כריס קראפט
 | |
| קראפט כמנהל מרכז החלל ג'ונסון ב-1979 | |
| לידה |
כ"ג באדר התרפ"ד פיבוס, וירג'יניה ,  ארצות הברית |
|---|---|
| פטירה | י"ט בתמוז התשע"ט |
| עיסוק | מנהל הטיסה של נאס"א, מנהל מרכז החלל ג'ונסון |
| בת זוג | בטי אן קראפט (מ-1950) |
כריסטופר קולומבוס קראפט ג'וניור (באנגלית: Christopher Columbus Kraft Jr.; 28 בפברואר 1924 – 22 ביולי 2019) היה מהנדס תעופה וחלל אמריקאי של נאס"א שסייע בהקמת מרכז בקרת המשימה של הסוכנות ועיצוב הארגון והתרבות שלה.
לאחר סיום לימודיו ב-1944 במכון וירג'יניה טק ובאוניברסיטת המדינה עם תואר בהנדסת אווירונאוטיקה, קראפט הועסק על ידי הוועדה הלאומית המייעצת לאווירונאוטיקה (NACA), הארגון הקודם למינהל האווירונאוטיקה והחלל הלאומי (נאס"א). הוא עבד למעלה מעשור במחקר אווירונאוטי ובשנת 1958 הצטרף לקבוצת משימות החלל, צוות קטן שהופקד על ניהול תוכניות טיסות החלל האנושיות האמריקאיות. קראפט, שהוקצה לחטיבת תפעול הטיסה, הפך למנהל הטיסה הראשון של נאס"א. הוא היה בתפקיד במהלך טיסת החלל הראשונה של אמריקה, הטיסה הראשונה במסלול צוות, והליכת החלל הראשונה. בתחילת תוכנית אפולו, קראפט פרש מתפקיד מנהל הטיסה כדי להתמקד בניהול ובתכנון המשימה. ב-1972 הוא הפך למנהל מרכז החלל המאויש (לימים מרכז החלל ג'ונסון) בעקבות המנטור שלו רוברט ר' גילרות' (אנ'), ושימש בתפקיד עד פרישתו ב-1982.
מאוחר יותר, קראפט התייעץ עם חברות כמו IBM ורוקוול אינטרנשיונל. ב-1994 הוא מונה ליושב ראש הפאנל כדי להפוך את תוכנית מעבורות החלל של נאס"א לחסכונית יותר. הדו"ח השנוי במחלוקת של הפאנל, המכונה "דו"ח קראפט", המליץ להעביר את פעולות מעבורת החלל של נאס"א לקבלן פרטי במיקור חוץ. היא גם המליצה לנאס"א לצמצם את השינויים הארגוניים שנועדו לשפר את הבטיחות שנעשו לאחר אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר. זה משך הערות ביקורתיות עוד יותר לאחר אסון מעבורת החלל קולומביה.
קראפט פרסם את האוטוביוגרפיה שלו "Flight: My Life in Mission Control" בשנת 2001. בניין מרכז בקרת המשימה (אנ') נקרא על שמו בשנת 2011. כאשר קיבל את גביע החלל הלאומי מארגון רוטרי בשנת 1999, הארגון תיאר אותו כ"כוח מניע בתוכנית טיסות החלל האנושיות של אצות הברית מראשיתה ועד עידן מעבורות החלל, אדם שהישגיו הפכו לאגדיים".[1]
חיים מוקדמים והשכלה
קראפט נולד בפיבוס, וירג'יניה, ב-28 בפברואר 1924. הוא נקרא על שמו של אביו, כריסטופר קולומבוס קראפט, שנולד בעיר ניו יורק ב-1892 ליד כיכר קולומבוס. אביו של קראפט, בנם של הורים מהגרים מבוואריה.[2] אמו, וונדה אוליביה (לבית סודרת'), הייתה אחות.[2][3] כילד, קראפט ניגן בחיל התופים והבאגלים של הלגיון האמריקאי והפך לאלוף המדינה באגלר.[4] הוא למד בבית ספר בווירג'יניה, ולמד בבית הספר התיכון המפטון.[5]
בספטמבר 1941 החל קראפט את לימודיו במכון הפוליטכני של וירג'יניה ובאוניברסיטת המדינה (Virginia Tech) והפך לחניך בחיל הצוערים של וירג'יניה כחבר בטייסת N. כשארצות הברית נכנסה למלחמת העולם השנייה בדצמבר 1941, הוא ניסה להתגייס לצי ארצות הברית כצוער תעופת V-12, אך נדחה בגלל צריבה בידו הימנית ממנה סבל בגיל שלוש.[3] הוא סיים את לימודיו בדצמבר 1944 עם תואר ראשון במדעים בהנדסת אווירונאוטיקה.[6]
קריירה בוועדה הלאומית המייעצת לאווירונאוטיקה
בסיום הלימודים, קראפט קיבל עבודה בחברת המטוסים "Chance Vought" בקונטיקט. הוא גם פנה לוועדה הלאומית המייעצת לאווירונאוטיקה, סוכנות ממשלתית שמרכז המחקר לנגלי (אנ') נמצא בהמפטון, וירג'יניה; הוא חשב שזה קרוב מדי לביתו, אבל הגיש בקשה ליתר ביטחון אם לא התקבל במקום אחר. בהגיעו לצ'אנס ווט נאמר לו שלא ניתן להעסיקו ללא תעודת הלידה שלו, אותה לא הביא עמו. הוא היה מוטרד מהמחשבה הבירוקרטית של החברה, והוא החליט לקבל את ההצעה מהועדה הלאומית במקום.[7]
בשנות ה-40, הוועדה הלאומית המייעצת לאווירונאוטיקה הייתה ארגון מחקר ופיתוח, המוקדש למחקר אווירונאוטי חדשני. במרכז המחקר לנגלי, נעשה שימוש במנהרות רוח מתקדמות לבדיקת תכנוני מטוסים חדשים, והתקיימו מחקרים על מושגים חדשים כמו מטוס הרקטה בל X-1.[8] קראפט הוצב בחטיבת חקר הטיסה, שם רוברט מגילרות (המנהל הראשון של מרכז החלל ג'ונסון) היה אז ראש המחקר.[7] עבודתו עם NACA כללה פיתוח של דוגמה מוקדמת למערכות שיכוך משבים למטוסים שטסים באוויר סוער. זה כלל פיצוי על שינויים באטמוספירה על ידי הסטה אוטומטית של משטחי הבקרה.[9]
