בליכר (סיירת, 1908)
 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | סיירת משוריינת |
| צי | הצי הקיסרי הגרמני |
| דגל הצי |
 |
| סדרה קודמת | הסיירות מסדרת שרנהורסט |
| סדרה עוקבת | אין |
| ציוני דרך עיקריים | |
| תחילת הבנייה | 21 בפברואר 1907 |
| הושקה | 11 באפריל 1908 |
| תקופת הפעילות | 1 באוקטובר 1909 – 24 בינואר 1915 (5 שנים ו־16 שבועות) |
| אחריתה | הוטבעה בקרב שרטון דוגר |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 15,842 טון, מקסימלי: 17,500 טון |
| אורך | 161.8 מטר |
| רוחב | 24.5 מטר |
| שוקע | 8.84 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 25.4 קשרים |
| גודל הצוות | 853 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 12,200 ק"מ במהירות 14 קשר |
| הנעה | 18 דוודי קיטור בהספק 31,562 כוחות סוס (23,536 קילוואט) המניעים 3 מדחפים |
| צורת הנעה | מנועי קיטור |
| אמצעי לחימה | |
| שריון |
חגורת שריון 60–180 מ"מ קזמטים 140 מ"מ ברבטות 180 מ"מ צריחי תותחים 60–180 מ"מ מגדל הניווט 80–250 מ"מ |
| חימוש |
12 תותחי 8.3 אינץ' (210 מ"מ) 8 תותחי 5.9 אינץ' (150 מ"מ) 16 תותחי 3.5 אינץ' (88 מ"מ) ארבעה צינורות טורפדו 17.7 אינץ' (450 מ"מ) |
SMS בליכר (בגרמנית: SMS Blücher; SMS – ראשי תיבות של Seiner Majestät Schiff, מגרמנית: אוניית הוד מלכותו) הייתה הסיירת המשוריינת האחרונה שנבנתה על ידי הקיסרות הגרמנית. היא תוכננה כדי להתאים למה שהמודיעין הגרמני האמין בטעות כמפרטים של סדרת אינווינסיבל הבריטית. בליכר הייתה גדולה יותר מסיירות משוריינות קודמות ונשאה תותחים כבדים יותר, אך לא הייתה מסוגלת להתאים לגודל ולחימוש של סיירות המערכה שהחליפו את הסיירות המשוריינות בצי המלכותי הבריטי ובצי הקיסרי הגרמני. הספינה נקראה על שמו של גנרל-פלדמרשל הפרוסי גבהרד פון בליכר, מפקד הכוחות הפרוסיים בקרב ווטרלו ב-1815.
בליכר נבנתה במספנת Kaiserliche Werft בקיל בין השנים 1907 ו-1909, ונכנסה לשירות ב-1 באוקטובר 1909. הספינה שירתה בקבוצת הסיור I במשך רוב הקריירה שלה, כולל החלק המוקדם של מלחמת העולם הראשונה. היא השתתפה במבצע להפגזת ירמות' ובפשיטה על סקרבורו, הרטליפול וויטבי ב-1914.
בקרב שרטון דוגר ב-24 בינואר 1915, בליכר הואטה באופן משמעותי לאחר שנפגעה מירי משייטת סיירות המערכה הבריטיות בפיקודו של תת אדמירל דייוויד ביטי. קונטר-אדמירל פרנץ פון היפר, מפקד השייטת הגרמנית, החליט לנטוש את בליכר לספינות האויב הרודפות על מנת להציל את סיירות המערכה היקרות יותר שלו. תחת אש חזקה מהספינות הבריטיות, היא הוטבעה, ומשחתות בריטיות החלו לאסוף את הניצולים. עם זאת, המשחתות נסוגו כאשר צפלין גרמני החל להפציץ אותם, תוך מחשבה כי בליכר השוקעת היא סיירת מערכה בריטית. מספר הנפגעים אינו ידוע, והנתונים נעים בין 747 לסביבות 1,000. בליכר הייתה ספינת המלחמה היחידה שאבדה במהלך הקרב.
תכנון
סיירות משוריינות גרמניות - שכונו סיירות גדולות (גר') - תוכננו למספר משימות. הספינות תוכננו להעסיק את כוחות הסיור של ציים יריבים, כמו גם להילחם במערך הקרב. הסיירת המשוריינת המוקדמת ביותר - פירסט ביסמרק - הובהלה במיוחד כדי להיפרס לסין כדי לסייע בדיכוי מרד הבוקסרים בשנת 1900. סיירות משוריינות שלאחר מכן - למעט שתי הסיירות מסדרת שרנהורסט - שירתו עם הצי בכוח הסיור.
