קאלוסט גולבנקיאן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קאלוסט גולבנקיאן
Calouste Sarkis Gulbenkian
Գալուստ Սարգիս Կիւլպէնկեան
צילום מסוף המאה ה-19
צילום מסוף המאה ה-19
לידה אושקודר, טורקיה, האימפריה העות'מאנית
פטירה ליסבון, הרפובליקה הפורטוגזית - "המדינה החדשה"
מקום קבורה הכנסייה הארמנית סרקיס ה"קדוש" בקנסינגטון, לונדון
מקום מגורים איסטנבול
לונדון
פריז
ליסבון
כינויים נוספים "מר חמשה אחוזים"
השקפה דתית נוצרי ארמני אורתודוקסי

קאלוסט סרקיס גולבנקיאן (בארמנית: Գալուստ Սարգիս Կիւլպէնկեան, באנגלית וצרפתית: Calouste Sarkis Gulbenkian, ‏ 23 במרץ 1869 אושקודר - 20 ביולי 1955) היה איש עסקים, יזם ומומחה פיננסי, אספן אמנות, מצנט ונדבן בריטי, בן למשפחה ארמנית מטורקיה, בהכשרתו מהנדס. אזרח בריטי החל משנת 1902, אחר כך גם אזרח של פרס ופורטוגל, גולבנקיאן שיחק תפקיד חלוצי בפיתוח ההפקה התעשייתית של הנפט במזרח התיכון. ראה את עצמו "אדריכל של עסקים" בינלאומיים שבנה שותפויות פיננסיות חוצות גבולות. בשלהי חייו היה אחד האנשים העשירים בעולם ובעל אחד מאוספי האמנות הגדולים בעולם. בשנת 1955 הקים את הקרן גולבנקיאן שנועדה למטרות צדקה, חינוך, בריאות, מדע ואמנות בכל העולם. הקרן הקימה בשנת 1969 את מוזיאון האמנות על שם גולבנקיאן בליסבון. גולבנקיאן הצטיין גם כפעיל ונדבן בקרב בני העם הארמני, מייסד מרכזי התרבות הארמנית בלונדון ובירושלים (ספריית גולבנקיאן ברובע הארמני, 1929) ותרם לשיפוץ מתחם הקודש של הכנסייה האפוסטולית הארמנית באצ'מיאדזין בארמניה.

