מואב (יוטה)
 | |
| הרחוב הראשי של מואב (כביש 191) | |
| מדינה |
 ארצות הברית |
|---|---|
| מדינה |
 יוטה |
| מחוז | גרנד |
| ראש העיר | דיוויד סקריסון (נכון ל-2014) |
| תאריך ייסוד | 1878 |
| שטח | 9.4 קמ"ר |
| גובה | 1,227 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 5,130[1] (2013) |
| ‑ צפיפות | 545 נפש לקמ"ר (2013) |
| קואורדינטות | 38°34′21″N 109°32′59″W / 38.5725°N 109.549722°W |
| אזור זמן | UTC -7 |
| http://www.moabcity.state.ut.us | |
מוֹאבּ (באנגלית: Moab) היא עיירה הסמוכה לנהר הקולורדו במחוז גרנד במזרח מדינת יוטה שבארצות הברית. נכון למפקד האוכלוסין של 2010 התגוררו בעיירה 5,046 תושבים. מואב היא בירת מחוז גרנד והיישוב הגדול ביותר בו. בעיירה מבקרים תיירים רבים מדי שנה, רובם בדרכם לפארקים הלאומיים הסמוכים: ארצ'ס וקניונלנדס. העיירה היא גם בסיס פופולרי לרוכבים על אופני הרים שלהם מוצעים שפע של מסלולי רכיבה, שבהם הידוע ביותר מכונה "מסלול סליקרוק" (Slickrock Trail – מסלול הסלע החלקלק), ולחובבי נהיגת שטח המגיעים לעיירה בתקופת חג הפסחא לאירוע בן תשעה ימים המכונה "ספארי הג'יפים של מואב" (Moab Jeep Safari).
מקור השם
.jpg)
ההשערה המקובלת היא שהעיירה קרויה על שם ארץ מואב המוזכרת בתנ"ך, ששכנה מזרחית לנהר הירדן. את שמה קבע ויליאם פירס (William Pierce), מנהל הדואר הראשון במקום, בשל אמונתו שמואב ההיסטורית וחלק זה של מדינת יוטה, שתיהן הן "הארץ המרוחקת".[2] עם זאת, היסטוריונים אחרים טוענים כי לשם המקום שורשים בשפת הפאיוט, וקושרים את השם הנוכחי למילה "מואפה" שפירושה "יתוש".[3] חלק מהתושבים הקדומים של האזור ניסו לשנות את שם העיירה משום שבתנ"ך תוארו המואבים כעובדי אלילים וכמי שעסקו בגילוי עריות. ב-1885 עשה מנהל הדואר הנרי קראוס (Henry Crouse) ניסיון לשנות את השם לאובדליה (Uvadalia),[3] וב-1890 הוכנה עצומה שעליה חתמו 59 תושבים שדרשה את שינוי השם לווינה (Vina). שני הניסיונות כשלו.
היסטוריה
בתחילת המאה ה-19 שימש האזור סביב מואב של ימינו כנקודת חצייה של נהר הקולורדו לאורך השביל הספרדי הישן (Old Spanish Trail) שחיבר בין סנטה פה בניו מקסיקו ללוס אנג'לס בקליפורניה. במהלך אספת המורמונים הכללית באפריל 1855 הוחלט לשלוח ארבעים איש להקמת מיסיון לאינדיאנים בני שבט היוט בקצה הצפוני של העמק המכונה "העמק הספרדי" (משום שהשביל הספרדי הישן עבר דרכו). ההחלטה הייתה חלק מהמאמץ להקים רשת של יישובים מורמונים שישמשו כחגורת הגנה חיצונית למרכז בסולט לייק סיטי, וגם רצון לשלוט על נקודת החצייה של הקולורדו שמצפון ליישוב. הקבוצה, בהנהגתו של אלפרד בילינגס (Alfred Billings), הקימה סמוך למיקומה הנוכחי של מואב את מיסיון הר אלק (Elk Mountain Mission) ובו מבצר מאבן, גדרה ומכלאה לבעלי החיים שהביאו והם זרעו מיד תבואה ונחלו הצלחה בגידולה.