ב-26 במאי 1906, הרייכסטאג הקצה כספים עבור בליכר, יחד עם שתי האוניות הראשונות מסדרת נסאו. למרות שהאונייה תהיה הרבה יותר גדולה וחזקה מסיירות משוריינות קודמות, בליכר שמרה על ייעוד זה בניסיון להסתיר את אופיה החזק יותר. הספינה הוזמנה תחת השם הזמני "E". התכנון שלה הושפע מהצורך להתאים לסיירות המשוריינות שהיה ידוע שבריטניה בונה באותה העת. הגרמנים ציפו שהספינות הבריטיות החדשות יהיו חמושות בשישה או שמונה תותחי 9.2 אינץ' (23 סנטימטרים). בתגובה אישר הצי הגרמני עיצוב עם 12 תותחי 21 סנטימטרים (8.3 אינץ') בשישה צריחים תאומים. זה היה הרבה יותר כוח אש מזה של סדרת שרנהורסט, שנשאה רק שמונה תותחי 21 ס"מ.
שבוע לאחר שהתקבלה ההחלטה הסופית לאשר את הבנייה של בליכר, השיג נספח הצי הגרמני את הפרטים האמיתיים של הספינות הבריטיות החדשות, מסדרת אינווינסיבל. למעשה, אה"מ אינווינסיבל נשאה שמונה תותחי 30.5 סנטימטרים (12 אינץ') מאותו סוג המורכבים על אוניות מערכה. עד מהרה הוכר כי אוניות אלו הן סוג חדש של ספינת מלחמה, אשר בסופו של דבר סווגה כסיירת המערכה. כשהתגלו הפרטים של סדרת אינווינסיבל, היה מאוחר מדי לתכנן מחדש את בליכר, ולא היו כספים לתכנון מחדש, אז העבודה התנהלה כמתוכנן. בליכר לפיכך, ניתן לטעון שהייתה מיושנת עוד לפני שהחלה בנייתה, וסיירות המערכה של הצי הגרמני עקפו אותה במהירות, שהראשונה שבהן (פון דר טאן) הוזמנה בשנת 1907. למרות זאת, בליכר הוצבה בדרך כלל עם שייטת סיירות המערכה הגרמניות.
מאפיינים כלליים
האורך של בליכר בקו המים היה 161.1 מטר (528 רגל 7 אינץ') והאורך הכללי היה 161.8 מטר (530 רגל 10 אינץ'). רוחב האונייה היה 24.5 מטר (80 רגל 5 אינץ'), ועם רשתות נגד טורפדו מותקנות לאורך דפנות האונייה, הרוחב גדל ל-25.62 מטר (84 רגל 1 אינץ). לבליכר היה שוקע של 8.84 מטר (29 רגל) בקדמת האונייה, אך מעט פחות מאחור, 8.56 מטר (28 רגל 1 אינץ). הדחק האונייה היה 15,842 טון (15,592 טון ארוך) בתפוסה סטנדרטית, ועד 17,500 טון (17,200 טונן ארוך) במעמס מלא. גוף האונייה נבנה עם מסגרות פלדה רוחביות וגם אורכיות והיו לה שלושה עשר תאים אטומים למים ותחתית כפולה שנמשכה כ-65% מאורך הגוף.
מסמכים מארכיון הצי הגרמני מעידים בדרך כלל על שביעות רצון מהעלרוד הנמוך של בליכר והתנועה העדינה שלה בים. עם זאת, היא סבלה מהתהפכות חמורה, וכשההגה חזק מעל, היא התרוממה על אחוריה עד 10 מעלות מהאנך ואיבדה עד 55 אחוז מהמהירות שלה. הגובה המטאצנטרי של בליכר היה 1.63 מטרים (5 רגל 4 אינץ'). באונייה היה צוות סטנדרטי של 41 קצינים ו-812 מלחים, עם 14 קצינים ו-62 מלחים נוספים כששירתה כספינת דגל של השייטת. היא נשאה מספר ספינות קטנות יותר, כולל שתי ספינות כלונסאות, שלוש דוברות, שתי סירות מנוע, שתי מפרשיות וסירה אחת.