חייו

השנים באימפריה העות'מאנית

רקע משפחתי

קאלוסט גולבנקיאן (או בהיגוי הארמני המזרחי גאלוסט) נולד בשנת 1869 במחוז אושקודר או סקוטרי, פרבר מזרחי, בימינו מחוז, של איסטנבול, בירת האימפריה העות'מאנית כבנם של זוג ארמנים, סרקיס גולבנקיאן ואשתו דירוהי, גם היא בת למשפחת גולבנקיאן, דודנית רחוקה של בעלה, מהענף ה"פרסי" של המשפחה. שני ההורים היו צאצאים של משפחות ארמניות הידועות עוד מן המאה ה-4. אבותיו הרחוקים היו נסיכים ממשפחת רשדוני (או רשטוני), ששלטו באזור ואספוראקאן, שמדרומה של ימת ואן, הנחשב לעריסת העם הארמני. תחת חסות הביזנטית במאה ה-11, בימים של השליט סנקרים אובאנס, עברה החצר המלכותית ובני רשדוני יחד איתה, לסיווס בקפדוקיה. בני רשדוני אימצו את שם המשפחה וארט באדריק, "באדריק" מלשון התואר הרומי-ביזנטי פטריקיוס. בימי שלטון הטורקים העות'מאנים בני וארט באדריק החליפו את התואר "בדריק" בתואר הטורקי ביי או בק, ואז שם משפחתם הפך לווארט-בקיאן, אחר כך דרך תרגום המילה הארמנית "וארט" (ורד) לטורקית ("גול" או "גיל" - gül) השתנה השם לגול ביי או גולבנקיאן. ענף של המשפחה מפרס היגר בסביבות שנת 1725, אחרי מלחמה בין פרס לאימפריה העות'מאנית והתיישב גם הוא בקפדוקיה בעיר סיווס.[1] בתחילת המאה ה-19 בני גולבנקיאן התיישבו בטאלאס, על יד קייסרי, הידועה בשטיחים ובתעשיית הטקסטיל שלה, והקימו בה בתי ספר וכנסייה (סורט אסטוואצאצין, מרים ה"קדושה", בימינו מסגד) בשביל הקהילה הארמנית. בכך התחילו מסורת ארוכת שנים של פעילות נדבנית שנמשכה במאה ה-20. האב סרקיס והדוד צברו את הונם בתחילת דרכם מעיסוק בגביית מסים עבור אוצר הסולטן בשטחי מסופוטמיה (עיראק של ימינו). אחרי מלחמת קרים עברה המשפחה לסמירנה ואחר כך לאיסטנבול והקימה בה את בית החולים פירגיצ' ה"קדוש". בשנת 1881 מדריך לעסקים מקומי ציין כי היה בבעלותם בית יבוא-יצוא ובנק הקרוי "ס&ס. גולבנקיאן". החברה שבבעלות האחים גולבנקיאן סחרה בשטיחים, צמר, וסחורות אחרות, ובנוסף ייבאה קרוסין מקווקז. אחרי שנת 1892 הקימו האחים גולבנקיאן רשת שותפויות עסקיות משפחתיות עם שלוחות בלונדון, מרסיי, ורנה בבולגריה ובערים שונות ברחבי האימפריה העות'מאנית.[2] סרקיס גולבנקיאן התמנה על ידי הסולטן בתפקיד בכיר בעיר טרבזון, שם ניהל את ייבוא הקרוסן מבאקו ובתומי.[3] בני גולבנקיאן היו מעורבים במעשי צדקה בירושלים החל מהמחצית הראשונה של המאה ה-19. בין היתר תרמו להרחבת בניינים לרווחת עולי הרגל הארמנים בשנים 1821, 1831 ו-1846 . [4]

שנות הילדות והלימודים. פעילותו באימפריה העות'מאנית

גולבנקיאן בגיל 20

קאלוסט גולבנקיאן נולד כשני מבין 4 ילדים. אחיו הצעירים נקראו קארניג (קארניק) סרקיס וואהן.[5]

גולבנקיאן למד תחילה בבית הספר אראמיאן-אומג'ויאן בקדיקוי באיסטנבול. בגיל 14 נשלח על ידי אביו לרכוש ידע בשפה והתרבות הצרפתית בבית ספר למסחר בעיר מרסיי שבה ניהלה המשפחה עסקים. אחר כך בקינגס קולג' לונדון, בו קיבל חינוך מדעי בעיקר בתחום ההנדסה האזרחית והפיזיקה. סיים את לימודיו בהצטיינות בשנת 1887.[6] הבוגר הצעיר התקבל לחברה לפיזיקה של לונדון וכמדריך בקולג'.[7][8] לורד קלווין ביקש לעניין אותו בקריירה של מחקר, והציע לו לעשות עבודת דוקטורט, אך אביו התנגד ודרש ממנו להצטרף לעסקי המשפחה.