היחסים עם האינדיאנים בני היוט היו מורכבים, מצד אחד נעשו ניסיונות לקרב אותם על מנת לנצר אותם, ניסיונות שנחלו הצלחה מועטה, ומצד שני החלו בני היוט לפשוט על מאגרי המזון של המתיישבים והם העבירו אותם לתוך המצודה. ב-23 בספטמבר 1855 התקיפו בני היוט את המבצר, הרגו שלושה מהמתיישבים, פצעו את בילינגס, והעלו באש את החציר ויבולי התירס. המתיישבים הנותרים החליטו לנטוש את היישוב ולעבור לישובי המורמונים מצפון.[2]
המקום נשאר נטוש עד 1877, שאז הגיע למקום מגדל בקר בשם ויליאם גרנסטף (William Granstaff) והתיישב במבנים הנטושים של מיסיון הר אלק. בהדרגה הצטרפו אליו מתיישבים נוספים,[2] והקהילה התפתחה. ב-1881 הוקם במקום בית ספר מורמוני. ב-1883 נבנתה מסילת הברזל של חברת הרכבת המערבית דנוור וריו גראנדה (Denver and Rio Grande Western Railroad) בין דנבר לסולט לייק סיטי, שאמנם עברה בתומסון ספרינגס (Thompson Springs), כ-60 קילומטרים צפונית למואב, אבל אפשרה קשר חשוב לרשת הרכבות הארצית. מעבורת על הקולורדו החלה לפעול ב-1885 וגשר פלדה הושלם ב-1912. עם זאת, העובדה שהרכבת לא עברה במקום, וקיומם של נקודות חצייה נוספות על הקולורדו (ליז פרי, גשר נאוואחו, סכר הובר) הסיטה את נתיבי המסחר מהעיירה. אופי כלכלת המקום השתנה, ממסחר עם נוסעים שעברו במקום למשלוח של התוצרת החקלאית המקומית, בעיקר פירות: אפרסקים, תפוחי עץ וענבים, לשווקים מרוחקים. תוך זמן קצר נשכחה העובדה שמואב הייתה אחת מנקודות החצייה הטבעיות הבודדות של הקולורדו, אם כי הצבא האמריקני המשיך להתייחס למקום כנקודה אסטרטגית והציב עליו שמירה עד מלחמת העולם השנייה.
ב-1890 הפך היישוב למושב מנהל מחוז גרנד שהוקם. המקום הוכרז רשמית כעיירה בשם מואב ב-20 בדצמבר 1902. בדצמבר 1936 הוא הוכרז כעיר מדרגה שלישית (third-class city).[4]
כלכלת העיירה הייתה מבוססת על חקלאות, אבל בהדרגה היא עברה לכרייה. כבר ב-1898 גילו מחפשי זהב מרבצים של קרנוטיט בהרי לה סאל (La Sal Mountains) דרומית מזרחית למואב. מינרל צהוב ירקרק ורדיואקטיבי זה מכיל אורניום, ונדיום ואשלגן. דוגמאות ממינרל זה נשלחו למארי קירי עבור מחקריה.[5] בעשור השני והשלישי של המאה ה-20 נתגלו בסביבה מרבצים של אורניום וונדיום. אחר-כך נתגלו אשלג ומנגן, ולבסוף גז טבעי ונפט. בשנות ה-50 של המאה ה-20 כונתה מואב "בירת האורניום של העולם" ("Uranium Capital of the World") לאחר שהגאולוג צ'ארלס סטין (Charles Steen) גילה מרבץ עשיר של אורניום דרומית לעיירה. תגלית זו חפפה לתחילת עידן הנשק הגרעיני והאנרגיה הגרעינית בארצות הברית והחלו שנות השגשוג הכלכלי במואב.
במהלך השגשוג הכלכלי גדל מאד מספר התושבים. ב-1941 התגוררו ביישוב 883 תושבים. ב-1956 כבר התגוררו בעיירה כ-4,000 איש וב-1960 נמנו בה 4,682 תושבים. ב-1956 הוקם בסמוך לעיירה המפעל השני בגודלו בארצות הברית לעיבוד אורניום, שהעסיק כ-200 עובדים. הגידול באוכלוסייה הוביל לתנופת בנייה של בתי מגורים, בתי ספר, מלונות, חנויות ועסקים.[4] במקביל החלו מ-1957 לפעול בסמוך למואב שלושה שדות נפט שתרמו גם הם לכלכלת העיירה עד שהבארות יבשו בשנות ה-60 של המאה ה-20.
