ה-13 של מרקורי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ה-13 של מרקורי מתייחס לשלוש-עשרה נשים אמריקאיות, טייסות בעלות ניסיון אזרחי, שכחלק מתוכנית במימון פרטי, עברו בשנת 1959 אותם אימונים ובדיקות פיזיולוגיות כמו האסטרונאוטים שנבחרו על ידי נאס"א עבור תוכנית מרקורי. המטרה הייתה לבדוק את ביצועי הנשים תחת אותן בחינות ואימונים, כדי להראות שגם נשים יכולות להיות אסטרונאוטיות. המונח הוטבע בשנת 1995 על ידי המפיק ג'יימס קרוס כהשוואה לשביעיית מרקורי, למרות זאת, ה-13 של מרקורי לא היו תחת תוכנית רשמית של נאס"א, לא נפגשו כקבוצה במהלך האימונים, ולא טסו לחלל.[1]

היסטוריה

הרופא ויליאם רנדולף לאבלס השני (William Randolph Lovelace II) שהיה יו"ר הוועדה מיוחדת של נאס"א למדעי החיים, והיה מעורב בבחירת האסטרונאטים לתוכנית מרקורי, פיתח עבור נאס"א תוכנית בדיקות לבדיקת המועמדים בתנאי קיצון שונים. הוא היה סקרן לבדוק מה יהיו הביצועים של נשים והאמין כי משקלן הנמוך יותר וגודלם הקטן בהשוואה לגברים ייתן להם תוצאות יותר טובות בהכנות לטיס ולתעופה בחלל. בשנת 1960, לאבלס הזמין את הטייסת הטייסת ג'רי קוב (Jerrie Cobb) לעבור את אותם אתגרים קפדניים שעברו הגברים.

קוב, שהייתה כבר טייסת מוכשרת, הייתה לאישה האמריקאית הראשונה (והיחידה מכל 13 הנשים) שעשתה ועברה את כל שלושת שלבי הבדיקות. לאבלס וקוב גייסו עוד 19 נשים לעבור את הבדיקות, כשהן ממומנות באופן פרטי על ידי הטייסת בעלת השם העולמי ג'קלין קוקרן (Jacqueline Cochran) ובעלה. מתוך הקבוצה, 13 נשים עברו את אותן בדיקות כמו "שבעיית מרקורי", שבעת האסטרונאוטים שנבחרו לתוכנית מרקורי. חלק מהנשים נפסלו עקב אנומליות שהתגלו בלב או במוח.

בחירת המועמדות

כל המועמדות שנבחנו היו כבר טייסות בעלות ניסיון רב בתעופה. לאבלס וקוב סקרו קורות חיים של יותר מ-700 נשים כדי לבחון את המועמדות, ולא הזמינו מישהי שיש לה פחות מ-1000 שעות טיסה. חלק מהנשים שמעו על האפשרות דרך ארגון ה-99 (ארגון עולמי שמרכז נשים טייסות (Ninety-Nines)).

הקבוצה הראשונה של נשים נקראו על ידי ג'רי קוב "First Lady Astronaut Trainees (FLATs)" והם הנשים שהסכימו להיכנס לתוכנית המחקר הזו.[2]

13 הנשים שנבחרו

שלוש-עשר הנשים שעברו את השלב הראשון של הבדיקות היו:[1]

מתוך הנשים, ג'יין הארט, הייתה הוותיקה ביותר, בגיל 41 ואמא ל-8 ילדים. וואלי פאנק הייתה הצעירה ביותר, בת 23.[2]

הבדיקות הרפואיות

כיוון שהרופאים לא ידעו באותה תקופה איך אנשים יעמדו בתנאי תעופה בחלל, הם החליטו על סדרה של בדיקות גופניות שהיו זהות לבדיקות שעברו המועמדים לתוכנית מרקורי. הבדיקות כללו תגובות של רפלקסים, תגובות לורטיגו, בדיקות התעייפות ועומס.[4] הנשים אף בלעו צינור מגומי כדי לבחון את רמת החומציות בקיבה שלהן, ומי קרח הוזרקו לאזניים שלהן כדי לעורר ורטיגו.[2] הנשים הסכימו לבדיקות פולשניות מתוך מחשבה שתהיה אפשרות עתידית להיכנס לתוכנית האסטרונאוטים. ד"ר לבלאס העביר את הבדיקות במרפאה הפרטית שלו, ללא חסות רשמית של נאס"א לתוכנית הזו.

מתוך הנשים קוב עברה את כל הבדיקות והאימונים, והייתה בין האחוזון ה2% העליון מתוך כלל הנבדקים, גברים ונשים יחדיו.[5]

בדיקות נוספות

לאחר השלב הראשון מספר נשים המשיכו לשלבים הבאים של הבדיקות. ג'רי קוב, ריאה הורל, ו-וולי פאנק המשיכו לבדיקות שלב ב' באוקלהומה סיטי, אוקלהומה, שכללו הערכות פסיכולוגיות ובדיקות במיכל בידוד. האחרות לא יכלו להצטרף עקב התחייבויות של משפחה ועבודה.