בשנת 1891 ערך גולבנקיאן מסע בעבר הקווקז וביקר את שדות הנפט בבאקו. בעקבות מסע זה פרסם את רשמיו תחת הכותרת "עבר הקווקז וחצי האי אפשרון - זכרונות מסע", ובסיומם פרק על שדות הנפט המרשימים של באקו. קטעים ארוכים מרשמיו אלה הופיעו בכתב העת "Revue des Deux Mondes" בפריז תחת הכותרת "הנפט - מקור אנרגיה". פרסום זה עורר את תשומת לבו של שר "הרשימה האזרחית" בממשלה העות'מאנית, הארמני אגופ פאשה קזריאן,[9] שהטיל עליו לערוך דו"ח מפורט על משאבי הנפט בעיראק. גולבנקיאן הפך ליועץ של הסולטן והצליח להשיג את המידע הדרוש מבלי לדרוך אף פעם אחת על אדמת עיראק. הודות לעצותיו רכש הסולטן עבדול חמיד השני שטחים רחבים עתירי נפט בעיראק.[10]

בשנת 1896, בעקבות אירוע לקיחת בני ערובה בבנק עותומן באיסטנבול על ידי פעילים ארמנים של ה"דשנאק" ומעשי הטבח בארמנים במהלך אותה שנה, נאלץ גולבנקיאן להימלט על סיפון אונייה אל אלכסנדריה במצרים יחד עם משפחתו. חשש לא רק מהעות'מאנים אלא גם מקנאים מקרב בני עמו.

מצרים, באקו, לונדון

בהגיעו למצרים פגש את אלכסנדר מאנטאשב (מאנטשיאנץ), טייקון ונדבן ארמני-רוסי שהתמחה בסחר בנפט וקיבל אותו לעבודה כמזכיר אישי. הודות למאנטאשב ולקשרי משפחה, הכיר גולבנקיאן במצרים אישים נוספים כמו אוולין בארינג ואת נובאר פאשה, ראש ממשלת מצרים לשעבר, ארמני, בן דוד של אשתו, ודרכם עוד אנשי עסקים שהיו מעורבים בתעשיית הנפט. אסיר תודה לנובאר פאשה על עזרתו, קרא גולבנקיאן לבנו בשם נובאר. העבודה במחיצת מנטאשב איפשרה לגולבנקיאן לרכוש ניסיון נוסף בעסקי הנפט הרוסיים.

בבריטניה. "מר חמישה אחוזים"

בסופו של דבר התיישב גולבנקיאן בלונדון. בשנים 1925-1900 התגורר עם משפחתו בווילה קרובה להייד פארק.[11] הגיע בתקופת ה"בום" של מניות המכרות בדרום אפריקה ובאוסטרליה. הוסמך כנציג של מנטאשב לייצג בלונדון את האינטרסים של רוסיה בתחום הנפט. הוא שיתף פעולה עם פרדריק ליין, סוכן ספנות ומאבות תעשיית הנפט הבריטית, שעזר לו להעמיק את ניסיונו במימון תאגידים ולערב גם את רוסיה בעסקי הנפט הבריטים.[12] התעניין בעיקר בבניית אסטרטגיות של פיתוח תעשיית הנפט. באותה תקופה הציעה לו ממשלת פרס זיכיון על כל משאבי הנפט שלה, אך גולבנקיאן סירב מפני שחשב שטמונים בכך יותר מדי סיכונים. בדיעבד התברר שזו הייתה הטעות הגדולה בחייו. מכאן ואילך לא דחה שוב שום הצעה דומה. יזם זיכיונות, עשה השקעות מושכלות[12] והגדיל ללא הרף את רווחיו. גם אחרי שעזב את איסטנבול החזיק בה משרדים בשכונת גלאטה. ב-1898 התמנה ליועץ פיננסי של השגרירויות העו'תמאניות בלונדון ובפריז. בשנת 1901 נסוג מהשותפות בעסקי המשפחה, כולל מן החברה "ס.& ס. גולבנקיאן", אותם המשיכו לנהל בלעדיו דודו ושני אחיו.[12] בשנת 1902 הוענקה לו אזרחות בריטית.

