דיק סלייטון
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: שגיאות כתיב וניסוח.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: שגיאות כתיב וניסוח. |
| מידע כללי | |
|---|---|
| בשירות | אסטרונאוט בשירות נאס"א |
| זמן שהייה בחלל | 216 שעות ו-28 דקות |
| ביוגרפיה בנאס"א | דיק סלייטון |
| משימות | |
| אפולו-סויוז | |
| אפולו סויוז | |
דונלד קנט "דייק" סלייטון (באנגלית: Donald Kenet "Deke" Slayton; 1 במרץ 1924 - 13 ביוני 1993) הוא אסטרונאוט אמריקאי הנחשב לאחד משבעת האסטרונאוטים המקוריים בתוכנית מרקורי - אך מעולם לא טס לחלל במסגרת אותה תוכנית עקב בעיות בריאותיות. הוא שימש בתפקידים ניהוליים בתוכנית החלל המאוישת של נאס"א. סלייטון טס לבסוף לחלל במסגרת תוכנית "אפולו-סויוז", משימת החלל המשותפת הראשונה עם ברית המועצות, במהלכה חללית אפולה ביצעה עגינה עם חללית הסויוז.
בצעירותו
דונלד סלייטון נולד ב־1 במרץ 1924, בספרטה, ויסקונסין, לצ'ארלס שרמן סלייטון (1887–1972) ולויקטוריה אדליה סלייטון (1895–1970). בילדותו עבד סלייטון בחווה המשפחתית, בגידול חיות המשק. הוא למד בבית הספר היסודי בלאון, ולאחר מכן המשיך בלימודיו בתיכון "ספרטה". במשך לימודיו בתיכון, הוא התאגרף, ניגן טרומבון, והיה לחבר פעיל בארגון "חקלאי העתיד של אמריקה".
בחיל האוויר
עם סיום לימודיו הצטרף דייק סלייטון לחיל האוויר. במשך שלוש שנים עבר הכשרה ראשונית ובאפריל 1943, קיבל כנפי טיסה. במהלך מלחמת העולם השנייה, נשלח סלייטון לאירופה, שם השתתף בחמישים ושש משימות קרביות במפציצים בינוניים. בשנת 1944, חזר לארצות הברית ושימש כמדריך טייס בקרוליינה הדרומית, ולאחר מכן שירת ביחידה מיוחדת. באפריל 1945 נשלח לאוקינאווה, ביפן, שם הטיס מטוסי קרב עד לכניעתה של יפן במלחמה.
בנאס"א
תוכנית מרקורי
בינואר 1959 נבחר סלייטון כאחד משבעת המועמדים לתוכנית מרקורי, תוכנית החלל המאוישת הראשונה של ארצות הברית.
כחלק מהאימונים, שנת 1959, הוא התאמן בצנטריפוגה ועבר אלקטרוקרדיוגרמה. במהלך אימוניו נמצא כי הוא סובל מפעילות לב לא סדירה. הוא קיבל הערכה רפואית נוספת בבסיס חיל האוויר בברוקס, ואובחן עם פרפור עליות אידיופתי, אך נחשב בריא מספיק כדי להמשיך בטיסה. הוא ניסה לשפר את בריאותו על ידי פעילות גופנית באופן קבוע יותר ונמנע משתיית אלכוהול. סלייטון נבחר למשימה המאוישת השנייה מרקורי-אטלס 7, שהוא רצה להעניק לה את השם "דלתא 7". אולם, ב־15 במרץ 1962, חודשיים לפני השיגור, הוחלט כי סלייטון אינו כשיר רפואית למשימה. והוא הוחלף על ידי סקוט קרפנטר.
ניהול בנאס"א
לאחר ש"קוקרע" מהשתתפות בטיסות החלל, סלייטון נבחר בתחילת 1962 כדי לשמש מנהל בכיר של משרד האסטרונאוטים. אחד התפקידים הראשונים שלו היה בחירת המועמדים לקבוצת האסטרונאוטים השנייה של נאס"א, שהוכרזו בספטמבר 1962. בנוסף, הוא מונה כאחראי על השיבוצים של האסטרונאוטים לטיסות המשך.
בשנת 1963 הפך סלייטון לעוזר מנהל מחלקת טיסות, בנוסף לתפקידו בניהול משרד האסטרונאוטים. בנובמבר 1963 הוא פרש מחיל האוויר סופית בגלל מצבו הביאותי והמשיך בתפקידים ניהוליים בנאס"א. כאשר שאלן שפרד קורקע לצמיתות בגלל מחלת מנייר, הוא החליף את סלייטון כמנהל משרד האסטרונאוטים, בעוד סלייטון המשיך לעבוד בענף התפעול של צוותי החלל, וקודם למנהל בשנת 1966.
