מרקורי-אטלס 7
 | |||
 | |||
| סקוט קרפנטר | |||
| נתוני משימה | |||
|---|---|---|---|
| מטרה מרכזית | טיסת ניסוי | ||
| חללית | מרקורי מספר 18 | ||
| שם החללית | אורורה 7 | ||
| כן שיגור | LC-14 בנמל החלל קייפ קנוורל | ||
| שיגור | 24 במאי 1962, 12:45:16 UTC | ||
| נחיתה | 24 במאי 1962, 17:41:21 UTC | ||
| משך המשימה | 4 שעות, 56 דקות ו־5 שניות | ||
| אות קריאה | אורורה 7 | ||
| נתוני חללית | |||
| מסת החללית | בשיגור: 1350 ק"ג | ||
| משגר | אטלס LV-3B 109-D | ||
| נתוני מסלול | |||
| מספר הקפות | 3 | ||
| אפוגיאה | 259 ק"מ | ||
| פריגיאה | 154 ק"מ | ||
| זמן הקפה | 88.63 דקות | ||
| נטיית מסלול | 32.5 מעלות | ||
| צוות | |||
| אנשי צוות | 1 | ||
| משימות קשורות | |||
| |||
מרקורי-אטלס 7 (או MA-7) הייתה משימת החלל המאוישת הרביעית של ארצות הברית במסגרת תוכנית מרקורי. האסטרונאוט סקוט קרפנטר שוגר בחללית אורורה 7 ב-24 במאי 1962, והפך לאדם השישי ששוגר לחלל, והאמריקאי הרביעי בחלל. החללית שוגרה באמצעות משגר אטלס LV-3B לטיסה שנמשכה 3 הקפות וארכה 4 שעות, 56 דקות ו-5 שניות.
צוות
טייס: סקוט קרפנטר
טייס גיבוי: וולטר שירה
במקור דיק סלייטון היה אמור לטוס, כאשר שירה היה הגיבוי. אולם התגלתה אצל סלייטון הפרעת קצב בלב במהלך אימון תחת תאוצות כוח כבידה בצנטריפוגה והוא הוסר מרשימת האסטרונאוטים היכולים לטוס. סלייטון בחר את השם דלתא 7 לטיסה, כיוון שזו הייתה הטיסה הרביעית המאוישת של ארצות הברית, ודלתא היא האות הרביעית באלפבית היווני, שמציינת בהנדסה גם סימון של שינוי (כגון שינוי מהירות).[1] לאחר שהוחלט שסלייטון לא יכול לטוס, הוחלט לתת את הטיסה לקרפנטר, שהיה טייס הגיבוי של מרקורי-אטלס 6, התאמן לצידו של ג'ון גלן ונחשב לאסטרונאוט הכי מוכן לטיסה. קרפנטר בחר בשם אורורה 7, כדי לציין את המרחב, הזוהר הצפוני והשמיים וכן את האור של השחר, לציון שחר של עידן חדש. בנוסף, קרפנטר גדל בילדותו במפגש הרחובות אורורה ו-7 בבולדר קולורדו.[2]
מאפייני המשימה
- מסה בשיגור: 1349.5 ק"ג [3]
- פריגיאה: 154 ק"מ[4]
- אפוגיאה: 260 ק"מ[4]
- נטיית המסלול:32.5°[4]
- אקצנטריות: 0.00804[4]
- זמן מחזור של הקפה: 88.3 דקות[4]
- דלק: 16 ק"ג למערכת האוטומטית ו11.3 ק"ג למערכת הידנית[5]
מהלך המשימה
ההכנות למשימה
חללית מרקורי מס' 18 נמסרה לקייפ קנוורל, פלורידה ב-15 בנובמבר 1961. במהלך העבודה על החללית, הוחלף הפריסקופ וכן הוכנסו שינויים למנוע מהמצנח המגן לפעול לפני שניתנת פקודה. בנוסף, לאור השאלות על הטמפרטורה בתוך החללית, הותקן מתקן שאוסף נתוני טמפרטורה מ-28 נקודות בחללית ומקליט אותן. [6]
משגר האטלס מס' 107D נבנה במפעל קונוור (Convair) בסן דייגו, קליפורניה. המשגר יצא מהמפעל ב-25 בפברואר 1962, והגיע לקייפ קנוורל ב-8 במרץ 1962.[7] במשגר זה בוצע שינוי להקטין את זמן ההאצה מ-131.1 ל-130.1 שניות לאחר שיגור, כדי לתאים יותר טוב לחלון השיגור. ההתאמות של הטמפרטורה והתיקונים במצנח, כמו גם תרגיל אימון בו השתתפו הספינות והמטוסים העוקבים אחר החללית, עיכבו את השיגור עד מאי.[6]