גולבנקיאן השכיל לשלב את חזונו, את קשריו ואת מיומנויותיו במשא ובמתן, במאמצי תיווך בין משקיעים בינלאומיים ביניהם לבין עצמם וביניהם לממשלה העות'מאנית. מאמציו למנוע מלחמות מחירים ולהשגת שותפות בינלאומית נתנו פרי. השתדל לשכנע את אלכסנדר מנאטשב, את האחים גוקאסוב וטייקונים אחרים של הנפט הקווקזי בכדאיות ההתחברות לעסקים משותפים עם האחים רוטשילד, עם דויטשה בנק ועם החברה רויאל דאץ' ההולנדית. בעת המו"ם התיידד עם הנרי דטרדינג מרויאל דאץ'. בשנים 1902 ו-1903 שימש גולבנקיאן מתווך וגם נציג האינטרסים הרוסיים, במשא ומתן בין מרקוס סמואל, מראשי החברה הבריטית "של" לתחבורה ולמסחר (Shell Transport and Trading Company, London) לבין הנרי דטרדינג מטעם חברת "רויאל דאץ'". בשנת 1907 סייע גולבנקיאן למיזוג בין שתי החברות האלה לחברה אחת שנקראה "רויאל דאץ' של". לפי מנהגו שמר לעצמו 5% מרווחי חברות הנפט שפיתח, מה שהביא לו את הכינוי "מר חמישה אחוזים" ("Mr. Five Percent"). אחרי המיזוג הצליחה חברה זו לקנות חברות נפט בארצות הברית, מקסיקו, ונצואלה, רומניה ובקווקז. גולבנקיאן סייע לה בתחרות מול החברות האמריקניות סטנדארד אויל (Standard Oil) וסוקוני (Socony).[13] ולקח כדמי תיווך 1-2%. עסקי הנפט החלו לשגשג במיוחד אחרי התפתחות תעשיית המכוניות העממיות ובעקבות החלטתו של שר הצי וינסטון צ'רצ'יל להעביר את הצי המלכותי הבריטי מדלק על בסיס פחם לנפט. הנפט הפך ממקור של קרוסין לתאורה למקור של דלק, בנזין, שעוות, חומרי סיכה, וחומרים כימיים ששימשו לייצור דינמיט.[12]

גולבנקיאן פעל בהמשך להקמת קונסורציום של חברות הנפט הגדולות באירופה שעמדו, הודות למאמציו לשתף פעולה ביניהן על מנת להשיג זכויות בלעדיות להפקת הנפט ולפיתוח תעשיית הנפט בשטחי האימפריה העות'מאנית, בעיקר במסופוטמיה ועיראק. לצורך מימון ניצול שדות הנפט באזור הזה יזם בשנת 1909 את הקמת הבנק National Bank of Turkey עם הון בריטי והתמנה ליועץ שלו. בשנים 1914-1912 הוא היה הכוח המוביל שעמד מאחורי הקמת מה שנקרא "חברת הנפט הטורקית" Turkish Petroleum Company ‏ (TPC).[14] בהתאם להסכם משנת 1912 השותפות ברווחי החברה הרב-לאומית החדשה היו כדלקמן: National Bank of Turkey - 35% עם הון בריטי, "רויאל דאץ'-של" -25%, דויטשה בנק - 25%, וגולבנקיאן עצמו - 15%. אולם בלחץ משרד החוץ הבריטי צורפה ב-1914 לשותפות גם החברה האנגלית-הפרסית לנפט "Anglo Persian Oil Company" (לימים BP - בריטיש פטרוליום) ואז גולבנקיאן הסתפק ב-5% מרווחי כל עסקת נפט שהיה מעורב בה.[15] החברה האנגלית-פרסית עמדה לזכות ב-47.5% מהרווחים, רויאל דאץ' של ב-22.5%, דויטשה בנק - ב-25%. אולם באותה שנה 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה ועצרה את התהליך.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, המעבר לפריז ולליסבון

החל מ-1923, עבר גולבנקיאן לגור בעיקר בפריז. הקים שם את "הוועד הכללי לנפט" (“Comité Général du Pétrole) ‏ CGP, ותמך בהזדמנות זו במינויו של ידידו, הדיפלומט אנרי בראנז'ה כיושב ראש ה-CGP. בתום מלחמת העולם הראשונה, בימי ועידת סן רמו תבע גולבנקיאן בשם צרפת את הזכות לפיצויים על הנזקים שסבלה במלחמה. הוא דרש שהדויטשה בנק יפצה את צרפת באמצעות חלקו של הבנק הגרמני בחברת הנפט הטורקית שבינתיים נכנסה לבעלות בריטית.

