קניג אלברט (אוניית מערכה, 1912)
 | |
| אוניית הצי הקיסרי הגרמני "קניג אלברט" | |
 | |
| שרטוט של אוניית מערכה מסדרת קייזר. ניתן לראות את פריסת התותחים והמשניים. האזורים הכהים יותר הם האזורים המשוריינים | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי | הצי הקיסרי הגרמני |
| דגל הצי |
 |
| סדרה | קייזר |
| ציוני דרך עיקריים | |
| תחילת הבנייה | 17 ביולי 1910 |
| הושקה | 27 באפריל 1912 |
| תקופת הפעילות | 31 ביולי 1913 – 21 ביוני 1919 (5 שנים ו־46 שבועות) |
| אחריתה | הוטבעה על ידי צוותה בסקפה פלו |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 24,724 טון, מקסימלי: 27,000 טון |
| אורך | 172.4 מטר |
| רוחב | 29 מטר |
| שוקע | 9.1 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 21 קשרים |
| גודל הצוות | 1,084 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 14,600 ק"מ במהירות 12 קשר |
| הנעה | טורבינות קיטור בהספק 28,000 כוחות סוס (97 מגה-וואט) |
| צורת הנעה | טורבינות |
| אמצעי לחימה | |
| שריון |
חגורת שריון 350 מ"מ צריחי תותחים 300 מ"מ תותחים משניים 170 מ"מ מגדל ניווט 350 מ"מ |
| חימוש |
עשרה תותחים בקוטר 12 אינץ' (305 מ"מ) 14 תותחים בקוטר 5.9 אינץ' (150 מ"מ) 8 תותחים 3.5 אינץ' (88 מ"מ) |
קניג אלברט (בגרמנית: SMS König Albert) הייתה האונייה הרביעית בסדרה של אוניות המערכה מדגם "קייזר" של הצי הקיסרי הגרמני. השדרית של קניג אלברט הונחה ב-17 ביולי 1910 במספנת Schichau-Werke בדנציג. היא הושקה ב-27 באפריל 1912 והוכנסה לצי ב-31 ביולי 1913. האונייה צוידה בעשרה תותחי 30.5 סנטימטרים (12 אינץ') בחמישה צריחים תאומים, ומהירות מרבית של 22.1 קשרים (40.9 קמ"ש). קניג אלברט הוקצתה לשייטת אוניות המערכה השלישית של צי הים הפתוח במשך רוב מלחמת העולם הראשונה.
פרינצריגנט לואיטפולד שובצה בשייטת אוניות המערכה השלישית של צי הים הפתוח במשך רוב הקריירה שלה; בדצמבר 1916 היא הועברה לשייטת אוניות המערכה הרביעית. יחד עם ארבע האוניות האחיות שלה, קייזר, פרידריך דר גרוסה, קייזרין ופרינצרגנט לואיטפולד, השתתפה בכל פעולות הצי הגדולות של מלחמת העולם הראשונה, אף על פי שהיא הייתה במבדוק יבש לצורך תחזוקה במהלך קרב יוטלנד בין 31 במאי ל-1 ביוני 1916. כתוצאה מכך, היא הייתה אוניית המערכה היחידה ששירתה באופן פעיל עם הצי שהחמיצה את הקרב הימי הגדול ביותר במלחמה. האונייה הייתה מעורבת גם במבצע אלביון, התקפה אמפיבית על האיים שבשליטת רוסיה במפרץ ריגה, באוקטובר 1917.
לאחר תבוסתה של גרמניה במלחמה וחתימת שביתת הנשק בנובמבר 1918, במהלך המשא ומתן לשלום לאחר תום המלחמה ב-1918, היא נכלאה עם ספינות אחרות של צי הים הפתוח בסקפה פלו. ב-21 ביוני 1919 הורה מפקד הצי הכלוא, קונטר-אדמירל לודוויג פון רויטר, להטביע את הצי כדי להבטיח שהבריטים לא יוכלו לתפוס את הספינות. קניג אלברט נמשתה ביולי 1935 ובשנת 1936 פורקה לגרוטאות.