למרות שהוא נהנה מהעבודה, קראפט מצא את עצמו נלחץ ממנה יותר ויותר, במיוחד מכיוון שהוא לא ראה את עצמו כתאורטיקן חזק. בשנת 1956, הוא אובחן כסובל מאולקוס והתחיל לחשוב על שינוי קריירה.[10]
מנהל טיסות
פעולות טיסה
בשנת 1957, הטיסה הרוסית של ספוטניק 1 הניעה את ארצות הברית למהר את תוכנית החלל הצעירה שלה. ב-29 ביולי 1958, הנשיא דווייט אייזנהאואר חתם על חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי, שהקים את נאס"א והכניס את NACA לארגון החדש שנוצר. מרכז המחקר לנגלי הפך לחלק מנאס"א, וכך גם עובדי לנגלי כמו קראפט.[11] עוד לפני שנאס"א החלה את קיומה הרשמי באוקטובר, קראפט הוזמן על ידי גילרות' להיות חלק מקבוצה חדשה שעבדה על בעיות הכנסת האדם למסלול.[3] בלי הרבה היסוס, הוא נענה להצעה בחיוביות. כאשר קבוצת משימות החלל הוקמה רשמית ב-5 בנובמבר, קראפט הפך לאחד מ-33 אנשי הצוות המקוריים (25 מהם מהנדסים) שיוקצו.[12][13] זה סימן את תחילתה של תוכנית האדם-בחלל של אמריקה, שנקראה תוכנית מרקורי.[14]
כחבר בקבוצת משימות החלל, רשמו אותו לתפקיד בחטיבת מבצעי הטיסה, אשר ערכה תוכניות וסידורים להפעלת חללית מרקורי במהלך הטיסה, ולשליטה ובקרה של משימות מהקרקע. קראפט הפך לעוזרו של צ'אק מתיוס, ראש החטיבה, וקיבל את האחריות לתכנן תוכנית משימה.
כאשר קראפט החל לתכנן את פעולות הטיסה של נאס"א, אף אדם לא טס לחלל באותו הזמן. למעשה, המשימה שעמדה לפניו הייתה עצומה, ודרשה תשומת לב רבה לתוכניות טיסה, לוחות זמנים, נהלים, כללי משימה, מעקב אחר חלליות, טלמטריה, תמיכה קרקעית, כלי תקשורת וניהול חירום.[15][16]
אחת התרומות החשובות ביותר של קראפט לטיסות חלל צוותות היה המקור שלו לרעיון של מרכז בקרת משימה (אנ'). רבים מהמהנדסים בתוכנית מרקורי עבדו בעבר על טיסת ניסוי, שבו התפקיד לתמיכה קרקעית היה מינימלי.[17] מהר מאוד הבין קראפט שאסטרונאוט יכול לעשות כל כך הרבה, במיוחד בשלב השיגור המהיר; החללית מרקורי תדרוש מעקב ותמיכה בזמן אמת של מהנדסים מומחים.
מושגים אלה עיצבו את מרכז הבקרה של מרקורי, שהיה בנמל החלל קייפ קנוורל בפלורידה. תפיסה חשובה נוספת בה החל קראפט הייתה הרעיון של מנהל הטיסה, האיש שירכז את צוות המהנדסים ויקבל החלטות בזמן אמת לגבי ביצוע המשימה. כפי שמתיוס נזכר מאוחר יותר, קראפט הגיע אליו יום אחד ואמר: ”צריך להיות מישהו שאחראי על הטיסות בזמן שהן באמת יוצאות, ואני רוצה להיות האדם הזה.”[18]
חוויה מרכזית שהייתה עבור קראפט הייתה טיסת החלל של מרקורי-אטלס 5 (אנ'), ששלחה שימפנזה בשם אנוס לטיסה האמריקנית הראשונה בחלל עם נוסע חי.[19] במקור, הטיסה של מרקורי-אטלס 5 נועדה להימשך שלושה מסלולים. הכישלון של אחד ממטוסי מי החמצן השולטים בגישה של החללית אילץ את קראפט לקבל את ההחלטה להחזיר את הקפסולה לכדור הארץ לאחר שני מסלולים בלבד. לאחר הטיסה, האסטרונאוט ג'ון גלן הצהיר כי הוא מאמין שנוסע אנושי היה מסוגל להביא את הקפסולה תחת שליטה ללא צורך בכניסה מחדש מוקדמת, ובכך "אישר את עליונותם של אסטרונאוטים על שימפונאוטים".[20] אולם עבור קראפט, הטיסה של אנוס ייצגה הוכחה לחשיבותה של קבלת החלטות בזמן אמת במשימה. זה נתן לו תחושה של האחריות שתהיה לו על חייהם של אחרים, בין אם אנושיים או שימפנזים.[21]
תוכנית מרקורי
קראפט שימש כמנהל הטיסה במהלך כל שש משימות החלל של מרקורי. במהלך הטיסה האחרונה, מרקורי-אטלס 9, שנמשכה למעלה מיממה - הוא חלק באחריות עם סגנו ג'ון הודג'.[22]
מרקורי-אטלס 6, טיסת החלל של ג'ון גלן ב-20 בפברואר 1962, הייתה טיסת ניסוי הן עבור בקרת המשימה והן עבור קראפט. היסטוריוני החלל, המדענים צ'ארלס מורי וקתרין בליי קוקס תיארו זאת כ"אירוע יחיד שעיצב באופן מכריע את מבצעי הטיסה".[23] המשימה הייתה הטיסה המסלולית הראשונה של אמריקאי, והתגלגלה כרגיל עד שגלן החל במסלולו השני. בשלב זה, בקר המערכות של קראפט, דון ערביאן, דיווח שהטלמטריה מציגה מחוון "מקטע 51". זה הפנה על כך ששק הנחיתה של הקפסולה, שנועד להיפרס עם התזה על מנת לספק כרית, עשוי היה להיפרס מוקדם. קראפט האמין כי מחוון מגזר 51 נובע ממכשור לקוי ולא מפריסה מוקדמת בפועל. אם הוא טעה, זה אומר שמגן החום של הקפסולה, שהתאים על גבי תיק הנחיתה, היה כיום רופף. מגן חום רופף עלול לגרום לקפסולה להישרף במהלך כניסה חוזרת.[24]