סלייטון היה אחראי על שיבוץ האסטרונאוטים בתוכניות ג'מיני ואפולו, והיה אחראי על השיבוצים במשימות אפולו והטיסות לירח. חלק מהשביוצים שעשה היו מעוררי מחלוקת.
חזרה לכשירות טיסה
במהלך השנים סלייטון המשיך לשמור על בריאותו ופעל כדי לחזור לכשירות טיסה ולקבל אישור לטיסה לחלל. הוא עשה פעילות גופנית קבועה, נטל ויטמינים, הפסיק לעשן סיגריות ולשתות קפה, והפחית את צריכת האלכוהול. ב־1970 החל לקחת טיפול באלקלואיד גבישי. הטיפול נחל הצלחה אך, נטילת התרופות הללו פסלה את סלייטון מלטוס בכל זאת. בניגוד לעצת רופאיו הפסיק סלייטון את נטילת התרופה בתקווה שייקבל את האישור המיוחל. בשנת 1971 לאחר ביקור במרפאת מאיו, הוחלט שהוא כבר אינו סובל מפרפור חדרים. ב־13 במרץ 1972 הודיעה נאס"א כי סלייטון כשיר מבחינתה לטוס.
טיסת אפולו סויוז
ערך מורחב – אפולו-סויוז
בחודש פברואר 1973, סלייטון שובץ בפרויקט אפולו-סויוז (ASTP) כטייס מודול עגינה, יחד עם המפקד תומאס סטאפורד וטייס מודול הפיקוד ואנס ברנד. הצוות האמריקאי החל בתוכנית הכשרה לשנתיים, שכללה לימוד השפה הרוסית ונסיעות למרכז ההדרכה של יורי גאגארין להכשרת קוסמונאוטים בעיר הכוכבים בבברית המועצות. הוא נשאר בתפקיד ניהולי לאורך כל תוכנית סקיילאב, והתפטר מתפקיד מנהל צוותי הטיסה בפברואר 1974 לקראת השיגור המתקרב.
שתי החלליות - סויוז 19 ו-אפולו שוגרו ב־15 ביולי 1975. ב־17 ביולי 1975 החלליות ביצעו התקרבות ומפגש, עגנו החלליות האחת בשנייה, כאשר החללית האקטיבית בעגינה הייתה האפולו, והיא זו שביצעה את מרבית תמרוני העגינה. כשלוש שעות מאוחר יותר, שני מפקדי החלליות, סטאפורד וליאונוב, לחצו ידיים בפתח חללית הסויוז. בעוד החלליות מעוגנות, ביצעו צוותיהן ניסויים מדעיים משותפים, החליפו דגלים ומתנות שונות (ביניהן גם זרעי עצים שנשתלו לאחר מכן באדמות שתי המדינות), חתמו על תעודות, ביקרו בחלליות השונות, סעדו יחד ושוחחו בשפות השונות (הדובר היה מדבר בשפת השומע - האמריקאים פנו לרוסים ברוסית והרוסים פנו לאמריקאים באנגלית). בוצעו גם תמרוני היפרדות ועגינה נוספים, בהם החלליות שינו את תפקידיהם וחללית הסויוז הייתה האקטיבית.
חללית האפולו נשארה בחלל 5 ימים נוספים ונחתה ב־24 ביולי 1975 בשעה 21:18 UTC. לאחר שהות בחלל של 216 שעות ו-28 דקות.
במהלך הנחיתה מערכת האוורור גרמה להכנסה של אדים מגזי הפליטה של המנוע, והצוות אושפז כאמצעי זהירות בהונולולו, הוואי, למשך שבועיים. במהלך האשפוז, התגלה גידול שפיר בריאה של סלייטון שהוסר לאחר ניתוח.
בזמן טיסתו בחלל, סלייטון היה בן 51, כך שהיה האסטרונאוט הזקן ביותר בחלל לאותו זמן.
תוכנית מעבורת החלל
במהלך ההכנות לטיסת אפולו-סויוז, סלייטון מונה על ידי כריס קראפט (אנ'), באותו זמן האחראי על מרכזה השליטה של תוכנית החלל המאוישת, כדי לנהל את מבדקי הגישה והנחיתה (Approach and Landing Tests) של מעבורת החלל אנטרפרייז, כחלק מההכנות לתוכנית מעבורות החלל. סלייטון גם היה מעורב בפיתוח מוביל מעבורת החלל (אנ'), מטוס הבואינג שהיה אמור להעביר את המעבורת לאחר נחיתתה, ובשלב הטיסות של האנטרפרייז, גם לשחרר אותה באוויר.