תכנון
קניג אלברט הייתה באורך כולל של 172.40 מטרים (565 רגל 7 אינץ') וההדחק המקסימלי שלה היה 27,000 טונות (26,570 טונות ארוכות) בתפוסה מלאה. רוחב האונייה היה 29 מטרים (95 רגל 2 אינץ') ושוקע האונייה היה 9.10 מטרים (29 רגל 10 אינץ') מקדימה ו-8.80 מטרים (28 רגל 10 אינץ') בירכתיים. היא כללה צוות שמנה 41 קצינים ו-1,043 מלחים. היא הונעה על ידי שלושה סטים של טורבינות שיכאו, שהונעו עם קיטור על ידי 16 דוודי צינורות מים על פחם. בניסויים, תחנת הכוח הפיקה מהירות מרבית של 22.1 קשרים (40.9 קמ"ש). היא נשאה 3,600 טון (3,500 טון ארוך) של פחם, מה שאיפשר טווח מרבי של 7,900 מיילים ימיים (14,600 ק"מ) במהירות שיוט של 12 קשרים (22 קמ"ש).
האונייה הייתה חמושה בסוללה ראשית של עשרה תותחי SK L/50 בקוטר 30.5 ס"מ בחמישה צריחים תאומים. היא נפטרה מסידור הצריח המשושה הבלתי יעיל של אוניות מערכה גרמניות קודמות; במקום זאת, שלושה מתוך חמשת הצריחים הורכבו על קו האמצע, כאשר שניים מהם מסודרים בזוג ירי-על מאחור. שני הצריחים האחרים הוצבו בדירוג באמצע האונייה, כך ששניהם יכלו לירות יחד מטח דופן. האונייה הייתה חמושה גם בסוללה משנית של 14 תותחי 15 ס"מ (5.9 אינץ') SK L/45 בקזמטים באמצע האונייה. להגנה מטווח קרוב נגד סירות טורפדו, היא נשאה שמונה תותחי 8.8 ס"מ (3.5 אינץ') SK L/45 בקזמטים. האונייה הייתה חמושה גם בארבעה תותחי נ"מ 8.8 ס"מ L/45. בנוסף, החימוש שלה כלל חמישה צינורות טורפדו בקוטר 50 ס"מ (19.7 אינץ'), כולם מותקנים בגוף האונייה; אחד היה בחרטום, וארבעת האחרים היו בצד הרוחב.
חגורת השריון העיקרית שלה הייתה בעובי 350 מ"מ (13.8 אינץ') במצודה המרכזית, והיה מורכב משריון מוצק של קרופ (KCA). צריחי תותחי הסוללה העיקריים שלה היו מוגנים על ידי 300 מ"מ (11.8 אינץ') של KCA על הצדדים והחזית. מגדל הניווט של קניג אלברט היה משוריין בכבדות, עם 400 מ"מ (15.7 אינץ') בצדדים. כמו בארבע האוניות האחרות בסדרה שלה, קניג אלברט נשאה רשתות נגד טורפדו עד לאחר קרב יוטלנד ב-1916.
היסטוריית שירות
האונייה הוזמנה תחת שם החוזה ארזאץ אגיר כתחליף לספינת הגנת החוף המיושנת אגיר. קניג אלברט הונחה במספנת Schichau-Werke בדנציג ב-17 ביולי 1910. היא הושקה ב-27 באפריל 1912; מתילדה, נסיכת סקסוניה השיקה את הספינה, ואחיה, המלך האחרון של סקסוניה, פרידריך אוגוסט השלישי נשא את הנאום. לאחר השלמת עבודות ההשלמה, הוכנסה האונייה לצי ב-31 ביולי 1913.