הנעה
בליכר צוידה בשלושה מנועי קיטור אנכיים, 4 צילינדרים עם הרחבה משולשת. כל מנוע הניע מדחף, המדחף המרכזי בקוטר של 5.3 מטר (17 רגל 5 אינץ'), בעוד ששני המדחפים החיצוניים היו מעט גדולים יותר, בקוטר 5.6 מטר (18 רגל 4 אינץ'). לאונייה היה הגה יחיד שאפשר לנווט איתו. שלושת המנועים הופרדו בחדרי מכונות בודדים. קיטור סופק על ידי שמונה עשר דוודי צינור מים על בסיס פחם של מארין, שגם הם חולקו לשלושה חדרי דוודים. הכוח החשמלי של הספינה סופק על ידי שישה גנרטורים טורבו שסיפקו עד 1,000 קילוואט, בדירוג של 225 וולט.
לאונייה הייתה מהירות מרבית מתוכננת של 24.5 קשרים (45.4 קמ"ש), אבל במהלך הניסויים שלה, היא השיגה 25.4 קשרים (47 קמ"ש). האונייה תוכננה לשאת 900 טונות (890 טונות ארוכות) של פחם, אם כי היה ניתן להשתמש בחללים בגוף כדי להרחיב את אספקת הדלק לעד 2,510 טונות (2,470 טונות ארוכות) של פחם. זה סיפק לה טווח שיוט של 6,600 מיילים ימיים (12,200 ק"מ) במהירות שיוט של 12 קשרים (22 קמ"ש). במהירות של 18 קשרים (33 קמ"ש), הטווח שלה צומצם ל-3,250 מיילים ימיים (6,020 ק"מ). ההספק הגבוה ביותר שהושג אי פעם על ידי ספינת מלחמה עם מנוע בוכנה היה 28,187 קילוואט (37,799 כוחות סוס) שיוצר על ידי בליכר בעת ניסוייה בשנת 1909.
חימוש
בליכר הייתה מצוידת ב-12 תותחי ירי מהיר 21 ס"מ (8.3 אינץ') SK L/45 בשישה צריחים תאומים, זוג אחד קדמי וזוג אחד אחורי, ושני זוגות בצריחי כנפיים משני צידי המבנה העילי. התותחים סופקו עם סך של 1,020 פגזים, או 85 פגזים לכל תותח. הפגזים היו במשקל 108 קילוגרם (238 ליברות), ואורכם היה 61 ס"מ (24 אינץ'). ניתן היה להנמיך את התותחים ל-5° ולהגביה אותם ל-30°, ולספק טווח מקסימלי של 19,100 מטר (20,900 יארד). קצב האש שלהם היה 4–5 פגזים לדקה.
לאונייה הייתה סוללה משנית של שמונה תותחי ירי מהיר 15 ס"מ (5.9 אינץ') מורכבים בקזמטים של MPL C/06, ארבעה מרוכזים באמצע האונייה משני צידי הכלי. תותחים אלו יכלו לירות למטרות עד 13,500 מטרים (14,800 יארד). סופקו להם 1320 פגזים, תמורת 165 פגזים לכל תותח, והיה להם קצב אש מתמשך של 5–7 פגזים לדקה. הפגזים היו במשקל 45.3 קילוגרם (99.9 ליברות), והועמסו עם מטען הודף RPC/12 במשקל 13.7 קילוגרם (30.2 ליברות) בתרמיל פליז. התותחים ירו במהירות לוע של 835 מטרים (2,740 רגל) לשנייה, והיו צפויים לירות בסביבות 1,400 פגזים לפני שיהיה צורך להחליפם.
בליכר הייתה חמושה גם ב-16 תותחי ירי מהיר 8.8 ס"מ (3.5 אינץ') SK L/45. ארבעה מהתותחים הללו הותקנו בקזמטים ליד הגשר, ארבעה בקזמטים בחרטום, ארבעה נוספים בירכתיים, וארבעה הנותרים הותקנו בתושבות ציר במבנה העילי האחורי. הם סופקו בסך הכל עם 3,200 פגזים, או 200 פגזים לכל תותח, ויכלו לירות בקצב של 15 פגזים לדקה. פגזי הנפץ הגבוהים שלהם שקלו 10 קילוגרם (22 ליברות), ונורו עם מטען הודף במשקל 3 קילוגרם (6.6 ליברות) RPC/12. תוחלת החיים של תותחים אלו הייתה בסביבות 7,000 פגזים. לתותחים היה טווח מרבי של 10,700 מטר (11,700 יארד).