עיראק פטרוליום

בעקבות התפרקות האימפריה העות'מאנית אחרי המלחמה, נכנסה עיראק תחת שלטון מנדטורי בריטי. התנהל משא ומתן קדחתני בנוגע לזהות החברות שתוכלנה להשקיע ב"חברת הנפט הטורקית". בשנת 1925 ל-TPC הובטחו זכויות בלעדיות להפקת הנפט בעיראק. גילוי מאגרי נפט עצומים בבאבה גורגור (Baba Gurgur) בצפון עיראק האיץ את סיום המשא ומתן וביולי 1928 נחתם הסכם שנקרא "הסכם הקו האדום". הסכם זה קבע אילו חברות נפט תהיינה זכאיות להשקיע ב-TPC והבטיח לגולבנקיאן 5% מהרווחים. שמה של החברה TPC שונה בשנת 1929 ל "חברת הנפט העיראקית" - Iraq Petroleum Company.

בשנת 1938 הקים גולבנקיאן חברה בפנמה שנועדה להחזיק בנכסיו בתעשיית הנפט: חברת "פארטקס" (Partex, קיצור מ- "Participations and Explorations Corporation). בהמשך שונה שמה ל- "Partex Oil and Gas (Holdings) Corporation" והיא חברת בת של קרן קלוסט גולבנקיאן שמושבה בליסבון.

בפורטוגל

הפארק במתחם קרן גולבנקיאן בליסבון, שנחנך ב-1969

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, בתור דיפלומט, יועץ כלכלי מזה 24 שנה של הצירות הפרסית בצרפת, החליט קאלוסט גולבנקיאן לעבור יחד איתה לווישי, העיירה שהפכה למושב השלטון וישי בן חסות הנאצים. משום כך, למרות קשריו בבריטניה, ככל הנראה גם בעקבות מזימות שותפיו ב"עיראק פטרולאום" הוכרז כאישיות עוינת על ידי משרד החוץ הבריטי (מחלקת "הסחר עם האויב") ונכסיו מנפט בבריטניה הוקפאו. שותפיו הפסיקו לשלם לו את הרווחים שהגיעו לו ממכירות ה"5%" שלו. בסוף המלחמה הם הוחזרו לו עם פיצויים. אבל בינתיים בשנת 1942 אחרי שאיראן חתמה על ברית עם בריטניה דרום צרפת נכבש על ידי הצבא הגרמני, נאלץ גולבנקיאן לעזוב את צרפת של וישי ולהגר לפורטוגל הנייטרלית. הבריטים והאמריקאים עדיין הציקו לו על ידי מגבלות שונות בהעברות הכספים,[16] בין היתר בגלל עסקה עם גרמניה,[17] שבה ניסה למכור לשלטון הגרמני את חלקו (2%) ב"דויטשה בנק" תמורת 3 מיליון מרקים.[18] התגורר בליסבון עד יום מותו, בסויטה שתפסה את הקומה השנייה של המלון אביש (Hotel Avis) (בימינו "שרתון") המפואר. לעומת זאת אשתו העדיפה לשהות על שפת הים (האוקיינוס האטלנטי), במלון "פאלאסיו" באשטוריל.[19] קאלוסט גולבנקיאן נפטר בגיל 86 ב-20 ביולי 1955 במלון אביש בליסבון אחרי מחלה ממושכת. הובא לקבורה בכנסייה הארמנית סרקיס ה"קדוש" בקנסינגטון, לונדון, שהוא תרם לה תרומות בימי חייו.

