עיטם לבן-ראש

עיטם לבן-ראש
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
מחלקה:	עופות
סדרה:	דורסי יום
משפחה:	נציים
סוג:	עיטם
מין:	עיטם לבן-ראש
שם מדעי
	Haliaeetus leucocephalus; ‏ליניאוס, 1766
תחום תפוצה

עֵיטָם לְבֶן-רֹאשׁ (שם מדעי: Haliaeetus leucocephalus; ידוע גם בתור "עיט קירח", "עיט קירח אמריקאי" או בשמו השגוי "הנשר האמריקאי") הוא מין מסוג עיטם, שתפוצתו באמריקה הצפונית. הוא נחשב לציפור הלאומית של ארצות הברית ומופיע בסמלה הלאומי. מין זה היה על סף הכחדה בארצות הברית בסוף המאה ה-20, אולם כעת מצבו יציב והוא הוסר מרשימת המינים בסכנת הכחדה של הממשל הפדרלי של ארצות הברית. עיט זה הוא עוף דורס הנמנה עם סדרת דורסי היום ועם משפחת הנציים. שמו המדעי מתאר אותו היטב: Haliaeetus פירושו "עיט ים", כלומר עיטם, ו-leucocephalus פירושו "ראש לבן". שם נוסף לעיטם זה הוא "עיטם קירח", שם שמקורו בשמו האנגלי של העיטם: Bald Eagle. שמות אלו שגויים, שכן לעיטם יש נוצות לבנות על ראשו, על צווארו ועל זנבו. מקור שם זה הוא במילה האנגלית העתיקה "Piebald" שמתייחסת לנוצות הראש והזנב הלבנות.

אנטומיה ומאפיינים כלליים

גובהו של העיטם לבן-הראש הוא מטר אחד בקירוב. נקבות בוגרות הן בעלות מוטת כנפיים של 2.1 מטרים לערך, בעוד המוטה המקבילה אצל הזכרים היא שני מטרים. משקלן הממוצע של הנקבות הוא 5.8 קילוגרמים, ושל הזכרים - 4.1 קילוגרמים. העיטמים לבני-הראש הקטנים ביותר נמצאים בפלורידה, שם מרביתם אינם עוברים משקל של 2.3 קילוגרמים ומוטת כנפיים של 1.8 מטרים. לעומתם, העיטמים לבני-הראש הגדולים ביותר נמצאים באלסקה, שם ניתן לצפות בנקבות גדולות שמשקלן עשוי לעלות על שבעה קילוגרמים ומוטת כנפיהן עשויה להגיע ל-2.4 מטרים. גודל המוח של העיטמים הוא בערך 16 סנטימטרים מעוקבים.

בניגוד לרושם שמתקבל באשר לעיטם בשל גודלו ומראהו, עצמותיו חלולות. עובדה זו מביאה לכך שמשקלו היחסי של שלד העיטם מהווה רק כחמישה עד שישה אחוזים ממשקל גופו (כרבע קילוגרם)^[1]. מקורו, טפריו ונוצותיו של העיטם עשויים מקרטין. כנפיו ארוכות ורחבות, ומכאן שהן מתאימות לדאייה.

בסך הכול, העיטם מכוסה בכ-7,000 נוצות לערך. נוצות גופו חומות ומנוקדות, בעוד הנוצות הלבנות המבדילות את ראשו וזנבו מתחילות לגדול רק שנתיים עד שלוש שנים לאחר מכן, לפני ההגעה לבגרות. את צבעיו המיוחדים, הכוללים ניגוד חריף בין צבע הראש והזנב לצבע הגוף, משיג העיטם רק בגיל ארבע עד חמש שנים לערך. ניתן להבחין בינו לבין העיט הזהוב בכך שנוצותיו של העיט הזהוב מכסות חלק מרגליו, בעוד שעל רגליו של העיטם לבן-הראש לא צומחות נוצות. בנוסף, העיטם לבן-הראש הצעיר הוא בעל נוצות בהירות יותר באזור הזרוע העליונה, ובייחוד באזור בית-השחי. נוצותיו קלות משקל ועם זאת הן חזקות וגמישות למדי. תפקידן לגונן על העיטם מפני חום וקור, האוויר הכלוא בין שכבות הנוצות מתפקד כמבודד. תפקיד נוסף של הנוצות הוא בטקס חיזור, שעליו יפורט בהמשך.

מקורו של העיטם מכופף בקצהו, ולכן הוא מתאים לקריעת בשר מטרפו. לסתו העליונה חופפת במעט את זו התחתונה, ובכך הן יוצרות אפקט הדומה לזה של מספריים. מבנה זה מאפשר לעיטם לחתוך עור עבה במיוחד. מקורו של העיטם לבן-הראש משמש אותו ככלי "נשק" חזק, אולם הוא משתמש בו גם לפעולות הדורשות עדינות - טיפוח נוצותיו של בן זוגו והעברת כמויות קטנות של מזון לגוזל, טרם שהוא מסוגל להאכיל את עצמו.

מכיוון שבין הזכרים והנקבות לא קיימים הבדלים בצבעי הנוצות, קביעת הזוויג של פרט מסוים נעשית על פי גודלו, או על פי בדיקת לפרוסקופיה. נתונים שעובדו על ידי מארק סטולמאסטר^[2] הצביעו על כך שההבדלים הברורים ביותר בין הזכר והנקבה מתבטאים בשני מאפיינים: עומק המקור (D) ואורך הטפרים (L). נתונים אלו עובדו לכדי נוסחה, שעל ידי הצבת הנתונים לעיל במילימטרים ניתן לקבוע את זוויג הפרט (S): $\ S=(D\cdot 0.392)+(L\cdot 0.34)-27.694$ . אם התוצאה של חישוב זה חיובית, העיטם הוא ממין נקבה, ואם שלילית - זכר.

תת-מינים

המין עיטם לבן-ראש נחלק לשני תת-מינים: H. l. washingtoniensis ו-H. l. leucocephalus. תפוצתו של תת-המין הראשון צפונית מזו של תת-המין השני. הגבול בין תפוצותיהם עובר בערך בקו הרוחב 38° צפון, כלומר בסביבות קו הרוחב של סן פרנסיסקו. עם זאת, העיטם הצפוני גולש דרומה מתחום תפוצתו, בהופיעו מעט דרומה מכף האטראס (Cape Hatteras). תת-המין הצפוני נקרא על שמו של ג'ורג' וושינגטון, והוא גדול יותר מתת-המין הדרומי. למעשה, כאשר התגלה תת-המין הצפוני על ידי חוקר הטבע ג'ון ג'יימס אודובון, הוא מצא פרט גדול יותר מאלו שקיימים כיום בארצות הברית, והוא כנראה היה דומה יותר לפרטים שחיים באלסקה. אף על פי כן, ההבדלים ביניהם הם כנראה תוצאה של האזור הגאוגרפי שבו הם חיים, והם עוקבים אחר כלל ברגמן. מסיבה זאת, יש המפקפקים בחלוקה המוזכרת לשני תת-מינים, ומטילים ספק בקיומו של בסיס ביולוגי לחלוקה זו^[3].

