ח'רבת אל-מפג'ר
 | |
| אתר ארכאולוגי | |
|---|---|
| מצב | אתר תיירות |
| גישה לציבור | בתחום העיר יריחו, בשליטה פלסטינית |
.jpg)
ח'רבת אל-מפג'ר (בערבית: خربة المفجر) הוא אתר ארכאולוגי הנמצא כ-5 קילומטרים צפונית ליריחו, ומכיל מספר מבנים ממלכתיים מהתקופה האומיית. במשך יותר מעשרים שנה היה המקום גן לאומי ישראלי, והיום הוא אתר תיירות בניהולה של הרשות הפלסטינית.
המבנים הבולטים ביותר באתר הם מסגד וארמון, הידוע כארמון הישאם (בערבית: قصر هشام), שבנייתם לא הושלמה, וכן בית מרחץ מפואר.
שרידי המבנים האומיים של ח'רבת אל-מפג'ר אצורים במוזיאון רוקפלר בירושלים. תצוגתם כוללת תבליטים ופסלים עשויים סטוקו וקטעי פרסקו בשלל צבעים. העתקים של אלמנטים אדריכליים מוצגים במוזיאון לארכאולוגיה של ירדן בעמאן.
תכנון ובנייה
על פי התאוריה המרכזית, האתר נבנה בפרברים הצפוניים של העיר יריחו, כמתחם אימפריאלי, על ידי וליד השני(אנ'). הבנייה החלה בזמן ח'ליפותו של השאם אבן עבד אלמלכ בעת שאל-וליד היה המושל המקומי של "ארץ כנען" (ارض كنعان), והחוקרים חלוקים בדעתם האם היא הסתיימה עוד בתקופת שלטונו, או לאחר שאל-וליד עצמו נעשה לח'ליף.
שרידי חומרי בנייה נמצאו בארמון ובמסגד, מה שמראה שבעת רעידת האדמה, שלאחריה ננטש המקום, בנייתם טרם הושלמה, אולם אין זה ברור האם העבודות המשיכו עד רעידת האדמה או פסקו מסיבה כלשהי לפניה. לעומת זאת, בית המרחץ הספיק לפעול, שכן התגלו שאריות אפר בכבשנים ושאריות סיד בצינורות.
כל שלושת המבנים חרבו ברעידת אדמה, ככל הנראה ברעש שביעית, שאירע בשנת 749.
הסטוקו מאופיין בתיאורי אישה בלבוש חלקי, והוא חריג באמנות המוסלמית.
זהות הבונה
בפסולת הבניין שהותירו אחריהם הבנאים, נמצאו מספר כתובות גרפיטי, שכנראה נכתב על ידיהם כשעשוע בשעות הפנאי. בין הכתובות, נמצאו שתיים המכילות מעין העתק של מכתב הממוען אל הח'ליף הישאם. עם גילוייה של הכתובת הראשונה, תוארכה מלאכת הבנייה לימי שלטונו של הישאם, בין השנים 724–743.[1] זהותו של בעל המקום עצמו אינה ברורה לחלוטין. המקורות ההיסטוריים שותקים בהקשר לשאלה זו, אך מספרים על מספר ארמונות אחרים שבנה הישאם, זאת, יחד עם פסל הח'ליף שהוצב מעל לפתח בית המרחץ, מעידים שייתכן כי בעל המקום הוא הח'ליף עצמו.
אולם רוברט המילטון, חופרו השני של האתר,[2] התנגד לזיהוי זה. הוא ראה כבלתי סבירה את האפשרות שהמקורות ההיסטוריים לא יתארו אפילו ביקור של הח'ליף המפורסם בחלק זה של ממלכתו, והסגנון הראוותני אינו תואם את דמותו הצנועה של הישאם, על פי המתואר אצל ההיסטוריונים הערביים, ועומד בסתירה למבנים צנועים בהרבה שבנה הישאם.
לעומת זאת, אחיינו ויורשו של הישאם, אל-וליד אבן יזיד, מתאים יותר לתיאורים אלו. אל-וליד היה הרבה פחות אהוד ומפורסם מקודמו, כך שיש בכך להסביר כיצד הקמת ארמון שכזה אינה מוזכרת במקורות. אף יותר מכך, סגנון הבנייה הראוותני מתאים הרבה יותר לאל-וליד המתהולל.