אשתו, איתה התחתן בלונדון בשנת 1892, הייתה נווארט, (1952-1875) בת לבית אסאיאן, בת למשפחה ארמנית ידועה מן העיר קייסרי. לזוג היו שני ילדים:בן - נובאר סרקיס (1972-1896), וריטה סירווארט (1977-1900), שנישאה לדיפלומט האיראני ממוצא ארמני, קבורק לוריס אסאיאן, בנה של ריטה סירווארטף מכיאל אסאיאן (2012-1927) היה יושב ראש לשם כבוד של קרן גולבנקיאן ובנו מרטין אסאיאן, נכד של קאלוסט גולבנקיאן, הוא בימינו מנהל הקרן, אחראי על פעילותה בבריטניה ואירלנד ועל השירות לקהילות הארמניות.

אספן אמנות ונדבן

מוזיאון גולבנקיאן בליסבון

עוד משנות נעוריו וליודיו בצרפת ובלונדון התעניין גולבנקיאן בשלל תחומים במדעים ובאמנויות. הוא אסף במהלך השנים נכסים עצומים ואוסף אמנות שאותו החזיק במוזיאון פרטי בביתו בפריז. בית זה בשדרת ינה 51 (Avenue de Jena), בן ארבע קומות ושלושה מרתפים, הוגדש ליצירות אמנות. ב-1936 החליט גולבנקיאן לתרום 30 ציורים שבבעלותו לגלריה הלאומית בלונדון ואת פסליו המצריים למוזיאון הבריטי. אוסף האומנות של גולבנקיאן כולל 6,000 חפצי אמנות אירופית ואסייתית החל מימי האדם הקדמון ועד לאמנות האימפריוניסטית. חלק מאוספו הוצג בשנים 1930–1950 בתערוכות בגלריה הלאומית בלונדון ובגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון. יש באוסף גולבנקיאן יצירות מאת קרפצ'ו, רובנס, ואן דייק, רמברנדט, גיינסבורו,רומני, תומאס לורנס, פרגונאר, קורו, רנואר, בושה, מאנה, אדגר דגא, מונה ורבים אחרים. פרט לציורים האוסף מכיל מבחר רחב של פסלים ממצרים העתיקה, קרמיקה מזרחית, כתבי יד מאוירים מימי הביניים וספרים עתיקי ימים, חפצי אמנות מזכוכית מסוריה, רהיטים צרפתיים, גובלנים, חפצי תכשיטנות של רנה לאליק, מדליות איטלקיות מתקופת הרנסאנס וכו'. כהלך לעולמו בשנת 1955, האוסף הוערך כשווה 15 מיליון דולר. בהתאם לרצונו, הוצג האוסף בליסבון, החל מיוני 1960. בשנת 1969 עבר למתחם חדש של קרן גולבנקיאן שמאכסן את שירותים המרכזיים של הקרן, שני אודיטוריומים, אולמות הרצאות ושני אולמות תערוכה, ובנוסף מוזיאון גולבנקיאן בו שוכן אוספו הקבוע. בשנת 1983 נחנחך המרכז לאמונות מודרנית על שם ז'וזה דה אזרדו פרדיגאו, יד ימינו של גולבנקיאן. הוא נמצא בפארק הסמוך לככר ספרד בליסבון, כמו שאר בנייני המתחם של הקרן.

גולבנקיאן היה פעיל גם במישור הארמני. בשנים 1930–1932 היה יושב ראש הארגון הארמני החשוב ביותר של הגולה הארמני - Armenian General Benevolent Union (AGBU).