בליכר צוידה גם בארבעה צינורות טורפדו בקוטר 45 ס"מ (17.7 אינץ'). אחד הונח בחרטום, אחד בירכתיים, והשניים האחרים הונחו על הצד הרחב, כולם מתחת לקו המים. הספינה נשאה בסך הכל 11 טורפדות. הטורפדות נשאו ראש נפץ של 110 קילוגרם (240 ליברות) והיו להם שתי הגדרות מהירות, שהשפיעו על הטווח. ב-32 קשר (59 קמ"ש; 37 מייל לשעה), היה להם טווח של 2,000 מטר (2,200 יארד) וב-36 קשר (67 קמ"ש; 41 מייל לשעה), הטווח הצטמצם ל-1,500 מטר (1,600 יארד).
שריון
כמו באוניות ראשה גרמניות אחרות מהתקופה, בליכר הייתה מצוידת בשריון קרופ. הסיפון המשוריין היה בעובי בין 5–7 סנטימטרים (2.0–2.8 אינץ'); אזורים חשובים יותר של האונייה היו מוגנים בשריון עבה יותר, בעוד שחלקים פחות קריטיים של הסיפון השתמשו בשריון הדק יותר. חגורת השריון הייתה בעובי 18 סנטימטרים (7.1 אינץ') בחלק המרכזי של האונייה שבו נמצאו מכונות הנעה, מחסני תחמושת וחיוניים אחרים, והצטמצמו ל-8 סנטימטרים (3.1 אינץ') באזורים פחות חשובים בגוף. החגורה הצטמצמה לחלוטין בשני קצות האונייה. מאחורי חגורת השריון לכל אורכה היו 3 סנטימטרים (1.2 אינץ') נוספים של טיק. לחגורת השריון נוספה 3.5 סנטימטרים (1.4 אינץ') מחיצת טורפדו, אם כי היא הייתה פרוסה רק בין צריחי התותחים של קו המרכז הקדמי והאחורי.
מגדל הניווט הקדמי היה החלק המשוריין הכבד ביותר של הספינה. הצדדים שלו היו בעובי 25 סנטימטרים (9.8 אינץ') והיה לו גג שהיה בעובי 8 ס"מ. מגדל הניווט האחורי היה משוריין פחות טוב משמעותית, עם גג שהיה בעובי 3 ס"מ ודפנות בעובי 14 סנטימטרים (5.5 אינץ'). המצודה המרכזית של האונייה הייתה מוגנת על ידי שריון בעובי 16 סנטימטרים (6.3 אינץ'). צריחי הסוללה העיקריים היו בעובי 8 ס"מ בגגותיהם, והיו להם דפנות בעובי 18 ס"מ. הקזמטים של צריחי תותחי ה-15 ס"מ היו מוגנים על ידי 14 ס"מ של שריון.
היסטוריית שירות
בליכר הושקה ב-11 באפריל 1908 והוכנסה לשירות בצי ב-1 באוקטובר 1909. היא שימשה כספינת אימונים לתותחנים ימיים החל משנת 1911. ב-1914, היא הועברה לקבוצת הסיור I יחד עם סיירות המערכה החדשות יותר פון דר טאן, מולטקה, וספינת הדגל זיידליץ. המבצע הראשון בו השתתפה בליכר היה גיחה לא חד משמעית לים הבלטי נגד כוחות רוסים. ב-3 בספטמבר 1914 הפליגה בליכר, יחד עם שבע אוניות מערכה פרה-דרדנוט של שייטת אוניות המערכה הרביעית, חמש סיירות ו-24 משחתות לאזור הבלטי בניסיון למשוך חלק מהצי הרוסי ולהשמיד אותו. הסיירת הקלה אוגסבורג נתקלה בסיירות המשוריינות באיאן ופאלאדה מצפון לאי דאגו (כיום היומאה). הסיירת הגרמנית ניסתה לפתות את הספינות הרוסיות בחזרה לכיוון בליכר כדי שתוכל להשמיד אותן, אך הרוסים סירבו לנגוס בפיתיון ובמקום זאת נסוגו למפרץ פינלנד. ב-9 בספטמבר הופסק המבצע ללא קרבות גדולים בין שני הציים.
ב-2 בנובמבר 1914, בליכר - יחד עם סיירות המערכה מולטקה, פון דר טאן וזיידליץ, ובליווי ארבע סיירות קלות, עזבו את מפרץ היאדה ויצאו לכיוון החוף האנגלי. השייטת הגיעה לגרייט ירמות' עם עלות השחר למחרת בבוקר והפגיזה את הנמל, בזמן שהסיירת הקלה שטרלזונד הניחה שדה מוקשים. הצוללת הבריטית HMS D5 הגיבה להפגזה, אך פגעה באחד המוקשים שהניחה שטרלזונד וטבעה. זמן קצר לאחר מכן, הורה היפר לספינותיו לחזור למים הגרמניים. בדרך, ערפל כבד כיסה את מפרץ הלגולנד, ולכן האוניות קיבלו הוראה לעצור עד שהראות תשתפר והן יוכלו לנווט בבטחה בשדות המוקשים ההגנתיים. הסיירת המשוריינת יורק ביצעה טעות ניווט שהובילה אותה לאחד משדות המוקשים הגרמניים. היא פגעה בשני מוקשים ושקעה במהירות; רק 127 איש מתוך הצוות שכלל 629 חולצו.