העיטם לבן-הראש והעיטם לבן-הזנב האירואסיאתי הם מינים מונופילטים שכנראה התפצלו מעיטמים אחרים. ההבדלים המורפולוגיים ביניהם קלים - מין אחד הוא בעל ראש לבן והשני בעל ראש מעט כהה יותר. הפיצול בין המינים התרחש כנראה בצפון האוקיינוס השקט, משם התפשט האחד מערבה לכיוון אירואסיה והשני מזרחה לכיוון צפון אמריקה. בדומה למין הצפוני השלישי, העיטם הענק, שני מינים אלו הם בעלי טפרים, מקור ועיניים צהובים בבגרותם.

התנהגות

בסביבה טבעית, תוחלת החיים של עיטמים לבני ראש נעה בין 20 ל-25 שנים. העיטם המבוגר ביותר שנצפה בטבע היה בן 28 שנים,^[4] בעוד שמשך החיים המרבי שנצפה בשבי היה 36 שנים. העיטמים לרוב מצייצים, וקריאותיהם צווחניות. חוש הראייה שלהם חזק יותר משל האדם, והם מסוגלים לראות בחדות הגדולה פי ארבעה עד שישה מהחדות שבה רואה האדם, יתרון משמעותי לעוף המחפש טרף. טיב חוש השמיעה שלהם דומה לזה של האדם, אך חושי הטעם והריח שלהם מפותחים במידה מועטה. בזמן תעופה רגילה, העיטם לבן-הראש מגיע למהירות הנעה בין 30 ל-90 קילומטרים בשעה. עם זאת, בפעמים המעטות שבהן הוא צולל, הוא עשוי להגיע למהירות גבוהה יותר. העיטמים לבני-הראש יודעים לשחות - הם מניעים את כנפיהם בתנועה הדומה לשחיית פרפר.

העיטם הוא בעל חיים טריטוריאלי, והוא יגן על הטריטוריה שלו באגרסיביות ברדיוס של שני קילומטרים לערך מהקן, במיוחד במהלך עונת הרבייה. על מנת להגן על הטריטוריה שלו, העיטם עשוי לפצוח במספר התנהגויות, שהעיקריות שבהן הן השמעת קולות וניהול מרדף אחר העופות הפולשים לתחומו. במקרה שהפולש הוא עיטם לבן-ראש אחר, נמצא כי הזכרים רודפים אחרי הפולשים וכי הנקבות רודפות אחרי הפולשות. במהלך הדגירה על הביצים, אחד מההורים תמיד ידגור עליהן, והשני יהיה בקרבת האזור וישגיח כי לא נכנסים פולשים.

החל משנות ה-70 של המאה ה-20 מספר העיטמים גדל באופן משמעותי, וכך לעיטמים קשה יותר למצוא טריטוריה שקטה משלהם. בשל כך, נצפו קרבות אוויריים רבים יותר בין עיטמים שהתחרו על טריטוריה^[5]. קרבות אלו מסתיימים לא פעם בפציעה של אחד העיטמים, וב-2006 נמדד גידול במספר העיטמים המגיעים פצועים למרכזי טיפול מיוחדים בעקבות קרבות בשל תחרות על טריטוריה. עם זאת, מומחים מעריכים כי העיטמים לבני-הראש לא מיצו את הטריטוריות האפשריות לקינון ברחבי ארצות הברית, וכי כעת הם נלחמים על טריטוריות "סוג א'"^[6].

תזונה

תזונתו של העיטם לבן-הראש מורכבת בעיקרה מדגים - 70 עד 90 אחוזים ממזונו הוא מינים שונים של דגים, אותם הוא תופס לאחר שהוא צולל לכיוון המים ולופת את הדג באמצעות טפריו. יתר מזונו מורכב מבעלי חיים שונים, בהם עופות מים, מכרסמים ויונקים, אותם הוא יכול למצוא חיים או מתים. כך למשל, בקנים באינדיאנה נמצא כי העיטם ניזון בין היתר מקרפיונים, משפמנונים, מדגי בס, מברכיות, מסנאי שועל, מדביבונים ומצבים שונים. בזמן האכילה, העיטם מחזיק את הדג ברגלו האחת, עומד על ענף ברגלו השנייה, וקורע את הבשר בעזרת מקורו הכפוף. טפריו חזקים מאוד, עד כי במקרה אחד נצפה עיטם לבן-ראש שנשא בטפריו נבלת עופר של אייל פרדי שחור-זנב במשקל של 6.8 קילוגרמים^[7]. עם זאת, זהו מקרה יוצא דופן - כוח ההרמה הממוצע של העיטם עומד על שני קילוגרמים לערך, ולרוב הוא יתקשה בהרמתו של מזון כבד יותר. לפעמים העיטמים אוכלים בקבוצות, אולם הם משתפים פעולה בעת הציד רק לעיתים רחוקות.

שיטה נוספת שבה משיג העיטם את מזונו היא גנבה מחיות אחרות, לרוב מעופות דורסים. התנהגות זו שכיחה יותר בקרב צעירים ונדירה יותר בקרב הבוגרים, שכן אלה מסוגלים לדאוג למזון בעצמם יותר בקלות. על מנת לגנוב את הטרף, העיטם רודף אחרי העוף הדורס שממנו הוא רוצה לגנוב את הטרף. על פי רוב, מרדף זה מספיק לו על מנת שהעוף הנרדף ישמוט את טרפו מרגליו, אולם במקרה שלא, העיטם עשוי לנסות את כוחו ולהיאבק בעוף השני. התנהגות זו שיוותה לעיטם כמה תכונות שליליות כמו עצלנות, שהיוו את אחד מנימוקיו של בנג'מין פרנקלין מדוע מוטעית הבחירה בעיטם לבן-הראש כסמל.

