מלחמות האזרחים ברפובליקה הרומית
מלחמות האזרחים היו אחד המאפיינים הבולטים ברפובליקה הרומית המאוחרת (133 לפנה"ס - 44 לפנה"ס או 27 לפנה"ס). הסיבה למעשי האיבה הייתה הקיטוב הפוליטי בין שתי הסיעות העיקריות ברומא העתיקה הפופולרים והאופטימאטים.
רקע
הרפובליקה הרומית המאוחרת
בתקופת מלחמת האזרחים הייתה הרפובליקה הרומית האימפריה השלטת באגן הים התיכון. בתחילת המאה ה-3 לפנה"ס השלימה רומי את כיבושו של חצי האי האפניני; בהמשך המאה ה-3 הכניעה את קרתגו בשתי מלחמות קשות וממושכות ובשנת 146 לפנה"ס החריבה אותה כליל; במאה ה-2 והראשונה לפנה"ס כבשה את יוון וכמעט את כל הממלכות ההלניסטיות באסיה הקטנה ובמזרח התיכון. רומא כבשה גם חלקים נרחבים של חצי האי האיברי, חלקים מאפריקה הצפונית ואזורים נוספים.
כיבוש שטחים היה אחד הכוחות המניעים המרכזיים בפוליטיקה הרומית, והיה חיוני לכלכלה של האימפריה, שנשענה במידה רבה על עבודת עבדים. כיבוש שטחים חדשים וסיפוחם לתחומי האימפריה הביא הון רב לקופת האימפריה, שפע של עבדים ויוקרה פוליטית למצביאים הרומיים, שעמדו בראש מסעות הכיבוש. מצביאים מנצחים זכו לכבוד רב, שהיה חיוני לצבירת הון פוליטי ברומא. מצביאים שנחלו ניצחונות גדולים על האויב, או הביאו לסיפוח שטחים חדשים לתחומי האימפריה הרומית, היו זכאים לערוך טריומף - מצעד ניצחון רב רושם.[1]
הרפובליקה הייתה מחולקת לפרובינקיות ולאיטליה גופה. בגלל קשרי פטרון-קליינט ברומא העתיקה לכל אחד מהאריסטוקרטים הבכירים היו מוקדי כוח שמהם יכול היה לשאוב תמיכה ואף כוח אדם לצבאו. כך בסיס כוחו העיקרי של פומפיוס היה במזרח. הקשרים הטובים בין המחוזות המזרחיים ופומפיוס נוצרו בשנות ה-60 עת נלחם בפיראטים, במיתרידטס וערך מסע מלחמה גדול שהגיע מאסיה הקטנה עד שערי ירושלים. יתרה מכך, חלק ניכר מהווטרנים של פומפיוס קיבלו חלקות אדמה באזור זה והוא יכול היה להסתמך עליהם בעת הרחבת שורות צבאו.
רקע פוליטי
למרות הרפורמות של סולה, הרוחות המשיכו לסעור ברומא, והחיים הפוליטיים הפכו אלימים יותר ויותר (דוגמה מפורסמת לכך היא קשר קטילינה). על רקע האלימות הגוברת והמחלוקות הסיעתיות בתוך המעמד השליט (ה-nobilitas) חברו שלושה פוליטיקאים רומאים בשנת 60 לפנה"ס ליצירת ברית הידועה בשם הטריאומווירט הראשון. היו אלה גנאיוס פומפיוס מגנוס - המצביא המפורסם ביותר ברומא בעת כינון הטריאומווירט, מרקוס ליקיניוס קראסוס - האיש העשיר ביותר ברומא ומי שדאג לממן את מסעי הבחירות של יוליוס קיסר, ויוליוס קיסר עצמו. לחיזוק הברית השיא קיסר את בתו יוליה לפומפיוס - ברית נישואין שנהגתה לצרכים פוליטיים אך הולידה אהבה גדולה בין בני-הזוג.[2] הטריאומווירט היה חסר כוח פוליטי רשמי, ונאלץ לפעול מאחורי הקלעים להשגת קולות בבחירות תומכיהם למשרות פוליטיות.