הפגזת סקרבורו, הרטליפול וויטבי
אינגנול החליט כי יש לבצע פשיטה נוספת על החוף האנגלי בתקווה לפתות חלק מהצי הגדול לקרב שבו ניתן יהיה להשמיד אותו. בשעה 03:20 ב-15 בדצמבר, זיידליץ, מולטקה, סיירת המערכה החדשה דרפלינגר, ובליכר, יחד עם הסיירות הקלות קולברג, שטרסבורג, שטרלזונד, גראודנץ, ושתי שייטות של סירות טורפדו עזבו את שפך היאדה. הספינות הפליגו צפונה על פני האי הלגולנד, עד שהגיעו למגדלור שונית הורנס, ובשלב זה פנו הספינות מערבה לכיוון סקרבורו. 12 שעות לאחר שהיפר עזב את שפך היאדה, צי הים הפתוח, המורכב מ-14 דרדנוטים ו-8 פרה-דרדנוטים וכוח מיסוך של 2 סיירות משוריינות, 7 סיירות קלות ו-54 סירות טורפדו, יצאו כדי לספק חיפוי מרחוק.
ב-26 באוגוסט 1914 עלתה על שרטון הסיירת הקלה הגרמנית מגדבורג במפרץ פינלנד; שרידי האונייה נתפסו על ידי הצי הרוסי, שמצא ספרי קוד ששימשו את הצי הגרמני, יחד עם מפות ניווט לים הצפוני. מסמכים אלו הועברו לאחר מכן לצי המלכותי. חדר 40 החל לפענח אותות גרמניים, וב-14 בדצמבר יירטו הודעות הקשורות לתוכנית להפגיז את סקרבורו. הפרטים המדויקים של התוכנית לא היו ידועים, וההנחה הייתה שצי הים הפתוח יישאר בבטחה בנמל, כמו בהפגזה הקודמת. ארבעת סיירות המערכה של ביטי, בתמיכת שייטת הסיירות השלישית ושייטת הסיירות הקלות הראשונה, יחד עם ששת הדרדנוטים של שייטת אוניות המערכה השנייה, היו אמורים לארוב לסיירות המערכה של היפר.
במהלך הלילה של 15 בדצמבר נתקל הגוף העיקרי של צי הים הפתוח במשחתות בריטיות. מחשש לסיכוי להתקפת טורפדו לילית, אינגנול הורה לספינות לסגת. היפר לא היה מודע להוראה של אינגנול, ולכן הוא המשיך בהפגזה. בהגיעם לחוף הבריטי, סיירות המערכה של היפר התפצלו לשתי קבוצות. זיידליץ, מולטקה ובליכר פנו צפונה להפגיז את הרטליפול, בעוד פון דר טאן ודרפלינגר פנו דרומה כדי להפגיז את סקרבורו וויטבי. במהלך הפגזת הרטליפול, זיידליץ נפגעה שלוש פעמים ובליכר נפגעה שש פעמים על ידי סוללת החוף. לזיידליץ נגרם נזק מינימלי בלבד, וללא נפגעים. עד השעה 09:45 ב-16 בדצמבר, שתי הקבוצות התאספו מחדש, והן החלו לסגת מזרחה.
בשלב זה, סיירות המערכה של ביטי היו בעמדה לחסום את נתיב היציאה הנבחר של היפר, בעוד כוחות אחרים היו בדרך להשלים את הכיתור. בשעה 12:25, הסיירות הקלות של קבוצת הסיור II החלה לעבור דרך הכוחות הבריטיים בחיפוש אחר היפר. אחת מהסיירות בשייטת הסיירות הקלות השנייה הבחינה בשטרלזונד ודיווחה לביטי. בשעה 12:30 הפנה ביטי את סיירות המערכה שלו לכיוון הספינות הגרמניות. ביטי הניח שהסיירות הגרמניות היו המסך המקדים של ספינותיו של היפר, אבל סיירות המערכה היו כ-50 ק"מ קדימה. שייטת הסיירות הקלות השנייה, שעקבה אחר ספינותיו של ביטי, התנתקה כדי לרדוף אחרי הסיירות הגרמניות, אך אות שגוי של סיירות המערכה הבריטיות החזיר אותם לעמדות החיפוי שלהם. הבלבול הזה אפשר לסיירות הקלות הגרמניות להימלט ולהתריע על מיקומם של סיירות המערכה הבריטיות. סיירות המערכה הגרמניות פנו לצפון-מזרח הכוחות הבריטיים והצליחו להימלט.