העיטם לבן-הראש הוא בעל זפק - כיס מיוחד בוושט לאחסון מזון. הזפק נועד לאחסון חלקים ממזונו של העיטם שאותם אינו יכול לעכל, כמו עצמות, פרווה וקשקשים. כך למשל, כאשר העיטם יטרוף ארנבון קטן, עצמותיו ופרוותו ייכנסו לזפק. אז, הם יעברו תהליך של עיכול למחצה וערבוב עם רוק. לאחר מכן, העיטם יוציא את הגוש המוצק והבלתי ניתן לעיכול מגופו דרך מקורו. גושים אלו מסייעים לחוקרים בבדיקה של בעלי החיים שמהם ניזון העיטם. בהיותו טורף אופורטוניסט, לזפק של העיטם יש תפקיד נוסף: הוא משמש לאגירת מזון כאשר העיטם אינו זקוק למזון. עיטם יכול להסתמך על המזון הנמצא בזפק מלא למשך חמישה עד שבעה ימים.

דפוסי נדידה

ערך מורחב – נדידת עופות

בנדידתם, העיטמים לבני-הראש עפים במהירות ממוצעת של 50 קילומטרים לשעה. על מנת לחסוך באנרגיה, הם נוהגים לחוג במעגלים באזורי אוויר חם ועל ידי כך לעוף גבוה למעלה, ואז הם דואים למרחק רב עד זרם האוויר החם הבא. העיטמים נוטים לנדוד בקבוצות. אורכה של שיירת עיטמים נודדים עשוי להגיע לאורך של 30 עד 50 קילומטרים, כאשר המרחק בין פרט לפרט עשוי להגיע ל-800 מטרים. דפוסי הנדידה של העיטמים לבני-הראש מורכבים למדי. הם תלויים במספר רב של גורמים, כמו גיל העיטם (צעיר לעומת בוגר), אתר הרבייה (צפוני לעומת דרומי, חופי לעומת פנים-יבשתי), חומרת האקלים באתר הרבייה (בעיקר בחורף, אולם במקרים קיצוניים גם בקיץ) וזמינות המזון במשך השנה. הם אינם נודדים יחד עם צאצאיהם. אלו מתחילים לנדוד מוקדם יותר, והדרך שבה הם מוצאים את דרכם אינה ברורה.

נדידתם דרומה מתרחשת בעונת הסתיו, כאשר מקורות המזון שלהם מתחילים להידלדל, ובייחוד כאשר האגמים והנהרות קופאים. לכן, העיטם נודד למקומות שבהם קיים מקור מים גדול או לאזורי החופים. זמני הגירה דרומה אלו הם היחידים במחזור השנה שבהם מסוגל העיטם לחיות לצד עיטמים אחרים, שכן בתקופות אלו העיטמים תרים אחר מזון ומתקבצים במקומות מסוימים שבהם המזון נמצא בשפע. הנדידה דרומה איטית יותר מהנדידה בכיוון ההפוך, והעיטמים עשויים לעצור במקום מסוים במשך הנדידה ולשהות שם למשך שבוע. באביב, בסביבות החודשים פברואר ומרץ, העיטמים נודדים צפונה במהירות על מנת לקנן.

העיטמים לבני-הראש אינם בעלי חיים נודדים מובהקים. כך, הם נודדים לשם מציאת המזון, ואינם מרחיקים לכת אם מצאו מקום שבו קיים מספיק מזון. כמו כן, לא כל העיטמים נודדים. לדוגמה, בדרך כלל העיטמים לבני-הראש שדרים בפלורידה נמצאים שם במשך כל השנה, ורק מזג אוויר קשה במיוחד יגרום להם לנדוד ממקומם.

חיזור ורבייה

עונת הרבייה של העיטמים לבני-הראש נמשכת בין החודשים מרץ וספטמבר. הליך החיזור כולל קריאות מיוחדות וכן כמה תצוגות אקרובטיות באוויר, כמו סיבובים באוויר ומרדפים. מנהג החיזור המיוחד לעיטמים אלו נקרא "roller coaster", כלומר "רכבת הרים". בתצוגה מרהיבה זו, שנועדה למשוך את הנקבה, הזכר עף לגובה רב, משלב את כנפיו זו בזו, וצולל מטה במהירות עצומה. ממש לפני הפגיעה באדמה, העיטם עוצר, ואז ניגש לביצוע המשימה בשנית. שמו של המנהג ניתן לו בשל כך שרצף הטיסות מעלה ומטה מזכיר את המסלול שעושה רכבת הרים במהירות גבוהה. לאחר שחברוּ, יבצעו הזכר והנקבה טקס נוסף ששמו "cartwheeling". תצוגה זו מיוחדת גם כן - צמד העיטמים נוסק לגובה רב, משלב את הטפרים שלו בשלה וצולל לכיוון האדמה, בדומה להליך "רכבת ההרים". לפני הפגיעה בקרקע, העיטמים יתנתקו אחד מן השני, ויבצעו את הטקס הזה שוב. על התזמון להיות מושלם, אחרת צפויה לעיטמים פגיעה קשה.

בעבר הסברה הרווחת הייתה כי העיטמים לבני-הראש הם עופות מונוגמיים, כלומר חיים עם בן זוגם במשך כל חייהם. עם זאת, ראיות חדשות מצביעות על כך שחלק קטן מהעיטמים נפרדים מבני זוגם, אולם עדיין ברור כי העיטמים אינם מחליפים בן זוג, אלא בנסיבות מיוחדות. נסיבות הפרידה משתנות, אולם ידוע בבירור כי עיטמים שלא מצליחים להתרבות בהצלחה נוהגים להיפרד אחד מהשני. פרטים שנפרדו מבן זוגם לא יהיו בודדים ביתר חייהם, והם עשויים "להינשא" מחדש לעיטמים אחרים. באופן דומה, עיטמים שבן זוגם מת לא ימשיכו לחיות את חייהם בגפם, כי אם יחפשו בן זוג חדש לחיים.

את קניהם בונים העיטמים לבני-הראש על ענפים, לרוב של עצים הסמוכים למקורות מים. כאשר אין בנמצא עצים, הקן ייבנה על צוקים, על סלעים או על פני האדמה. קיני העיטמים גדולים למדי, אורכם יכול להגיע לשני מטרים וחצי, גובהם - למטר אחד, ומשקלם עשוי להגיע למשקל אדיר של 5.6 קילוגרמים. עיטמים מזדווגים נוטים לבחור את אזור הרבייה שלהם סמוך למקום לידתם, או סמוך למקום רבייתם של עיטמים נוספים.

