סמואל רלסטון
.jpg) | |||||||
| סמואל רלסטון | |||||||
| לידה | ניו קמברלנד, אוהיו, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | אינדיאנפוליס, אינדיאנה, ארצות הברית | ||||||
| שם מלא | סמואל מופט רלסטון | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות אוק היל, לבנון, אינדיאנה, ארצות הברית | ||||||
| |||||||
| |||||||
סמואל מופט רלסטון (באנגלית: Samuel Moffett Ralston; ) היה פוליטיקאי אמריקאי מאינדיאנה, איש המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כמושל אינדיאנה ה-28 בשנים 1913–1917 וכסנאטור מטעמה מ-1923 ועד מותו.
רלסטון נולד למשפחה עניה. כילד הוא עבד בעבודות רבות, כולל בכריית פחם. הוא למד בבית ספר ולמד משפטים, נעשה לעורך דין בולט במדינתו, ולאחר מכן היה פעיל בפוליטיקה המקומית. בשל העובדה שהוא כיהן כמושל אינדיאנה בעת שהמדינה חגגה מאה שנה להקמתה, הוא כונה לעיתים "מושל המאה" (Centennial Governor). במהלך כהונתו כמושל הוא היה אחראי על יישום רבות מהרפורמות של העידן הפרוגרסיבי במדינה ודיכא את המהומות באינדיאנפוליס. הוא קיבל את תמיכת הקו קלוקס קלאן בשל עמדותיו האנטי-קתוליות, ועם תמיכתם הוא נבחר לסנאט ב-1922. רלסטון נעשה פופולרי במפלגה הדמוקרטית ברמה הלאומית והיה מראשוני המתמודדים על מועמדות המפלגה לנשיאות בבחירות 1924, אך פרש בשל מצב בריאותו. הוא נפטר בשנה שלאחר מכן.
ראשית חייו
סמואל רלסטון נולד ליד ניו קמברלנד שבאוהיו כילדם השני של ג'ון ושרה רלסטון. משפחתו הייתה ממוצא סקוטי. הורי סביו היגרו לפנסילבניה בערך ב-1760. אחיו הגדול ג'ון נפטר כשהיה בן שלוש, זמן קצר לפני לידתו של סמואל. ב-1865 עברה המשפחה למחוז אוון שבאינדיאנה, שם רכש אביו של רלסטון חווה גדולה והחל לגדל מקנה. בית נעוריו, בית מופט-רלסטון (אנ'), נרשם ב-1975 במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים.[1]
רלסטון ושלושת אחיו וארבע אחיותיו, עבדו בחווה המשפחתית כדי לסייע למשפחה להתקיים. המשפחה סבלה מקשיים פיננסיים וב-1873 איבדה את החווה, ועברה לאחר מכן לפונטנט, אינדיאנה. רלסטון החל לעבוד באטליז ומאוחר יותר ככורה פחם כדי לסייע בפרנסת המשפחה. מאוחר יותר פתח אביו אטליז משל עצמו ומצבה הכלכלי של המשפחה השתקם.
לימודים
כילד התחנך רלסטון בבית ספר ציבורי במחוז אוון. כאשר בגר, הוא החל לעבוד כמורה בבית ספר במהלך חודשי החורף, ובחודשי הקיץ למד בקולג'. לאחר שסיים את לימודי התיכון הוא נשא לאישה את מרי ג'וזפין בקוס ב-1881. מרי נפטרה שישה חודשים לאחר מכן. ב-1884 סיים רלסטון את לימודיו בקולג' הנורמלי המרכזי של אינדיאנה שבדאנוויל. הוא השלים מסלול לימודים מדעי, אך התעניין יותר בלימודי משפטים לאחר שנכח במשפט כצופה. הוא למד משפטים בקריאה עצמית במשרד עורכי הדין רובינסון ופאולר. מאחר שלא עלה בידו לממן לעצמו את מגוריו, הוא ישן כמה חודשים על ספה במשרד עורכי הדין. בספטמבר 1884 הוא החל את לימודיו בקורס פורמלי ובינואר 1886 התקבל ללשכת עורכי הדין. ביוני אותה שנה הוא פתח משרד בלבנון, אינדיאנה בשותפות עם ג'ון א. אבוט, שם הוא נשאר כמה שנים. רלסטון נודע באינדיאנה בשל מיומנותו, ועד מהרה היה לאחר מעורכי הדין הבולטים במדינה, בעיקר בתחום הייצוג העסקי.