גם הבריטים וגם הגרמנים היו מאוכזבים מכך שלא הצליחו לפגוע ביעילות ביריביהם. המוניטין של אינגנול סבל מאוד כתוצאה מהחששנות שלו. הקפטן של מולטקה זעם; הוא הצהיר שאינגנול פנה לאחור "מפני שהוא פחד מאחת עשרה משחתות בריטיות שהיו יכולות להיות מחוסלות... תחת ההנהגה הנוכחית לא נשיג דבר." ההיסטוריה הגרמנית הרשמית מתחה ביקורת על אינגנול על כך שלא השתמש בכוחות הקלים שלו כדי לקבוע את גודל הצי הבריטי, וקבעה: "הוא החליט על אמצעי שלא רק סיכן ברצינות את כוחות ההתקדמות שלו מול החוף האנגלי אלא גם קיפח את הצי הגרמנים מניצחון בטוח".
קרב שרטון דוגר
בתחילת ינואר 1915 נודע שספינות בריטיות עורכות סיור באזור שרטון דוגר. אינגנול נרתע בתחילה מניסיון להשמיד את הכוחות הללו, מכיוון שקבוצת הסיור I נחלשה זמנית בזמן שפון דר טאן הייתה במזח יבש לצורך תחזוקה תקופתית. קונטר-אדמירל ריכרד אקרמן, הרמטכ"ל של צי הים הפתוח, התעקש על הפעולה, ולכן אינגנול התרצה והורה להיפר לקחת את סיירות המערכה שלו לשרטון דוגר. ב-23 בינואר, התייצב היפר עם זיידליץ בראש, ואחריה מולטקה, דרפלינגר ובליכר, יחד עם הסיירות הקלות גראודנץ, רוסטוק, שטרלזונד, קולברג ו-19 סירות טורפדו משייטת V ומחצית השייטות II ו-XVIII. גראודנץ ושטרלזונד הוקצו למסך הקדמי, בעוד קולברג ורוסטוק הוקצו לימין ולשמאל, בהתאמה. לכל סיירת קלה נלוותה חצי שייטת של סירות טורפדו.
שוב, יירוט ופענוח של אותות אלחוטיים גרמניים מילאו תפקיד חשוב. למרות שהם לא היו מודעים לתוכניות המדויקות, הצליחו הקריפטוגרפים של חדר 40 להסיק שהיפר יערוך מבצע באזור שרטון דוגר. כדי להתמודד עם זה, שייטת סיירות המערכה הראשונה של ביטי, שייטת סיירות המערכה השנייה של אדמירל ארצ'יבלד מור ושייטת הסיירות הקלות השנייה של קומודור ויליאם גודאינף הייתה אמורה להיפגש עם כוח הארוויץ' של קומודור רג'ינלד טירוויט בשעה 8:00 ב-24 בינואר, 56 ק"מ צפונית לשרטון דוגר. בשעה 08:14, קולברג הבחינה בסיירת הקלה אורורה וכמה משחתות מכוח הארוויץ'. אורורה קראה תיגר על קולברג עם זרקור, ואז קולברג תקפה את אורורה וקלעה בה שתי פגיעות. אורורה השיבה אש וקלעה שתי פגיעות על קולברג בתגמול. היפר הפנה מיד את סיירות המערכה שלו לעבר הירי, כאשר, כמעט בו-זמנית, שטרלזונד הבחינה בכמות גדולה של עשן מצפון-מערב לעמדתה. זה זוהה כמספר ספינות מלחמה בריטיות גדולות התקדמות לעבר ספינותיו של היפר.