גודל התטולה נע בין ביצה אחת לשלוש, המוטלות בהפרש של שניים עד ארבעה ימים. צבע הביצים הוא לבן חיוור, משקלן נע בין 120 ל-130 גרמים, אורכן הוא 6 - 8 סנטימטרים ורוחבן 5 - 6 ס"מ. שני הזוויגים דוגרים על הביצים במשך 35 ימים, ובעוד האחד דוגר עליהן, השני יחזק את הקן או יחפש מזון. הגוזלים גדלים במהירות: משקלם בעת הבקיעה הוא 90 גרמים לערך, ותוך תקופה של חודשיים הם מגיעים למשקל ממוצע של 4 קילוגרמים אצל הזכרים ו-5.1 קילוגרמים אצל הנקבות. הם מתחילים להאכיל את עצמם בגיל 6 - 7 שבועות. הזכרים מפתחים את יכולת התעופה שלהם בהגיעם לגיל 78 ימים בערך, והנקבות עושות כן ימים בודדים אחריהם, אולם רק לעיתים רחוקות כל שלושת הגוזלים מגיעים לשלב הפרחון. עיטם לבן-ראש מגיע לבגרות בגיל 4 - 5 שנים.

מחקרים שונים מיפו את אחוזי ההישרדות של העיטמים הצעירים כמו גם של הבוגרים. באופן כללי, החלק היחסי של הגוזלים ששרדו את שנת חייהם הראשונה עומד על כ-70 אחוזים בממוצע, אולם הוא משתנה בין האוכלוסיות. כך למשל, אחוז ההישרדות באוכלוסיית העיטמים שבאלסקה הוא כ-50 אחוזים בלבד^[8], בעוד שבמונטנה הוא עומד על כ-91 אחוזים^[9]. אחוזי ההישרדות של פרטים בוגרים גבוה יותר, והשוואת מחקרים מצביעה על כך שהם נמוכים יותר אצל אוכלוסיות שפרטיהם נודדים.

בית גידול, תפוצה ותנודות היסטוריות

העיטם לרוב מקנן על עץ שהוא מהגבוהים ומהגדולים בסביבתו^[10], ואת קנו הוא בונה על ענף גדול, או בין שני ענפים גדולים. הבסיס עליו נבנה הקן קובע במידת מה את צורתו של הקן. בתורו אחרי אזור מתאים לבניית קן, הגורמים העיקריים בהחלטת העיטם באשר למקום הקן הם כמות המזון באזור וצפיפות העיטמים בו. מרחק הקן מהמים נע בין מאות בודדות של מטרים לקילומטר וחצי, ולרוב יש לעיטם ראות ברורה מהקן למקור המים. בנוסף, גורם חשוב נוסף לעיטם לבן-הראש הוא עמדות טובות על העצים שבסביבה. עמדות אלו משמשות את העיטמים במספר תפקידים, בהם עריכת תצפיות והסתערות על הטרף מעמדת התצפית (משום כך חשוב לעיטם שבסביבת הקן תהיה ראות טובה) וכן הגנה על הטריטוריה. כמו כן, העיטם עשוי לנוח בעמדות אלו, להתחמם באור השמש או להתייבש. גודל טריטוריות הקינון משתנה. מחקרים שונים מציגים תוצאות שונות בהתאם למקום בו נערכו. כך למשל נמצא כי במינסוטה גודל הטריטוריה הממוצע הוא קילומטר רבוע אחד^[11], בססקצ'ואן - ארבעה קילומטרים רבועים^[12] ובאלסקה - חמישה קילומטרים רבועים^[13]. מדד נוסף המשמש לבדיקת צפיפות הטריטוריות של העיטמים הוא המרחק בין קן לקן.

תפוצתו הטבעית של העיטם לבן-הראש מכסה את מרבית אזורי צפון אמריקה, בהם רוב קנדה, ארצות הברית כולה וצפון מקסיקו. כיום, ריכוזי האוכלוסייה הגדולים נמצאים באלסקה ובקנדה. בצד זה, תפוצתו של העיטם משתנה בהתאם לעונת השנה: במדינות הדרומיות, אזורי הרבייה והחריפה של העיטמים חופפים. עם זאת, העיטמים שאזורי הרבייה שלהם נמצאים במדינות הצפוניות, נודדים דרומה כאשר מאגרי המים קופאים, ונוהגים לחלוק עם עיטמים אחרים את אזור המחיה שלהם בזמנים אלו. העיטם מסוגל לחיות ברוב בתי הגידול השונים הנמצאים באזורים אלו החל מזרועות נהר שבהם זרימת המים איטית, דרך מדבר סונורה וכלה ביערות הנשירים של קוויבק וניו אינגלנד. העיטם עשוי לנדוד, אולם ייתכנו מקרים בהם הוא יבלה את החורף במקום שבו בילה את תקופת הרבייה.

בעבר היה העיטם מחזה נפוץ בכל היבשת. מומחים מעריכים כי מספר העיטמים לבני-הראש ב-48 המדינות התחתונות של ארצות הברית היה בין 25,000 ל-75,000 בזמן הבחירה בו כסמל הלאומי ב-1782. עם זאת, הוא נפגע קשות בעקבות פיזור חומר ההדברה די די טי (DDT) באמצע המאה ה-20. חומר ההדברה עצמו אינו קטלני לעיטם, אולם הוא כנראה גרם לו להיות עקר או שגרם לביצים להיות לא בריאות - העיטם היה אוכל את מזונו ספוג בדי די טי, וכשהיה מטיל ביצים, הן היו שבירות מדי על-מנת לשאת את משקלו של עיטם בוגר שדגר עליהן. גם באלסקה התרחשו תנודות ניכרות. בין השנים 1917 ו-1953 פעלה באלסקה תוכנית שכללה מתן פרסים לציידי עיטמים. תוכנית זו הביאה לירידה במספר העיטמים. עם זאת, הצטרפותה של אלסקה לארצות הברית ב-1959 הביאה להחלת האמנות שהיו בתוקף דאז אשר הגנו על העיטם. החלתן הביאה במשך השנים לשיפור ניכר במצבו, ומומחים מעריכים כי האוכלוסיות של ימינו באלסקה מגיעות לגודלן של האוכלוסיות ההיסטוריות.

ב-1963 עמד מספר זוגות העיטמים^[14] על 417, אולם עם חלוף הזמן הוא עלה בקצב שהלך וגדל. כך, ב-1974 היו כ-791 זוגות, ב-1981 היו כ-1,188 זוגות, ותוך 13 שנים מספר הזוגות הגיע לכ-4,452. כיום, ניתן למצוא את העיטם לבן-הראש בריכוזים הולכים וגדלים בארצות הברית ובקנדה, ובמיוחד ליד מקורות מים גדולים. במאי 2006 העריך שירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית את מספר הזוגות המקננים בכ-7,066, כלומר גידול של למעלה מ-1,500 אחוזים בתקופה של ארבעה עשורים לערך. לפי הערכות של שירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית, חיים באלסקה בין 50,000 ל-70,000 עיטמים לבני ראש^[15]. הערכות אלו אינן מדויקות, שכן אלסקה משתרעת על גבי שטח עצום, אשר אינו מפותח ברובו הגדול. עם זאת, האומדנים מתבססים על גודל השטחים שבהם נצפו עיטמים לבני ראש. לפיכך, הריכוז הגדול ביותר של עיטמים אלו נמצא באלסקה.