הדרישה לאורניום הלכה ופחתה מתחילת שנות ה-60 בשל הפסקת הקמת תחנות כוח גרעיניות וסיום המלחמה הקרה. אוכלוסיית העיירה הצטמצמה דרסטית ובתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 עמדו בתים ריקים רבים בעיירה, וכמעט כל מכרות האורניום נסגרו.עם זאת, נתגלה אוצר טבע חדש במואב – אשלג. מפעל אשלג מודרני הוקם במואב ב-1963 והוקמה מסילת ברזל שחיברה בין המפעל של חברת הגופרית של מפרץ טקסס (Texas Gulf Sulphur Company) שבסמוך למואב לקו הרכבת בין דנבר לסולט לייק סיטי.[4]
התיירות היא, החל משנות ה-70 של המאה ה-20, התעשייה העיקרית במואב. כבר ב-1906 החל העיתון המקומי לפרסם את אפשרויות התיירות במקום, וב-1909 הוקם מועדון המסחר של מואב שנועד לפרסם את יתרונותיו של המקום כאתר תיירות ונופש. התיירות קיבלה תנופה עם הכרזת המונומנט הלאומי ארצ'ס (שהפך בהמשך לפארק לאומי), אם כי עקב השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה הגיעו לאזור מעט מבקרים. אחרי מלחמת העולם השנייה החל השיגעון לשיט בקולורדו לתפוס תאוצה ומאז שנות ה-70 הוא ענף חשוב בתעשיית התיירות באזור. ציון דרך חשוב נוסף בהפיכת מואב ליעד תיירות ונופש חשוב היה ב-1964: הקמת הפארק הלאומי קניונלנדס, שמואב הייתה הכניסה הצפונית אליו.[4] בשל סרטיו של ג'ון פורד, ובשל מאמרים בכתבי עת הפך המקום לאתר חביב על צלמים, חובבי רפטינג, אוהבי טיולים בחיק הטבע, מטפסי צוקים, ומתחילת המאה ה-21, רוכבים על אופני הרים. מואב היא גם יעד פופולרי לנהיגת שטח כמו גם לקפיצות בסיס ולהליכה על חבל, שהשימוש בו מותר באזור זה. כ-25 קילומטרים דרומית למואב שוכן "חור בסלע" (Hole N' The Rock), בית בן 14 חדרים המשתרע על שטח של 460 מ"ר שנחצב בסלע אבן החול, שהנשיונל ג'יאוגרפיק הכתיר כאחד מתוך עשר האטרקציות לצד הדרך בארצות הברית.[6] אוכלוסיית מואב צומחת זמנית בחודשי האביב והקיץ עם הגעתם של עובדים זמניים רבים המועסקים על בסיס עונתי בתעשיית התיירות והנופש.
בתחילת המאה ה-21 החל גל של רכישת בתים לנופש. החורפים הקלים יחסית והקיצים המהנים משכו לאזור אנשים רבים שרכשו בתי קיט. ב-2009 העיירה נכללה ברשימת 20 העיירות הטובות ביותר במערב ארצות הברית של כתב העת Sunset. בדומה למצב בערי קיט אחרות במערב ארצות הברית החלה מחלוקת בנוגע לתושבים חדשים אלו ובתיהם, שבמקרים רבים נשארים ריקים במרבית השנה. תושבים רבים במואב מודאגים שהעיירה תחווה שינויים דומים לאלו שחוו תושבי העיירות וייל ואספן בקולורדו הסמוכה. מחירי דירות מאמירים, עליית יוקר המחיה, וההשפעות של אלו על עובדים בעלי הכנסה נמוכה ובינונית.[7]
גאוגרפיה
תיאור כללי
מואב שוכנת במזרח מדינת יוטה, בעמק ברמת קולורדו, דרומית לנהר הקולורדו, בגובה 1,227 מטרים מעל פני הים. העיירה שוכנת 29 קילומטרים מקו הגבול בין יוטה לקולורדו. שטח העיירה 9.4 קמ"ר, וכולו יבשה.
אקלים
האקלים במואב צחיח ומאופין בקיצים חמים וחורפים קרירים, כשמשקעים יורדים כל השנה (בדרך כלל פחות מ-25 מ"מ לחודש). בממוצע יש 41 ימים שהטמפרטורה עולה על 38°C, 109 ימים שהטמפרטורה מגיעה ל-32°C ו-3.6 ימים שהטמפרטורה בנקודת הקיפאון או מתחת לה. הטמפטורה הגבוהה ביותר נמדדה ב-7 ביולי 1989 והייתה 46°C, והנמוכה ביותר נמדדה ב-22 בינואר 1930 והייתה 31°C-.
כמות המשקעים השנתית הממוצעת במואב היא 229 מילימטרים. בממוצע יש במואב 55 ימי גשם בשנה. השנה הגשומה ביותר הייתה 1983, שבה ירדו 417 מילימטרים, והיבשה ביותר הייתה 1898 שבה ירדו 110 מילימטרים גשם. החודש הגשום ביותר היה יולי 1918 (168 מילימטרים), והיממה הגשומה ביותר הייתה 23 ביולי 1983 (70 מילימטרים).