היפר פנה דרומה כדי לברוח, אך הוגבל ל-23 קשרים (43 קמ"ש), שהייתה המהירות המרבית של הסיירת המשוריינת הישנה יותר בליכר. סיירות המערכה הבריטיות הרודפות אחריו הפליגו במהירות של 27 קשרים (50 קמ"ש), והדביקו במהירות את הספינות הגרמניות. בשעה 09:52, לאיון פתחה באש לעבר בליכר מטווח של כ-20,000 יארד (18,000 מטרים); זמן קצר לאחר מכן, קווין מרי וטייגר החלו לירות גם כן. בשעה 10:09, התותחים הבריטים פגעו לראשונה בבליכר. שתי דקות לאחר מכן, הספינות הגרמניות החלו להשיב אש, והתרכזו בעיקר בלאיון, מטווח של 18,000 יארד (16,000 מטרים). בשעה 10:28 נפגעה לאיון בקו המים, מפגז שקרע חור בדופן הספינה והציף בונקר פחם. בשעה 10:30, ניו זילנד, הספינה הרביעית בטור של ביטי, הגיעה לטווח של בליכר ופתחה באש. עד 10:35, הטווח נסגר ל-17,500 יארד (16,000 מטרים), אז כל הטור הגרמני היה בטווח היעיל של הספינות הבריטיות. ביטי רצה ש"ניו זילנד" תירה על "בליכר", האחרונה בטור הגרמני, ש"פרינסס רויאל" תירה על "דרפלינגר", ש"טייגר" תירה על "מולטקה" וש"לאיון" תירה על "זיידליץ", הראשונה. ואולם, קפטן הנרי ב. פלי (Pelly), שפיקד על "טייגר", חשב שגם האונייה הבריטית החמישית, "אינדומיטבל", כבר הגיעה לטווח ירי. לפיכך, הוא הבין שביטי מתכוון לכך ששתי האוניות הראשונות, "לאיון" ו"טייגר", יירו על "זיידליץ", ואילו האוניות הבאות יירו כל אחת על האוניה המקבילה לה. שאר המפקדים הבריטיים הבינו את כוונתו של ביטי, וכך נוצר מצב שאף אונייה בריטית לא העסיקה את "מולטקה", השנייה בטור הגרמני. רמת התותחנות של "מולטקה" הייתה מעולה, הגבוהה ביותר בצי הגרמני, ותותחניה פתחו באש על "לאיון", שכעת הייתה מטרה לשתי אוניות גרמניות, "מולטקה" ו"זיידליץ". המצב היה חמור עוד יותר מכיוון שבניגוד ל"מולטקה", רמת התותחנות של "טייגר" הייתה מן הנמוכות בצי הבריטי, ובשלב זה של הקרב לא הצליחו תותחניה לפגוע כלל ב"זיידליץ".
עד השעה 11:00, בליכר נפגעה קשות לאחר שנפגעה על ידי פגזים כבדים רבים מסיירות המערכה הבריטיות. עם זאת, שלושת סיירות המערכה הגרמניות המובילות, זידליץ, דרפלינגר ומולטקה, ריכזו את האש שלהם על לאיון וקלעו בה מספר פגיעות; שניים משלושת הגנרטורים שלה הושבתו וחדר המכונות בצד השמאלי הוצף. בשעה 11:48, אינדומיטבל הגיעה למקום, והונחתה על ידי ביטי להשמיד את בליכר המוכה, שכבר עלתה באש ונטתה בכבדות שמאלה. אחד הניצולים של הספינה סיפר על ההרס שנגרם:
הפגזים... נשאו דרכם אפילו עד למחסן. הפחם בבונקרים הוצת. מכיוון שהבונקרים היו ריקים למחצה, האש בערה בעליצות. בחדר המכונות הצית פגז את השמן והתיז אותו מסביב בלהבות של כחול וירוק... לחץ האוויר האדיר הנובע מ[פיצוץ] בחלל מצומצם... שאג בכל פתח ו[קרע] ] את דרכו דרך כל נקודה חלשה... אנשי צוות נאספו על ידי לחץ האוויר האדיר הזה והושלכו למוות נורא בין המכונות.
המתקפה הבריטית נקטעה עקב דיווחים על צוללות לפני הספינות הבריטיות. ביטי הורה במהירות על תמרוני התחמקות, שאפשרו לספינות הגרמניות להגדיל את המרחק מרודפיהן. בשלב זה, הגנרטור המבצעי האחרון של לאיון נכשל, מה שהפחית את מהירותה ל-15 קשר (28 קמ"ש; 17 מייל לשעה). ביטי הורה לאותת על פנייה לצפון מזרח, ומיד לאחר מכן הורה לאוניותיו לתקוף את חלקו האחורי של הטור הגרמני. ואולם, מכיוון שנותרו רק שני חבלים להנפת דגלי האיתות, הונפו שני המסרים זה בצד זה, והאוניות האחרות קיבלו מסר אחד, שמשמעו הייתה "תקוף את חלקו האחורי של הטור הגרמני בכיוון צפון מזרח". משמעו של איתות זה הייתה תקיפת "בליכר", שנעה לצפון מזרח והתרחקה מהטור הגרמני, והתעלמות משאר האוניות הגרמניות, שהפליגו בנתיב דרום-מזרחי.