בעת לימודיו בקולג' הכיר רלסטון את ג'ני קרוואן והחל לחזר אחריה. ב-1889 נישאו השניים, ונולדו להם שלושה ילדים. המשפחה הייתה פרסביטריאנית באמונתה וביקרה בקביעות בכנסייה. רלסטון היה גם חבר במועדון הצעירים של המפלגה הדמוקרטית וגילה עניין בפוליטיקה, והחל לשאת נאומי בחירות לטובתם של מועמדי המפלגה.
ראשית דרכו הפוליטית
רלסטון היה חבר המפלגה הדמוקרטית במשך כל חייו הבוגרים. עם זאת, העובדה שהוא חי באזור שבו שלטה המפלגה הרפובליקנית הקשתה עליו להיבחר למשרה פוליטית. ב-1888 הוא התמודד בבחירות לסנאט של אינדיאנה, אך הובס. ב-1896 וב-1898 הוא ניסה להתמודד על משרת מזכיר המדינה של אינדיאנה, אך בשתי הפעמים נוצח. במהלך התקופות בהן התמודד בבחירות הוא התיידד עם הבוס של הדמוקרטים באינדיאנה, תואמס טגרט. טגרט ניסה לדאוג לבחירתו של רלסטון כמועמד למשרת מושל המדינה ב-1908, בשל עמדתו של רלסטון נגד חוק היובש, אך הוא נוצח בוועידת המפלגה על ידי תומך חוק היובש, ולימים סגן נשיא ארצות הברית, תומאס מרשל. באותה שנה נבחר רלסטון כנשיא מועצת החינוך של לבנון ושימש תפקיד עד 1911. היה זה ניצחונו הראשון בבחירות למשרה ציבורית.
מושל אינדיאנה
ב-1912 תמך טגרט שוב במועמדותו של רלסטון למשרת המושל, והפעם הוא נבחר כמועמד המפלגה. רלסטון קיבל את תמיכתם של מספר קבוצות במדינה, כולל תנועת הנשים למען חוק היובש ושל כנסיות רבות. בבחירות הכלליות הוא ניצח ברוב קולות, וב-13 בינואר 1913 הוא הושבע כמושל אינדיאנה, לאחר שהביס את המועמד הפרוגרסיבי אלברט בוורידג' ואת מועמד הרפובליקנים, המושל לשעבר וינפילד דרבין.
המהומות באינדיאנפוליס
אחד האירועים הראשונים בהם היה רלסטון מעורב כמושל הייתה שביתת עובדי מערכת החשמליות באינדיאנפוליס, שהחלה באוקטובר 1913. השביתה פרצה בשבוע שבו התקיימו הבחירות העירוניות והרפובליקנים האשימו את השובתים בניסיון למנוע מהם להצביע. איגוד העובדים דרש העברת חוק להגנה טובה יותר על זכויות העובדים ורצה שהמושל יכנס מושב מיוחד של האספה הכללית של אינדיאנה כדי להעביר את החוק. עד מהרה התפתחה השביתה למהומות שהתרחשו ברחבי העיר כאשר ההמון החל לתקוף שוטרים, מנהלי עסקים, ובנייני ממשל. מנהלי העסקים וראש העיר סמואל שנק דרשו מרלסטון לקרוא לצבא ולשים קץ לשביתה, אך האיגודים המקצועיים איימו באלימות אם הדבר יתרחש. ב-5 בנובמבר זימן לבסוף רלסטון את כל המשמר הלאומי של אינדיאנה ועל העיר הוטל ממשל צבאי. בצהרי 6 בנובמבר, התכנסו השובתים ואוהדיהם סביב לקפיטול המדינתי והחלו לדרוש שהצבא יעזוב את העיר. רלסטון יצא מהבניין ודיבר אל ההמון בהציעו נסיגה של הכוחות אם השובתים ישובו לעבודתם ויתנהל משא ומתן בדרכי שלום. הוא הציע ויתורים והבטחות ששכנעו את השובתים בכוונותיו הטובות, ולמעשה הסתיימה השביתה באותו יום. לאחר שחלפו כמה ימים, והיה ברור שהשביתה אכן הסתיימה, הוא שחרר את אנשי המשמר הלאומי.