בהתייעצות עם בקרי הטיסה שלו, קראפט השתכנע שהאינדיקציה לא נכונה, ושאין צורך בפעולה. האחראים עליו, כולל מעצב הקפסולות של מרקורי, מקס פייג'ט, פסלו את קראפט, ואמרו לו להורות לגלן להשאיר את חבילת הרטרו-רוקט של הקפסולה דולקת במהלך הכניסה מחדש. הטענה הייתה שהאריזה, שהייתה קשורה מעל מגן החום, תחזיק את מגן החום במקומו גם אם הוא רופף. קראפט, לעומת זאת, הרגיש שזהו סיכון בלתי מתקבל על הדעת. ”הייתי מזועזע” הוא אמר, ”אם בכל אחד משלושת הרקטות נותר דלק מוצק, פיצוץ עלול לקרוע הכל לגזרים.”[25] עם זאת, הוא הסכים לפעול לפי התוכנית בה תמך פייג'ט ועל ידי וולט וויליאמס, הממונה עליו בחטיבת תפעול הטיסה.[25]
גלן נחת בשלום, אך בדיקת הקפסולה שלו לאחר מכן הראתה שאחד ממתגי שק הנחיתה היה פגום. קראפט צדק; מגן החום לא היה רופף אחרי הכל. הלקחים שהוא הפיק מהניסיון הזה היו ברורים למדי. הוא אמר לאחר מכן:
"בקרי הטיסה שלי ואני היינו הרבה יותר קרובים למערכות ולאירועים מכל אחד מההנהלה הבכירה. מעכשיו נשבעתי שהם ישלמו לעזאזל לפני שהם יבטלו כל החלטה שעשיתי."[26]
לפני טיסת מרקורי-אטלס 7, קראפט התנגד לבחירתו של סקוט קרפנטר כאסטרונאוט למשימה, ואמר לוולט וויליאמס שחוסר הכישורים ההנדסיים של קרפנטר עלול לסכן את המשימה או את חייו.[27] המשימה סבלה מבעיות שונות, כגון קצב צריכת דלק גבוה בצורה יוצאת דופן, מחוון אופק לא תקין, דליקה מאוחרת לכניסה חוזרת, והתזה שהייתה במרחק של 460 קילומטר למטה מאזור היעד.[28] לאורך כל המשימה, קראפט מצא את עצמו מתוסכל מהאפלה של התקשורת של קרפנטר עם בקרה על המשימה, ומה שהוא תפס כחוסר תשומת לב של קרפנטר לחובותיו. "חלק מהבעיה", הוא אמר, "היה שקרפנטר לא הבין או שהתעלם מההוראות שלי."[29]
בעוד שחלק מהבעיות הללו נבעו מכשלים מכניים, והאחריות לחלק מהאחרות עדיין ניתנה לוויכוח, קראפט לא היסס להטיל את האשמה על קרפנטר, והמשיך לדבר על המשימה במשך עשרות שנים לאחר מכן.[30] האוטוביוגרפיה שלו, שנכתבה בשנת 2001, פתחה מחדש את הגיליון; הפרק שעסק בטיסה של מרקורי-אטלס 7 זכה לכותרת "האיש התקלקל".[31] במכתב לעיתון האמריקאי ה"ניו יורק טיימס", קראפנטר כינה את ספר האוטוביוגרפיה כ"נקמני ומעוות", והציע הערכה אחרת לגבי הסיבות לתסכולו של קראפט: ”בחלל דברים קורים כל כך מהר שרק הטייס יודע מה לעשות, ואפילו קרקע. שליטה לא יכולה לעזור. אולי בגלל זה הוא עדיין מבעבע אחרי כל השנים האלה.”[32]
תוכנית ג'מיני
במהלך תוכנית החלל "ג'ימני", תפקידו של קראפט השתנה שוב. אז הוא היה ראש מבצעי המשימה, אחראי על צוות של מנהלי טיסות, אם כי עדיין שימש גם כמנהל טיסה. בשל האורך הגדול יותר של משימות ג'ימני, בקרת המשימה אוישה כעת על בסיס שלוש משמרות. "ברור, כשבקרת טיסה עומדת בפני עקומת למידה", אמר היסטוריון החלל והסופר דייוויד הרלנד, "ההסדרים הללו היו ניסוי בפני עצמם."[33] עם זאת, קראפט הוכיח את עצמו כמוצלח להפליא בהעברת אחריות לחברי הצוות האחרים לטיסה. במאים - מוצלחים מדי, כפי שגילה ג'ין קרנץ במהלך מסירת המשמרת הראשונה שלו ב-ג'מיני 4. כפי שקרנץ סיפר, "הוא פשוט אמר 'אתה אחראי' ויצא."[34]
תוכנית ג'מיני ייצגה שורה של תוכניות ראשונות עבור נאס"א - הטיסה הראשונה עם שני אסטרונאוטים, המפגש הראשון בחלל, הליכת החלל הראשונה - וקראפט היה בתפקיד במהלך רבים מהאירועים ההיסטוריים הללו. הליכת החלל הראשונה של אמריקה התרחשה במהלך משימת ג'מיני 4; קראפט, בקונסולה שלו, גילה שהוא נאלץ להכריח את עצמו להתרכז בעבודתו, מוסחת על ידי התיאורים ה"מהפנטים" של האסטרונאוט אדוארד היגינס וייט על כדור הארץ למטה.[35] הוא הצליח להבין בקלות את האופוריה שחש וייט במחזה, אך הוא גם היה מודע למשמעת הנדרשת כדי לשמור על בטיחות הטיסה. וייט עיכב את חזרתו לקפסולה, ובעיית התקשורת מנעה ממתקשר הקפסולות וירג'יל גריסום לגרום לצוות לשמוע את ההוראה להפסיק את ההליכה בחלל.