רשת של תחנות קרקע וספינות הרכיבו את מערך התקשורת שהיה אמור להיות בקשר רציף עם האסטרונאוט. איש הקשר העיקרי מול הטייס נקרא CAPCOM ובחלק מהתחנות היה מצוות האסטרונאוטים. לדוגמה גאס גריסום היה הCAPCOM בתחנת קייפ קנוורל.[8] אלן שפרד היה הCAPCOM של התחנה בקליפורניה[9]
ניסויים מדעיים
עיקר המשימה של טיסת קרפנטר, אשר אמורה להיות 5 שעות, היה בניסויים מדעיים. תוכנית הניסויים כללה שחרור של בלון, אשר ישאר קשור לחללית. הבלון מורכז מחמישה חלקים בצבעים שונים: אלומניום לא צבוע, צהוב, כתום, לבן וציפוי מיוחד שנראה לבן באור יום וכחול בלילה. באמצעות תצפית אנושית וצילום הניסוי נועד לבחון את השפעות החלל על החזר האור. על הבלון היה גם מד מעוות כדי למדוד את השפעות הגרר האטמוספירי. ניסויים נוספים כללו מעקב אחר התנהגות נוזלים בחוסר כבידה, צילומי כדור הארץ ומזג אויר ממצלמה ידנית, וניסיון (שלא הצליח) לראות נור שנורה מהקרקע.[6]
שיגור
יום השיגור נקבע ל-24 במאי 1962. קרפנטר התעורר ב־1:15, ונכנס לחללית ב־4:46. בניגוד למרקורי אטלס 6, לא היו בעיות עם נעילת הדלת. שיגור התבצע ב־7:45 (שעון פלורידה).[5]
ביצועי משגר האטלס היו מדויקים כל כך עד כי אורורה 7 הגיעה כמעט בדיוק לפרמטרי המסלול המתוכננים של המשימה.
במהלך הטיסה
בטיסת האורורה היה מזון מוצק פריטים בפעם הראשונה - מזון מוקפא בצורת קוביות בתוך שקית פלסטיק, במקום מחית הנלחצת מתוך צינור. כתוצאה מכך, פירורים החלו לצוף בתוך התא. במקור ציפו את האוכל בחומר שהיה אמור למנוע את ההתפוררות, אולם ייתכן שהם התרסקו בטעות לפני השיגור, והציפוי נשבר. קרפנטר היה מודאג שפירורים אולי ישאבו למערכת האוורור. בנוסף, חטיף שוקולד שקיבל נמס לאור הטמפרטורות הגבוהות שהיו בתוך החללית. בסיום ההקפה השנייה, קרפנטר הודיע כי האוכל נמצא במצב מבורדק והוא מעדיף להימנע מלגעת בזה עד סוף הטיסה, מלבד נטילת טבליית קְסִילוֹז.[5]
בכל זריחה של ההקפה, קרפנטר שם לב לתופעת ה"גחלליות". לדעתו החלקיקים היו דומים באופיים לפתיתי שלג והיו מגוונים בצורה ובמשקל. הם גם לא נראו לו מאירים. אף על פי שהם טסו במהירויות שונות, ההתנהגות לא הייתה זהה להתנהגות החלקיקים שהיו בבלון עם הקונפטי[9]
קרפנטר היה מעוניין לפתור את תעלומת ה"גחליליות" שהופיעו בטיסה הקודמת. במהלך ההקפה השלישית והאחרונה, קרפנטר פגע בידו כנגד הקיר הפנימי של הטיסה, המכה יצרה פרץ של חלקיקים זוהרים מחוץ לחללית - חלקיקי קרח ששוחררו מפני החללית החיצוניים. לקראת סוף הטיסה, גילה קרפנטר כי כאשר הוא מכה בידו על דפנות החללית, הוא משחרר יותר "גחלליות". בתחילה חשבו כי אלו חלקיקים מהצבע המסמן את החללית או מהחומר דוחה הכרישים (בצבע ירוק) אולם בדיקות נוספות הראו כי חומרים אלו לא מנדפים חלקיקים בחוסר כבידה.[10] לאחר מכן חשבו כי הגחליליות נבעו מאדים ממערכת בקרת תנאי הסביבה, שהפכו לשלג כאשר נחשפו לחלל הפתוח, או אולי שאריות פסולת מהשיגור שנשארו על הדופן החיצוני של החללית והחלו להשתחרר.