למרות שקניג אלברט הייתה האונייה האחרונה בסדרה שהושקה, היא הייתה השלישית שנכנסה לשירות, בגלל נזקי הטורבינה של קייזרין ועיכובים במנוע הדיזל של פרינצרגנט לואיטפולד. קייזר נבחרה להשתתף בשיוט למרחקים ארוכים כדי לבחון את אמינות מערכת ההנעה החדשה של הטורבינה. אל הספינה הצטרפו אחותה קייזר והסיירת הקלה שטרסבורג ב"פלגה זמנית" מיוחדת. השלישייה עזבה את גרמניה ב-9 בדצמבר 1913 והמשיכה למושבות הגרמניות במערב אפריקה. הספינות ביקרו בלומה בטוגולנד, דואלה וויקטוריה בקמרון ובסווקופמונד בדרום מערב אפריקה הגרמנית. מאפריקה הפליגו הספינות לסנט הלנה ולאחר מכן הלאה לריו דה ז'ניירו, והגיעו אליה ב-15 בפברואר 1914. שטרסבורג נותקה לביקור בבואנוס איירס, ארגנטינה לפני שחזרה לפגוש את שתי אוניות המערכה במונטווידאו, אורוגוואי. שלוש האוניות הפליגו דרומה סביב כף הורן ולאחר מכן צפונה לולפראיסו, צ'ילה, הגיעו ב-2 באפריל ונשארו במשך יותר משבוע.
ב-11 באפריל, האוניות יצאו מולפראיסו למסע הארוך חזרה לגרמניה. בנסיעה חזרה, האוניות ביקרו במספר נמלים נוספים, כולל באיה בלנקה, ארגנטינה, לפני שחזרו לריו דה ז'ניירו. ב-16 במאי עזבו האוניות את ריו דה ז'ניירו למסע האוקיינוס האטלנטי; הם עצרו בכף ורדה, מדיירה, וויגו, ספרד כשהם בדרכם לגרמניה. קייזר, קניג אלברט ושטרסבורג הגיעו לקיל ב-17 ביוני 1914. במהלך המסע נסעו האוניות כ-20,000 מיילים ימיים (37,000 ק"מ). שבוע לאחר מכן, ב-24 ביוני, פורקה הפלגה הזמנית וקניג אלברט חזרה לשייטת השלישית.
מלחמת העולם הראשונה
צי הים הפתוח, כולל קניג אלברט, ערך מספר סריקות וגיחות לים הצפוני. הראשונה התרחשה ב-2–3 בנובמבר 1914, אם כי לא נתקלו בכוחות בריטיים. אדמירל פרידריך פון אינגנול, מפקד צי הים הפתוח, אימץ אסטרטגיה שבה סיירות המערכה של קבוצת הסיור הראשונה בפיקודו של אדמירל פרנץ פון היפר יפשטו על ערי חוף בריטיות כדי לפתות חלקים מהצי הגדול לצאת לעברם, שם הם יושמדו על ידי צי הים הפתוח. הפשיטה על סקרבורו, הרטליפול וויטבי ב-15–16 בדצמבר 1914 הייתה המבצע הראשון מסוג זה. בערב 15 בדצמבר, צי הקרב הגרמני שכלל 12 דרדנוטים - כולל קניג אלברט וארבע אחיותיה - ושמונה פרה-דרדנוטים הגיעו לטווח של 10 מיילים ימיים (19 ק"מ) משייטת מבודדת של שש אוניות מערכה בריטיות. עם זאת, התכתשויות בין מסכי המשחתות היריבים בחושך שכנעו את אינגנול שהוא מתמודד עם הצי הגדול כולו. בהוראת הקייזר וילהלם השני להימנע מסיכון הצי שלא לצורך, אינגנול הפסיק את הקרב והפנה את צי הקרב חזרה לכיוון גרמניה.