הברית הפוליטית עם הכוחות החשובים ברפובליקה הרומית הייתה בעלת חשיבות עליונה לקיסר. בשלב הראשון הבטיחה לו הברית את הקונסולאט של שנת 59 לפנה"ס, ובשלב השני את הפיקוד הצבאי הבכיר לו התאווה. בהמשך הבטיחה הברית את עורפו הפוליטי ברומא בזמן שנלחם בגאליה. אלמלא הברית יכול היה הסנאט להפסיק את מסע הכיבושים כרצונו. הברית הייתה בעלת עוצמה פוליטית רבה (כדבריו של סווטוניוס: דבר לא נעשה ברפובליקה בלי הסכמתם[3]). עם זאת, שלושת הטריומווירים לא שלטו באופן מוחלט בפוליטיקה הרומית, והיה עליהם להמשיך ולטפח יחסים טובים גם עם פוליטיקאים זוטרים יותר.
למרות כוחו של הטריאומווירט היו לקיסר אויבים פוליטיים בעלי עוצמה רבה. טריבון הפלבס פובליוס קלודיוס פולכר, בן החסות של קראסוס, ניסה לחזק את מעמדו על ידי התקפות על פומפיוס וכך היה עשוי להחליש את הברית ביניהם.[4] קאטו הצעיר, נציגה הבולט של הסיעה השמרנית, התקיף את קיסר עוד בזמן היותו קונסול ברומא והחריף את התקפותיו כשקיסר היה עסוק במלחמה בגאליה.
אויביו הפוליטיים של קיסר ניסו לערער את הברית האסטרטגית בין קיסר לשני שותפיו ולפגוע במינוי שניתן לו, הודות לו יכול היה להמשיך במסע הכיבושים הנרחב. הסכנה הגדולה ביותר ארבה לקיסר בשנת 56 לפנה"ס, כאשר שני הקונסולים של אותה שנה - גנאיוס קורנליוס לנטולוס מרקלינוס ולוקיוס מארקיוס פיליפוס - ניסו למנות אדם אחר למושל גאליה טרנסאלפינה.[5] כדי להתמודד עם האיום נפגשו הטריאומווירים בלוקה בשנת 56 לפנה"ס והחליטו שקראסוס ופומפיוס ירוצו למשרת הקונסול. בחירתם הסירה את האיום שנשקף לקיסר. כמו כן הסכים הסנאט לשלם את שכרם של הלגיונות שגויסו ללא אישור מוקדם ממנו.
כדי לשמור על האינטרסים שלו, דאג יוליוס קיסר לרצות את שתי הקבוצות. מצד אחד דאגו בעלי בריתו, חבריו לטריאומווירט, שלא יקום כוח פוליטי בעל השפעה שיש בו כדי לאיים עליו. הוא דאג לשלוח מקורבים נאמנים שיעשו נפשות עבורו בקרב הפוליטיקאים ואף ניסה לחזק את בריתו עם הטריאומווירים האחרים. כך למשל שחרר את פובליוס, בנו של קראסוס, עם כוח פרשים גדול למען מסעו למזרח נגד האימפריה הפרתית. כדי לפייס את המוני העם הפיץ קיסר בתדירות גבוהה בשורות אודות ניצחונותיו על ה"ברברים", שפורסמו בספרו "מלחמת גאליה". בספרו זה דאג לשבח את מעשיהם של הלוחמים הרומים שהגיעו מתוך דלת העם ובייחוד את הקנטוריונים, שגם הם לא נמנו עם העלית הרומית.