כמו גלן, קרפמנטר הקיף את כדור הארץ שלוש פעמים. ביצועי החללית היו כנדרש וכל יעדי המשימה העיקרית הושגו. התקלה היחידה הייתה במד האופק שהסיט את הכוון המשימה ב-20 מעלות.[9] השפעת המדיד תוקנה ידנית על ידי האסטרונאוט במהלך תמרוני הכוון ידניים. כמו כן הטמפרטורה בתוך התא ובתוך חליפת החלל הייתה גבוהה אך נסבלת. עד למעבר האחרון מעל תחנת הוואי, קרפמנטר ניצל כ-60% מהדלק במיכלים האוטומטי והידני, ולדעת מנהל המשימה קראנץ, המשימה התקדמה כנדרש. הוא הורה לירות את המנועים האחורים ולהתקדם לתמרון כניסה למסלול.[9] סה"כ משך השהות בחוסר כבידה היה 4 שעות, 39 דקות ו-32 שניות.
נחיתה
קרפנטר הודה כי היה עסוק בחקר נושא הגחלליות והתחיל את בדיקות הכניסה למסלול באיחור. כאשר הוא ניסה להכניס את החללית להכוון הנכון הוא גילה כי המערכת האוטומטית לא יכולה להחזיק בהכוון הנדרש של 34 מעלות עלרוד ו0 מעלות גלגול. כאשר הוא ניסה לגלות מה מקור התקלה, הוא צבר פיגור נוסף בהכנות לנחיתה. במעבר למערכת ידנית הוא שכח לכבות את המערכת האוטומטית. כתוצאה מכך, במשך 10 דקות, שתי המערכות עבדו יחדיו ודלק בוזבז.[9]
במעבר מעל קליפורניה, אלן שפרד הזכיר לו להדליק את המנועים. שגיאת מערכת הבקרה והאיחור של 3 שניות בהדלקת המנועים, גרמה לסטייה במיקום הנחיתה של החללית, והוא פספס את אתר הנחיתה המיועד ב-400 ק"מ. לאחר כמה שעות של חיפוש קדחתני, קרפנטר אותר מצפון מזרח לפוארטו ריקו, ונאסף על ידי נושאת המטוסים אינטרפיד. מלבד תשישות קלה, הוא היה במצב רוח טוב והבדיקות הרפואיות היו טובות.
לאחר הטיסה
בנאס"א לעומת זאת לא היו מרוצים מהתנהגות האסטרונאוט ובזבוז הדלק בנחיתה. קרפנטר לא הוקצה למשימות עתידיות. הוא עזב את תוכנית החלל ב-1964 על מנת להשתתף בתוכנית חקר האוקיינוסים Sealab של חיל הים.
החללית אורורה 7 מוצגת כיום במוזיאון המדע והתעשייה בשיקגו אילינוי.
