פורטל:ביתא ישראל/מאמר נבחר/אוסף ערכים נבחרים
{{מסגרת בפורטל/בלי אפשרות עריכה|ביתא ישראל|כותרת=אוסף ערכים נבחרים|4=
אוסף הערכים הנבחרים של פורטל ביתא ישראל
לעריכת המאמרים לחצו על המספר בכותרת ואחר כך "עריכה".
הזמן הרע (באמהרית: ከፉ ዝመን, "כפו זמן") המכונה גם כְּפוּ קֵן (ክፉ ቀን, הימים הרעים) הוא כינוי לאחת התקופות הקשות בתולדות אתיופיה, שכללה צירוף אכזרי של אסונות טבע - בצורות, רעב, מגפות ויראליות שונות ומתקפות ארבה וזחל אמיתי - בצד מאבקי כוח פוליטיים פנימיים ופלישות מחוץ. אסונות הטבע של הזמן הרע התחוללו לקראת סוף המאה ה-19, בעיקר בין השנים 1888 ל-1892. הם תקפו את מרבית מחוזות אתיופיה וחלק מן המדינות הסמוכות לה, וכילו כשליש עד שני שלישים מאוכלוסיית אתיופיה. אסונות אלו נחשבים לאסונות הגדולים ביותר שתקפו אזור זה באפריקה.
קהילת ביתא ישראל נפגעה קשות מאסונות "הזמן הרע", גם בשל מעמדה הייחודי, כתת-קבוצה נבדלת ונרדפת. על פי הערכה שמרנית של החוקר סטיבן קפלן, לפחות מחצית עד שני שלישים מהקהילה נספתה בתקופה זו. רבים מבני הקהילה אף המירו את דתם בתקופה זו או אבדו בנדודיהם. היקף האסון ועוצמת הפגיעה בקהילה חרטו את הזמן הרע בתודעתה והפכו לחלק ממורשתה.
קודם היינו רבים; קודם היו 200 בתי כנסת, עכשיו נותרו רק 30. בזמן הדארווישים מספר מפחיד של אנשים מת מרעב. אנו מצויים בסבל רב. הספרים שלנו נהרסו; הדארווישים העלו אותם באש. כבר אין לנו בתי ספר; הם נחרבו.
— איגרת הכוהנים הגדולים, 1905
שירת הקודש של ביתא ישראל היא שירה דתית מסורתית בת מאות שנים, שפותחה בקרב קהילת ביתא ישראל, בחבש, והועברה מדור לדור. הרפרטואר של שירת הקודש כולל בעיקר תפילות, המהוות את היצירות המוזיקליות הייחודיות ביותר לקהילה. רוב התפילות נאמרות בשפת געז, ויתרתן בשפת אגאו. השירה משלבת ציטוטים ופראפרזות על שורות מכתבי הקודש - בעיקר מה'דווית' (תהילים) ומה'אורית' (התורה) - ועל פי רוב מלווה בנגינה על כלי הקשה. כלל התפילות מבוצעות עם מלודיה - רובן בסגנון ביצוע גמיש, במקצב משתנה ופיוטי. השירה משתנה מביצוע לביצוע, הן מבחינת הלחן והן מבחינת המילים, ואלתור הוא מאפיין בולט שלה. מרבית המוזיקה המשמשת לשירת הקודש היא הברתית ונוצרת מאופן חיתוך מילות התפילה. במספר רב של תפילות המוזיקה מכילה גם מעברים בין מקטעים המבוצעים על ידי קס אחד או שניים, לשירה של מקטעים על ידי קבוצה של קסים המשמשים כמקהלה. השימוש בכלי הקשה לליווי שירת הקודש הוא ייחודי לקהילת ביתא ישראל במסורת הליטורגית היהודית ונעשה בהשראת ספר תהילים. בכלי הנגינה מנגנים רק בחגים ומועדים, ימות צום, חתונות ולוויות. בשבתות וביום כיפור השימוש באלו אסור. את נוסח התפילה מכנים הקסים קַלוץ', ואת ניגונהּ זֶמֵה. למרות הההפרדה המושגית בין נוסח וניגון, ולמרות הגמישות בחיבור ביניהם, מבחינת הקסים שני המרכיבים הם בלתי-נפרדים ותמיד יופיעו יחדיו. שירת הקודש מבוצעת רק על ידי הקסים, בעוד יתר הקהל מאזין ומגיב רק באמירת 'אמן', 'מהרי' (רחמים) או קריאת 'הללויה'.