לאחר תוכנית ג'מיני 7, קראפט נרתע מעבודתו בבקרת המשימה, ואפשר למנהלי טיסות אחרים לקחת אחריות על המשימות הנותרות כדי שיוכל להקדיש יותר זמן לתכנון תוכנית אפולו. הוא כיהן בשתי מועצות ביקורת בחברת נורת' אמריקן אוויאיישן, הקבלן האחראי על קפסולת אפולו.[36] עם זאת, קראפט עדיין חש קשיים בכך שהוא לא במרכז הפעולה, במיוחד לאחר כניסת החירום מחדש של ג'מיני 8. גם האסטרונאוטים וגם בקרי המשימה קיבלו את ההחלטות הנכונות, אבל כפי שהתוודה קראפט בפני רוברט גילרות', הוא מצא את עצמו רוצה שהוא יהיה זה במקום.[37]
אש אפולו 1
עם תחילת תוכנית אפולו, קראפט ציפה לחדש את בקרת המשימה. הוא היה מנהל טיסה ראשי במשימת אפולו הראשונה בצוות (שנודעה מאוחר יותר בשם אפולו 1), שתוכננה לשיגור בתחילת 1967. ב-27 בינואר 1967, שלושת אנשי הצוות נהרגו משריפה במהלך מבחן ספירה לאחור על המשטח.[38] לא היה שום דבר שמישהו יכול לעשות; לפני שהצוות בפנקס הספיק לפתוח את הדלת, שלושת האסטרונאוטים נהרגו, לאחר שחנקו על ידי גזים רעילים.[39] קראפט התבקש על ידי בטי גריסום, אלמנתו של האסטרונאוט גאס גריסום, להיות אחד מנושאי הכוח בהלוויה של גריסום בבית הקברות הלאומי ארלינגטון, וירג'יניה.[40]
תדמית ציבורית
קראפט היה מוכר באמריקה לאורך שנות ה-60. הוא הופיע על השער של גיליון 27 באוגוסט 1965 של מגזין טיים, המכונה "המנצח במוצב פיקוד". במאמר הוא השווה את עצמו לכריסטופר קולומבוס, והציג את מה שהמגזין תיאר כ"גאווה כמעט כועסת" בעבודתו. "אנחנו יודעים הרבה יותר על מה שאנחנו צריכים לעשות מאשר הוא ידע", אמר קראפט. "ואנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים."[41] המאמר תיאר את תפקידו של קראפט במשימת ג'מיני 5, והסתמך על השוואות תכופות שלו בין תפקידו כמנהל טיסה לזה של מנצח תזמורת.[41]
"המנצח לא יכול לנגן בכל הכלים - אולי אפילו לא יוכל לנגן באף אחד מהם. אבל הוא יודע מתי הכינור הראשון צריך לנגן, והוא יודע מתי החצוצרות צריכות להיות חזקות או רכות, ומתי המתופף צריך לתופף. הוא מערבב את כל זה ויצא מוזיקה. זה מה שאנחנו עושים כאן."[41]
קראפט הופתע מההחלטה של טיים לשים אותו על השער ואמר לקצין לענייני הציבור של נאס"א ש"הם תפסו את הבחור הלא נכון. זה צריך להיות בוב גילרות'... לא אני."[42] בסופו של דבר הוא השלים עם הרעיון, והדיוקן שצויר לכריכה הפך לאחד מנכסיו היקרים ביותר.[43]
יחסים עם חיל האסטרונאוטים
לאחר הטיסה של ג'ון גלן, קראפט נשבע שהוא לא יאפשר עוד לבטל את החלטותיו כמנהל הטיסה על ידי כל מי שמחוץ לבקרת המשימה.[26] חוקי המשימה, שעל ניסוחם פיקח קראפט, קבעו כי "מנהל הטיסה רשאי, לאחר ניתוח הטיסה, לבחור לנקוט בכל פעולה הדרושה להשלמה מוצלחת של המשימה."[44] עבור קראפט, הכוח שמנהל הטיסה החזיק בכל היבט של המשימה הרחיב את שליטתו על פעולות האסטרונאוטים. בראיון שלו למגזין טיים בשנת 1965, הוא הצהיר:
”הבחור על הקרקע שולט בסופו של דבר במשימה. אין שום שאלה לגבי זה במוחי או במוחותיהם של האסטרונאוטים. הם הולכים לעשות מה שהוא אומר”.[41]
מדי פעם קראפט התערב על מנת להבטיח שתפיסת סמכותו בתור מנהל הטיסה תישמר. עד שטסה משימת אפולו 7, הוא קודם לראש חטיבת מבצעי הטיסה; לפיכך, גלין לוני היא ששימשה כמנהלת הטיסה הראשית ונאלצה להתמודד ישירות עם ההתנהגות של הצוות שקראפט חשבה "לא קשובים". כפי שהעיר קראפט בזיכרונותיו, "זה היה כמו שישב על הצד הקבוע בקרקס וולי שררה ביץ'".[45] מפקד המשימה וולטר שירה, שהתעצבן מהשינויים של הרגע האחרון בלוח הזמנים של הצוות וסובל מהצטננות קשה וסירב שוב ושוב לקבל פקודות מהקרקע. למרות שפעולותיו של שירה היו מוצלחות בטווח הקצר, קראפט קבע בהתייעצות עם ראש האסטרונאוט דיק סלייטון שאף אחד מצוות אפולו 7 לא יטוס שוב יותר.[46][47] וולטר החליט כבר לפני הטיסה שהוא יפרוש אחרי אפולו 7.[48] קראפט מסר הצהרה דומה בעבר, במקרה של האסטרונאוט סקוט קרפנטר. לאחר משימתו הבעייתית של מרקורי, קראפט כתב, "נשבעתי שבועה שסקוט קרפנטר לא יטוס עוד בחלל". התוצאה: "הוא לא עשה זאת."[49]