קישורים חיצוניים
- תוצאות הטיסה המסלולית השנייה המאוישת של ארצות הברית, דוח נאס"א מתאריך 24 במאי 1962
- ספר אודות ההיסטוריה של פרויקט מרקורי
- כרונולוגיה של פרויקט מרקורי דו"ח נאס"א SP-4001, מאת ג'יימס גרינווד, 1963
סרט של נאס"א אודות אורורה 7 וסקוט קרפנטר, סרטון באתר יוטיוב
הערות שוליים
- ^ Evans, Ben. ""Change in Velocity": The Misfortune of Deke Slayton – Part 1". americaspace.com. AmericaSpace. נבדק ב-23 ביוני 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Teitel, Amy Shira. "Mercury Astronaut Scott Carpenter and the Controversy Surrounding Aurora 7". popsci.com. Popular Science. נבדק ב-14 בדצמבר 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ אודות טיסת MA-7 באתר NASA NSSCC
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 פרמטרי טיסת MA-7 באתר NASA NSSCC
- ^ 5.0 5.1 5.2 Boynton, John H. (בפברואר 1967). ""SECOND UNITED STATES MANNED THREE-PASS ORBITAL MISSION (MERCURY-ATLAS 7, SPACECRAFT 18) DESCRIPTION AND PERFORMANCE ANALYSIS" NASA technical note TN-D 3814" (PDF). NASA.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 6.0 6.1 6.2 Swenson Jr., Loyd S.; Grimwood, James M.; Alexander, Charles C. (1989). "13-8 MA-7 Preparations". In Woods, David; Gamble, Chris (eds.). This New Ocean: A History of Project Mercury (url). Published as NASA Special Publication-4201 in the NASA History Series. NASA. נבדק ב-17 בדצמבר 2016.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ כרונולוגיה של פרויקט מרקורי דו"ח נאס"א SP-4001, מאת ג'יימס גרינווד, 1963
- ^ "Virgil Ivan "Gus" Grissom". The space race. נבדק ב-19 בדצמבר 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 Swenson Jr., Loyd S.; Grimwood, James M.; Alexander, Charles C. (1989). "13-9 Flight of Aurora 7". In Woods, David; Gamble, Chris (eds.). This New Ocean: A History of Project Mercury (url). Published as NASA Special Publication-4201 in the NASA History Series. NASA. נבדק ב-17 בדצמבר 2016.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ תוצאות הטיסה המסלולית המאוישת השנייה של ארצות הברית דוח נאס"א מתאריך 24 במאי 1962
| תוכנית מרקורי | ||
|---|---|---|
| טיסות לא מאוישות | ליטל ג'ו 1 • ביג ג'ו 1 • ליטל ג'ו 6 • ליטל ג'ו 1A • מרקורי-אטלס 1 • Beach Abort • ליטל ג'ו 5 • מרקורי-רדסטון 1 • מרקורי-רדסטון 1A • מרקורי-אטלס 2 • ליטל ג'ו 5A • מרקורי-רדסטון BD • מרקורי-אטלס 3 • ליטל ג'ו 5B • מרקורי-אטלס 4 • מרקורי סקאוט 1 | 
|
| טיסות עם יונקים | ליטל ג'ו 2 • ליטל ג'ו 1B • מרקורי-רדסטון 2 • מרקורי-אטלס 5 | |
| טיסות מאוישות | מרקורי-רדסטון 3 • מרקורי-רדסטון 4 • מרקורי-אטלס 6 • מרקורי-אטלס 7 • מרקורי-אטלס 8 • מרקורי-אטלס 9 | |
| טיסות שבוטלו | Balloon Ascents • מרקורי־יופיטר • מרקורי-אטלס 10 • מרקורי-אטלס 11 • מרקורי-אטלס 12 | |
| אסטרונאוטים | אלן שפרד • וירג'יל גריסום • ג'ון גלן • סקוט קרפנטר • וולטר שירה הבן • גורדון קופר • דונלד סלייטון | |
| משגרים | ליטל ג'ו • מרקורי-רדסטון • אטלס | |
| שונות | שביעיית מרקורי • ה-13 של מרקורי • אנוס (שימפנזה) • האם (שימפנזה) • הצוות המובחר • די אוהרה | |
23184855מרקורי-אטלס 7