אבא מהרי (מֶהַרי סותאל או מהרי בן סותאל) הוא אחד המנהיגים הרוחניים הידועים יותר בקהילת ביתא ישראל, שזכה לכינוי 'מבשר העלייה הביתא ישראלית'. אבא מהרי היה מלקוסה - נזיר יהודי - שחי ופעל באתיופיה, במאה התשע-עשרה. עוד בימות חייו נודע כאיש אשכולות, צדיק וחכם רב פעלים. מהרי הקדיש את חייו לשימור היהדות ושלמות קהילת ביתא ישראל בימים בהם גבר לחץ המסיונרים הנוצרים על בני הקהילה להמיר את דתם. הוא התפרסם ביכולתיו ההלכתיות וכישוריו כאיש שלום, נביא ומרפא חולים, אך זכור יותר מכל כמי שייזם והוביל את מסע העלייה הכושל והטרגי לישראל של שנת 1862.
אבא מהרי נולד בקווארה שבאמהרה, שם הוכשר לתפקיד קס ומלקוסה. אחר הכשרתו נדד בין יישובי ביתא ישראל השונים ופעל בהם: לימד תורה והלכות, נשא תפילות, הקריב קורבנות, הכשיר תלמידים, התדיין עם מיסיונרים נוצרים ועשה כמיטב יכולתו להשיב את המתבוללים אל חיק היהדות. האגדה מספרת כי אבא מהרי פתר את חלומה של אישה נוצריה שפנתה אליו לעזרה, וחזה כי תוליד בן חזק שיהא לקיסר אתיופיה, הוא תוודרוס השני. לפי האגדה, נבואה זו הטתה לימים את ליבו של תיאדורס כלפי אבא מהרי והביאה לאישור עליית בני הקהילה לירושלים. עם קבלת האישור פעל מהרי לארגון עליית חלק מבני קהילתו לישראל והוביל את יציאתם. בכוונת אבא מהרי היה להוביל את היוצאים למסע אל עבר ים סוף, לחצותו ומשם לעשות את יתרת הדרך המוליכה לירושלים, כמעשה יציאת מצרים המקראי. העולים יצאו לדרך אך מסע העלייה הקשה תבע לא מעט קורבנות וסופו שנכשל. מסורת ביתא ישראל מספרת כי עם ההכרה בכישלון המסע הבין אבא מהרי כי הנבואה על שיבת ביתא ישראל לציון היא לעתיד ושב עם השורדים לדמביה. לאחר המסע המשיך במילוי תפקידיו המסורתיים ועד ליום מותו היווה דמות מרכזית בקהילה.
יהודית, מלכתה המיתולוגית של ממלכת ביתא ישראל מן המאה ה-10, נודעה כמחריבת ממלכת אקסום. דמותה המרשימה נשתמרה בזכרונה של עדת ביתא ישראל ושל קהילות חבשיות אחרות, ותועדה גם במספר כתבים היסטוריים ממקורות שונים. העדויות ההיסטוריות המתייחסות למלכה יהודית מעטות וחסרות ואין הסכמה מלאה לגבי פרשנותם. עם זאת, ההשערה הרווחת היא שאלו מתארות אחת ממלכות ביתא ישראל.
מסורת ביתא ישראל מספרת כי במלחמה שפרצה נגד ממלכת אקסום, בעקבות תביעת מלכי אקסום מן היהודים להתנצר ובשל האיום שבהתרחבות האקסומית והנוצרית בכיוון הממלכה היהודית שישבה בסאמיאן, נהרג המלך גדעון ובתו יהודית תפסה את מקומו והובילה את עמה להתקפה אכזרית על אויביהם. באמצעות ברית שכרתה יהודית עם מנהיגי האגאווים, הצליח צבא המתנגדים שאיגדה מלכת ביתא ישראל הטרייה להסיג את שליטי אקסום ממרבית שטחי ממלכתם, בהם בירת אקסום. במהלך הלחימה יהודית וחייליה הרגו את מלך אקסום והוציאו להורג את מרבית צאצאיו ולא מעט אנשי דת נוצרים, מעשים שהובילו את אויביה החבשים הנוצרים לכנותה בשם הגנאי "יהודית-ג'ודית" - יהודית השדה - שהשימוש בו נפוץ משך דורות רבים. אזור יחיד לא הצליחה יהודית לכבוש, הוא מחוז שאווה, אליו נסו צאצאי ואנשי מלך אקסום השורדים. אחר ההשתלטות על הממלכה האקסומית הכתירה עצמה יהודית בתואר הקיסרית יסאט ופנתה לבסס את שלטונה בממלכה הכבושה. יהודית צלחה גם בכך והממלכה רחבת ההיקף נותרה תחת שלטון יהודי משך 40 שנה.