בעקבות אובדן SMS בליכר בקרב שרטון דוגר בינואר 1915, הקייזר פיטר את אינגנול מתפקידו ב-2 בפברואר. אדמירל הוגו פון פול החליף אותו כמפקד הצי. פול ערך סדרה של גיחות צי ב-1915 שבהן קניג אלברט השתתפה; בפעם הראשונה ב-29–30 במרץ, הצי יצא לצפון טרשלינג וחזר ללא תקלות. גיחה אחרת התבצעה ב-17–18 באפריל, שם קניג אלברט ושאר הצי חיפו על מבצע מיקוש של קבוצת הסיור II. שלושה ימים לאחר מכן, ב-21–22 באפריל, צי הים הפתוח התקדם לעבר שרטון דוגר, אם כי שוב לא הצליח לפגוש כוחות בריטיים. ב-15 במאי השתחרר תותב בטורבינה הימנית של האונייה, מה שאילץ את הצוות לכבות את המנוע ולנתק אותו. אולם, הצילינדרים המרכזי והשמאלי עדיין היו מסוגלים להניע את האונייה במהירות של 18 קשר (33 קמ"ש; 21 מייל לשעה). ב-29–30 במאי, הצי ניסה לבצע סריקה בים הצפוני, אך מזג אוויר סוער אילץ את פול לבטל את המבצע כ-50 מיל ימי (93 קילומטרים; 58 מיל) מחוץ ל-Schiermonnikoog. הצי נשאר בנמל עד 10 באוגוסט, אז התייצב בהלגולנד כדי לחפות על החזרה של סיירת העזר Möwe. חודש לאחר מכן, ב-11–12 בספטמבר, הצי חיפה על עוד מבצע הנחת מוקשים ליד גדת סווארט. המבצע האחרון של השנה, שנערך ב-23–24 באוקטובר, כלל התקדמות לכיוון שונית הורנס שהסתיימה ללא תוצאה.
ב-11 בינואר 1916 החליף אדמירל ריינהרד שר את פול, שסבל מסרטן הכבד. שר הציע מדיניות אגרסיבית יותר שנועדה לכפות עימות עם הצי הגדול הבריטי; הוא קיבל אישור מהקייזר בפברואר. המבצעים הראשונים של שר בוצעו בחודש הבא, ב-5–7 במרץ, עם סריקה ללא אירועים של ההופדן. ב-25–26 במרץ, ניסה שר לתקוף כוחות בריטיים שפשטו על טונדרן, אך לא הצליח לאתר אותם. גיחה נוספת לשונית הורנס בוצעה ב-21–22 באפריל. ב-24 באפריל, סיירות המערכה של קבוצת הסיור I של היפר ערכו פשיטה על החוף האנגלי. קניג אלברט ושאר הצי הפליגו בתמיכה מרוחקת. סיירת המערכה זיידליץ פגעה במוקש בדרכה אל המטרה, ונאלצה לסגת. שאר סיירות המערכה הפגיזו את העיירה לואוסטפט ללא התנגדות, אך במהלך ההתקרבות לירמות', הם נתקלו בסיירות הבריטיות של כוח הארוויץ'. דו-קרב ארטילרי קצר התפתח לפני שכוח הארוויץ' נסוג. דיווחים על צוללות בריטיות באזור גרמו לנסיגת קבוצת הסיור I. בשלב זה, שר, שהוזהר מפני הגיחה של הצי הגדול מבסיסו בסקפה פלו, נסוג גם הוא למים בטוחים יותר בחופי גרמניה.
לאחר הפשיטה על יארמות', כמה מאוניות המערכה של השייטת השלישית פיתחו בעיות עם המעבים שלהן. גם בקניג אלברט היה צורך להחליף צינורות בכל שלושת המעבים העיקריים, מה שהצריך עבודה נרחבת במספנה. האונייה נכנסה למבדוק יבש במספנה הקיסרית בווילהלמסהאפן ב-29 במאי, יומיים לפני ששאר הצי יצאו לקרב יוטלנד. העבודה על האונייה לא הסתיימה עד 15 ביוני, וכתוצאה מכך, קניג אלברט הייתה הדרדנוט הגרמנית היחידה בשירות פעיל שהחמיצה את הקרב. ב-18 באוגוסט, ניסה אדמירל שר לחזור על המבצע מ-31 במאי; שתי סיירות המערכה הגרמניות המועילות - מולטקה ופון דר טאן - הנתמכות בשלוש דרדנוטים, היו אמורים להפגיז את עיירת החוף סנדרלנד בניסיון למשוך ולהשמיד את סיירות המערכה של ביטי. שאר הצי, כולל פרינצרגנט לואיטפולד, היו אמורים להפליג מאחוריהם ולספק חיפוי. במהלך הגיחה האונייה נשאה את מפקד הצוללות. הבריטים היו מודעים לתוכניות הגרמניות והוציאו את הצי הגדול לפגוש אותן, מה שהוביל לפעולה של 19 באוגוסט 1916. עד השעה 14:35, אדמירל שר הוזהר מפני התקרבותו של הצי הגדול, ומאחר שלא היה מוכן להיכנס לקרב מול כל הצי הגדול רק אחד-עשר שבועות לאחר הקרב ביוטלנד, הפך את כוחותיו ונסוג לנמלים גרמניים.
