רמזי מקדונלד

רמזי מקדונלד
Ramsay MacDonald

רמזי מקדונלד, שנות ה-20 של המאה ה-20
לידה	12 באוקטובר 1866 לוסימאות', סקוטלנד, הממלכה המאוחדת
פטירה	9 בנובמבר 1937 (בגיל 71) על סיפון אניית הנופש "ריינה דל פסיפיקו" באוקיינוס האטלנטי
שם מלא	ג'יימס רמזי מקדונלד
מדינה
מקום קבורה	בית הקברות ספיני, מחוז מוראי, סקוטלנד
מפלגה	מפלגת הלייבור
בת זוג	מרגרט גלדסטון (1911-1896)
ראש ממשלת בריטניה ה־39 (כהונה ראשונה) 22 בינואר 1924 – 4 בנובמבר 1924 (41 שבועות ויום) מונרך בתקופה ג'ורג' החמישי → סטנלי בולדווין סטנלי בולדווין ←
ראש ממשלת בריטניה ה־39 (כהונה שנייה) 5 ביוני 1929 – 7 ביוני 1935 (6 שנים) מונרך בתקופה ג'ורג' החמישי → סטנלי בולדווין סטנלי בולדווין ←

ג'יימס רמזי מקדונלד (אנגלית: James Ramsay MacDonald; ‏12 באוקטובר 1866 - 9 בנובמבר 1937) היה פוליטיקאי בריטי, ראש ממשלת בריטניה הראשון מטעם מפלגת הלייבור (מפלגת העבודה הבריטית). עמד בראש שתי ממשלות של מפלגת הלייבור: ב-1924 ובין 1929 ל-1931. לאחר מכן, בתקופת השפל הכלכלי הגדול, פיצל את המפלגה, פנה ימינה בעמדותיו הכלכליות ועמד עד 1935 בראש ממשלת אחדות לאומית שהתבססה על השמרנים.

מקדונלד היה יוֹני ואף פציפיסטי בדעותיו: התנגד למלחמת העולם הראשונה, צידד ביחס הוגן לגרמניה לאחריה, ובכהונתו האחרונה נמנע מצעדים תקיפים כנגד אדולף היטלר.

בתולדות הציונות נזכר בעיקר בגלל איגרת מקדונלד שבה אישר את מחויבות בריטניה להצהרת בלפור.

ראשית דרכו

נולד בלוסימאות', בצפון-מזרח סקוטלנד, כבנם של איכר בשם ג'ון מקדונלד ועוזרת בית בשם אן רמזי. שמו בלידתו נרשם כג'יימס מקדונלד רמזי, אך הוא היה מוכר כג'יימי מקדונלד. רכש השכלה יסודית ותיכונית בלוסימאות', ועבד שם כמורה, ולאחר מכן, ב-1885 יצא לבריסטול לעבוד כעוזר לכומר. בבריסטול נעשה חבר בקבוצה סוציאליסטית קיצונית. בסוף השנה שב ללוסימאות' לזמן קצר, ובראשית 1886 עזב ללונדון.

לאחר תקופה שבה עבד בעבודות כפיים, מצא עבודה כפקיד. במקביל, העמיק את מעורבותו בקבוצות סוציאליסטיות. הוא עקב גם אחר הפוליטיקה במולדתו סקוטלנד. ב-1888 אירגן בין הסקוטים בלונדון ועדה לתמיכה בשלטון עצמי לסקוטלנד, אך עניינו בה דעך בהדרגה. בשלב זה עדיין לא הייתה הפוליטיקה מרכז חייו. הוא נרשם לקורסי ערב במדע, אך בריאותו התערערה והוא התמוטט שבוע לפני הבחינות, ובכך אבדה תקוותו לקריירה במדע. מקדונלד החל לעבוד כמזכירו האישי של תומאס לו (Thomas Lough) סוחר תה ופוליטיקאי רדיקלי, שנבחר ב-1892 כחבר הפרלמנט הבריטי. הקשרים שיצר בתפקיד זה והניסיון שצבר בניהול מסע בחירות סללו את דרכו העתידית בפוליטיקה. ב-1892 עזב את משרתו והחל לעבוד, תחילה ללא הצלחה רבה, כעיתונאי.