כאשר התכנסה האספה הכללית, עלה בידו של רלסטון להעביר כמה חוקים שהובילו לתנאי עבודה משופרים לרבים מהעובדים במדינה. בין החוקים שהוא קידם ועברו היו חוקים לאיסור מכירת סמים, חוק שכר מינימום, אמצעי שימור למניעת כריתת יערות, תמריצים לעידוד הפיתוח של תעשיית המקנה, מתן חיסונים בחינם למספר מחלות נפוצות, וסיוע לעיוורים במציאת עבודה. עם זאת, משימתו האחרונה הייתה טיפול במשכנות העוני במדינה. הוא קידם בהצלחה מימון לאספקת מים נקיים, הקמת מגרשי משחקים לילדים, ושיפורים נוספים לטובת תנאי חייהם של העניים בערים. החוק האחרון עליו חתם רלסטון העניק סמכויות למשטרת המדינה לסגור בתי בושת.
סדר יום פרוגרסיבי
תומאס מרשל, קודמו של רלסטון בתפקיד, ניסה להעביר חוקה חדשה לאינדיאנה, אך תוכניותיו הוכרזו על ידי בית המשפט העליון של אינדיאנה כנוגדות את החוקה, והוא קבע שיש לכנס לצורך כך ועידת חוקה. רלסטון גם שאף ליצירת חוקה חדשה כדי להפעיל כמה רפורמות שעל פי החוקה הנוכחית היו נחשבות לבלתי חוקיות. כדי להגשים את מטרתו, הוא החל להאיץ בחברי האספה הכללית להחליט על כינוס ועידה חוקתית. הצעת החוק בעניין הוגשה לאספה הכללית ב-1913 כדי שאינדיאנה תוכל לאמץ חוקה חדשה. צעד זה הוגש למשאל עם מדינתי, כנדרש בחוקה הקודמת, לפני שהוועידה יכלה להתכנס. מחוץ לאינדיאנפוליס ולמספר ערים תעשייתיות אחרות, הייתה תמיכה מועטה ברפורמות לטובת עובדי התעשייה, רובה של אוכלוסיית המדינה עדיין נמנה עם המגזר החקלאי. ב-1914 כאשר התקיים משאל עם על כינוס הוועידה, הוא כשל לאחר שהתנגדו לו 338,947 מצביעים לעומת 235,140 תומכים בלבד.[2]
שני המיזמים של רלסטון שהיו בעלי ההשלכות ארוכות הטווח ביותר על אינדיאנה היו חוק השירות הציבורי וחוק החינוך המקצועי. רלסטון קידם גידול משמעותי בהוצאות על החינוך והחל ליצור מערכת של חינוך מקצועי בחינם לתלמידי מערכת החינוך של המדינה. התקנות שהוא הפעיל בתחום השירות הציבורי פתחו בתהליך להסדרת אספקת מים זורמים וחשמל בכל המדינה. מערכת הפארקים המדינתית והמחלקה למשאבי טבע של אינדיאנה הוקמו לצד הכרזתם של כמה פארקים מדינתיים. היזם קארל ג. פישר שכנע את רלסטון לסייע לו לקדם את הקמתו של מיזם גדול לכבישים מהירים. בדירבונו, סייע רלסטון להתחיל במיזם שאפתני לבנות כביש מהיר ראשי בין-מדינתי. הוא ארגן פגישה של שבעה מושלים ועלה בידו לשכנע אותם לתמוך בתוכנית לבנות כביש מהיר שיעבור דרך מדינותיהם ויקשר את ג'קסונוויל, פלורידה עם שיקגו, אילינוי, כאשר כל מדינה תממן את קטע הכביש שיעבור בתחומה. כחמישית מאורך הכביש היה אמור לעבור בתחומי אינדיאנה. עד לאותו זמן היה זה מיזם הכבישים המהירים הגדול ביותר בארצות הברית, וכתוצאה ממנו נסלל "כביש דיקסי" (Dixie Highway), כיום כביש 31. מיזמים חשובים נוספים בוצעו גם הם במהלך תקופת כהונתו של רלסטון כמושל, כולל תוכנית הפיצויים לעובדים הראשונה של אינדיאנה, הנהגת בחירות מקדימות במדינה, והנהגת מס ירושה.