הסיעות הפוליטיות ברומא
הבחירות ברפובליקה הרומית היו אישיות ולא היו מפלגות במובן המודרני של המילה. היות שהבחירות היו אישיות הייתה משמעות רבה ליוקרה האישית של כל פוליטיקאי או במקרה של פוליטיקאי צעיר ליוקרה של משפחתו. למסעי הבחירות התלוו הוצאות כספיות עצומות בעיקר על ארגון משחקים גלדיאטורים, משתאות להמונים, מכירת מזון במחירים אפסיים או אפילו חלוקתו בחינם, הקמת מבני ציבור וכדומה. ממון כה רב היה מצוי רק בקרב האליטה המצומצמת ביותר. כתוצאה מכך נותר השלטון בידיה של שכבה אליטיסטית זו בלי שלאנשים חדשים היה סיכוי של ממש להיבחר למשרות חשובות.[6]
בתקופת הרפובליקה המאוחרת (133 לפנה"ס - 44 לפנה"ס או 27 לפנה"ס) המאבק הפוליטי, שהיה קיים גם בתקופות מוקדמות יותר, החריף מאוד. ההתפשטות המהירה של הרפובליקה הובילה להתעשרות בקרב שכבת העלית, שהייתה יכולה כעת להעפיל בעזרת ממונה על כל קבוצה חברתית אחרת. כל מועמד חדש שלא היו בידיו המשאבים הנחוצים לניהול מסע בחירות מוצלח היה נאלץ ללוות את הכסף מאנשים פרטיים. אם מסע הבחירות היה נכשל, התוצאה הייתה הרת גורל לא רק לקריירה הפוליטית של אותו אדם, אלא פעמים רבות השפיעה לרעה על יתרת חייו.[7]
תקופה זו התאפיינה במאבק פוליטי מר בין שתי סיעות יריבות: האופטימאטים והפופולרים. חברי שתי הסיעות היו אריסטוקרים, אך סיעת האופטימאטים התאפיינה בשמרנות ובתמיכה במסורת, דרשה הענקת כח רב לסנאט. אופטימאטים שאפו לשמר את המצב הקיים, שתחתיו הם שגשגו. פופולרים רבים היו בני האצולה החדשה שטרם הכתה שורשים עמוקים בגוף הרפובליקה הרומית. פופולרים ביקשו להעניק משקל רב יותר להחלטות המוסדות העממיים בלי להזדקק לאישור של הסנאט שייצג את מוקד הכוח המסורתי.[8]
אין מדובר במפלגות מגובשות בעלות מוסדות שמנהלות רישום לחבריהן,[9] אלא בהתארגנות של יחידים בעלי דעות דומות.[10] גם החלוקה לפופולרים ולאופטימאטים לא הייתה חדה. הקצוות היו מוגדרים היטב, אך ב"מרכז המפה הפוליטית" היה שיתוף פעולה ואף תמיכה שעברה מצד לצד. גם השיוך של האריסטוקרטים הוותיקים לאופטימאטים ושל האצולה החדשה לפופולרים איננו מדויק באופן מוחלט. יוליוס קיסר למשל היה שייך למשפחת היוליים שהייתה אחת הוותיקות ברומא והיה חלק מהפופולרים ואילו קיקרו שהיה "אדם חדש" היה ביחסים טובים עם האופטימאטים. עם זאת, החלוקה הזאת תקפה לרוב המקרים.
המחלוקת הפוליטית לא הצטמצמה לדיונים לוהטים בסנאט, אלא גלשה פעמים רבות לאלימות פיזית. אריסטוקרטים רומאים רבים נרצחו על ידי חברי הסיעה היריבה ומדי פעם גלשה האלימות למלחמות אזרחים עקובות מדם. השיא הראשון הגיע בשנות ה-80 של המאה הראשונה לפנה"ס, כ-35 שנים לפני מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר. בתקופה זו עלה לוקיוס קורנליוס סולה, מראשי הסיעה האופטימאטית על רומא עם צבאותיו ופתח בשתי מלחמות אזרחים. הראשונה בין 88 ל-87 לפנה"ס והשנייה בין 83 ל-82 לפנה"ס.