איומים וסכנות

בעבר, הסכנות שנשקפו לעיטמים לבני-הראש כללו ירי בלתי חוקי, איסוף ביצים ואובדן בתי גידול. הסכנה המרכזית הנשקפת כיום לעיטם לבן-הראש היא אובדן של בתי גידול מתאימים. מחקרים מראים כי אובדן בתי הגידול משפיע על מגוון הפעילויות שמבצע העיטם, כמו קינון באזורי החופים, ישיבה על ענפים או חיפוש אחר מזון. בנוסף, ההתפתחות האנושית עלולה להגביל את התפתחותן של אוכלוסיות העיטמים באזורים מסוימים בעתיד, בעיקר בשל צמצום אזורי המחיה.

מספר מחקרים ניסו לבדוק ולהעריך את השפעת הפעילות של האדם בסביבות העיטמים עליהם. באופן כללי, העיטם לבן-הראש משתדל להימנע ככל הניתן מקרבה לאדם. הוא אינו נוהג לקנן באזורים שבהם האדם נגע^[16], ואף אינו נוהג לחפש אחר מזון או לנוח באזורים דוגמת אלו. מחקרים אלו מצאו גם כי העיטמים עלולים לנטוש אזורים מסוימים בעקבות פעילות עקבית של האדם באזור או בשל הפרעות חוזרות ונשנות. לעניין זה, הפרעה היא אחת ממגוון פעילויות שבהן האדם מעורב: החל בנוכחות ישירה, דרך פעילויות פנאי של האדם (ציד, הליכה, דיג, שיט, צפרות, רכבי שטח), פעילויות מחקר, רעשים ממקורות שונים, פעילויות חקלאיות וכלה בבנייה. כאמור, הפרעות מסוג זה עשויות להשפיע על העיטמים באופנים שונים, שנעות בין עזיבה רגעית לנטישה תמידית. כמו כן, נמצא כי מעבר של כלי תעופה במרחק של קילומטר בודד מהעיטם ולמשך זמן של דקה לערך יפריע לעיטם, מה שיתבטא בסימני חרדה, בהשמעת קולות ובעצבנות^[17].

בד בבד, רעלנים טבעיים או מעשי ידי אדם עדיין מהווים סכנה לעיטמים לבני-הראש. במהלך החורפים בשנים 1995–1997, חמישים וחמישה עיטמים נמצאו מתים, ונראה שפרטים נוספים מתו אך לא נמצאו. הרעלן שהיה מעורב במקרים אלו לא זוהה במחקר שביצע בולר בשנת 2000. בנוסף, זיהומים מרעלנים כמו DDE או DDD עדיין מונעים מעיטמים להתרבות בהצלחה. גם האסון האקולוגי בזמן הדליפה הגדולה של הנפט מהמכלית אקסון ואלדז ב-1989 השפיע על העיטמים. לפי הערכות, באירוע זה מתו 247 עיטמים באופן ישיר, וכן התחוללו השפעות משניות, כמו ירידה בריבוי של העיטמים בשנים הראשונות לאחר האסון. סיבות נוספות המביאות למותם של עיטמים הן התחשמלות כתוצאה ממגע וקרבה לכבלים ועמודים המוליכים חשמל, או מוות כתוצאה מהרעלת עופרת לאחר אכילת בעלי חיים שנורו בקליעי עופרת.

באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 התגלתה מחלה חדשה שפוגעת בעיטמים לבני-הראש, כמו גם בעופות מים אחרים. המחלה נקראת Avian Vacuolar Myelinopathy (מחלת מיאלין של העופות), או בקיצור AVM, והיא פוגעת במיאלין (חומר שומני מבודד ששומר על הולכה עצבית תקינה) של המוח ובחוט השדרה של עופות נגועים. הנזק העצבי אשר לו גורמת המחלה מביא לקשיים תנועתיים חמורים: תעופתם של העיטמים לוקה בחוסר קואורדינציה והיא אינה יציבה; בהליכתם הם מותחים את כנפיהם ונראים כבני אדם שיכורים; בזמן השחייה, הם עלולים לגרור את אחת הכנפיים או הרגליים, ואף ישחו במהופך. כמו כן, עיטמים נגועים נצפו עפים ומתרסקים לתוך סלעים. המחלה אינה נפוצה מאוד, ונכון ל-2007 היא התגלתה במדינות ארקנסו, צפון קרוליינה, דרום קרוליינה וטקסס בלבד. בעיטמים פוגעות מחלות נוספות, כמו שפעת העופות וקדחת מערב הנילוס, אולם מספר העיטמים שחלו במחלות אלו קטן ביותר.

שימור ומצב משפטי

מצבם של העיטמים בסופה של המחצית הראשונה ובתחילתה של המחצית השנייה של המאה ה-20 היה בכי רע. בשל דאגה עמוקה לציפור הלאומית, נחקקו והותקנו בארצות הברית מספר רב של חוקים ואמנות על מנת לבלום את הירידה במספר העיטמים ולשקם את אוכלוסייתו. תחילה, ביולי 1928 נחקק חוק המספק הגנה על עופות נודדים (MBTA), ביניהם העיטם לבן-הראש.

לאחר מכן, נכנסה לתוקפה ב-1940 אמנה מיוחדת שמטרתה להגן על העיטם לבן-הראש. כפי שנכתב בה, הסיבה לחקיקת האמנה נובעת בין היתר מחשיבותו של העיטם:

the symbolic representation of a new nation under a new government in a new world... [It] is no longer a mere bird of biological interest but a symbol of the American ideals of freedom...

— 16 U.S.C. s 668 (enacting clause of Eagle Protection Act, June 8, 1940).