מבצע צי נוסף התרחש ב-18–20 באוקטובר, אם כי הוא הסתיים מבלי להיתקל ביחידות בריטיות. שבועיים לאחר מכן, ב-4 בנובמבר, פרינצרגנט לואיטפולד השתתפה במשלחת לחוף המערבי של דנמרק כדי לסייע לשתי צוללות U-20 ו- U-30 - שנתקעו שם. ב-1 בדצמבר אורגנו מחדש שייטות צי הים הפתוח; פרינצרגנט לואיטפולד ואחיותיה הועברו לשייטת אוניות המערכה החדשה שהוקמה, בעוד אוניות המערכה מסדרת קניג נותרו בשייטת השלישית יחד עם באיירן. קניג אלברט לא ראתה פעולות גדולות במחצית הראשונה של 1917, וב-18 באוגוסט היא נכנסה למבדוק היבש במספנה הקיסרית בקיל לצורך תחזוקה תקופתית, שנמשכה עד 23 בספטמבר.
מבצע אלביון
בתחילת ספטמבר 1917, בעקבות הכיבוש הגרמני של נמל ריגה הרוסי, החליט הצי הגרמני לחסל את כוחות הצי הרוסי שעדיין החזיקו במפרץ ריגה. הפיקוד העליון של הצי הקיסרי הגרמני (גר') תכנן מבצע לתפיסת האי הבלטי אסל, ובמיוחד את סוללות התותחים הרוסיות בחצי האי סורבה. ה-Admiralstab הוציא פקודות ב-18 בספטמבר למבצע משותף עם הצבא לכיבוש איי אסל ומון; המרכיב הימי העיקרי כלל את ספינת הדגל, מולטקה, וכן את שייטות אוניות המערכה השלישית והרביעית של צי הים הפתוח. יחד עם תשע סיירות קלות, שלוש שייטות סירות טורפדו ועשרות ספינות לוחמת מוקשים, כל הכוח מנה כ-300 ספינות, נתמכות על ידי למעלה מ-100 מטוסים ושישה צפלינים. כוח הפלישה הסתכם בכ-24,600 קצינים וחיילים. מול הגרמנים עמדו הפרה-דרדנוטים הרוסיות הישנות סלאבה וצסארביץ', הסיירות המשוריינות באיאן, אדמירל מקרוב ודיאנה, 26 משחתות, וכמה סירות טורפדו וסירות תותחים. חיל המצב באסל מנה כ-14,000 איש.
המבצע החל בבוקר 12 באוקטובר, כאשר מולטקה ואוניות השייטת השלישית ירו בעמדות רוסיות במפרץ טגה בזמן שקניג אלברט ושאר השייטת הרביעית הפגיזו סוללות תותחים רוסיות בחצי האי סורבה באסל. תותחי החוף בשני המקומות הושתקו במהירות על ידי התותחים הכבדים של אוניות המערכה. בבוקר 14 באוקטובר, קניג אלברט, פרידריך דר גרוסה וקייזרין נותקו כדי לתמוך בכוחות הגרמנים שהתקדמו לעבר אנסקול. קניג אלברט וקייזרין הוטלו לדכא סוללה רוסית בצרל, אם כי ערפל כבד עיכב אותם מלירות לעבר המטרה. הרוסים פתחו באש תחילה, אשר נענתה במהירות על ידי שתי האוניות. פרידריך דר גרוסה באה לעזרת שתי האוניות ושלוש אוניות המערכה ירו בסך הכל 120 פגזים בקליבר גדול לעבר הסוללה בצרל במשך שעה. הירי של אוניות המערכה הניע את רוב צוותי התותחים הרוסים לברוח מתפקידיהם.