רלסטון גם תרם תרומה ממשית למצבה הפיננסי של אינדיאנה. המדינה הייתה במצב של חוב מאז תחילת העבודות הציבוריות של ראשית שנות ה-30 של המאה ה-19, פעמיים הייתה על סף פשיטת רגל, ב-1847 וב-1863, ופעם אחת, ב-1841 נקלעה לפשיטת רגל חלקית. אף על פי שהמדינה לא הייתה בסיכון פיננסי מידי, היא עדיין הייתה מוטרדת מאוד מהחוב. רלסטון התעקש לשלם את החוב המדינתי ויצר קרן חרום, וקידם תיקון בחוקה שיימנע מהמדינה ללוות כספים בעתיד. באמצעות שילוב של קיצוצים בתקציב והרחבת המיסוי, ובתמיכת האספה הכללית, עלה בידה של הממשלה לפרוע את כל החוב וליצור עודף תקציבי של 3.76 מיליון דולר עד לתום כהונתו של רלסטון כמושל.
מלחמת העולם הראשונה
עם הצטרפותה של ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה, קרא הנשיא וודרו וילסון לרלסטון לסייע לארגן את חלקה של אינדיאנה במאמץ המלחמתי. מספר רב של רגימנטים, שכוח האדם שלהם הסתכם ב-130,000 איש, התגייסו באינדיאנה ונשלחו אל מעבר לים במסגרת מה שהיה חיל המשלוח הגדול ביותר של המדינה מאז מלחמת האזרחים האמריקאית. כשרוב אנשי המשמר הלאומי היו מחוץ למדינה, חידש רלסטון את פעילותו של הלגיון של אינדיאנה, שזמן מה קודם לכן שונה שמו ללגיון החירות, ארגון שלא היה פעיל מאז מלחמת האזרחים. ב-1916 החלו מתיחויות להתגבר בין ארצות הברית לבין מקסיקו והייתה אפשרות סבירה של מלחמה. רוב כוחות הצבא של ארצות הברית היו אז באירופה, ווילסון ביקש מרלסטון לגייס בריגדה מלאה של תושבי אינדיאנה שתגן על גבול ארצות הברית–מקסיקו. הייתה זו היחידה הצבאית הגדולה ביותר שאינדיאנה שלחה למשימה, שכן הממשלה הפדרלית גייסה בדרך כלל רק רגימנטים מדינתיים. כמה אלפי אנשים התגייסו עד מהרה ונשלחו אל הגבול.