אמנה זו אסרה על מגוון פעולות שעשויות לפגוע בעיטם, בהן קנייה ומכירה של עיטמים לבני ראש וכן רדיפה, ירי, הרעלה, פציעה, הריגה, לכידה או הפרעה לעיטמים. על מנת לתת לה תוקף, החליט הקונגרס האמריקאי על עונשים כבדים לעוברים על הקבוע בה. האמנה תוקנה מספר פעמים בשנים 1959, 1962, 1972 ו-1978, ובאחד התיקונים הוכלל גם העיט הזהוב תחת חסותה. ההגנה שמספקת אמנה זו חופפת בחלקה את זו של החוק להגנת העופות הנודדים. מלבד האמנה האמורה, העיטם לבן-הראש הוכרז רשמית כמין בסכנת הכחדה על כל המשתמע מכך, כחלק מחוק שנחקק ב-1967 וקדם במעט לחקיקה נרחבת בתחום החיות הנמצאות בסכנת הכחדה (ESA), אשר יצאה לפועל בשנת 1973. העיטם לבן-הראש הוא אחד מהמינים אשר זכה להגנה מטעם חוקים אלו. חוקים אלו הם מחמירים ביותר, והעובר עליהם במודע עלול לקבל קנס על סך 25,000 דולרים. לאור השיפור הניכר במצבו, ב-1995 הנמיך השירות האמריקאי לדגים ולחיות בר את רמת הסיכון ששויכה לעיטם במסגרת החוק להגנה על חיות נכחדות וחיות בסיכון, ומאז הוא משויך כמין אשר מאוים בסכנת הכחדה, ולא כמין אשר ממש נמצא בה. בנוסף, ב-1 במאי 2007 החליט הסנאט של ארצות הברית להפוך את ה-20 ביוני ל"היום לעיטם האמריקאי", החלטה אשר מעניקה דחיפה נוספת לשימור העיטמים לבני-הראש^[19].

ה-MBTA, האמנה למען העיטם לבן-הראש וה-ESA משתלבים יחד ליצירת הגנה פדרלית חזקה מאוד על העיטם. חוקים ואמנות אלו חלים על הרוב המכריע של מדינות ארצות הברית. ביתר המדינות, מצב העיטמים טוב למדי, ולכן לא ננקטו שם אמצעי הגנה כה חמורים. בצד האמצעים הפדרליים, מדינות רבות מחזיקות בחקיקה פנימית המגנה על העיטמים, כל אחת בהתאם למצב העיטמים שנמצאים אצלה. בצד ההגנה החוקית החזקה, גברה המודעות לשמירה על העיטמים לבני-הראש. כך למשל, החל מאמצע שנות ה-90 מתקיים אחת לשנה אירוע שמטרתו הגברת המודעות לצורך בשימור של העיטמים לבני-הראש. בנוסף, בשל רגישותו הגבוהה של העיטם, במיוחד בתקופת הקינון, בסביבות הטריטוריות של העיטמים מוצבים בתקופה זו שלטים גדולים המתריעים בפני המטיילים על הנזק שהם עלולים לגרום.

מאמצי השימור וההגנה על העיטמים לבני-הראש הם מהמצליחים ביותר במאה ה-20. אוכלוסיות העיטמים השתקמו באופן יוצא מן הכלל, וחל גידול עצום במספר הפרטים המקננים ובשיעור הילודה. בעקבות השיפור הניכר במצבו, העיטם לבן-הראש הוסר כליל מרשימת המינים המאוימים בסכנת הכחדה, ולפיכך לא חל עליו החוק שנחקק ב-1973 אשר סיפק לו הגנה מסיבית. עם זאת, המומחים חלוקים בדעתם האם נכון היה להסיר את ההגנה המקיפה מעל העיטם^[20]. הצלחתו המרשימה של העיטם בתהליך השיקום, שהתבטאה בגידול ממאות בודדות של פרטים מקננים לכדי אלפים רבים, הפכה אותו לסיפור הצלחה בקרב האורניתולוגים.

גידול בשבייה

על מנת להחזיק בעיטמים לבני ראש בשבייה, יש להחזיק באישורים מיוחדים לכך. אישורים אלו ניתנים רק למוסדות חינוכיים ציבוריים, והעיטמים המוצגים שם הם רק פרטים בעלי פציעה תמידית שאינם מסוגלים לחזור לסביבתם הטבעית. תנאי ההחזקה של העיטמים כוללים כלובים הולמים מתאימים, וצוות מקצועי המנוסה בטיפול בעיטמים. החזקה בעיטמים לבני ראש לצורך ספורט הבזיירות (ציד בעזרת עופות טרף, בעיקר בזים) אסורה בארצות הברית^[21]. אם הוא מטופל כראוי, תוחלת חייו בשבייה עשויה להיות גבוהה מאוד. עם זאת, גם בתנאים טובים הוא מתרבה אך בקושי כשאינו בסביבתו הטבעית^[22]. בקנדה, יש צורך ברישיון על מנת להחזיק בעיטם לבן-הראש לצורכי בזיירות.

העיטם לבן-הראש בתרבות

בתרבות האינדיאנים

העיטם לבן-הראש והעיט הזהוב הם עופות בעלי משמעות דתית ורוחנית בקרב שבטים אינדיאנים רבים. נוצותיו של העיטם לבן-הראש, ואף איברים אחרים שלו, מרכזיים במספר טקסים שמבצעים האינדיאנים. כמו כן משמשות נוצות העיטם להבעת כבוד והערכה להישגים נאים ותכונות טובות, כמו אומץ או מנהיגות יוצאים מן הכלל. בנוסף, האינדיאנים רואים בעיטם לבן-הראש כשליח קדוש המקשר ביניהם לבין עולם הרוחות. חשיבות נוצותיהם כה גדולה, עד כי לעיתים הם משווים אותה לצלב ולתנ"ך בעולם המערבי.

יחסם המיוחד של האינדיאנים לעיטם לבן-הראש ולעיט הזהוב, מתבטא גם באופן בו הם מטפלים בעיטם שבו הם נתקלים. ראשית, הם לעולם לא יפגעו בעיטם. אם ייתקלו בעיטם, הם יבצעו טקס מיוחד על מנת להעניק לו את הכבוד הראוי לו על פי אמונתם. אם ייאלצו לתלוש מהעיטם נוצות, הם מחויבים לעשות זאת כך שלא יפגעו בעיטם או ביכולת התעופה שלו. מכיוון שהעיטמים נחשבים לשליחי הבורא, חלקיהם של העיטמים נמצאים בכל טקס דתי של כנסיית הילידים האמריקנים (Native American Church).

לנוצות העיטם לבן-הראש מספר משמעויות נוספות בתרבות הילידים האמריקנים. כך למשל, כל חבר במשפחה אינדיאנית הוא בעל נוצה המייצגת אותו. כאשר צעירי המשפחה עוזבים את הבית, ההורים משאירים את הנוצות בבית המשפחה ועל ידי כך שומרים באופן סמלי על האחדות המשפחתית. כמו כן, לנוצות מיוחסות סגולות רפואיות, המסוגלות לרפא הן פגיעות פיזיות והן מחלות נפש.

