תרבות עמק האינדוס
תרבות עמק האינדוס, 2800 לפנה"ס עד 1700 לפנה"ס, הייתה תרבות עתיקה שפרחה לאורך נהר האינדוס ונהר הגהאגר-האקרה, בשטח שהיום שייך לפקיסטן ומערב הודו. ישנם שמות נוספים לתרבות זו, בהם "התרבות ההאראפית של עמק האינדוס", על שם העיר הראשונה שנחפרה, האראפה.
תרבות האינדוס היא אחת מהתרבויות העירוניות הקדומות ביותר בעולם, והייתה בת זמנה של תרבויות תקופת הברונזה במסופוטמיה ובמצרים העתיקה. היא הגיעה לשיאה בערך ב-2,500 לפנה"ס בחלק המערבי של דרום אסיה, והחלה להדרדר בתחילת האלף השני לפנה"ס. דבר לא היה ידוע עליה עד לגילויה בשנות ה-20 של המאה ה-20 בידי ר. ד. בנרג'י.
מבחינה גאוגרפית השתרעה התרבות על שטח של כ-1,260,000 קמ"ר, והתפרסה על כל שטחה של פקיסטן של היום וחלקים מהודו ואפגניסטן. היו יישובים של תרבות זו גם במקומות מרוחקים - בדרום במומבאי ובמזרח עד דלהי, במערב עד לגבול האיראני ובצפון עד להרי ההימלאיה. כך ישנו אתר של תרבות עמק האינדוס על נהר האוקסוס בשורטוגאי בצפון אפגניסטן והאתר אלאמגיפור, על נהר ההינדון, מצוי רק 28 ק"מ מדלהי. בשיאה, אוכלוסייתה של התרבות הזו מנתה כנראה למעלה מ-5 מיליון נפש.
ישנם עדיין פערים גדולים בהבנת תרבות עמק האינדוס. עצם קיומה לא היה ידוע עד למאה ה-20. הכתב שלה עדיין לא פוענח. ישנן שאלות יסודיות שעודן בגדר תעלומה: סיבת העלמותה של התרבות באופן פתאומי בערך ב-1,900 לפנה"ס, השפה אותה דיברו, כיצד קראו לעצמם, ועוד. כל העובדות האלה עומדות בניגוד גמור למידע הרב שיש לנו מבנות זמנה, התרבויות המצריות והמסופטמיות.
ייתכן כי השם המקורי של תרבות האינדוס השתמר בשם "מה-לה-הא" בשומרית, שיש שמזהים אותו עם המילה "מת-אקאם" בדרווידית, ופירושו "מקום גבוה/ארץ". אפשר גם שהמילה בסנסקריט "מלאקה" עבור זר, ברברי, לא-אריאני מקורה משם זה.
יישובים
עד היום, נתגלו 1,052 יישובים של התרבות, רובם באזור נהר ההאקרה-גאהגר ויובליו. בין היישובים היו מספר מרכזים עירוניים גדולים: האראפה ומואנג'ודארו, וכן דולאבירה, גאנגווריוואלה, קליבנגה, לות'ל ורחיגרי.
בנוסף, ישנן עדויות הנתונות במחלוקת שמצביעות על כך שבעבר זרם נהר נוסף במקביל וממזרח לאינדוס, שהיום יבש. יש חוקרים שטוענים שנהר זה היה נהר חשוב באלף השלישי והרביעי לפנה"ס, ושאולי הוא נהר ה"סאראווסטי" של הריג-וודה. אלה שמקבלים את היפותזה זו גורסים כי יש לקרוא לתרבות עמק האינדוס תרבות ה"סאראווסטי-סינדהו", כשסינדהו הוא שמו העתיק של נהר האינדוס. רוב הארכאולוגים אינם מקבלים את הדעה הזו, וטוענים שהנהר התייבש אלפי שנים לפני כן, ושבתקופה הוודית הוא לא היה אלא נחל קטן לכל היותר. על נהר ההאקרה-גאהגר נמצאו כ-500 יישובים, ואילו על נהר האינדוס נמצאו כ-95 בלבד.