המילטון לא הסתפק בכך, אלא טען באריכות להוכיח כי הפסל הנושא את דמותו של הח'ליף המוצב בחזית בית המרחץ הוסף שם רק לאחר שהגומחה עמדה ריקה למשך כמה שנים. את העובדה הזאת הוא תלה בכך שוליד אכן בנה את המקום, וכלל גומחה מעל השער כדי להציב שם את דמותו, אך לא ההין לעשות כן כל עוד דודו היה בחיים. לאחר שדודו נפטר ואל ווליד אחז ברסן השלטון, נקבע הפסל במקומו.[3]
פסיפס הכס
האתר התגלה בשנת 1873, אך הוא צוין כאתר ארכאולוגי ולא נחקר. בשנת 1894 חפר פרדריק בליס בחלקו הצפוני. רוב המידע הארכאולוגי מקורו בחפירותיו של הארכאולוג הפלסטיני דימיטרי בראמכי משנת 1934 עד 1948. בשנת 1959 פרסם רוברט ויליאם המילטון, עמיתו של בראמכי ומנהל מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט הבריטי, ספר אודות האתר, אך לא כלל בו את החפירות שנעשו בו. באותה תקופה כוסו הפסיפסים בחול למטרות שימור, ורק חלק קטן מהם נחשף למבקרים.
בשנת 2006 חודשו החפירות באתר, בניהולו של ד"ר חמדאן טהא ממשרד התיירות והעתיקות של הרשות הפלסטינית, בשיתוף חוקרים מאוניברסיטת שיקגו.[4] בשנת 2015 נחתם הסכם עם הסוכנות לשיתוף פעולה בינלאומי ביפן שנועד לאפשר חשיפת את מלוא שטח הפסיפס של הארמון לתצוגה.
צדו הצפוני של חדר הדיוואן בבית המרחץ בנוי בצורה אפסידיאלית, ורצפתה מוגבהת, כך שניתן לשבת עליה ולהשתמש בה ככס.
רצפת האפסיס מעוטרת בפסיפס המדמה שטיח (ניתן להבחיל בגדילים המקיפים את התמונה) ובו מתואר עץ תפוחים גדול נושא תפוחים אדמדמים, ומתחתיו נראים מימין אריה התוקף צבי ארץ ישראלי. משמאל לעץ שני צבאים נוספים רועים בנחת ואוכלים מעלוות העץ והשיחים שלמרגלותיו.
הפירוש הנפוץ של הפסיפס הוא של ריכרד אטינגהאוזן,[5] ועל פיו האריה הטורף את הצבי מסמל את כוחו של הח'ליף המביס את אויבי האסלאם, ואילו שני הצבאים השלווים מעברו השני של העץ מסמלים את השלום הפנימי באומת האסלאם. לפיכך הצבי הנמצא בצדו הימני, המבורך, של היושב על הכס, ואילו תיאור המלחמה נמצא בצדו השמאלי.
בשנת 2021 הושלם פרויקט שחזור רצפת הפסיפס בשטח 835 מטר רבוע, בעלות של 12 מיליון דולר ארצות הברית ובמימון יפני.[6]
לקריאה נוספת
- אלי שילר, ארמון הישאם: חירבת אל מפג`ר, הוצאת אריאל, ירושלים 1976.
- חנה טרגן, פטרונות ואמנות בארמון האומיי ביריחו, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1997
- Robert W. Hamilton & Oleg Grabar, Khirbat al Mafjar, Oxford University Press, 1959
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ארמון הישאם |
- מידע על אתר ח'רבת אל-מפג'ר, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
- מידע על ארמון הישאם בקטלוג הספרייה הלאומית
- ח'רבת אל-מפג'ר בלוח השנה לשנת 2016 של AramcoWorld (כולל סרטון) (באנגלית)
- ח'רבת אל-מפג'ר באתר archnet (באנגלית)
- ח'רבת אל-מפג'ר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ארמון הישאם בבקעת הירדן, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1972- ח'רבת אל-מפג'ר, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Dimitri C. Baramki, "Excavations at Khirnet el Mefjer II", The Quarterly of the Department of Antiquities in Palestine VIII, Oxford University Press, London, 1939
- ^ החופר הראשון באתר היה דימיטרי בראמכי, שבשנים 1938–1948 כיהן כמפקח העתיקות הראשי של מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט הבריטי
- ^ Robert W. Hamilton, "Who Built Khirbat al Mafjar?", Levant 1 (1), 1969, pp. 61-67
- ^ ליאת נאה, יריחו: ארכיאולוגים פלסטינים ואמריקנים יעבדו יחד, באתר ynet, 17 בפברואר 2011.
- ^ Richard Ettinghausen, From Byzantium to Sasanian Iran and the Islamic World, E.J.Brill, Leiden, 1972, pp. 44-45
- ^ "Palestinians unveil huge mosaic in West Bank desert castle". BBC News (באנגלית בריטית). 2021-10-29. נבדק ב-2021-10-29.
ח'רבת אל-מפג'ר36836928Q2456319