במותו השאיר גולבנקיאן נכסים בשווי שהוערך בין 280–840 מיליון דולר. חלק לא ידוע מהם עברו בירושה לצאצאיו והשאר ואוסף האמנות שלו הוריש לקרן קאלוסט גולבנקיאן ('Fundação Calouste Gulbenkian). סכום בשווי 300,000-400,000 דולר תרם לשיפוצי קתדרלת אצ'מיאדזין בארמניה, כשהדבר יתאפשר. קרן גולבנקיאן הוגדרה כנועדת למטרות צדקה, חינוך, קידום האמנות והמדע, וכנאמנים שלו התמנו ידידו מזה שנים רבות, סיריל ויסקאונט רדקליף, עורך הדין הפורטוגזי ז'וזה דה אזראדו פרדידאו וחתנו, קבורק לוריס אסאיאן. המושב העיקרי של הקרן ומוזיאון קאלוסט גולבנקיאן, המאכסן את אוסף האמנות שלו, נמצאים בליסבון. את רוב האוסף שלו לאמנות ארמנית תרם גולבנקיאן לפטריארכיה הארמנית בירושלים.

גולבנקיאן והארמנים בירושלים

החל מתחילת המאה ה-19 נהגו כל דור בבני משפחת גולבנקיאן לעשות עליית רגל לירושלים ולכן זכו ראשי המשפחה כל פעם התואר הכבוד "מהדסי" המוענק לאלו שעלו רגל לירושלים.[20]

בשנות ה-1930 הוא הפך לתורם החשוב ביותר למוסדות הפטריארכיה הארמנית בעיר - הכס של יעקב ה"קדוש", שמעמדה במקומות ה"קדושים" של הנצרות שווה לזה של הפטריארכיה הלטינית של ירושלים ולזו היוונית-אורתודוקסית של ירושלים גולבנקיאן כיבד במיוחד את הפטריארכים בירושלים, יגישה טוריאן (1929-1921), טורקום קושאקיאן (1939-1929), ומסרופ נשניאן (1944-1939) והתיידד עם הפטריארך טורקום קושאקיאן. בשנת 1934 ביקר גולבנקיאן בשנית בירושלים, וביקר בספרייה שהקים כמה שנים קודם לכן, שנת 1929 והמוקדשת לפי בקשתו לזכרם של אביו ושל הפטריארך יגישה טוריאן. גולבנקיאן תמך בעיתון "סיון" (ציון) של הפטריארכיה בירושלים. גם אחרי מותו של גולבנקיאן המשיכה הקרן הנושאת את שמו לתרום במוסדות הקהילה הארמנית בעיר. פעמיים בשנה לרגל האזכרות של הורי גולבנקיאן מתקיימות התרמות.[21]

פרסים ואותות הוקרה

הנצחה

  • ב-1955–1956 הקים גולבנקיאן בפורטוגל את הקרן על שם גולבנקיאן. פסל מברונזה שלו הוקם מאוחר יותר בכניסה למתחם הקרן בליסבון.
  • ב-1969 נפתח במרכז ליסבון מוזיאון גולבנקיאן המאכסן את אוסף האומנות שלו, עם 6,000 דברי אמנות מאירופה, אמריקה ועד למזרח אסיה
  • שני מרכזי תרבות ארמניים נושאים את שמו - אחד בפריז והשני בירושלים, הכולל הספרייה על שם גולבנקיאן, שהוא הקים לזכר הוריו בשנת 1929.
  • מספר בתי ספר בבריטניה ואולמות באוניברסיטאות אוקספורד וקנט נושאים את שמו
  • תזמורת גולבנקיאן - תזמורת סימפונית בליסבון- הוקמה ב-1971 על יסוד תזמורת קאמרית שנוסדה בשנת 1962
  • בדוביל, בנורמנדי הקים גולבנקיאן גן בן 240 דונם Les Enclos (לז אנקלו) הנושא גם את שמו. הוא פתוח למבקרים בין 1 ביולי ל-31 באוגוסט
  • באיסטנבול, ברובע סולטנחמאם, קרוב לדואר הגדול, קיים בניין מסחרי הידוע כ"גולבנקיאן חאן"
  • ב-1961 באוירש, פרבר של ליסבון, הוקם המכון גולבנקיאן למדע
  • פרס גולבנקיאן למדע וטכנולוגיה - מוענק כל שנה בפורטוגל
  • פרס גולבנקיאן למוזיאונים וגלריות בשווי 100,000 לירות שטרלינג - מוענק בבריטניה החל משנת 2001