מקדימיה של התרבות
לפני עלייתה של תרבות האינדוס התקיימו התרבויות החקלאיות הראשונות בדרום אסיה, שצמחו בהרים ממערב לעמק האינדוס, באזור בלוצ'יסטן של היום. האתר הידוע ביותר של תרבות זו היא מהגרה, שנוסד לפני אלפי שנים. חקלאים קדומים אלה בייתו חיטה ומגוון חיות, כולל בקר. קרמיקה הוכנסה לשימוש מאוחר יותר. תרבות עמק האינדוס צמחה מתוך הבסיס הטכנולוגי של תרבות זו, וכן על בסיס ההתפשטות הגאוגרפית שלה למישורים הנמצאים במחוזות סינדה ופונג'אב בפקיסטן ובהודו של היום.
בהמשך, תרבות ייחודית אזורית, המכונה קדם-האראפית, צמחה באזור זה (כינוי זה ניתן לה כי נמצאו שרידים של תרבות זו בשכבות הנמוכות של ערים רבות מתקופת תרבות עמק האינדוס). רשת מסחר קישרה בין תרבות זו לתרבויות אזוריות אחרות וסיפקה לה חומרי גלם, בהם לאפיס לאזולי וחומרים אחרים ליצירת חרוזים. בכפרים כבר בייתו צמחים רבים, כגון אפונה, שומשום, תמרים וכותנה, וכן חיות רבות בהן תאו המים, חיה החשובה לחקלאות באסיה גם כיום.
צמיחתה של התרבות
ההופעה הראשונה של תרבות עמק האינדוס הייתה השלב ההאראפי/ראבי המוקדם. שלב הראבי, על שם נהר הראבי הקרוב, נמשך בערך מ-3,300 לפנה"ס, או אף מ-3,500 לפנה"ס, ועד ל-2,800 לפנה"ס. שלב זה קשור לשלב ההאקרה, אותו מזהים בעמק נהר הגאהגר-האקרה במערב, ומקדים את שלב קוט דיג'י (2,800-2,600 לפנה"ס), על שם אתר ליד מואנג'ודארו. ידע רב יותר על שלבים אלה בהאראפה, ואתרים בני הזמן הזה ברחבי אסיה הדרומית, מאפשרים הצצות בתרבות עמק האינדוס המאוחרת. כמה מהגילויים המלהיבים ביותר בשלב הראבי היו גילויים של כתב מוקדם. המקור של כתב האינדוס הוא מ-3,300-2,800 לפנה"ס. לפיכך, מקור הכתב בתרבות זו מקביל בערך בזמנו להופעת הכתב במצרים העתיקה ובמסופוטמיה. התרבות הגיעה לשיאה בתקופה ההאראפית, מ-2,600 לפנה"ס.
ערים
ניתן לראות שתרבות עמק האינדוס הייתה תרבות עירונית מורכבת ומתקדמת מבחינה טכנולוגית. איכות תכנון העיר מראה שהיה ידע של תכנון עירוני וממשל אזורי יעיל, שהיגיינה הייתה במעלה סדר העדיפויות שלו. הרחובות של ערים כמו מואנג'ודארו או האראפה נבנו בדוגמת-רשת מושלמת, בדומה לעיר ניו יורק של היום. הבתים היו מוגנים מפני רעש, ריח וגנבים.
כפי שרואים בהאראפה, מואנג'ודארו והעיר רחיגארי שנתגלתה לא מזמן, תוכנית עירונית זו כללה את מערכות הסניטציה העירונית הראשונות בעולם. בתוך העיר, בתים יחידים או קבוצות בתים קיבלו את מימיהם מבארות. מחדר שהיה מיוחד לרחצה מי השופכין כוונו למערכת ניקוז מכוסה לאורך הרחובות הראשיים. הבתים עצמם נפתחו רק לחצרות פנימיות או למשעולים קטנים יותר.