אבא צברה הוא אחד מפוסקי ההלכה והמנהיגים הרוחניים הנודעים של קהילת ביתא ישראל. צברה נולד במהלך המאה החמש עשרה, למשפחה משושלת המלוכה היהודית האתיופית, בתקופה בה מלך באימפריה האתיופית הקיסר הנוצרי זרע יעקב. עם הגיעו לבגרות, ימים בהם החריפה המתיחות בין יהודים ונוצרים בממלכה, חלם צברה חלום בו נצטווה לעבוד את ה' ובעקבותיו הפך לנזיר והקדיש את עצמו לעבודת השם ואיחוד הקהילה היהודית החבשית שהנצרות איימה לפוררה ולהכחידה. צברה נטל גם חלק במרד ציפורה - המרד היהודי כנגד צבא הקיסר. במהלך המרד נפל אבא צברה בשבי ונכלא בבית מאסר במחוז שאווה. מבית אסורים זה הצליח אבא צברה להימלט יחד עם יורש העצר לשעבר, אסקל, שנטר טינה לאביו על רצח אימו היהודיה ציון ציפורה. אחר בריחתם מן הכלא חיו צברה ואסקל ביערות, עד הגיעם לאזורי היישוב היהודים. בהיותם מבוקשים, המשיכו לנדוד בין הכפרים היהודיים, כשצברה מקים באלו בתי כנסת, דורש ופוסק ופועל לאיחוד וחיזוק היהדות. פעילותו הענפה של אבא צברה נמשכה עד יום מותו וכללה בין היתר קביעת נוסח תפילה אחיד לקהילה, חידוש פסקי הלכה שיעדם שימור וחיזוק יהדות חבש והבדלתה מן הנצרות, ייסוד הוהארואה (מרכז הנזירים), כתיבת ספר ההלכה ה'תאזזה שנבת' ("מצוות השבת") ועוד. בין פסקי ההלכה של צברה נמנים "האיסור על נגיעה בגוי (אַטִּנְקוּן)" ו"שבת דוחה פיקוח נפש". בפעילויותיו השונות עלה בידו של אבא צברה להניח תשתית הלכתית, שאיחדה וחיזקה את קהילת ביתא ישראל לדורות. במסורת ביתא ישראל נחשב אבא צברה לאבי הנזירים ומחַיה ומחדש היהדות החבשית.
היימנות הוא הכינוי להלכה המסורה בידי ביתא ישראל. זהו פלג ביהדות הנבדל באי אילו מנהגים מן היהדות הרבנית. כבכל זרמי היהדות, בבסיסה של ההיימנות עומדת אמונה המוחלטת בא-ל אחד ויחיד, הוא ה' אלוקי ישראל, האמונה בנבואה ובעליונותה הנבואית של תורת משה, כמו גם בתחיית המתים, בעולם הבא ובמשיח ובשיבת ציון. ההיימנות, בדומה ליהדות הרבנית, היא דת הלכתית, המבוססת על פירוש שבעל פה לכתבי הקודש, מועברת מדור לדור ומעניקה סמכות ללא עוררין לחכמי הדת בקביעת ההלכה. בענייני הלכה מתבססת ההיימנות על המצהף קדוס, הם ספרי הקודש, הכוללים את ספרי התנ"ך, שהחשוב בהם הוא האורית- התורה. בניגוד ליהדות הרבנית שמרה ההיימנות על איסור העלאה של התורה שבע"פ על הכתב, למעט יוצאי דופן בודדים. ההיימנות מתאפיינת בהלכות טהרה מחמירות ביותר בתוכם נידה ויולדת, טומאת שרץ ונבלה, טומאת המת והגוי, הימנעות קפדנית מנישואי קרובים עד דור שביעי, ומסורות שחיטה והקרבת קורבנות התואמות את אלו המופיעות בתנ"ך ונבדלות מאלו המקובלות בשאר קהילות היהדות. שפת התפילה של ההיימנות היא געז בשילוב עם שפות אגאו, וכתבי הקודש כתובים געז. בהיימנות קיימים גם מספר חגים כגון, הארפה עשרת ("החודש העשירי) והמהללה ("תחינה"), שלהם אין מקבילה בקהילות יהודיות אחרות. השימוש בכלי נגינה והשילוב של ריקודים לליווי שירת הקודש כמעשה הלוויים אף הוא ייחודי להיימנות. ההיימנות התפתחה עם התיישבותם של צאצאי גולים משבטי ישראל בחבש ונשמרה משך למעלה מאלפיים שנה. בתחילת המאה ה-20, עם חידוש הקשר עם יהדות התפוצות והתנועה הלאומית-היהודית, החל בקרב קהילת ביתא ישראל תהליך של אימוץ אלמנטים מהיהדות הרבנית וזניחת ההיימנות. התהליך נמשך למן אמצע המאה והואץ לאחר עליית מרבית בני הקהילה לישראל. כיום ביתא ישראל מקבלים על עצמם את הדת הרבנית ונוהגים לרוב על פי פסיקת הספרדים.