בליל 15 באוקטובר, קניג אלברט וקייזרין נשלחו לחדש את מלאי הפחם שלהם בפוטציג. ב-19 באוקטובר הצטרפה אליהם לזמן קצר בפוטציג פרידריך דר גרוסה, שהמשיכה לארנסבורג עם מולטקה. למחרת בבוקר הורה ויצה-אדמירל שמידט לפזר את היחידה הימית המיוחדת; בהודעה למפקדת הצי, שמידט ציין כי " את קייזרין וקניג אלברט ניתן לנתק מיד מפוטציג לים הצפוני." לאחר מכן המשיכו שתי האוניות לקיל דרך דנציג, שם עברו את תעלת הקייזר וילהלם חזרה לים הצפוני. לאחר שחזרה לים הצפוני ב-23 באוקטובר, קניג אלברט שימשה כאוניית הדגל של כוח של ספינות כבדות, כולל קייזרין, נסאו, ריינלנד, וסיירת המערכה דרפלינגר, שתמכו במבצע ניקוי מוקשים במפרץ הגרמני. לאחר מכן היא חזרה לתפקידי שמירה במפרץ.
גורל
קניג אלברט הייתה אמורה לקחת חלק בפעולה אחרונה של הצי ימים לפני שביתת הנשק, מבצע שבו עיקר צי הים הפתוח היה אמור להגיח מבסיסו בווילהלמסהאפן כדי להכניס לקרב את הצי הגדול הבריטי. על מנת לשמור על עמדת מיקוח טובה יותר לגרמניה, התכוונו האדמירלים היפר ושר להסב נזק רב ככל האפשר לצי הבריטי, לא משנה מה תהיה העלות עבור הצי. כתוצאה מכך, ב-29 באוקטובר 1918, ניתנה ההוראה לצאת מווילהלמסהאפן כדי לגבש את הצי בשפך היאדה, בכוונה לצאת למחרת בבוקר. עם זאת, החל מהלילה של 29 באוקטובר, מלחים בתירינגן ערכו מרד. התסיסה התפשטה לאוניות מערכה אחרות, מה שאילץ את היפר ושר לבטל את המבצע. בהתבשר הקייזר על המצב הוא הצהיר "אין לי יותר צי".
לאחר כניעתה של גרמניה בנובמבר 1918, רוב ספינות הצי שלה נכלאו בבסיס הצי הבריטי בסקפה פלו בפיקודו של קונטר-אדמירל לודוויג פון רויטר. לפני יציאת הצי הגרמני הבהיר אדמירל אדולף פון טרוטה לרויטר כי אינו יכול לאפשר לבעלות הברית לתפוס את הספינות, בשום תנאי. הצי נפגש עם הסיירת הקלה הבריטית קארדיף, שהובילה את הספינות לצי בעלות הברית שהיה אמור ללוות את הגרמנים לסקפה פלו. המשט האדיר כלל כ-370 ספינות מלחמה בריטיות, אמריקאיות וצרפתיות. לאחר שהספינות נכלאו, התותחים שלהן הושבתו באמצעות הסרת מכנסי התותחים שלהן והצוות של קניג אלברט צומצם ל-200 קצינים ומלחים. הצי נשאר בשבי במהלך המשא ומתן שהוליד בסופו של דבר את הסכם ורסאי.
עותק של הטיימס הודיע לרויטר כי שביתת הנשק אמורה להסתיים בצהריים ב-21 ביוני 1919, המועד שבו הייתה אמורה גרמניה לחתום על הסכם השלום. רויטר הגיע למסקנה שהבריטים מתכוונים לתפוס את הספינות הגרמניות לאחר תום שביתת הנשק. מבלי שידע שהמועד הוארך עד 23 ביוני, הורה רויטר להטביע את הספינות. בבוקר 21 ביוני עזב הצי הבריטי את סקפה פלו כדי לבצע תרגילי אימון, ובשעה 11:20 רויטר העביר את הפקודה לספינותיו. קניג אלברט התהפכה וטבעה ב-12:54. ב-31 ביולי 1935, האונייה נמשתה ופורקה לגרוטאות במהלך השנה שלאחר מכן ברוזית'.
קישורים חיצוניים
37380399קניג אלברט (אוניית מערכה, 1912)