ניצחונו של סולה הבטיח את השליטה האופטימאטית לכמה עשרות שנים, אך הכוחות הפוליטיים שהביאו למלחמת האזרחים בתקופתו לא נעלמו. הרעיונות שהעלו הפופולרים היו מושכים בעיני דלת העם ופוליטיקאים רבים שבישו לנצל אהדה זו אמצו רעיונות אלה למען קידום האינטרסים האישיים שלהם, גם אם לא באמת רצו להייטיב עם דלת העם.
יוליוס קיסר, שדודו, גאיוס מאריוס, היה מראשי הסיעה הפופולרית שהפסידה במלחמת האזרחים לסולה, היה אחד הפוליטיקאים החשובים שאימץ לעצמו את הרעיונות של הפופולרים. האהדה כלפיו בקרב דלת העם לקראת פרוץ מלחמת האזרחים הייתה רבה, הן בשל משנתו הפוליטית, כפי שהיא הוצגה בפניהם ובעיקר בזכות ניצחונותיו הרבים בגאליה שנחגגו כמה וכמה פעמים ברומא בפסטיבלים ובתהלוכות. כעת, לאחר כיבוש גאליה, ביקש קיסר לרכב על גל התמיכה העממית ולזכות במנעמי השלטון ובעיקר להאדיר את שמו, כמקובל ברומא. האופטימאטים הקיצונים, שהתנגדו לו עוד לפני שיצא לגאליה, עשו הכל כדי לפגוע בו ובמעמדו ולא לאפשר לו לפתח את הקריירה הפוליטית שלו.
הסיבות לפרוץ מלחמות אזרחים
הרפורמות של גאיוס מאריוס יצרו תלות חזקה בין המצביא לפקודיו. היה מקובל שהמצביא דאג לחייליו בתום תקופת השירות שנקבעה בחוק. הדאגה באה לידי ביטוי בעיקר במתן קרקעות חקלאיות לחיילים המשוחררים. החיילים המשוחררים בתמורה תמכו בשאיפות הפוליטיות של מצביאם. כתוצאה מכך, צבאות גדולים היו נאמנים בראש ובראשונה למצביאם ולא למדינה. אם המצביא בחר להתעמת עם המדינה, הצבא תמך בו ונתן תוקף מעשי לדרישותיו.
לקריאה נוספת
- P.A. Brunt, The fall of the Roman Republic, Oxford university press, 1988
- Adrian Goldsworthy, Caeser's Civil War 49 - 44 BC. Osprey, 2002
- John T. Ramsey, "The Poconsular years: Politics at a Distanse", In Miriam Griffin (ed.), A Companion to Julius Caesar, Blackwell Publishing, 2009.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ במסגרת הטריומף היה המנהיג המנצח צועד למרכז העיר רומא עם צבאו, בזמן שחייליו שרים שירים היתוליים עליו, ומציג לראווה את שלל המלחמה ואת העבדים שנשבו במהלך הניצחון. בתום החגיגה, הקריב המנהיג קורבן לאל יופיטר ונערכה סעודה חגיגית לצבא המנצח, לסנאט ולתושבי העיר.
- ^ פלוטארכוס, חייו של פומפיוס, 48.5 קישור לגרסה דיגיטלית (באנגלית)
- ^ סווטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, קיסר, 19.2 קישור לגרסה דיגיטלית
- ^ John T. Ramsey, p. 38
- ^ John T. Ramsey, pp. 40-41
- ^ Adrian Goldsworthy (2002), p. v
- ^ Adrian Goldsworthy (2002), p. vi
- ^ P. A. Brunt (1988) p. 32
- ^ P. A. Brunt (1988) p. 35
- ^ P. A. Brunt (1988) p. 38
