סמואל ביגר

סמואל ביגר
Samuel Bigger

סמואל ביגר
לידה	פרנקלין, אוהיו, ארצות הברית
פטירה	פורט ויין, אינדיאנה, ארצות הברית
מדינה
מקום קבורה	בית הקברות מקולוק פארק, פורט ויין, אינדיאנה, ארצות הברית
מושל אינדיאנה ה־7 9 בדצמבר 1840 – 6 בדצמבר 1843 (3 שנים) סגן מושל אינדיאנה סמואל הול → דייוויד וולאס ג'יימס וייטקומב ←
חבר בית הנבחרים של אינדיאנה 5 בדצמבר 1833 – 4 בדצמבר 1835 (שנתיים)

סמואל ביגר (באנגלית: Samuel Bigger;‏ ) היה פוליטיקאי ומשפטן אמריקאי מאינדיאנה, איש המפלגה הוויגית, שכיהן כמושל אינדיאנה השביעי בשנים 1840–1843. ביגר זכה במועמדות מפלגתו לתפקיד המושל בשל אי מעורבותו במיזם העבודות הציבוריות המדינתי הכושל. בתקופת הכהונה של קודמו בתפקיד נכנסה המדינה למשבר פיננסי חמור ובמהלך שנתו הראשונה כמושל נעשתה המדינה חדלת פירעון. הוא פיקח על המשא והמתן של אינדיאנה לכניסה לפשיטת רגל, אך זו הצליחה להחזיר את יכולת הפירעון לזמן קצר בלבד. כאשר הוא ניסה להתמודד בבחירות לתקופת כהונה שנייה, נעשתה כבר מפלגתו למטרה להאשמות הציבור על המשבר, ולא עלה בידו להיבחר.

ראשית חייו

סמואל ביגר נולד בפרנקלין, אוהיו כבנו של ג'ון ביגר, ותיק מלחמת העצמאות של ארצות הברית ויושב ראש בית הנבחרים של אוהיו. בזכות אביו יצא לביגר לפגוש רבים מהאישים המובילים באזור הספר. הוא למד בבית ספר ששכן בבקתה באוהיו. כנער, הוא נהנה מקריאת ספרים. בגיל 18 הוא לקה במחלה קשה שבגללה הוא כמעט ונפטר. בשל מחלתו בריאותו הייתה רופפת באופן תמידי ואביו החליט שהוא לא כשיר לעבודה פיזית בחווה ושלח אותו לבית ספר שבו הוא יכול היה לרכוש מקצוע. ביגר היה סטודנט באוניברסיטת אוהיו בשנות ה-20 של המאה ה-19, שם הוא למד משפטים.

ב-1829 עבר ביגר לעירייה ליברטי שבאינדיאנה, לאחר שהשלים את לימודיו והוסמך כעורך דין. בליברטי הוא נשא לאישה את אלן ויליאמסון. לזוג לא נולדו ילדים. הוא התגורר זמן קצר בליברטי ולאחר מכן עבר לראשוויל, שם הוא החל את הקריירה הציבורית שלו. במשרד עורכי הדין שלו הוא היה שותף לזמן מה עם אוליבר ה. סמית', לימים סנאטור, ובהמשך עם ג'יימס וייטקומב ועם ג'וזף רייט

מחוקק ושופט

ב-1833 נבחר ביגר לבית הנבחרים של אינדיאנה. הוא כיהן בו שלוש תקופות כהונה עד 1835. הוא לא היה נואם בולט, אך נודע בשל אופן דיבורו הפשוט והישיר. בבחירות לתפקיד יושב ראש הבית של 1835 הוא נוצח על ידי ג'יימס גרגורי. באותה שנה הוא מונה כשופט בבית המשפט של אינדיאנה, שם הוא כיהן על כס השיפוט עד לבחירתו כמושל.