מערכות הביוב בערי האינדוס היו מתקדמות בהרבה מכל אתר עירוני אחר במזרח התיכון ואפילו יותר מתקדמות מאלה המצויות במקומות מסוימים בהודו ופקיסטן של היום. עדויות לאדריכלות המתקדמת של ההאראפים אפשר לראות במעגנים, בגורנות החיטה, במחסנים ובחומות המרשימות שלהם. המבצרים המאסיביים של ערי האינדוס שהגנו עליהם מפני שיטפון או אויב היו גדולים יותר מרוב הזיגוראתים המסופוטמיים.
המטרה של ה"מבצרים" עדיין נתונה במחלוקת. בניגוד לבני זמנה של תרבות זו, מסופוטמיה ומצרים העתיקה, לא נבנו מבנים מונומנטליים גדולים. אין עדויות ברורות לארמונות או מקדשים - או בכלל למלכים, צבאות או כמורה. ישנם מבנים שהם כנראה ממגורות חיטה. בעיר אחת נמצא בית מרחץ עצום ובנוי היטב, שייתכן שהיה ציבורי. אם כי ל"מבצרים" האלה יש חומות, לא ברור אם מטרתן הייתה להגנה. ייתכן שהם נבנו על מנת להסיט מי שיטפונות.
רוב היושבים בערים היו כנראה סוחרים או בעלי מלאכה, שחיו בצוותא עם אנשים אחרים בעלי מקצועות דומים בשכונות מוגדרות היטב. ליצירת חותמות, חרוזים וחפצים אחרים הובאו חומרי גלם לעיר ממרחקים. בין החפצים שיוצרו שם נמצאו חרוזים עשויים מאבן מזוגגת הקרויה פאיינס. על החותמות יש ציורים של חיות, אלילים וכדומה, וכתובות. חלק מהחותמות שימשו לחתום את החמר שעל מוצרי מסחר, אך מסתבר כי היו להם גם שימושים אחרים. אם כי חלק מהבתים גדולים יותר מאחרים, ערי התרבות מיוחדות בשוויון היחסי שלהם. לדוגמה, לכל הבתים הייתה גישה לשירותי הביוב והמים. התחושה היא של חברה עצומה שכולה מעמד בינוני.
מדע
אנשי תרבות עמק האינדוס הגיעו לרמה גבוהה של דיוק במדידת אורך, מסה וזמן. הם היו הראשונים לפתח מערכת של משקולות ומידות אחידות. המדידות שלהם היו מדויקות ביותר. החלוקה הקטנה ביותר, שמסומנת על מאזניים משנהב שנמצא בלות'אל, הייתה בערך 1.704 מילימטר, המידה הקטנה ביותר שנמצאה על מאזניים מתקופת הברונזה. המהנדסים של האראפה השתמשו במערכת העשרונית למדידה גם עבור מדידה של מסה, כפי שאפשר לראות מהמשקולות שלהם.
גודלם של הלבנים היה ביחס מדויק של 4:2:1, וגם פה השתמשו במערכת העשרונית. משקולות התבססו על יחידות של 0.05, 0.1, 0.2, 0.5, 1, 2, 5, 10, 20, 100,200 ו-500, כשכל יחידה היא בערך 28 גרם, בדומה לאונקיה האנגלית, וחפצים קטנים יותר נמדדו ביחסים דומים ביחידות של 0.871.
המצאות ייחודיות להאראפה כוללת מכשיר שבעזרתו מדדו חלקים שלמים של קו האופק ואת המזח שבו נמדדו הגאות והשפל. בנוסף, הם פיתחו שיטות חדשות בעיבוד מתכות, וייצרו נחושת, ברונזה, עופרת ופח. הכשרון ההנדסי של ההאראפים היה מרשים, במיוחד בבניית מזחים לאחר מחקר מעמיק של הגאות והשפל, הגלים והזרמים.