ב-1894 הצטרף ל"מפלגת הלייבור העצמאית, ה-ILP, שנוסדה שנה קודם לכן, וב-1895 ושוב ב-1900 התמודד מטעמה על מקום בפרלמנט, ללא הצלחה. במקביל לחברותו ב-ILP, היה למזכיר "הוועדה המייצגת של העבודה", ה-LRC, שהיא הגוף שקדם למפלגת הלייבור. בתפקידו זה הגיע להסכם עם המפלגה הליברלית, שלא תתמודד נגד מפלגת הלייבור בכמה מחוזות בחירה של מעמד העובדים. (שיטת הבחירות הבריטית היא אזורית). כך נכנסו לראשונה נציגי מפלגת העבודה לפרלמנט.

נישואיו ומשפחתו

ב-1896 נשא לאשה את מרגרט גלאדסטון. (היא לא הייתה קרובת משפחה של הפוליטיקאי בשם זה). מרגרט הייתה אשה אמידה, ולזוג התאפשר לערוך סיורים ברחבי האימפריה הבריטית בשנים הקרובות. חיי הנישואין היו מאושרים, ולזוג נולדו שישה ילדים, בהם הפוליטיקאי מלקולם מקדונלד, לימים שר המושבות. מרגרט מתה ב-1911 מהרעלת דם.

מנהיג המפלגה

ב-1906 שינתה "הוועדה המייצגת של העבודה" את שמה ל-Labour Party, מפלגת העבודה, וה-ILP נבלעה לתוכה. באותה שנה נבחר מקדונלד יחד עם 28 חברים נוספים במפלגה לפרלמנט הבריטי. הישג זה הושג בזכות שיתוף פעולה עם המפלגה הליברלית, ובשלב זה הייתה מפלגת הלייבור מפלגה זוטרה שתמכה בממשלותיהם של הליברלים. מקדונלד הנהיג את האגף הקיצוני במפלגה, שעמדתו הייתה כי יש להתחרות עם הליברלים על הנהגת המחנה השמאלי.

ב-1911 נבחר מקדונלד למנהיג המפלגה, אך ב-1914 התפטר כיוון שהתנגד, בניגוד לעמדת הרוב, למעורבות הבריטית במלחמת העולם הראשונה. כמתנגד למלחמה, זכה במהלכה לקיתונות של ביקורת והואשם בפחדנות ובוגדנות. מקדונלד הפסיד את מקומו בפרלמנט בבחירות 1918, שבהן ניצחה בפער ניכר קואליציה של הליברלים בהנהגת לויד ג'ורג' והשמרנים בהנהגת בונאר לואו. הוא נבחר שוב ב-1922. עתה הייתה מפלגת הלייבור, שאוחדה שוב תחת הנהגתו, מפלגת האופוזיציה העיקרית לשמרנים, לאחר שהליברלים המפוצלים לשתי סיעות נחלשו מאד. העמדות הקיצוניות שהחזיק בצעירותו התמתנו עתה, והוא התנגד בחריפות לסחף הרדיקלי שעבר על מפלגות סוציאליסטיות ביבשת בעקבות המהפכה הרוסית ב-1917, והיה ליריב מושבע של הקומוניזם.

אף שהיה נואם רב-כשרון, לעיתים כשל בהתבטאויות עמומות, ובאותה מידה הייתה לעיתים אי-בהירות באשר לחלק מעמדותיו. במפלגתו התעורר חשש איך יתנהג אם תנצח מפלגת הלייבור בבחירות והוא יהיה לראש ממשלה. ב-1923 איבדו השמרנים את הרוב הפרלמנטרי, וב-1924, לאחר שהפסידו בהצבעת אמון, הטיל ג'ורג' החמישי על מקדונלד להרכיב ממשלה.