מנהל ומנטור
תכנון משימת אפולו
לאחר השריפה באפולו 1 ב-1967, קראפט הגיע למסקנה בעל כורחו שאחריותו כמנהל תמנע ממנו לשמש כמנהל טיסה במשימה הבאה; אפולו 7, ובמשימות לאחר מכן. מעתה ואילך מעורבותו בתוכנית אפולו תהיה ברמה גבוהה יותר.[45]
כמנהל תפעול הטיסה, קראפט היה מעורב באופן הדוק בתכנון קווי המתאר הרחבים של התוכנית. הוא היה אחד ממנהלי נאס"א הראשונים שנקלעו להחלטה לשלוח את אפולו 8 לטיסה סביב הירח. עקב בעיות בפיתוח רכב הנחיתה הירחי בשנת 1968, נאס"א עמדה בפני האפשרות של משימת ניסוי מלאה של אפולו תדחה עד 1969. כתחליף, ג'ורג' לואו (אנ'), מנהל משרד תוכנית החלליות אפולו, הציע רעיון להקצות פרופיל משימה חדש לאפולו 8, כזה שניתן להטיסו ללא רכב הנחיתה הירחי.[50] הרעיון היה נידון בתחילת אוגוסט באותה שנה בפגישה בין לואו, קראפט, גילרות', ודיק סלייטון:
”ארבעתנו הפכנו לוועדה לא רשמית שהתכנסה לעתים קרובות במשרדו של בוב כדי לדון בבעיות, תוכניות ורעיונות מחוץ לקיר. לא הרבה קרה בתאומים או באפולו שמקורו לא בנו או מהקלט שלנו.[51]”
התוכנית של לואו הייתה להטיס את המשימה בדצמבר, מה שהותיר מעט זמן לאגף מבצעי הטיסה להתאמן ולהתכונן. לאחר שהסכים שהמשימה אפשרית באופן עקרוני, קראפט פנה למתכנני המשימה ומנהלי הטיסות שלו על מנת לקבוע אם הם והצוותים שלהם יכולים להיות מוכנים במסגרת לוח הזמנים הצפוף שהיה צפוי. "הראש שלי הומה מהדברים שנצטרך לעשות", אמר קראפט. "אבל זה היה אתגר מטורף."[52]
ב-9 באוגוסט, גילות', לואו, קראפט וסלייטון טסו למרכז טיסות החלל מרשל בהאנטסוויל, אלבמה, שם הם תדרכו את מנהלי נאס"א כולל ורנר פון בראון ורוקו פטרון על המשימה המתוכננת. ב-14 באוגוסט, הם, יחד עם קבוצת האנטסוויל, נסעו למטה נאס"א בוושינגטון כדי לתדרך את סגן המנהל תומאס פיין. בתורו, פיין המליץ על המשימה למנהל ג'יימס וב. ווב, שנתן לקראפט ולצוותו את הסמכות להתחיל בהכנות למשימה.[50]
בתכנון של אפולו 8, אחת מהאחריות שעמד בפני קראפט הייתה להבטיח שצי ימתין לאסוף את הצוות כאשר הם ינחתו למטה בתום המשימה. זה הוכיח את עצמו כאתגר יוצא דופן, מכיוון שחלק גדול מצי האוקיינוס השקט היה בחופשה במהלך תקופת חג המולד וערב השנה החדשה. קראפט נאלץ להיפגש באופן אישי עם האדמירל ג'ון מקיין כדי לשכנע אותו להעמיד את המשאבים הנדרשים לרשות נאס"א.[53]
משימות אפולו
בערב חג המולד, 1968, יצא אפולו 8 למסלול סביב הירח. רק עשר שנים קודם לכן, קראפט הצטרף לקבוצת משימות החלל החדשה של גילות' שנוסדה אז.
קראפט שוב מצא את עצמו צופה במהלך הנחיתה של אפולו 11, שאותו צפה מבקרת המשימה, יושב עם גילרות' וג'ורג' לואו.[54] הוא מילא תפקיד פעיל יותר באירועים במהלך משבר אפולו 13. נקרא לבקרת המשימה על ידי ג'ין קרנץ כמעט מיד לאחר התאונה,[55] הוא הוביל דיונים בשאלה האם אפולו 13 היה צריך לנסות הפלה ישירה, או להקיף את הירח ולחזור במסלול חופשי; האפשרות האחרונה נבחרה.[56]
מנטור
מהנדסי אפולו רבים, שהפכו מאוחר יותר למנהלים בכירים, חשבו שקראפט היה אחד המנהלים הטובים ביותר בתוכנית. הוא באופן אישי בחר ואימן דור שלם של מנהלי טיסות של נאס"א, כולל ג'ון הודג', גלין לוני וג'ין קרנץ. הם כינו אותו "המורה".[57] במילותיהם של היסטוריוני החלל מורי וקוקס, קראפט "נתן את הטון לאחד המאפיינים הבולטים ביותר של מבצעי טיסה: אמון ללא התנגדות - לא של ממונים על ידי כפיפים, אלא להפך."[34]
העקרונות שלימד קראפט המשיכו להשפיע במרכז החלל ג'ונסון הרבה אחרי שפרש,[58] כפי ששיקף לוני ב-1998:
"הוא נתן תחושה של מה נכון, מה לא בסדר, מה אתה צריך לעשות, כמה טוב אתה צריך להיות, והסטנדרטים האלה שהוא סוג של הכלי לכל אחד, לפי הדוגמה שלו, ולפי מה שהוא עשה איתנו, המשך היום. מרכז הבקרה היום... הוא השתקפות של כריס קראפט."[59]
עם זאת, קראפט היה יכול להיות מנהל משימה קשוח, והבהיר שאין מקום בחטיבת מבצעי הטיסה למי שלא הצליח לעמוד בסטנדרטים המדויקים שלו. "לטעות זה אנושי", נכתב באחת האמירות האהובות עליו, "אך לעשות זאת יותר מפעם אחת זה מנוגד למדיניות מנהלת מבצעי הטיסה."[22] הכפופים שלא מצאו חן בעיני קראפט היו עלולים למצוא לעצמם את ההזדמנות להמציא זאת לו. לקראפט היה את הכוח לסיים את הקריירה במרכז החלל ג'ונסון; כפי שמזכיר המשימה סי ליברגוט, אמר: "אם הוא היה מאחוריך, היה לך מינוף ככל שהיית צריך; אם הוא היה נגדך, היית בשר מת."[60]
מנהל המרכז
בשנת 1969, קראפט מונה לסגן מנהל מרכז החלל המאויש (MCS). ב-14 בינואר 1972 הוא הפך למנהל ה-MSC, במקום גילרות', שקראפט עבד עבורו מאז הגעתו ללנגלי ב-1945.[61] פרשן החלל אנתוני יאנג תיאר את קראפט כ"יורש מעולה" של גילרות' אחריו בהיסטוריה של מנהלי המרכז.[62]
קראפט יכל לפרוש בתחילת שנות ה-80, אך הוא בחר שלא לקחת את האופציה. הוא נשאר כמנהל המרכז במעמד של "מקבל תשלום חוזר", מקבל את הפנסיה הממשלתית שלו, אך עדיין מועסק על ידי נאס"א. בשנת 1981 הוא היה מעורב בסכסוך עם מנהל נאס"א ועם בכירים אחרים על ניהול משימת STS-2, ועל הנושאים הקשורים לארגון וניהול נאס"א. זה הביא להפיכת מעמדו בנאס"א לחלש יותר.[63][64]
באפריל 1982 פרסם קראפט את מה שדיווחי העיתונים כינו "הודעה מפתיעה" כי בכוונתו לפרוש מתפקיד מנהל המרכז בסוף אותה השנה.[65] הוא הכחיש כי להתפטרותו יש קשר לאפשרות שמרכז החלל ג'ונסון יאבד את תפקידו המוביל בפעילות מעבורת החלל או בפיתוח חופש תחנת החלל של נאס"א.[66]
יציאה לפנסיה
יועץ
לאחר פרישתו, קראפט שימש כיועץ עבור החברות רוקוול אינטרנשיונל ו-IBM, וכמנהל כללי של לשכת המסחר של יוסטון.[1] ב-1994 הוא מונה ליושב ראש צוות הביקורת העצמאי של ניהול מעבורות החלל, פאנל שהורכב ממומחים מובילים בתחום התעופה והחלל, שתפקידו היה לחקור כיצד נאס"א יכולה להפוך את תוכנית מעבורות החלל שלה לחסכונית יותר. דו"ח הפאנל, המכונה "דו"ח קראפט", פורסם בפברואר 1995. הוא המליץ להעביר את פעולות מעבורת החלל של נאס"א לקבלן פרטי יחיד, וכי "נאס"א צריכה לשקול התקדמות לקראת הפרטת מעבורת החלל."[67]
הדו"ח היה שנוי במחלוקת גם בזמן פרסומו. ג'ון פייק, מנהל מדיניות החלל של פדרציית המדענים האמריקאים, הצהיר כי "דו"ח קראפט הוא מתכון לאסון. הם בעצם אומרים לפרק את מנגנוני הבטיחות והבטחת האיכות שהוגדרו לאחר אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר."[68] פאנל הייעוץ לבטיחות אווירית וחלל של נאס"א התייחס לדוח, והצהיר במאי 1995 כי "ההנחה שמערכות מעבורות החלל הן כעת 'בוגרות' מעידה על שאננות שעשויה להוביל לתקלות חמורות."[69] אף על פי כן, נאס"א קיבלה את המלצות הארגון, ובנובמבר 1995, האחריות על פעולות המעבורות הועברה לברית החלל המאוחדת.[70]
תשע שנים מאוחר יותר, דו"ח קראפט זכה שוב לביקורת, הפעם על ידי הוועדה לחקירת תאונות תאונות בקולומביה (אנ') כחלק משיקוליה של הסיבות הארגוניות והתרבותיות לאסון מעבורת החלל קולומביה.
אוטוביוגרפיה
בשנת 2001 פרסם קראפט את האוטוביוגרפיה שלו, "Flight: My Life in Mission Control" (טיסה: חיי בבקרת המשימה). הוא עסק בחייו עד סוף תוכנית אפולו, והזכיר רק בקצרה את תקופתו כמנהל המרכז באפילוג.[71] סופר החלל הניו יורק טיימס, הנרי קופר ג'וניור, כינה אותו כ"ספר זיכרונות קריא מאוד",[72] בעוד שהמגזין האמריקאי "קירקוס ריוויו" סיכם אותו כ"תיאור חיתול, מפורט מאוד של המאה ה-20 ביותר באמריקה. הישג טכנולוגי דרמטי."[73]
חיים אישיים
בשנת 1950, קראפט נישא לבטי אן קראפט (לבית טרנבול) אותה הכיר בתיכון.[74] ולהם נולדו שני ילדים.