ב-2001, ארכאולוגים שחקרו שני שלדי אדם ממהגרה, פקיסטן, גילו שלאנשי תרבות עמק האינדוס, אפילו בתקופות ההאראפיות המוקדמות, הייתה הבנה וידע ברפואה ורפואת שיניים.
אמנות ותרבות
פסלים, חותמות, קרמיקה, תכשיטי זהב ופסלונים העשויים מחרס, ברונזה וחומרים אחרים נמצאו באתרי החפירות.
כלי דמוי נבל שנמצא על חותם מהאינדוס ושני חפצים מצדפה שנמצאו בלות'אל מצביעים על שימוש בכלים מוזיקליים בעלי מיתרים.
סחר
כלכלת תרבות עמק האינדוס הסתמכה במידה רבה, כנראה, על סחר, שנעזר בהתפתחויות גדולות בטכנולוגיית התחבורה. התפתחויות אלה כללו עגלות הנהוגות בידי פרים, הדומות לאלה שכיום ניתן לראות ברחבי דרום אסיה, וכן סירות. רוב הסירות היו כנראה קטנות ובעלות תחתית שטוחה, שהונעו אולי על ידי מפרש, בדומה לאלה שניתן לראות על נהר האינדוס כיום; אולם, ישנן ראיות משניות גם לסירות יורדות-ים. ארכאולוגים גילו תעלה גדולה מאד ואפשרות לעגינה בעיר לות'אל, הנמצאת לחוף הים.
על פי הפיזור של ממצאי תרבות עמק האינדוס, רשתות המסחר התפרשו על שטח עצום, שנפרס על חלקים של אפגנסיטאן, אזורי החוף של פרס, צפון ומרכז הודו. הסחר עם מסופוטמיה התנהל בעיקרו דרך סוחרים מתווכים מדילמון.
חקלאות
מערכת החקלאות של תרבות עמק האינדוס עדיין אינה ברורה כל כך, מאחר שמידע מועט בלבד שרד את מהלך הדורות. אולם ניתן להעלות מספר השערות.
החקלאות של תרבות עמק האינדוס הייתה בוודאי יצרנית ביותר; היא הייתה צריכה להפיק כמויות יתר שיוכלו לתמוך בעשרות אלפי התושבים העירוניים שלא עסקו בעיקר בחקלאות. חקלאות זו הסתמכה על ההתקדמויות הטכנולוגיות של התרבות הקדם-האראפית, בהן המחרשה. עדיין, מעט מאד ידוע על האיכרים שתמכו בערים או על השיטות החקלאיות שלהם. חלקם, ללא ספק, השתמשו באדמת הסחף הפוריה שהותירו אחריהם הנהרות בעונות השיטפון, אך בשיטה פשוטה זו של חקלאות אין די על מנת לתמוך בערים. אין ראיות להשקיה, אך ייתכן כי ראיות כאלה נמחקו על ידי שיטפונות חוזרים.
נראה כי תרבות עמק האינדוס סותרת את היפותזת הדספוטיזם ההידראולי המסבירה את מקורה של התרבות העירונית והמדינה. על פי הצעה זו, ערים לא היו יכולות לקום ללא מערכות השקיה שמסוגלות ליצור יתרות חקלאיות גדולות. על מנת לבנות מערכות כאלה, צמחה מדינה דספוטית וממורכזת שיכלה להעביד אלפי אנשים כעבדים. קשה מאד ליישב את ההיפותזה הזאת עם מה שידוע על תרבות האינדוס. אין כל ראיות למלכות, עבדות, או עבודה כפויה.
