תל ניצנה
ניצנה הייתה יישוב נבטי בנגב המערבי על דרך הבשמים בסמוך לכתף ניצנה ובקרבת ניצנה של היום. כיום האתר מוכרז כגן לאומי.
היסטוריה
העת העתיקה
החל במאה השלישית לפני הספירה נודע המקום כעיר נבטית. בזמן שלטונה של האימפריה הביזנטית הגיע המקום לפריחה ושגשוג, ובמקום נמצאו שלוש כנסיות מאותה התקופה שנשתמרו עד היום, ומצודה מלבנית שגודלה 85X35 מטרים, מוקפת חומה עם חמישה מגדלים מרובעים. בחצר המצודה היה מאגר מים מקורה בקשתות. יסודות המצודה היו שייכים, כנראה, למתחם של מקדש נבטי. הפפירוסים של ניצנה שהתגלו ב'גניזה' של שתי כנסיות בניצנה, הם ממצא בעל ערך עליון להיכרות עם ההתיישבות בנגב בתקופה הביזנטית במאות ה 7-6 לסה"נ. שם העיר ניצנה נרשם בהם: Nessana. מן הפפירוסים של ניצנה, עולה שבמקום שכנה יחידה צבאית של פרשים. היישוב "ניצנה" ננטש, כנראה במאה ה-9, בעקבות השפעת עול המיסוי הכבד של שלטון הכיבוש המוסלמי.
המאה ה-20
הבנייה העתיקה באתר נשתמרה עד שנת 1902, עת העות'מאנים התחילו לבנות בו תחנת משטרה. ב-1906, לאחר סימון הגבול בין ארץ ישראל שבידי העות'מאנים לחצי האי סיני שבידי הבריטים עלתה חשיבותו של המקום, משום היותו נקודת גבול, והעות'מאנים הקימו בו מרכז מינהלי לאזור בשם "עוג'ה אלחפיר" (או עוג'ה עלע'פיר) תוך הרס של מרבית המבנים העתיקים. נבנה גם בית חולים אשר חלקו נשתמר עד ימינו. במהלך מלחמת העולם הראשונה הפכה עוג'ה אלחפיר למרכז לוגיסטי צבאי ונקודת יציאה ליחידות הצבא העות'מאניות והגרמניות שפעלו במרחב חצי האי סיני במלחמת העולם הראשונה. מסילת הרכבת הצבאית שסללו העות'מאנים בסיוע הגרמני - מסילת הרכבת מנחל שורק לקוסיימה, הגיעה ב-10.5.1916 לעוג'ה, ומשם נמתחה לקוסיימה. בחציית נחל ניצנה בנו הטורקים גשר בן 8 קשתות ממנו נותרו רק האומנות. השרידים היחידים לתחנת הרכבת הם מגדל מים למילוי דוודי המים של מנועי הקיטור של הקטרים, קיר מבית מנהל התחנה ושרידי הסוללות עליהם הונחו פסי הרכבת (המסילה התפצלה ל-8 הסתעפויות).
בימי השלטון הבריטי בארץ ישראל נערכו חפירות ארכאולוגיות במקום ונתגלה שם העיר הנבטית לאחר מציאת 195 מגילות פפירוס בחורבות העיר. לאחר הכרזת הקמת מדינת ישראל, עם פלישת צבאות מצרים לארץ ישראל במאי 1948, נתפסה תחנת המשטרה הבריטית של עוג'ה אל חפיר על ידי הצבא המצרי. האזור נכבש במהלך מבצע חורב (דצמבר 1948-ינואר 1949) על ידי חטיבה 8 אשר נלחמה באזור כתף ניצנה. בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות נקבע שניצנה תהיה אזור מפורז ובה ישבה ועדת שביתת הנשק הישראלית-מצרית. בתל ניצנה עמדו שלושה מבני אבן בני שתי קומות בהם שהו יחדיו חיילים ישראליים ומצריים שחילקו ביניהם את התורנות בשמירה על המקום. אחד המבנים יוחד למטה האו"ם ולמושב ועדת שביתת הנשק הישראלית-מצרית[1].
בעקבות פעילות פדאיון והתבצרות מצרית באזור ולאור חשיבותו האסטרטגית בהגנת הנגב ובאר שבע נסוגה ישראל מהסכם הפירוז, הקימה מזרחית לניצנה את היאחזות נח"ל קציעות בספטמבר 1953 ומדרום לה את היאחזות נח"ל בארותיים ב-1955 ולבסוף השתלטה על האזור המפורז בקרב לילי אל מול גדוד מצרי שנסוג מן המקום. צה"ל פרק את המבנים הספורים (הבנייה העות'מאנית והבריטית מראשית המאה ה-20) שנותרו במקום.
-
עוג'ה אל-חפיר - העיירה הצבאית העות'מאנית, 1915. בקדמת התמונה מה שלאחר הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות 1949 ועד סוף 1955 ישמש בית האו"ם - מושב התכנסותה של ועדת שביתת הנשק הישראלית-מצרית, מאחוריו בית המשמר הישראלי ולצדו בית המשמר המצרי -
הסוללה עליה הוצבה מסילת הברזל: בין ניצנה לעזוז - 17 ק"מ - 2014 -
חורבות הגשר המנדטורי ולשמאלן אומנות גשר הרכבת הטורקי על נחל ניצנה למרגלות תל ניצנה.
כיום
בקיץ 1986 החלה לפעול באתר משלחת חפירות ניצנה ברשות ד"ר דן אורמן וד"ר יוסף שרשבסקי. החפירות חשפו מבני מגורים, גרם המדרגות שעלה אל ראש התל, את הכנסייה המזרחית וקפלה.
לקריאה נוספת
- דן אורמן (עורך), נצנה: חפירות ומחקרים, א (באר שבע, יז), אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, תשס"ה.[2]
- דן אורמן, חפירות חדשות בניצנה, קדמוניות, 134, 2007, עמ' 124-113.
- Archaeological Encyclopedia of the Holy Land, by Shimon Gibson, Avraham Negev, p-367
- משולם סיקרון, האזור המפורז בסביבת ניצנה, בשנים 1956-1949, הגורמים וההתפתחויות שהביאו לדחיקת המצרים מהאזור, אוניברסיטת בן-גוריון
- נפתלי רז (עורך), "הקצין גולדמן ודב הבלונדיני נפגשו בניצנה", הוצאת נבאט, 2013. סיפורו של היהודי הראשון שחי בעוג'ה אל חפיר/ניצנה
קישורים חיצוניים
- חיה רגב ואביגיל אורן, עוג'ה אל-חפיר (נִיצָנָה), באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
גבעת רות, ישוב עברי בעוג'ה-אל-חפיר, יומני כרמל אוקטובר 1953 (התחלה 2:47)
הערות שוליים
- ^ י. גינזבורג, גבעת רחל מתבססת ..., הבוקר, 11 באוקטובר 1953
- ^ ביקורת: זאב זיוון, נצנה היא נסנה, קתדרה 119, מרץ 2006, עמ' 172-171.