קראפט היה אפיסקופלי, ששימש כ"קורא הדיוט" (אנ') בכנסייה המקומית שלו. במהלך שנות השישים, משפחת קראפט הייתה מעורבת עמוקות בפעילויות הכנסייה: בטי אן לימדה בית ספר יום ראשון ושירתה במזבח; גורדון היה אקוליט (אנ'); וכריסטי-אן הייתה שרה במקהלה.[75] קראפט היה שחקן גולף מושבע מאז שהוצג למשחק בשנות ה-40 על ידי חברו בנאס"א סיג סיוברג.[76]
קראפט נפטר ב-22 ביולי 2019 ביוסטון, בגיל 95, יומיים לאחר יום השנה ה-50 להליכות הירח של אפולו 11. הסיבה לא ידועה.[77][78][79]
פרסים וכבוד
קראפט קיבל פרסים והצטיינות רבים על עבודתו. בתום תוכנית מרקורי, הוא הוזמן להשתתף בטקס גן הוורדים של הבית הלבן, שם קיבל את מדליית המנהיגות המצוין של נאס"א (אנ') מהנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי וממנהל נאס"א ג'יימס וב. "לאף אחד מאיתנו אין ימים רבים בחיינו כמו זה", אמר קראפט.[80] מדליית השירות המצטיין של נאס"א הוענק לו פעמיים בשנת 1969 (עבור אפולו 8 ואפולו 11), בשנת 1981 עבור מעבורת החלל, ובשנת 1982 כפרס מיוחד.[81][82]
הוא זכה בפרס האזרח המכובד, שניתנה לו על ידי העיר המפטון, וירג'יניה ב-1966; פרס ג'ון ג'יי מונטגומרי ב-1963;[1]מדליית "ASME" (אנ') ב-1973;[83] וגביע הזיכרון של גודארד, המוענק על ידי מועדון החלל הלאומי,[1] ופרס "רוג'ר וו. ג'ונס" (אנ') למנהיגות מבצעת ב-1979.[84] בשנת 1999 הוענק לו גביע החלל הלאומי מטעם "הקרן הלאומית של רוטרי להישגי חלל", שתיאר אותו כ"כוח מניע בתוכנית הטיסות לחלל האנושית בארצות הברית מראשיתה ועד לעידן מעבורת החלל, אדם שהישגיו הפכו להיות אגדיים".[1]
בשנת 2006, נאס"א העניקה לקראפט את פרס "שגריר החקר", שנשא עמו דגימה של חומר ירח שהוחזר מתוכנית אפולו 11. קראפט בתורו העניק את הפרס לאלה שלו, אלמה מאטר, וירג'יניה טק, לתצוגה במכללה להנדסה שלה.[85] הוא הוכנס להיכל התהילה הלאומי לתעופה (אנ'), ב-1 באוקטובר 2016.[86][87] מרכז בקרת המשימה במרכז החלל ג'ונסון שונה לשם "מרכז בקרת המשימה כריסטופר סי קראפט ג'וניור" (על שמו) לכבודו בשנת 2011,[88] ובית הספר היסודי "קראפט בהמפטון", וירג'יניה, ליד עיר הולדתו, נקרא על שמו.[89]
בתקשורת
קראפט הוצג על ידי סטיבן רוט במיני-סדרה מ-1998 "מכדור הארץ עד הירח" (אנ').[90] הוא התראיין במספר רב של סרטים תיעודיים על תוכנית החלל, כולל על "אפולו 13: אל הקצה והגב" ( ברשת PBS).[91] בשנת 2018, הוא הוצג בסרט "האדם הראשון".[92] בשנת 2020, הוא הוצג במיני-סדרה "The Right Stuff" מאת אריק לדין.[93]
קישורים חיצוניים
- כריס קראפט באתר נאס"א (באנגלית)
- כריס קראפט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- איתי נבו, האיש שפיקח על האסטרונאוטים, במדור "היום לפני במדע" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 23 ביולי 2019
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 Nystrom, Lynn, "Kraft selected 2002 Ruffner Medal recipient", Virginia Spectrum, 26 באפריל 2002
- ^ 2.0 2.1 Kraft, Flight, p. 10.
- ^ 3.0 3.1 3.2 Truly, Christopher C. Kraft Jr. 1924–2019, p. 168
- ^ Kraft, Flight, p. 15.
- ^ Kraft, Flight, p. 10
- ^ Kraft, Flight, pp. 24–25
- ^ 7.0 7.1 Kraft, Flight, pp. 26–31
- ^ Bilstein, pp. 31–38
- ^ Kraft, Flight, pp. 48–49
- ^ Kraft, Flight, pp. 56–57
- ^ Hansen, Spaceflight Revolution, pp. 1–3
- ^ Swenson, Grimwood and Alexander, This New Ocean, p. 114
- ^ Kraft, Flight, pp. 66–67
- ^ Swenson, Grimwood and Alexander, This New Ocean, p. 132
- ^ Kraft, Flight, pp. 68–70
- ^ Swenson, Grimwood and Alexander, This New Ocean, pp. 272–273
- ^ Murray and Cox, Apollo, p. 254
- ^ Murray and Cox, Apollo, p. 260
- ^ Swenson, Grimwood and Alexander, This New Ocean, pp. 397–399, 402–407
- ^ "Meditative Chimponaut", טיים (מגזין), 8 בדצמבר 1961
- ^ Kraft, Flight, p. 153
- ^ 22.0 22.1 Murray and Cox, Apollo, p. 285
- ^ Murray and Cox, Apollo, p. 266
- ^ Murray and Cox, Apollo, p. 267
- ^ 25.0 25.1 =Kraft, Flight, p. 159
- ^ 26.0 26.1 Kraft, Flight, p. 161
- ^ Kraft, Flight, p. 164
- ^ "Results of the Second U.S. Manned Orbital Space Flight, May 24, 1962", NASA, 19 בנובמבר 2006
- ^ Kraft, Flight, p. 165
- ^ Teitel, Amy Shira, Mercury Astronaut Scott Carpenter and the Controversy Surrounding Aurora 7, Popular Science, 14 באוקטובר 2013
- ^ Kraft, Flight, p. 162
- ^ סקוט קרפנטר, "Letters", ניו יורק טיימס, 1 באפריל 2001
- ^ Harland, How NASA Learned to Fly in Space, p. 64
- ^ 34.0 34.1 Murray and Cox, Apollo, p. 284
- ^ Kraft, Flight, p. 221
- ^ Kraft, Flight, p. 252
- ^ Kraft, Flight, p. 256
- ^ Kraft, Flight, p. 270
- ^ Brooks, Grimwood & Swenson, Chariots for Apollo, pp. 214–217
- ^ Kraft, Flight, p. 271
- ^ 41.0 41.1 41.2 41.3 Science: Conductor in a Command Post, טיים, 27 באוגוסט 1965
- ^ Kraft, Flight, p. 227
- ^ Kraft, Flight, p. 228
- ^ Murray and Cox, Apollo, p. 282
- ^ 45.0 45.1 Kraft, Flight, p. 289
- ^ Kraft, Flight, p. 291.
- ^ וולטר שירה הבן, "Oral History", ohnson Space Center Oral History Project, 24 במאי 1999
- ^ Schirra, Schirra's Space, p. 189
- ^ Kraft, Flight, p. 170
- ^ 50.0 50.1 Brooks, Grimwood and Swenson, Chariots for Apollo, pp. 272–274.