לרוב מניחים שיצור חקלאי אינטנסיבי מצריך סכרים ותעלות. אך קל להפריך הנחה זו. בכל אסיה, איכרים מייצרים כמויות מזון גדולות ממשטחי אורז בטרסות, שאינם תוצאה של עבדות אלא של העבודה המצורפת של דורות רבים. במקום לבנות תעלות, ייתכן שאנשי תרבות עמק האינדוס בנו מערכות להסטת מים, שכמו חקלאות הטרסות, ניתן לפתח אותה במשך דורות רבים. בנוסף, ידוע שאנשי התרבות השתמשו בקציר גשם, טכנולוגיה רבת עוצמה שפעלה היטב בתרבות ההודית הקלאסית אך שכמעט נשכחה במאה ה-20. יש לזכור שאנשי התרבות, כמו כל תושבי דרום אסיה, בנו את חייהם סביב המונסון, מערכת אקלימית שבה רוב הגשם של השנה נופל בתקופה של ארבעה חודשים. בעיר שנמצאה לא מזמן, ארכאולוגים גילו סדרה של מאגרים עצומים, שנחצבו מהסלע ומטרתם הייתה לאגור מי גשמים, שיכלו לענות על צורכי העיר במהלך העונה היבשה.
מערכת כתב
מזה זמן רב נטען שעמק האינדוס היה בית לתרבות אוריינית, אך לאחרונה עולות שאלות בנושא זה על רקע ארכאולוגי ובלשני. נמצאו מעל 400 סמלי אינדוס על חותמות או כלי קרמיקה ועל יותר מתריסר חומרים אחרים, כולל "לוח מודעות" שנראה שהיה תלוי מעל לשער של המבצר המרכזי של עיר האינדוס דולבירה. כתובות אינדוס טיפוסיות הן בנות ארבעה או חמישה תווים לכל היותר, שרובם (חוץ מ"לוח המודעות") היו קטנות מאוד; הגדול ביותר על משטח אחד, שגודלו פחות מ-2.5 ס"מ, הוא בן 17 תווים; הארוך ביותר על כל חפץ שהוא הוא בן 26 תווים. רבים הצביעו על כך שהקיצור הרב בכתיבה שונה מכל חברה אוריינית קדם-מודרנית אחרת, כולל אלה שכתבו בעיקר על חומרים שלא משתמרים כמו עלים, עץ, בד, שעווה או קלף.
בהתבסס על ראיות אלה ואחרות, מאמר שפורסם ב-2004 ושנידון רבות בעיתונות העולמית, טוען שמערכת הכתב של האינדוס לא הייתה כתיבה של שפה אלא הייתה קשורה למערכת סמלים לא-בלשנית שהשתמשו בה במזרח הקרוב. נטען גם שהשתמשו בסמלים אלה רק עבור מסחר, אך טענה זו אינה מסבירה את הסמלים הרבים המופיעים על חפצי פולחן רבים. רבים מהכתובות יוצרו בייצור המוני בעזרת תבניות. אין מקבילות לייצור מסוג כזה של כתובות בכל תרבות עתיקה אחרת.
צילומים של אלפים מהכתובות הקיימות פורסמו ב"אסופת חותמות וכתובות אינדוס" (Corpus of Indus Seals and Inscriptions).
הדרדרות, התמוטטות ומורשת
ב-1900 לפנה"ס לערך, החלו להופיע סימנים של הדרדרות הדרגתית. אנשים החלו לעזוב את הערים ולאלו שנותרו לא הייתה תזונה מספקת. עד סביבות 1800 לפנה"ס ננטשו רוב הערים.
לאחר התמוטטותה של תרבות עמק האינדוס, צמחו תרבויות מקומיות, שהראו במידות שונות את השפעתה של תרבות האינדוס. בעיר הגדולה לשעבר האראפה, נמצאו קברים שהתאימו לתרבות אזורית המכונה תרבות cemetery H. באותו הזמן, תרבות "הקרמיקה בצבע האוכרה" (Ochre coloured Pottery culture) התרחבה מרג'סטאן ועד למישור הגאנגס.