לאחר שקוב עברה גם את בדיקות שלב ג' המתקדמות, שכללו גם בדיקות אווירודינמיות מתקדמות תוך שימוש ציוד צבאי ובדיקות תעופה על מטוסים, התכוונו לרכז את כל הקבוצה בבסיס האווירי של הצי האמריקאי בפנסיקולה, פלורידה. שתיים מהנשים אף התפטרו מעבדותן כדי להשתתף בבדיקות. עם זאת, כמה ימים לפני הביצוע, נשלחו מברקים לכולם אשר מבטלים את הבדיקות. ללא תמיכה רשמית של נאס"א הצי האמריקאי לא הסכים לאפשר שימוש במתקנים לטובת הפרויקט.

בעקבות ביטול הפרויקט פאנק מצאה דרך להשלים את השלב השלישי של הניסויים באופן פרטי, ולא כחלק מהפרויקט.

מלבד הבדיקות הרפואיות, הנשים לא עברו אימונים או הכשרות לתעופה בחלל.[6]

שימוע בקונגרס האמריקני

ג'רי קוב טסה לוושינגטון די. סי. כדי לנסות לקבל תמיכה ולחדש את הפרויקט. היא וג'יין הארט כתבו מכתבים לנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי ונפגשו עם סגן הנשיא לינדון ג'ונסון. ב-17 ו-18 ביולי 1962 כונסה ועדה מיוחדת בבית הנבחרים של ארצות הברית, תת-ועדה של ועדת בית הנבחרים לענייני מדע ואווירונאוטיקה לדון בנוגע לאופי בחירת אסטרונאוטים והאם יש אפליה מגדרית בתהליך.[7] דיונים אלו, הכללו שיח בנוגע לאפליה מגדרית, הקדימו בשנתיים את זכויות האזרח של 1964, והיו בין הדיונים הראשונים בנושא.

במהלך הדיונים, קוב והראט העידו על יתרונות הפרויקט של לאבלס. ג'קלין קוקרן העידה על דעתה שתוכנית מיוחדת לאימון נשים אסטרונאוטים יכולה לפגוע בתוכנית החלל. נציגי האסטרונאוטים, ג'ון גלן וסקוט קרפנטר העידו כי תחת הקריטריונים של נאס"א לבחירת מועמדים לא ניתן לבחור נשים. גלן הוסיף בעדותו כי לדעתו: "הדבר נוגד את הסדר החברתי שלנו לאפשר לנשים להיות בתחום הזה".[7] מנהל נאס"א בפועל, ג'ורג' לאו ציין כי לפי הדרישות כל האסטרונאוטים צריכים להיות בוגרי קורס טיס צבאי ובעלי תואר הנדסי (אף על פי שג'ון גלן התקבל ללא תואר הנדסי). נכון ל-1962, נשים לא יכלו להשתתף בקורסי אימון של חיל האוויר והצי, ולכן לא היו נשים שיכלו להתקבל. אף על פי שחלק מהטייסות בקבוצת הפרויקט היו בעלות ניסיון מצטבר יותר מחלק מהאסטרונאוטים המועמדים, לא הסכימו לקבל את הניסיון שלהם על מטוסי סילון אזרחיים. חלק מחברי הוועדה היו בעד טענות הנשים,[7] אולם הנושא לא התקדם ונאס"א לא קיבלה מועמדות לתוכנית האסטרונאוטים.

ליז קרפנטר, העוזרת של סגן הנשיא לינדון ג'ונסון, ניסחה מכתב מטעמו למנהל נאס"א ג'יימס ווב השואל אם ניתן לשנות את הקריטריונים, אולם לינדון ג'ונסון לא שלח את המכתב ובמקום זה כתב על הטיוטה "בוא נפסיק עם זה עכשיו".[8]

תשומת לב תקשורתית

התקשורת התעניינה בפרויקט של לאבלס עם השיגור של האישה הראשונה בחלל, הקוסמונאוטית ולנטינה טרשקובה ב-16 ביוני 1963. הסופרת והפוליטיקאית קלייר בות' לוס פרסמה מאמר ביקורת על מקבלי ההחלטות של נאס"א. המאמר היה הראשון שחשף את תמונות ושמות כל 13 הנשים בקבוצה. (חלק מהשמות של המשתתפות כבר פורסם במקומות אחרים).[9]

הנשים הראשונות בחלל

אף אחת מהנשים שהשתתפו בפרויקט לא הגיעה לחלל. חודשים מספר לאחר הדיונים בקונגרס, האישה הראשונה בחלל ולנטינה טרשקובה טסה במסגרת תוכנית החלל הסובייטית. לעומת זאת, בארצות הברית לא היו נשים מועמדות לתוכנית האסטרונאוטים עד לקבוצה 8 של האסטרונאוטים ב-1978. סאלי רייד הפכה לאישה האמריקאית הראשונה בחלל בשנת 1983, במסגרת טיסת STS-7. איילין קולינס הייתה הטייסת הראשונה של מעבורת החלל, במהלך טיסת STS-63 בשנת 1995. קולינס הזמינה את נשות קבוצת ה-13 של מרקורי להיות אורחות מיוחדות בשיגור. מתוך הקבוצה, שבע מהנשים היו נוכחות בשיגור, וקולינס הביאה בטיסה מזכרות מיוחדות בשביל כולן. בשנת 1999, קולינס הייתה האישה הראשונה שפיקדה על משימת מעבורת החלל במהלך טיסת מעבורת החלל STS-93.[1]