- ^ Kraft, Flight, p. 284
- ^ Kraft, Flight, p. 285
- ^ Kraft, Flight, pp. 295–296
- ^ Kraft, Flight, p. 316
- ^ Kranz, Failure is Not an Option, p. 313
- ^ Kranz, Failure is Not an Option, pp. 316–318
- ^ Murray and Cox, Apollo, p. 262
- ^ Honeycutt, Jay F., "Oral History", Interview, 22 במרץ 1999
- ^ Lunney, Glynn, "Oral History Transcript", Johnson Space Center Oral History Project (Interview), 9 במרץ 1998
- ^ Liebergot, Apollo EECOM, p. 110.
- ^ Truly, Christopher C. Kraft Jr. 1924–2019, p. 172.
- ^ Young, Anthony, Leadership at Johnson Space Center, The Space Review, 28 בנובמבר 2005
- ^ Lunney, Glynn, ORAL HISTORY 9 TRANSCRIPT, Johnson Space Center Oral History Project (Interview), 3 בינואר 2000
- ^ Hutchinson, Neil B., ORAL HISTORY 3 TRANSCRIPT, Johnson Space Center Oral History Project (Interview), 21 בינואר 2004
- ^ "Space Pioneer Chris Kraft Resigns". United Press International. April 15, 1982.
- ^ Nichols, Bruce, Chris Kraft: 'A giant among people ...'Space Center chief retiring, United Press International, 1 במאי 1982
- ^ Kraft report, p. 24.
- ^ Carreau, Mark; Clayton, William E. Jr., "Shuttle's managers say go slow; Contractor plan stirs safety fears", Houston Chronicle. p. A17, 16 במרץ 1995
- ^ Quoted in Report of the Columbia Accident Investigation Board, volume 1, p. 108.
- ^ Report of the Columbia Accident Investigation Board, volume 1, p. 108
- ^ Kraft, Flight, p. 349
- ^ Cooper, Henry S. F. Jr., "Rocket Man", ניו יורק טיימס, 11 במרץ 2001
- ^ "From the Critics: Flight, My Life in Mission Control", Barnes & Noble.com, 29 בספטמבר 2007
- ^ Kraft, Flight, pp. 15–16, 44.
- ^ Bylinsky, Gene, "When the Countdown is 1...", The New York Times, 15 באוגוסט 1965
- ^ Kraft, Flight, p. 43.
- ^ "Chris Kraft", NASA, 22 ביולי 2019
- ^ McFadden, Robert D., "Christopher Kraft, NASA's Face and Voice of Mission Control, Dies at 95", The New York Times., 22 ביולי 2019
- ^ Pearlman, Robert Z., "Chris Kraft, NASA's First Flight Director and Father of Mission Control, Dies at 95", Space.com, 23 ביולי 2019
- ^ Kraft, Flight, p. 187
- ^ "Historical Recipient List", NASA, 24 באפריל 2021
- ^ "Christopher C. Kraft Jr", New Mexico Museum of Space History, 24 במרץ 2022
- ^ "ASME Medal", ASME., 24 במרץ 2022
- ^ "The Roger W. Jones Awardfor Executive Leadership", אמריקן יוניברסיטי, 24 במרץ 2022
- ^ Nystrom, Lynn, "Alumnus Chris Kraft presents Moon rock to College of Engineering", Virginia Tech, 2 בדצמבר 2006
- ^ NATIONAL AVIATION HALL OF FAME REVEALS NAMES OF FOUR TO BE INDUCTED IN “CLASS OF 2016”, The National Aviation Hall of Fame, 3 בספטמבר 2016
- ^ National Aviation Hall of Fame, "Kraft, Jr., Christopher C.", 1 בפברואר 2022
- ^ NASA pioneer honored; says he regrets shuttle end, San Diego Union-Tribune., 14 באפריל 2011
- ^ "History", Kraft Elementary School, 1 בפברואר 2022
- ^ Murray, Noel, In one of HBO’s finest hours, Tom Hanks recalled the last time we went to the moon, The A.V. Club, 27 בנובמבר 2017
- ^ Apollo 13: To The Edge And Back, WGBH Media Library and Archives, 23 ביולי 2019
- ^ Citron, Cynthia, Armstrong Makes Good On Kennedy’s Promise, Santa Monica Daily Press, 18 באוקטובר 2018
- ^ Dansby, Andrew, Houston actor Eric Ladin plays NASA legend in ‘The Right Stuff’, Houston Chronicle, 2 באוקטובר 2020
| תוכנית מרקורי | ||
|---|---|---|
| טיסות לא מאוישות | ליטל ג'ו 1 • ביג ג'ו 1 • ליטל ג'ו 6 • ליטל ג'ו 1A • מרקורי-אטלס 1 • Beach Abort • ליטל ג'ו 5 • מרקורי-רדסטון 1 • מרקורי-רדסטון 1A • מרקורי-אטלס 2 • ליטל ג'ו 5A • מרקורי-רדסטון BD • מרקורי-אטלס 3 • ליטל ג'ו 5B • מרקורי-אטלס 4 • מרקורי סקאוט 1 | 
|
| טיסות עם יונקים | ליטל ג'ו 2 • ליטל ג'ו 1B • מרקורי-רדסטון 2 • מרקורי-אטלס 5 | |
| טיסות מאוישות | מרקורי-רדסטון 3 • מרקורי-רדסטון 4 • מרקורי-אטלס 6 • מרקורי-אטלס 7 • מרקורי-אטלס 8 • מרקורי-אטלס 9 | |
| טיסות שבוטלו | Balloon Ascents • מרקורי־יופיטר • מרקורי-אטלס 10 • מרקורי-אטלס 11 • מרקורי-אטלס 12 | |
| אסטרונאוטים | אלן שפרד • וירג'יל גריסום • ג'ון גלן • סקוט קרפנטר • וולטר שירה הבן • גורדון קופר • דונלד סלייטון | |
| משגרים | ליטל ג'ו • מרקורי-רדסטון • אטלס | |
| שונות | שביעיית מרקורי • ה-13 של מרקורי • אנוס (שימפנזה) • האם (שימפנזה) • הצוות המובחר • די אוהרה | |
| תוכנית אפולו של סוכנות החלל האמריקנית | ||
|---|---|---|
|