לאחר סיום שלב בדיקות הנחיתה והגישה בשלהי 1977 סלייטון עבר לנהל את תוכנית טיסות המעבורת. סלייטון פרש מנאס"א רשמית ב-1980 אך המשיך לייעץ עבור טיסת המעבורת הראשונה, STS-1. ב-27 לבפרואר 1982, עזב סופית את נאס"א.
לאחר נאס"א
לאחר פרישתו מנאס"א, סלייטון כיהן כנשיא חברת "Space Services Inc" (אנ'), חברה מטקסס לפיתוח מנועים רקטים עבור משגרים קטנים.
סלייטון היה מנהל משימת Conestoga 1 של משימת משגר הקונסטוגה (אנ'), רקטת שיגור פרטית למטעדים קטנים. המשימה שוגרה בהצלהה ב-9 בספטמבר 1982 והייתה לשיגור הפרטי הראשון.
סלייטון התעניין גם במרוצי תעופה, וכיהן כנשיא הבינלאומי של "Formula One Pylon Air Racing". בנוסף לכך, שירת גם בוועדה המייעצת בנושאי חלל מסחרי (אנ') בתוך רשות התעופה הפדרלית.
בשנת 1991 החל סלייטון לעבוד עם היסטוריון החלל מייקל קאסוט על מנת לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו, "דייק! ההיסטוריה של תוכנית החלל המאוישת של ארצות הברית מתוכנית מרקורי ועד למעבורת", שפורסמה ב־1994, שנה לאחר מותו. סלייטון כתב גם את הספר "Moon Shot" אודות המירוץ לירח יחד עם האסטרונאוט אלן שפרד, שגם יצא לאור ב-1994.
חייו האישיים
סלייטון התחתן עם מארג'ורי "מארג" לוני (1921–1989) במאי 1955. נולד להם בן אחד, ב־8 באפריל 1957. הם התגרשו באפריל 1978. לאחר מכן, בשנת 1983, הוא התחתן עם בובי בל ג'ונס (1945–2010), שעבדה אף היא בנאס"א, והם נשארו נשואים עד מותו. סלייטון הוזכר בראשי התיבות שלו, ד"ק, שקוצר בסופו של דבר ל"דייק".
ב־1992 הוא אובחן אצלו גידול מוחי. ב־13 ביוני 1993, הוא מת בביתו בליג סיטי, שבטקסס, מהמחלה, בגיל 69.
בקולנוע ובמדיה
- 1983 - סרט - הצוות המובחר - גולם על ידי סקוט פאולין.
- 1995 - סרט - אפולו 13 - גולם על ידי כריס איליס.
- 1996 - סרט - אפולו 11 - גולם על ידי ג'אק קונלי.
- 1998 - מיני סדרה - מהארץ לירח - גולם על ידי ניק סירצ'י.
- 2009 - סרט - moonshot - גולם על ידי ניגל וויטמי.
- 2015 - סדרת טלוויזיה - The Astronaut Wives Club - קנט מיטשל.
- 2016 - סרט - מאחורי המספרים - גולם על ידי אוון הולצמן.
- 2018 - סרט - האדם הראשון - גולם על ידי קייל צ'נדלר.
קישורים חיצוניים
- דיק סלייטון באתר נאס"א (באנגלית)
- דייק סלייטון, באתר space.com
- דייק סלייטון, באתר מוזיאון דייק סלייטון
- דייק סלייטון, באתר Geni
- דיק סלייטון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- דיק סלייטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
31691225דיק סלייטון
- המכלול: עריכה - כל הערכים
- המכלול: עריכה - אישים
- דפים עם קישורים שבורים לקבצים
- אסטרונאוטים אמריקאים
- כותבי אוטוביוגרפיה אמריקאים
- אמריקאים ממוצא אנגלי
- אמריקאים ממוצא נורווגי
- טייסי ניסוי אמריקאים
- חברי היכל התהילה הלאומי לתעופה
- מעוטרי מדליית האוויר
- מעוטרי צלב התעופה המצוינת (ארצות הברית)
- טייסי חילות האוויר של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה
- אמריקאים שנולדו ב-1924
- אמריקאים שנפטרו ב-1993