עם זאת, העיטם זוכה להגנה מלאה מצד החוק לשמירה על עופות נודדים ומצד האמנה לשמירה על העיטם לבן-הראש ועל העיט הזהוב. כך, השימוש של האינדיאנים בנוצות העיטם ובאיבריו מוגבל, והם מקבלים אותם בכל זאת בעקבות החלטה שהתקבלה בנושא. עם זאת, ההחלטה נוגעת רק לשבטים אינדיאנים המוכרים על ידי הרשויות הפדרליות, ומנגנון "הקצבת" העיטמים של הממשל לוקה במספר חסרונות, שהעיקרי שבהם הוא אספקה איטית של חלקי עיטמים ושל נוצותיהם לשבטים. חיסרון זה הוביל לכך שהשבטים אשר מקבלים את מבוקשם מתנגדים לצירוף שבטים נוספים למנגנון זה, מחשש שצירופם רק יגדיל את משך ההמתנה עד לקבלת החלקים הרצויים של העיטמים.

הציפור הלאומית של ארצות הברית

העיטם לבן-הראש הוא הציפור הלאומית של ארצות הברית. הוא אחד מהסמלים המוכרים של המדינה, ומופיע על מרבית החותמות הרשמיות שלה, ביניהן סמלה של ארצות הברית וחותם נשיא ארצות הברית. חשיבותו הלאומית מקורה ב-20 ביוני 1782, כאשר הקונגרס הקונטיננטלי אימץ את העיצוב הנוכחי של החותם הגדול של ארצות הברית, הכולל עיטם לבן-ראש המחזיק חצים וענף זית בעזרת טפריו. מדינות אחדות עשו זאת עוד לפני כן ב-1778.

ב-1784, לאחר תום מלחמת העצמאות של ארצות הברית, כתב בנג'מין פרנקלין מכתב לבתו מפריז, ובו מתח ביקורת על הבחירה בעיטם^[23], וטען בסרקזם כי טבעו של תרנגול ההודו מתאים יותר (תרגום חופשי):

אני עצמי הייתי מעדיף שהעיט הקירח לא היה נבחר לייצג את ארצנו. זהו עוף בעל מוסר מפוקפק. הוא אינו מרוויח את מחייתו ביושר. תוכל לראותו נח על עץ מת על יד הנהר, שם, עצל מכדי לדוג בעצמו, הוא צופה בעמלו של השלך; כאשר עוף חרוץ זה תופס לו לבסוף דג, ובעודו נושאהו לקנו להאכלת זוגתו וילדיו, עט עליו העיט הקירח ולוקח את מזונו. על אף כל רמאויותיו, לעולם לא יהיה במצב טוב, אלא כאותם ברנשים החיים משוד וגזל, יהיה הוא עני ולרוב עלוב במיוחד. נוסף על כך הוא גם פחדן: הטירן, שאינו גדול מדרור, תוקפו באומץ לב ומגרשו מאזור מגוריו. לפיכך, אין הוא מתאים בשום אופן להיות סמל לארצנו האמיצה והישרה, שגירשה את כל הטירנים^[24] משטחה. מבחינה זו, איני מוטרד מכך שדמות העוף אינה ידועה כדמותו של עיט קירח, כי אם דומה לדמותו של תרנגול הודו. למען האמת, תרנגול הודו הוא עוף מכובד בהרבה, ועם זאת הוא יליד אמריקה... ומלבד זאת, על אף שהוא מעט טיפשי ויהיר בהופעתו, תרנגול הודו הוא עוף אמיץ, ולא יהסס לתקוף גרנדיר מחיל המשמר הבריטי, שהרשה לעצמו לפלוש לחוות התרנגול, לבוש במעילו האדום.

למרות התנגדותו של פרנקלין נותר העיטם לבן-הראש בסמלה של ארצות הברית. ניתן למצוא אותו הן על חותמות לאומיות והן על גבם של מספר מטבעות, כאשר ראשו נוטה לצד הרגל המחזיקה בענפי הזית. בין השנים 1916 ו-1945 התנוסס על הדגל הנשיאותי עיטם המביט לרגל שמאל שלו, שהחזיקה בחצים. בשילוב עם מלחמות העולם שהתרחשו בטווח שנים זה, התפתחה אגדה אורבנית לפיה העיטם מביט לכיוון ענפי הזית בעתות שלום, ולכיוון החצים בעתות מלחמה^[25].

גלריה

תקריב ראשו של עיטם לבן-ראש
עיטם לבן-ראש בממלכת בעלי החיים של דיסני
עיטם לבן-ראש על רקע הירח
תקריב על ראשו של עיטם לבן-ראש
עיטם לבן-ראש על רקע דגל ארצות הברית
צדו האחורי של קוורטר, מטבע אמריקאי של רבע דולר
עיטם לבן-ראש בתעופה
עיטם לבן-ראש במעופו

לקריאה נוספת

Amadon, D. 1983. The Bald Eagle and its relatives. pp. 1–4 in Biology and management of Bald Eagles and Osprey (D.M. Bird, et.). Harpell Press, Ste. Anne de Bellevue, Quebec.
Buehler, D. A. 2000. Bald Eagle (Haliaeetus leucocephalus). In The Birds of North America, No. 506 (A. Poole and F. Gill, eds.). The Birds of North America, Inc., Philadelphia, PA
Fraser, J. D., L. D. Frenzel, and J. E. Mathisen. 1985. The impact of human disturbance on breeding bald eagles in north-central Minnesota. J. Wildlife Management 49:585-592.
Gerrard, J.M., A.R. Harmata, and P.N. Gerrard. 1992b. Home range and activity of a pair of Bald Eagles breeding in northern Saskatchewan. J. Raptor Res. 26:229-234.
Hodges, J.I., and F.C. Robards. 1982. Observations of 3.850 Bald Eagle nests in southeast Alaska. pp. 37–46 in A symposium and workshop on raptor management and biology in Alaska and western Canada (W.N. Ladd and P.F. * Schempt, eds. U.S. Fish and Wildl. Serv., Anchorage, AK.)
Hodges, J.I., E.L. Boeker, and A.J. Hansen. 1987. Movements of radio-tagged Bald Eagles, Haliaeetus leucocephalus, in and from southwestern Alaska, Can. Field Nat. 101:136-140.
Mahaffy, M.S. and L. D. Frenzel. 1987. Elicited territorial responses of northern Bald Eagles near active nests. J. Wildl. Manage. 51:551-554.
Martin, T E. 1987. Food as a limit on breeding birds: a life-history perspective. Annu. Rev. Ecol. Syst. 18:453-487.
McClelland BR, McClelland PT, Yates RE, Caton EL, McFadzen ME, 1996. Fledging and migration of juvenile Bald Eagles from Glacier National Park, Montana. J. Raptor Research 30, 79-89.
Palmer, R. S., editor. 1988. Handbook of North American birds. Vol. 4. [Diurnal raptors, part 1]. Yale University Press, New Haven, CT. vii + 433 pp.
Schempf, P. 1997. Bald eagle longevity record from southeastern Alaska. Journal of Field Ornithology 68
Stalmaster, M.V. 1987. The Bald Eagle. Universe Books, New York.
Watson, J.W. 1993. Responses of nesting Bald Eagles to helicopter surveys. Wildl. Soc. Bull. 21:171-178.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עיטם לבן-ראש