ביטי ראה את אוניותיו מפליגות לכיון הלא נכון, אך בשלב זה איבד את השליטה בקרב. אוניית הדגל "לאיון" הייתה פגועה קשות, מהירותה פחתה ל-15 קשר וכך לא הייתה יכולה להמשיך עם שאר השייטת. תוך כמה דקות איבדה קשר עין עם שאר סיירות המערכה, וגם לא ניתן היה להשתמש באיתות דגלים. ביטי היה אדמירל נערץ וכריזמטי, מבכירי האדמירלים הבריטיים, הבולט והמפורסם מביניהם; סגנו של ביטי בפיקוד, אדמירל משנה ארצ'יבלד מוּר, לא העז לחלוק על פקודתו של ביטי כפי שהתקבלה בטעות, ופנה עם כל ארבע הסיירות הנותרות בעקבות "בליכר". שלוש סיירות המערכה הנותרות, "זיידליץ", "דרפלינגר" ו"מולטקה" המשיכו לכיוון דרום מזרח, והתרחקו מהשייטת הבריטית.
"בליכר" הייתה אבודה, לבדה מול ארבע סיירות מערכה בריטיות. בשעה 12:07, לאחר שספגה נזק כבד מהאש שניתכה עליה, התהפכה "בליכר" וטבעה. רק 234 קצינים ומלחים מצוותה, שמנה יותר מ-1,200 איש, שרדו. ייתכן ויותר מלחים גרמניים היו שורדים, אלמלא הופיעו מעל זירת הטביעה שני צפלינים גרמניים, שהחלו להטיל פצצות על האוניות הבריטיות. אלה עזבו את הזירה, בהותירן ניצולים במים הקרים. במהלך הקרב, בליכר נפגעה על ידי 70–100 פגזים בקליבר גדול וכמה טורפדות.
הנתונים משתנים לפי מספר הנפגעים; פול שמאלנבך דיווח כי 6 קצינים מתוך סך של 29 ו-275 מלחים מתוך 999 נמשו מהמים, ובסך הכל נהרגו 747 אנשי צוות. המקורות הגרמניים הרשמיים שנבדקו על ידי אריך גרונר ציינו כי 792 אנשי צוות מתו כאשר בליכר טבעה, בעוד ג'יימס גולדריק התייחס למסמכים בריטיים, שדיווחו שרק 234 אנשי צוות שרדו מצוות של לפחות 1,200. בין אלו שניצלו היה קפיטן צור זי ארדמן, המפקד של בליכר. מאוחר יותר הוא מת מדלקת ריאות בזמן שהיה בשבי הבריטי. עשרים איש נוספים ימותו גם הם כשבויי מלחמה.
ריכוז האש על בליכר העניק למולטקה, זיידליץ ודרפלינגר את האפשרות לברוח. אדמירל היפר התכוון במקור להשתמש בשלושת סיירות המערכה שלו כדי להסתובב ולאגף את הספינות הבריטיות, כדי להקל על בליכר המוכה, אך כשנודע לו על הנזק הקשה לספינת הדגל שלו, החליט לנטוש את הסיירת המשוריינת. מאוחר יותר סיפר היפר על החלטתו:
על מנת לעזור לבליכר הוחלט לנסות מהלך אוגף... אבל כשהודיעו לי שצריחי C ו-D בספינת הדגל שלי יצאו מכלל פעולה, שאנו מלאים מים מאחור, ושנותרו לאונייה רק 200 פגזים כבדים, דחיתי כל מחשבה נוספת על תמיכה בבליכר. כל מהלך כזה, כעת, כשאין לסמוך על התערבות מהצי הראשי שלנו, המהלך היה עשוי להוביל לאבדות כבדות נוספות. התמיכה בבליכר במהלך האוגף הייתה מביאה את המערך שלי בין סיירות המערכה הבריטיות לאוניות המערכה שהיו כנראה מאחור.
הקייזר וילהלם השני זעם על השמדת בליכר והנזק הכבד לזיידליץ, והורה לצי הים הפתוח להישאר בנמל. קונטר-אדמירל אקרמן הודח מתפקידו ואדמירל אינגנול נאלץ להתפטר. הוא הוחלף על ידי אדמירל הוגו פון פול.
קישורים חיצוניים
37091316בליכר (סיירת, 1908)