הוא הושבע כראש ממשלה ב-24 בינואר. ראש ממשלה ראשון ממפלגת הלייבור, ראש ממשלה ראשון ממעמד הפועלים, ובין המעטים שלא היו בוגרי אוניברסיטה.

ממשלת הלייבור הראשונה - חתירה לפיוס עם גרמניה

הממשלה הראשונה בראשות מקדונלד כיהנה מעט פחות משנה, מינואר עד נובמבר 1924. מקדונלד, שכיהן בה גם כשר החוץ, הבהיר כי הוא רואה חשיבות עליונה בתיקון הנזק שגרם חוזה ורסאי מ-1919. לשם כך ביקש להסדיר את נושא פיצויי המלחמה הכבדים, שחויבה גרמניה לשלם למדינות המנצחות אחר מלחמת העולם, ולהגיע עמה ליחסים תקינים. את ענייני הפנים השאיר בידי שריו, ובלאו הכי לא היה סיכוי להעביר רפורמות רדיקליות כיוון שלמפלגה לא היה רוב לא בבית הנבחרים ולא בבית הלורדים, שני בתיו של הפרלמנט הבריטי.

ביוני כינס מקדונלד בלונדון ועידה שבה גיבשו המדינות המנצחות במלחמה תוכנית להסדרת עניין פיצויי המלחמה, ולסיום הכיבוש הצרפתי בחבל הרוהר. נציגים מגרמניה הצטרפו לוועידה בהמשך ונחתם הסדר שכונה הסכם לונדון. הצעד הבא היה הסכם סחר גרמני-אנגלי. בספטמבר הגיש מקדונלד לחבר הלאומים הצעה לפירוק נשק באירופה.

המפלגות היריבות, השמרנים והליברלים, תקפו את ממשלת הלייבור בעיקר על רקע הצעתה להרחיב את ההכרה בברית המועצות, אך היא נפלה לבסוף על רקע התנגדותה לפתיחת הליכים משפטיים כנגד עורך עיתון, שקרא לחיילים שלא לסייע בשבירת שביתה. בבחירות, שנערכו באוקטובר 1924, ניצחו השמרנים בהנהגת סטנלי בלדווין ברוב גדול. מפלגת הלייבור נחלשה, והליברלים ירדו עוד יותר ואיבדו שלושה רבעים מכוחם.

ממשלת הלייבור השנייה - בצל המשבר הכלכלי

מקדונלד בקבר החייל האלמוני, אוקטובר 1929

משברים כלכליים, אבטלה גואה ושביתה כללית זעזעו את ממשלת השמרנים, ובבחירות הכלליות הבאות במאי 1929 ניצחה מפלגת הלייבור, אך לא השיגה רוב מוחלט והייתה זקוקה לתמיכת המפלגה הליברלית של לויד ג'ורג'.

בממשלה זו התמקד מקדונלד בענייני פנים, וכוחה של המפלגה בפרלמנט אפשר לו להעביר חוקים סוציאליים שונים: חוק פנסיה נדיב, קצבאות אבטלה מוגברות, ושיפור בתנאי ההעסקה של הכורים. הוא גם כינס ועידה בהשתתפות מנהיגי הקונגרס הלאומי ההודי, והציע להם מידה של ממשל עצמי, אך לא עצמאות מלאה.