במהלך תקופת כהונתו כשופט, העבירה אינדיאנה את חוק העבודות הציבוריות של מאמות' לכריית תעלות, סלילת כבישים והנחת מסילות ברזל בכל רחבי המדינה. אף על פי שהחוק התקבל בתחילה בברכה, התחוללה הפאניקה של 1837 וכלכלת המדינה נפגעה קשות על רקע חוב של ממשלת המדינה בסכום של 10 מיליון דולר. המצב יצא מכלל שליטה כאש המושל דייוויד וולאס ניסה לעכב את קריסת המערכת הפיננסית המדינתית והמשיך לעבוד על מיזמי הבנייה, מצב שהוביל לגדילת החוב ל-12 מיליון דולר. יחד עם חובות נוספים, הגיע חובה של ממשלת אינדיאנה ליותר מ-15 מיליון דולר. עם התקרב מועד הבחירות, החליטה המפלגה הוויגית להפנות עורף למושל וולאס ולבחור במועמד מטעמה שלא היה לו שום קשר למשבר.

מושל אינדיאנה

בחירתו

ב-1840 נבחר ביגר כמועמד המפלגה הוויגית למשרת מושל אינדיאנה. מולו התמודד בבחירות הכלליות המועמד הדמוקרטי, חבר בית הנבחרים של ארצות הברית טילמן האוורד. מצבה הפיננסי של אינדיאנה וכישלון העבודות הציבוריות היו הסוגיות המרכזיות במסע הבחירות. ביגר טען שהוא תמיד התנגד למיזמים והבטיח לנסות ולהוציא את המדינה ממצבה הנואש. האוורד היה חבר האספה הכללית של המדינה והצביע בעד המיזמים, ולפיכך סומן כתומך בצעדים שהובילו למשבר. על אף מצבה של המדינה, הבחירות עמדו בצל מסע הבחירות של מושל טריטוריית אינדיאנה לשעבר, ויליאם הנרי הריסון לנשיאות ארצות הברית. שנים חלפו מאז המדינה התכחשה למעשיו כמושל, והוא הפך לדמות היסטורית אהודה בה. התמיכה שהוא העניק למועמדים הוויגים הספיקה להחזיר את המפלגה לתקופת הכהונה האחרונה בה היא שלטה באינדיאנה. הוויגים השיגו רוב באספה הכללית וביגר זכה ב-62,932 קולות מול 54,274 הקולות שקיבל האוורד.

משבר העבודות הציבוריות

בעת כניסתו של ביגר לתפקיד הסתכמה ההוצאה השנתית של ממשלת אינדיאנה על הריבית על חובותיה בלבד ביותר מ-500,000 דולר, בעוד שהכנסות המדינה היו כ-250,000 דולר. חוב המדינה הגיע לשיאו בשנת כהונתו הראשונה של ביגר וביולי כבר לא בוצע תשלום חובות כלל, מצב שהוביל לגידול החוב עוד יותר. בתחילה המליץ ביגר לבצע רפורמה במערכת מס הרכוש שהיה החלק העיקרי בהכנסות המדינה. הוקמו מועצות מחוזיות כדי לבצע שיערוך מאוזן של ערכי הנכסים כדי לקבוע את שיעורי המס. כתוצאה מכך חל גידול משמעותי בגביית המיסים עד ל-300 אחוזים באזורים מסוימים. המחאה הציבורית הייתה נרחבת, וכך סירבו אנשים רבים לשלם את מיסיהם, כך שהמערכת בוטלה בשנה שלאחר מכן.

תקוותה המרכזית של הממשלה הייתה להשלים את המיזמים, שלפי אמונתה היו אמורים להניב הכנסה שתכסה את הוצאותיהם. המיזמים קיבלו עדיפות והוחלט שהמיזם רב הערך ביותר, תעלת וובאש ואירי, יקבל את כל הכספים הזמינים. נשלח נציג ללונדון כדי לנהל משא ומתן עם בעלי החוב של המדינה. תעלת וייטווטר, שני מיזמי תעלות קטנים נוספים ומסילת הברזל מדיסון ואינדיאנפוליס, הועברו לידי בעלי החוב בתמורה להפחתה של 50 אחוזים בגודל החוב. בכך נותר חובה של אינדיאנה בסכום של כ-9 מיליון דולר. על אף ההתקדמות שהושגה, היה החוב גבוה יותר בהשוואה למה שהייתה המדינה מסוגלת לשלם, אך כך השיגה אינדיאנה יותר זמן כדי לנסות ולטפל בבעיה.