עיטם לבן-ראש, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

עיטם לבן-ראש, באתר ITIS (באנגלית)
עיטם לבן-ראש, באתר NCBI (באנגלית)
עיטם לבן-ראש, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
עיטם לבן-ראש, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
עיטם לבן-ראש, באתר Internet Bird Collection (באנגלית)
עיטם לבן-ראש, באתר GBIF (באנגלית)
עיטם לבן-הראש האמריקאי (באנגלית)
מידע נוסף אודות עיטם לבן-הראש (באנגלית)
תמונות של עיטמים לבני ראש
עיטם לבן-ראש בארכיון הסרטונים של AP:

הערות שוליים

^ למידע נוסף, ראו אתר המציג תמונות מפורטות של שלד העיטם.
^ Stalmaster, M.V. (1987). The Bald Eagle. Universe Books, New York.
^ Amadon 1983, Palmer et al. 1988 in Buehler 2000
^ Philip F. Schempf, https://sora.unm.edu/node/52140 Journal: Journal of Field Ornithology Volume: 68 Issue: 1, 1997
^ "כל כך הרבה עיטמים, כל כך מעט מקום לקנן", כתבה בעיתון וושינגטון פוסט
^ כתבה בנשיונל ג'יאוגרפיק
^ Martin, 1987
^ Hodges et al. 1987
^ McClelland et al. 1996
^ Grubb 1980, Anthony et al. 1982, Anthony and Isaacs 1989
^ Mahaffy and Frenzel 1987
^ Gerrard et al. 1992b
^ Hodges and Robards 1982 in Buehler 2000
^ המספרים בפסקה זו מציינים את מספר זוגות העיטמים הבוגרים שמחזיקים בשטח קינון. העיטמים הצעירים, כלומר אלו שגילם קטן מארבע שנים, לא נספרו, ומכאן שסך העיטמים באותה תקופה עולה על המספר הנקוב. המספרים מתייחסים לשטחי 48 המדינות התחתונות של ארצות הברית.
^ מספר זה מתייחס למספר העיטמים הכולל, ולא למספר הזוגות המקננים.
^ Fraser et al. 1985 in Buehler 2000
^ Fraser et al. 1985, Watson 1993
^ מספר הזוגות המקננים במדינות ארצות הברית (למעט אלסקה, שם המספר מתייחס למספר העיטמים הכולל המוערך, ולא למספר הזוגות). הנתונים נלקחו מאתר השירות האמריקאי לדגים ולחיות בר. הנתונים מתייחסים לשנים 1999 עד 2005, כל מדינה בהתאם לשנת הסקר האחרון שערכה בתקופה זו.
^ כתבה ב-Eagles.org
^ "Ready to test their wings?", כתבה בוושינגטון פוסט
^ Eagle Permits - Exhibition of a Live Eagle Permit, www.fws.gov
^ Maestrelli, John R.; Stanley N. Wiemeyer (March 1975). "Breeding Bald Eagles in Captivity". The Wilson Bulletin 87 (I). Retrieved on 2007-08-19.
^ American Myths: Benjamin Franklin’s Turkey and the Presidential Seal, אתר הסמית'סוניאן, 25 בינואר 2015
^ משחק מילים המבוסס על משמעותה הכפולה של המילה "טיראן", המשמשת כסמל לעריצות בעקבות הטיראניה היוונית, וכן כשמה של ציפור שיר ממשפחת הטירניים
^ מידע נוסף על האגדה האורבנית

ערך מומלץ

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

עיטם לבן-ראש31713398Q127216

[1] למידע נוסף, ראו אתר המציג תמונות מפורטות של שלד העיטם.

[2] Stalmaster, M.V. (1987). The Bald Eagle. Universe Books, New York.

[3] Amadon 1983, Palmer et al. 1988 in Buehler 2000

[4] Philip F. Schempf, https://sora.unm.edu/node/52140 Journal: Journal of Field Ornithology Volume: 68 Issue: 1, 1997

[5] "כל כך הרבה עיטמים, כל כך מעט מקום לקנן", כתבה בעיתון וושינגטון פוסט

[6] כתבה בנשיונל ג'יאוגרפיק

[7] Martin, 1987

[8] Hodges et al. 1987

[9] McClelland et al. 1996

[10] Grubb 1980, Anthony et al. 1982, Anthony and Isaacs 1989

[11] Mahaffy and Frenzel 1987

[12] Gerrard et al. 1992b

[13] Hodges and Robards 1982 in Buehler 2000

[14] המספרים בפסקה זו מציינים את מספר זוגות העיטמים הבוגרים שמחזיקים בשטח קינון. העיטמים הצעירים, כלומר אלו שגילם קטן מארבע שנים, לא נספרו, ומכאן שסך העיטמים באותה תקופה עולה על המספר הנקוב. המספרים מתייחסים לשטחי 48 המדינות התחתונות של ארצות הברית.

[15] מספר זה מתייחס למספר העיטמים הכולל, ולא למספר הזוגות המקננים.

[16] Fraser et al. 1985 in Buehler 2000

[17] Fraser et al. 1985, Watson 1993

[18] מספר הזוגות המקננים במדינות ארצות הברית (למעט אלסקה, שם המספר מתייחס למספר העיטמים הכולל המוערך, ולא למספר הזוגות). הנתונים נלקחו מאתר השירות האמריקאי לדגים ולחיות בר. הנתונים מתייחסים לשנים 1999 עד 2005, כל מדינה בהתאם לשנת הסקר האחרון שערכה בתקופה זו.

[19] כתבה ב-Eagles.org

[20] "Ready to test their wings?", כתבה בוושינגטון פוסט

[21] Eagle Permits - Exhibition of a Live Eagle Permit, www.fws.gov

[22] Maestrelli, John R.; Stanley N. Wiemeyer (March 1975). "Breeding Bald Eagles in Captivity". The Wilson Bulletin 87 (I). Retrieved on 2007-08-19.

[23] American Myths: Benjamin Franklin’s Turkey and the Presidential Seal, אתר הסמית'סוניאן, 25 בינואר 2015

[24] משחק מילים המבוסס על משמעותה הכפולה של המילה "טיראן", המשמשת כסמל לעריצות בעקבות הטיראניה היוונית, וכן כשמה של ציפור שיר ממשפחת הטירניים

[25] מידע נוסף על האגדה האורבנית

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]