פרסים והוקרה

  • במאי 2007, הוענק לחברות הקבוצה תואר דוקטור של כבוד על ידי אוניברסיטת ויסקונסין–אושקוש.[10]
  • הפרס השנתי של פלנטריום אדלר לנשים במדעי החלל הוענק לנשות קבוצת ה-13 של מרקורי ב-2005.[11]
  • סרט תיעודי על ה-13 של מרקורי יצא באפריל 2018, בנטפליקס.[12][13]

ספרים שנכתבו בנושא

  • Ackmann, Martha; Sherr, Lynn (2003). The Mercury 13: the untold story of thirteen American women and the dream of space flight. Random House. ISBN 978-0375758935.
  • Nolen, Stephanie (2004). Promised the Moon: The Untold Story of the First Women in the Space Race. Basic Books. ISBN 978-1568583198.
  • Lee Stone, Tanya (2009). Almost Astronauts: 13 Women Who Dared to Dream. Candlewick. ISBN 978-0763645021.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ה-13 של מרקורי בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 Funk, Wally. "The Mercury 13 Story". The Ninety-Nines. אורכב מ-המקור ב-2009-05-07. נבדק ב-2009-06-12.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Weitekamp, Margaret A. "Lovelace's woman in space program." NASA History Program Office, January 28, 2010..
  3. ^ Lopez, Cory (2008-06-17). "Bay Area pilot Janet Christine Dietrich dies". San Francisco Chronicle. Hearst Communications. נבדק ב-20 באפריל 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ Anfuso, Victor L. "Hearings before the Special Subcommittee on the Selection of Astronauts - תיאור הבדיקות שג'רי קוב עברה ותוצאותיהן". U.S. House of Representatives. נבדק ב-22 אוג' 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ "Jerrie Cobb Poses beside Mercury Capsule". אורכב מ-המקור ב-24 בדצמבר 2011. נבדק ב-20 באפריל 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ Oberg, James. "The Mercury 13: setting the story straight". The Space Review. נבדק ב-14 במאי 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 דיונים בבית הנבחרים האמריקני על הקריטריונים לבחירת אסטרונאוטים, 17 ו-18 ביולי 1962.
  8. ^ Dwayne Day (15 ביולי 2013). "You've come a long way, baby!". The Space Review. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ Luce, Clare Boothe. "The U.S. Team Is Still Warming Up The Bench but some people simply never get the message." . מגזין לייף מתאריך 28 ביוני 1963, עמ' 32-33
  10. ^ הענקת ד"ר לשם כבוד לנשות ה-13 של מרקורי אתר אוניברסיטת ויסקונסין
  11. ^ פלנרטיום אדלר מוקיר את הנשים ששאפו להגיע לכוכבים, לוסינדה האן, שיקגו טריביון, 20 ביוני 2005
  12. ^ Eric Kelsey (19 באפריל 2018). "'Mercury 13' chronicles women in 1960s who trained for space flight". Reuters. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ "סרט תיעודי על "ה-13 של מרקורי" בנטפליקס". Netflix.


תוכנית מרקורי
טיסות לא מאוישות ליטל ג'ו 1 • ביג ג'ו 1 • ליטל ג'ו 6 • ליטל ג'ו 1A • מרקורי-אטלס 1 • Beach Abort • ליטל ג'ו 5 • מרקורי-רדסטון 1 • מרקורי-רדסטון 1A • מרקורי-אטלס 2 • ליטל ג'ו 5A • מרקורי-רדסטון BD • מרקורי-אטלס 3 • ליטל ג'ו 5B • מרקורי-אטלס 4 • מרקורי סקאוט 1
טיסות עם יונקים ליטל ג'ו 2 • ליטל ג'ו 1B • מרקורי-רדסטון 2 • מרקורי-אטלס 5
טיסות מאוישות מרקורי-רדסטון 3 • מרקורי-רדסטון 4 • מרקורי-אטלס 6 • מרקורי-אטלס 7 • מרקורי-אטלס 8 • מרקורי-אטלס 9
טיסות שבוטלו Balloon Ascents • מרקורי־יופיטר • מרקורי-אטלס 10 • מרקורי-אטלס 11 • מרקורי-אטלס 12
אסטרונאוטים אלן שפרד • וירג'יל גריסום • ג'ון גלן • סקוט קרפנטר • וולטר שירה הבן • גורדון קופר • דונלד סלייטון
משגרים ליטל ג'ו • מרקורי-רדסטון • אטלס
שונות שביעיית מרקורי • ה-13 של מרקורי • אנוס (שימפנזה) • האם (שימפנזה) • הצוות המובחר • די אוהרה
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24796025ה-13 של מרקורי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ה-13_של_מרקורי&oldid=2003044"