בפיקוחו של ביגר הוקמה ועדה לחקירת תוכנית העבודות הציבוריות. הוועדה קבעה שלכאורה בוצעו מעשי שחיתות על ידי רבים מהקבלנים שעבדו במיזמים, טענה שהמדינה הוטעתה בסוגיות רבות, ושהיא הייתה קורבן לניצול לרעה ולהונאה. בסיכומו של דבר, המדינה העריכה בחוסר את עלויות המיזמים, את הזמן שנדרש להשלמתם, ואת יכולותיה לשלם את החוב. כדי להחמיר עוד את הדברים, לא בוצע שום סקר לפני ביצוע מיזמי התעלות, שבסופו של דבר התבררו כבלתי אפשריים לביצוע.

רפורמות משפטיות

ב-1841, לבקשת בית המחוקקים של אינדיאנה, שכתב ביגר מחדש את ספר החוקים של המדינה בסיועו של גזבר המדינה ג'ורג' ה. דאן. ביגר היה כשיר מאוד לביצוע משימה זו בשל הרקע המשפטי שלו. ספר החוקים החדש שכתב אושר ב-1842 כמעט באופן מידי.

ב-1843 פנו מנהיגי התנועה המתודיסטית לביגר בבקשה למנות מאנשיהם למועצת אוניברסיטת אינדיאנה, שנשלטה אז על ידי פרסביטריאנים. ביגר, שבעצמו היה פרסביטריאני, סירב לבקשתם. במהלך דיון שהתקיים בנושא בבית המחוקקים, אמר ביגר שלא היה "אף מתודיסט באמריקה בעל השכלה מספקת כדי לשמש כפרופסור". הא גם אמר שהכנסייה המתודיסטית לא הוציאה מקרבה מטיפים משכילים. ציטוט דבריו אלו של ביגר הודפס בעיתוני אינדיאנה וביגר היה לנושא בדרשות זועמות בכנסיות המתודיסטיות ברחבי המדינה. באותה תקופה מספר המתודיסטים באינדיאנה היה גדול פי ארבעה ממספר הפרסביטריאנים, ועקב כך נפגעה הפופולריות של ביגר. במסע הבחירות שלו לכהונה שנייה, ניצב מולו המועמד המתודיסטי ואיש המפלגה הדמוקרטית ג'יימס וייטקומב, שקיבל את תמיכתם הנלהבת של הכנסייה שלו בהנהגתו של הבישוף איימס. איימס צוטט באומרו, "אמונתה של הכנסייה המתודיסטית הובילה לתבוסתו של המושל ביגר, ולי יש יד בכך". בשל כך ובשל ההאשמה הציבורית שהוטחה בוויגים על מצבה הפיננסי של אינדיאנה, הובס ביגר על ידי וויטקומב.

שנותיו האחרונות

קברו של סמואל ביגר

לאחר תום כהונתו כמושל עבר ביגר לפורט ויין, שם הוא פתח בשותפות עם ג'וזף ק. אדג'רטון משרד עורכי דין חדש. המפלגה הוויגית ניסתה להציג שוב את מועמדותו למשרת המושל ב-1846, אך הוא דחה את ההצעה ללא מתן הסבר.

סמואל ביגר נפטר לאחר מחלה פתאומית בביתו שבפורט ויין ב-9 בספטמבר 1846, בגיל 44. הוא נטמן בבית הקברות מקולוק פארק שבעיר.

על שמו של ביגר נקרא גשר החוצה את נהר סנט מרי במרכז פורט ויין והמהווה חלק מרחוב לאפייט ומהכביש הארצי 27.

לקריאה נוספת

• Gugin, Linda C.; St. Clair, James E, eds. (2006). The Governors of Indiana. Indianapolis, Indiana: Indiana Historical Society Press, pp. 88-93.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סמואל ביגר בוויקישיתוף

• סמואל ביגר באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
• סמואל ביגר באתר The Political Graveyard (באנגלית)
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35005502סמואל ביגר