואר 748[17].
דלדול היצירה הארץ ישראלית בעקבות הרעש
במאה הראשונה לשלטון המוסלמי, עדיין הורגשה פעילות יצירתית בקרב יהודי הארץ, בעיקר בטבריה. נכתבו חיבורים חשובים בהלכה ובאגדה ופיוטים. מזמן זה ואילך פונים יהודי ארץ ישראל אל יהודי הגולה הן לסעד הלכתי (למשל לרב יהודאי גאון) והן לסיוע חומרי. אין ספק שבעיני יהודי ארץ ישראל של התקופה היה רעש האדמה חורבן שלא היה כדוגמתו מאז חרב בית המקדש.
לקריאה נוספת
- מרדכי מרגליות, "לקביעת זמנו של רעש שביעית", ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, שנה ח' (תש"א), חוברת ג'. סריקה במאגר DLIR.
- מרדכי מרגליות, "תעודה חדשה על 'צום הרעש'", תרביץ כ"ט (תש"ך), עמ' 339–344. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- יורם צפריר וגדעון פרסטר, "לשאלת התאריך של 'רעש שביעית'", תרביץ נ"ח (תשמ"ט), עמ' 357–362. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- יעקב קרץ' ועמיקם אלעד, "על תיארוך 'רעש השביעית' ומשמעותו", תרביץ ס"א (תשנ"ב), עמ' 67–82. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- משה גיל, בענייני ארץ-ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה, קתדרה 70 (טבת תשנ"ד), עמ' 30–33
קישורים חיצוניים
- היסטוריה של טבריה - מהקמת טבריה ועד סוף השלטון העות'מאני
- תולדות בית שאן, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 The big one is coming - Haaretz Daily Newspaper | Israel News
- ^ 749 CE Golan... JPost - Health & Sci-Tech - Science & Environment
- ^ פורסמו על ידי מנחם זולאי בידיעות המכון לחקר השירה העברית ג' עמ' קנג ואילך ובמאמרו של זולאי "ארץ ישראל ועליות רגלים בפיוטי ר' פנחס", בקובץ "ירושלים" תשי"ג, ע"מ נא
- ^ מרדכי מרגליות, "תעודה חדשה על 'צום הרעש'", תרביץ כ"ט, עמ' 339-344
- ^ הלכות שמיטה ויובל, פ"י ה"ו
- ^ בספרה "פיוטי ר' פינחס הכהן", (ירושלים תשס"ד)
- ^ כתב יד אדלר 2038 דף 4–6
- ^ האופן נדפס אצל יוסף יהלום ונאויה קצומטה, יוצרות רבי שמואל השלישי, יד בן-צבי, ירושלים תשע"ד, כרך א', עמ' 345–346.
- ^ מרדכי מרגליות, "לקביעת זמנו של רעש שביעית", ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, שנה ח' (תש"א), חוברת ג' עמ' 117 ויורם צפריר וגדעון פרסטר, "לשאלת התאריך של 'רעש שביעית'", תרביץ נ"ח, עמ' 259
- ^ מרדכי מרגליות, "תעודה חדשה על 'צום הרעש'", תרביץ כ"ט, עמ' 2–341, יורם צפריר וגדעון פרסטר, "לשאלת התאריך של 'רעש שביעית'", תרביץ נ"ח, עמ' 358
- ^ לפי המניין הנוצרי האלכסנדרי שהוא מניין נוצרי לבריאת העולם
- ^ מרדכי מרגליות, "לקביעת זמנו של רעש שביעית", ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, שנה ח' (תש"א), חוברת ג' עמ' 101
- ^ א-שאם הוא שם הפרובינציה של "סוריה הגדולה", הכוללת את סוריה, עבר-הירדן וארץ-ישראל
- ^ מרדכי מרגליות, "תעודה חדשה על 'צום הרעש'", תרביץ כ"ט, עמ' 343 ואילך
- ^ יורם צפריר וגדעון פרסטר, "לשאלת התאריך של 'רעש שביעית'", תרביץ נ"ח, עמ' 360 ואילך
- ^ B.Z.Wacholder, The Calendar of Sabbatical Cycle During the Second Temple and Early Rabbinic Period, HUCA 44 (1973), pp. 153-196
- ^ משה גיל, בענייני ארץ-ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה, קתדרה 70 (טבת תשנ"ד), עמ' 30–33.
35357621רעש שביעית