היסטוריונים מציינים שתקופת כהונתו של רלסטון כמושל הייתה אחת התקופות שהייתה מאוד עתירת אירועים בהיסטוריה של אינדיאנה, חוץ מתקופת כהונתו של אוליבר מורטון, שכיהן בתקופת מלחמת האזרחים. בחוקת אינדיאנה הייתה אז הגבלת כהונה שמנעה ממנו להיבחר לתקופת כהונה שנייה, וב-8 בינואר 1917 הוא סיים את כהונתו לאחר שנשא נאום פרידה והאיץ באספה הכללית להעביר צעדי חקיקה פרוגרסיביים נוספים שלא הייתה אפשרות להעבירם בעת כהונתו.
סנאטור
החל מ-1922 ניהל רלסטון מסע בחירות לבחירתו לסנאט של ארצות הברית. בשל יחסיו הידידותיים עם הסניף של הקו קלוקס קלאן באינדיאנה, עלה בידו לקבל את תמיכתם. הוא נשא נאום בו הוא גינה את ההתערבות הדתית בענייני המדינה. מטרתו המרכזית של הקלאן באותה תקופה הייתה לסלק את כל ההשפעה הקתולית מהממשלה ומבתי הספר הציבוריים, ולסגור בתי ספר קתולים פרטיים. נאומו הקנה לו פופולריות רבה בקרב אנשי הארגון, שאמרו שהוא "לא חשש לגעור בחסידי האפיפיור".[3] הקלאן היה אחד מהקבוצות המשפיעות ביותר באינדיאנה באותה תקופה, ואנשיו הדפיסו והפיצו את נאומו של רלסטון. תמיכת הארגון בו הייתה אחד הניסיונות התקיפים ביותר לבחירת מועמד למשרה ציבורית באינדיאנה, שכן הם חששו מהמועמד הרפובליקני, שגינה אותם בפומבי. הקו קלוקס קלאן התפרק ב-1926, בשנה שלאחר מותו של רלסטון, לאחר שערורייה, שחשפה שלרוב של הפוליטיקאים באינדיאנה, כולל רלסטון עצמו, היו קשרים עם הארגון.[4]
רלסטון ניצח בבחירות הכלליות לסנאט לאחר שהביס בנובמבר 1922 את אלברט בוורידג'. העיתון ניו יורק טיימס פרסם כתבה ארוכה על רעייתו, התייחס אליה כ"לולנית", זאת בשל סירובה לעבור לוושינגטון ולהשאיר את התרנגולות בחוותה ללא השגחה.[5] רלסטון אייש את מושבו בסנאט ב-4 במרץ 1923. בסנאט הוא קידם את קבלתה של תוכנית מלון, שהייתה למעשה תוכנית לחלוקת העושר מחדש.
ב-1924 היה רלסטון אחד המועמדים המובילים הראשונים להיבחר כמועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית, אך מסיבות שלא היו ידועות אז, הוא פרש מהמרוץ זמן קצר לפני תחילת הוועידה הארצית של המפלגה. מאוחר יותר הוא חשף שבשל בריאותו הרופפת הוא לא האמין שהוא מתאים להיות נשיא.
סמואל רלסטון נפטר ב-14 באוקטובר 1925 בביתו שליד אינדיאנפוליס, לאחר שמצבו הבריאותי המשיך להחמיר. הוא נטמן בבית הקברות אוק היל שבעיר לבנון.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
- סמואל רלסטון באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- סמואל רלסטון באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- סמואל רלסטון באתר The Political Graveyard (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ "National Register of Historic Places Inventory Nomination Form: Moffett-Ralston House"
- ^ Kettleborough, Charles & Bremer, John A (1916). Constitution Making in Indiana: A Source Book of Constitutional Documents, with Historical Introduction and Critical Notes. Indiana Historical Commission, p. 214.
- ^ Charmers, David Mark (1984). Hooded Americanism: the history of the Ku Klux Klan. Duke University Press, p. 167.
- ^ "Indiana History Chapter Seven". Northern Indiana Center for History. Archived from the original on April 11, 2008.
- ^ "New Senator's Wife Chicken Farmer". The New York Times. December 17, 1922.
מושלי אינדיאנה 
| ||
|---|---|---|
|
35782893סמואל רלסטון