ספרים

  • La Transcaucasie et la péninsule d'Apchéron; souvenirs de voyage Librairie Hachette, Paris, 1891. ("עבר הקווקז וחצי האי אפשרון: זכרונות מסע")

דמותו של גולבנקיאן ביצירות תרבות

  • הסופר הפורטוגזי ז'וזה רודריגש דוס סאנטוש (José Rodrigues dos Santos) כתב רומן ביוגרפי בשני כרכים בהשראת חייו של גולנבקיאן בשם "האיש מקושטא" ו"מיליונר בליסבון" (Homem de Constantinopla ן-Um Milionario en Lisboa). גיבור הרומן נקרא קלוסט סרקיסיאן.

לקריאה נוספת

מקורות

  • Astrig Tchamkerten A Presença dos Gulbenkian em Jerusalém Fundacion C. Gulbenkian 2006
  • Roy Nersesian Energy for the 21st Century: A Comprehensive Guide to Conventional and Alternative Sources Second Edition, Routledge 2015
  • Joan George Merchants in Exile: The Armenians in Manchester, England, 1835-1935 Taderon Press and Gomidas Institute, London 2002

ספרים אחרים

  • "Ralph Nevins Mr Five Per Cent", The Story of Calouste Gulbenkian, Rinehart & Company, Inc., New York, 1957
  • Edhem Eldem “In Search of the Gulbenkians”
  • Jonathan Conlin In Search of the Gulbenkians: A Turkish Travelogue

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קאלוסט גולבנקיאן בוויקישיתוף

Arnold Chuck Calouste Gulbenkian - Some of his Relatives and Descendants 2006

עמודים 115–128

הערות שוליים

  1. ^ 37-42.html Astrig Tchamkerten The Gulbenkians in Jerusalem, Gulbenkian Fundation 2006
  2. ^ ביוגרפיה באתר קרן גולבנקיאן
  3. ^ Roy Nersesian עמוד 150
  4. ^ [Astrig Tchamkerten 2006
  5. ^ Rootsweb
  6. ^ שמו מופיע בתעודותיו בקינג'ס קולג' כ-Calouste Lion Gulbenkian, ראה אתר הספרייה הפרטית ברשת
  7. ^ לוח כרונולוגי באתר קרן גולבנקיאן
  8. ^ אתר הספרייה הפרטית של גולבנקיאן
  9. ^ Philip Mansel Constantinople, City of World's Desire 1453-1924, Penguin Books, London 1995 עמוד 334
  10. ^ Joan George 2002 עמוד 108
  11. ^ Jonathan Conlin Philanthropy without borders Analize social vol.XLV -195- 2010 p.281
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 ביוגרפיה באתר קרן גולבנקיאן
  13. ^ Jonathan Conlin 2010 p.281
  14. ^ 14.0 14.1 Who's Who in the Twentieth Century 1999
  15. ^ Antonio José Texeira עמוד 117
  16. ^ Jonathan Conlin p.282
  17. ^ Neil Lochery The Mystery Billionnaire in Lisbon 22 october 2014 "המיליארדר המסתורי בליסבון" בבלוג של ניל לוצ'רי 2014
  18. ^ Neal Lochery Lisbon War in the Shadows of the City of Light 1939-1945 Public Affairs 2012 p.12
  19. ^ Neal Lochery
  20. ^ Astrig Tchamkerten עמוד 11
  21. ^ Astrig Tchamkerten עמוד 101
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29710308קאלוסט גולבנקיאן

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=קאלוסט_גולבנקיאן&oldid=1497805"