כמות השלג השנתית הממוצעת לשנים 1981–2011 הייתה 18 סנטימטרים. החורף המושלג ביותר היה בשנים 1914–1915, שבו ירדו 190 סנטימטרים שלג, והחודש המושלג ביותר היה דצמבר 1915, שבו ירדו 117 סנטימטרים של שלג.[8]
| אקלים במואב | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | שנה |
| טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | 6.3 | 10.7 | 17.3 | 22.4 | 28.3 | 33.9 | 37.2 | 35.6 | 30.6 | 22.9 | 13.3 | 6.8 | 22.1 |
| טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | -6.8 | -3.3 | 1.4 | 5.5 | 9.8 | 14.3 | 18.1 | 17.3 | 11.7 | 4.8 | -1.3 | -5.9 | 5.4 |
| משקעים ממוצעים (מ"מ) | 15.5 | 15 | 20.1 | 21.1 | 18.5 | 10.9 | 25.1 | 24.6 | 22.1 | 29.7 | 18.8 | 17.5 | 238.9 |
| מקור: "NowData - NOAA Online Weather Data | |||||||||||||
דמוגרפיה
מספר התושבים במואב טיפס בחדות בעקבות השגשוג הכלכלי שהביאו תעשיות האורניום והנפט והגיע במפקד האוכלוסין של 1980 לשיא של כל הזמנים של 5,333 תושבים. עם סגירת המכרות והתייבשות שדות הנפט עזבו תושבים רבים, ועל פי המפקד של 1990 התגוררו בעיירה 3,971 תושבים, ירידה של כרבע במספר התושבים. מאז החלה התאוששות בעקבות הגידול בתעשיית התיירות. על פי מפקד האוכלוסין של שנת 2010 התגוררו בעיר 5,046 תושבים,[1] וב-2013 מעריכים שהתגוררו בעיירה 5,130 תושבים.
נכון למפקד של 2010 התושבים התגוררו ב-2,109 משקי בית, ו-1,211 משפחות. צפיפות האוכלוסייה לאותה שנה הייתה 507 תושבים לקמ"ר. מספר יחידות הדיור היה 2,366, כ-254 יחידות דיור לקמ"ר. 85.3% מהאוכלוסייה היו לבנים ו-5.9% אמריקנים ילידים. ההכנסה השנתית הממוצעת למשק בית הייתה 43,692$, כש-9.9% ממשקי הבית מתחת לקו העוני.
מרבית התושבים נוצרים המשתייכים לזרם המורמוני, אבל חלק מהתושבים משתייך לזרמים אחרים: פנטקוסטליזם, בפטיזם, הכנסייה הקתולית, הכנסייה הלותרנית, הכנסייה האפיסקופלית והכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי.[4]
תחבורה
לפני בניית מסילת הברזל שקישרה בין דנבר לסולט לייק סיטי ב-1883 הייתה מואב נקודה אסטרטגית שבה ניתן היה לחצות את נהר הקולורדו. שירות מעבורת לחציית הנהר בתשלום הסתיים כאשר נבנה גשר קבוע מעל לנהר ב-1911. גשר זה הוחלף בגשר חדש ב-1955, שהוחלף על ידי גשר חדש ב-2010. הגשר של שנת 1955 פורק אחר-כך. מספרו של הכביש העובר על הגשר שונה מספר פעמים ונכון ל-2014 הוא כביש 191 של ארצות הברית.
הרכבת הגיעה קרוב למואב ב-1962 כאשר הוכנה שלוחה מקו הרכבת שבין דנבר לסולט לייק סיטי למפעל האשלג במכרה ערוץ קיין (Cane Creek potash mine), כ-30 קילומטרים מערבית למואב. למואב לא היה מעולם שירות של רכבת נוסעים, אם כי קו הרכבות היומי "קליפורניה זפר" (California Zephyr), המחבר בין שיקגו באילינוי לאמריוויל בסמוך לסן פרנסיסקו בקליפורניה, הציע בעבר כרטיס למואב דרך אחת מתחנות הביניים: תומפסון ספרינגס (Thompson Springs, הרכבת כבר לא עוצרת בה), גרין ריוור (Green River) ביוטה או גרנד ג'נקשן (Grand Junction) בקולורדו.
אין שירות אוטובוסים סדיר למואב, אם כי ניתן לשכור שירות אוטובוסים מסולט לייק סיטי ביוטה או מגרנד ג'נקשן בקולורדו.
ניתן להגיע לעיר בטיסה באמצעות אחת משלוש טיסות יומיות שיוצאות מדנבר ונוחתות בשדה התעופה הקטן Canyonlands Field, כ-33 קילומטרים ממרכז מואב.
חינוך
בעיירה פועלים בית ספר יסודי, חטיבת ביניים ובית ספר תיכון מחוזי. בנוסף יש בעיירה שלוחה של אוניברסיטת המדינה של יוטה.
.jpg)
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
אתר האינטרנט הרשמי של מואב- ד"ר מיכל סגל ארנולד, מואב, יוטה: לגלות את אהבת הטבע, באתר GoTravel
הערות שוליים
23135651מואב (יוטה)