בהקשר זה של אחריתה של התמוטטות התרבות יש לדון בהגירה ההודו-ארייאנית לצפון הודו. בתחילת המאה ה-20, חשבו שהגירה זו היא "כיבוש ארייאני", וכשתרבות האינדוס נתגלתה בשנות ה-20 חשבו כי ללא ספק ההתמוטטות שלה הייתה הודות לכיבוש הזה. במלותיו של הארכאולוג מורטימר ווילר, אל המלחמה ההודו-ארייאני אינדרה "אשם" בהרס התרבות. אך קשה מאד לדעת האם ההתמוטטות של התרבות היא תוצאה של ההגירה ההודו-ארייאנית. יותר מסתבר שההגירה הייתה תוצאה של ההתמוטטות, בדומה לנפילתה של האימפריה הרומית וההגירות דרומה של עמים פרימיטיביים יחסית ב"תקופת ההגירות".
סיבה טבעית אפשרית לנפילתה של התרבות קשורה לשינוי אקלימי. ב-2600 לפנה"ס, היה עמק האינדוס ירוק, מיוער ומלא בבעלי חיים. הוא היה גם לח יותר; שיטפונות היו בעיה, ונראה שהרסו יישובים יותר מפעם אחת. כתוצאה מכך, היו יכולים אנשי תרבות האינדוס להוסיף למזונם את פירות הציד. עד 1800 לפנה"ס, ידוע שהאקלים השתנה, ונעשה קריר ויבש יותר באופן משמעותי.
יכול להיות שהגורם החשוב ביותר היה העלמותה של חלקים גדולים ממערכת הנהרות גאהגר-האקרה. ייתכן כי אירוע טקטוני הוא שהסיט את מקורות המים של המערכת אל מישור הגאנגס, אם כי קיימת אי וודאות לגבי התאריך של אירוע זה. לכאורה רעיון כזה נראה מפתיע, אך יש לשים לב שהמעבר בין מישורי הגאנגס והאינדוס הוא עניין של סנטימטרים בודדים. אזור מקורות המים ידוע כפעיל טקטונית, ויש ראיות לאירועים טקטוניים גדולים בזמן ההתמוטטות של התרבות. אם כי גורם זה הוא ספקולטיבי, ולא מקובל כל כך, ברור שנפילתה של התרבות הזו - כמו כל תרבות אחרת - היא תוצאה של מגוון גורמים.
במהלך האלף השני לפנה"ס, שאריות של תרבות עמק האינדוס התחברו לתרבויות אחרות, ובוודאי תרמו למה שאנו מכירים כהינדואיזם ההיסטורי. מצלמיות הפריון שהם הותירו אחריהם אפשר להבין שהם עבדו לאלה-אם כלשהי (בדומה לשאקטי וקאלי). על חותמות תרבות האינדוס מצוירים חיות, אולי למטרת לפולחן, כמו ההיבטים הזואומורפיים של כמה מהאלילים ההינדיים. חותמות הדומים לפאשופאטי בישיבת יוגה אותרו גם כן. כמו ההינדים כיום, כנראה ראו אנשי עמק האינדוס חשיבות רבה בניקיון וברחצה. בבתים במואנג'ודארו בדרך כלל הייתה באר מים פרטית, ולעיתים קרובות היו לידה מקומות לרחצה.
בשונה מתרבויות עתיקות אחרות, מהמצאי הארכאולוגי של תרבות האינדוס לא עולה כל ראיות לצבאות, מלכים, עבדים, מאבק חברתי, בתי כלא, או מאפיינים שליליים אחרים שאנו מקשרים עם תרבות מוקדמת, אם כי ייתכן שדבר זה הוא תוצאה של ההתמוטטות המוחלטת וההיעלמות לאחר מכן של תרבות זו.
קישורים חיצוניים
- רקפת תבור, תרבות עמק האינדוס, באתר אפוק טיימס, 20 באוגוסט 2009
24748113תרבות עמק האינדוס