נקודה אחרת בזירה העולמית שעוררה קשיים פוליטיים הייתה ארץ ישראל, שהייתה נתונה אז לשלטון בריטי. כתוצאה ממאורעות תרפ"ט (1929) נטה משרד המושבות הבריטי לאמץ את העמדה הערבית ביחס לציונות. דוח ועדת שו ולאחריו הספר הלבן של פאספילד המליצו לנקוט במדיניות אנטי-ציונית. בתגובה הפעילו הציונים בבריטניה לחצים על ממשלת מקדונלד לבטל את הספר הלבן. חיים ויצמן הוביל את מאמצי השכנוע, והם זכו לתמיכתם של העיתונים ושל מנהיגים בריטים כהרברט סמואל (שר הפנים) ולויד ג'ורג' (ממנהיגי האופוזיציה). הלחץ נשא פרי, ומקדונלד שלח מכתב אישי לויצמן (איגרת מקדונלד) שבו אישר את מחויבות בריטניה להצהרת בלפור. כעבור פחות מעשור חתם בנו, מלקולם מקדונלד, שכיהן כשר המושבות, על הספר הלבן של מקדונלד, שהמדיניות שנקבעה בו הפכה על פיה מחויבות זו.

הקושי העיקרי שעמו התמודד מקדונלד לא היה ביחסי החוץ ובמושבות, אלא בזירה הכלכלית. לממשלה לא היה מענה למשבר העולמי שנוצר בעקבות התמוטטות שוק המניות ב-1929. ב-1931 הלך המצב הכלכלי והחמיר. לחצים הופעלו מצד כלכלנים שמרנים והתקשורת לקצץ בהוצאות הממשלה, ובפרט בהוצאות הסוציאליות, ואילו הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס הציע להמריץ את הכלכלה באמצעות פיחות והשקעות ממשלתיות, תוך זניחת המחויבות לאיזון תקציבי. מקדונלד ושר האוצר סנואדן בחרו באמצעים השמרניים, של קיצוץ בהוצאות, והדבר עורר התנגדות מצד ארגוני עובדים וגם מצד חלק משרי הממשלה, שהבהירו כי יסרבו לכהן בממשלה שתנקוט מדיניות כזו.

באוגוסט 1931 הודיע מקדונלד על התפטרותו ועל הקמת "ממשלה לאומית" יחד עם השמרנים והליברלים. יחד עם חלק מהשרים עזב את מפלגת הלייבור, והקים את "מפלגת הלייבור הלאומית" (National Labour Party), שלא זכתה לתמיכה רבה בציבור ובקרב ארגוני עובדים.

הממשלה הלאומית

באוקטובר 1931 נערכו בחירות. הממשלה הלאומית זכתה לרוב עצום, הגדול בהיסטוריה הבריטית, ומקדונלד המשיך לכהן בתפקידו אף על פי שסיעתו בפרלמנט הייתה בין הקטנות שבסיעות הקואליציה, עם 13 חברי פרלמנט, ואילו השמרנים היוו את חלק הארי שבה - 470 מתוך 554 צירים בפרלמנט כולו. הסיעות יוצגו בממשלה שלא בהתאם לגודלן: לשמרנים היו רק 11 שרים מתוך 20, והתפקידים החשובים נמסרו למפלגת הלייבור הלאומית.

מקדונלד נפגע קשות מהזעם והמרירות שעוררה נפילת ממשלת הלייבור. אף שראה עצמו עדיין כאיש מפלגת הלייבור, כל חברויותיו הקודמות נותקו והוא נותר מבודד.

בשנים 1933–1934 הדרדרה בריאותו, ותפקודו כמנהיג נפגע קשות, בשעה שהאתגרים שהציבה הזירה הבינלאומית לאחר עליית הנאציזם חייבו טיפול תקיף ומיידי. רדיפת השלום שלו, שזכתה לשבחים בשנות העשרים, הייתה כעת למושא להתקפות מצד וינסטון צ'רצ'יל ואחרים. ב-1935 אולץ להתפטר מראשות הממשלה, ושוב החליף אותו בולדווין בתפקיד. באותה שנה אף איבד את מושבו בפרלמנט. ב-1936 נבחר שוב לפרלמנט, אך בריאותו הפיזית והנפשית קרסה ובנובמבר 1937 מת בשעת הפלגה שאליה יצא בהמלצת רופאיו.

קישורים חיצוניים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25549420רמזי מקדונלד