אחרי מות, קדושים אמור
אחרי מות, קדושים אמור הוא פתגם עממי המשקף נורמה שלפיה לאחר מותו של אדם אין לדבר בגנותו, ויש לעסוק רק במעלותיו. הביטוי נוצר מסמיכותן של שלוש פרשות רצופות בספר ויקרא: אחרי מות, קדושים, אמור. אפשר לפרש אמירה זו כנשענת על אותו טעם של מורא מפני המוות ומפני רוחות המתים[1].
אפשרות אחרת לקריאת הפתגם היא בדרך אירונית: אחרי המוות, פתאום גם האדם הפשוט ביותר הופך לקדוש וצדיק ואין מדברים בו סרה.
מנדלי מוכר ספרים כתב על מנהג זה:
היהודי אצל קהל עדתו עפר ואפר הוא בחייו, ובמיתתו ישתבח ויתפאר במצבה יפה – וכל המתים תמימים וישרים, נדיבים וחכמים; אזובי-קיר נעשים ארזים, ודג-הרקק – לויתן בבית-הקברות.
— מנדלי מוכר ספרים, בימים ההם, פתיחתא, פרק ה
פתגם ברוח זו בלטינית: ”De mortuis nil nisi bene” ("על המתים אל תשמיע אלא שבחים") ,או, ”De mortuis aut bene aut nihil” ("על אודות מתים – או בחסד או לא כלום"). לפתגם הלטיני קדם פתגם יווני דומה, המופיע בספרו של דיוגנס לארטיוס, "חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים".
היהדות רואה מצווה בהספד המת, ואמירת שבחים לאחר מותו, אך כתוב בהלכה[2] ובספרי הקבלה שאין לשבח את המת יותר מדי, משום שהנשמה מתייסרת בשמיים, בשומעה שבחים שלא מגיעים לה.
מצווה גדולה להספיד על המת כראוי, ומצותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב כדי להרבות בכיה ולהזכיר שבחו. ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי אלא מזכירין מדות טובות שבו ומוסיפין בהם קצת, רק שלא יפליג. ואם לא היו בו מדות טובות כלל, לא יזכיר עליו. וחכם וחסיד מזכירין להם חכמתם וחסידותם. וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל, או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו - גורם רעה לעצמו ולמת
— שולחן ערוך, יורה דעה שדמ, א'
לקריאה נוספת
- גדליה אלקושי, אוצר פתגמים וניבים לאטיניים, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשנ"ט, עמ' 137.
קישורים חיצוניים
- עוזי בנזימן, אחרי מות, באתר העין השביעית, נובמבר 2001
- עליזה בלוך, "אחרי מות קדושים אמור? (יוטיוב)
הערות שוליים
- ^ האקדמיה ללשון העברית, לשוננו לעם, כרכים 34–35, עמוד 207, המזכרות המדעית של האכדמיה ללשון העברית., 1982
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, שדמ, א.
.png){kind=small}
