אפולו 14

אפולו 14
	מימין לשמאל: מיטשל, שפרד ורוזה
נתוני משימה
חללית	אפולו
שם החללית	תא הפיקוד/שירות: קייטי הוק ; רכב הנחיתה: אנטרס
כן שיגור	LC-39A, מרכז החלל קנדי, פלורידה
שיגור	31 בינואר 1971, 21:03:02 UTC
נחיתה	9 בפברואר 1971, 21:05:00 UTC ; דרום האוקיינוס השקט ; 27°1′S 172°39′W / 27.017°S 172.650°W
משך המשימה	9 ימים, דקה ו-58 שניות
אות קריאה	תא הפיקוד/שירות: קייטי הוק ; רכב הנחיתה: אנטרס
נתוני חללית
תא פיקוד	CM-110 ; מסה: 29,240 ק"ג
תא שירות	SM-110
רכב נחיתה	LM-8 ; מסה: 15,264 ק"ג
משגר	סטורן V ‏SA-509
פעילות
נחיתה על הירח	5 בפברואר 1971, 09:18:11 UTC ;
אתר נחיתה	3°38′43.08″S 17°28′16.9″W / 3.6453000°S 17.471361°W
משך פעילות ירחית	ראשונה: 04:47:50 ; שנייה: 04:34:41 ; סה"כ: 09:22:31
שהייה על הירח	יום אחד, 9 שעות, 30 דקות ו-29 שניות
המראה מהירח	6 בפברואר 1971, 18:48:40 UTC
שהייה סביב הירח	יומיים, 18 שעות, 35 דקות ו-39 שניות
משימות קשורות
משימה קודמת; אפולו 13	משימה הבאה; אפולו 15

אפולו 14 הייתה המשימה המאוישת התשיעית מתוך 12 בתוכנית אפולו. משימה זו ביצעה את מה שתוכנן למשימת אפולו 13, שלא הצליחה לנחות על הירח. במשך שתי הליכות ירח, שני האסטרונאוטים אספו דגימות קרקע, צילמו תמונות, וחקרו את מכתש הקונוס הסמוך. משימה זו מפורסמת בשתי חבטות הגולף של האסטרונאוט אלן שפרד, בסוף הליכת הירח השנייה.

המשימה

המשימה שוגרה ב־31 בינואר 1971, בשעה 4:03:22 שעון החוף המזרחי של ארצות הברית. היא נחתה בהצלחה באזור הנקרא "רמות פְרָה מַאוּרוֹ", 49.3 קילומטר מצפון למכתש פרה מאורו, ב־5 בפברואר בשעה 8:37:10 GMT, במרחק 50 מטרים מנקודת המטרה. רמות פרה מאורו הן תצורה גאולוגית המכסה חלקים נרחבים מהשטח שסביב ים הגשמים, המכתש הגדול ביותר על הירח. משערים שנוצר כתוצאה מהתנגשות של מסה גדולה מאוד עם הירח, בתקופה בה נוצרה מערכת השמש. ככל הנראה רמות פרא מאורו מורכבות מחומר שנזרק מתוך ים הגשמים בזמן הפגיעה. מכתש פרה מאורו הוא מכתש צעיר יותר, שנוצר באזור מאוחר יותר. אזור זה עניין מדענים במיוחד לאחר שססמוגרף שהניחו האסטרונאוטים של אפולו 12 במרחק 177 קילומטר משם הראה רעידות באופן קבוע מדי חודש, כאשר הירח היה בפריגרי שלו. הם שיערו שמקור הרעידות במכתש פרה מאורו.

5 שעות ו־23 דקות לאחר הנחיתה, החלה הפעילות החוץ רכבית הראשונה. מצלמת טלוויזיה צבעונית שהייתה מותקנת על רכב הנחיתה צילמה את שני האסטרונאוטים יורדים אל פני השטח. הצוות הציב את דגל ארצות הברית, מתקן ניסוי לבדיקת הרכב רוח השמש, הקים אנטנת תקשורת, הציב מחזיר אור לייזר, וחבילת ניסויים. הצוות גם פרק מרכב הנחיתה מתקן שכונה "מעביר ציוד מודולרי" (modularized equipment transporter), שהיה בעיקרו עגלה דו־גלגלית שנמשכה עם ידית על ידי אחד האסטרונאוטים, ושימשה להעמסת ציוד ששימש למחקר המדעי.

הליכת הירח השנייה נוצלה לבדיקות גאולוגיות במכתש הקונוס, הסמוך למקום הנחיתה. הציוד הדרוש כבר הועמס על עגלת הציוד. הטיפוס על שולי המכתש סיפק ניסיון בהליכה בשטח הררי, בתנאי כבידה של שישית מכוח הכבידה של כדור הארץ. במהלך פעילות זו נאספו דגימות של קרקע הירח, שהושלכה מתחתית ים הסערות, בעומק 164 ק"מ מתחת לפני הירח. בנוסף, שפרד ומיטשל צילמו את מכתש פרא מאורו מהשוליים שלו. פעילות זו נמשכה 4 שעות ו־20 דקות, ובמהלכה עברו האסטרונאוטים מרחק של כ־3 ק"מ.

הצוות עסק גם בפעילות רצינית פחות על הירח. שפרד הביא עמו ראש של מקל גולף אותו חיבר למוט איסוף הסלעים ושני כדורי גולף. שפרד הכה בכדורים ביד אחת עקב מגבלת חליפת החלל, וטען כי הכדור השני עף למרחק של "מיילים על מיילים" תחת כוח המשיכה החלש, אולם מאוחר יותר הודה כי הכדור עבר לא יותר מ-400 מטרים. לאחר מכן זרק מיטשל את המוט בהטלת כידון.

בזמן שמפקד המשימה וטייס נחתת הירח היו על פני הירח, טייס תא הפיקוד סטיוארט רוזה ביצע ניסויים במסלול. הוא צילם אתרי נחיתה אפשריים למשימות הבאות; צילם תופעות אסטרונומיות כגון אור הזודיאק; בדק את היכולת של פני הקרקע להחזיר שידורי רדיו בתדרי S ו-VHF; בדק שינויים בשדה הכבידה של הירח; וצילם את פני הירח ממרחק 60 מייל ימי.

הצוות עזב את פני הירח ב־6 בפברואר בשעה 18:48 GMT, לאחר 33 שעות על פני הירח. לאחר שהתחברו לתא הפיקוד שהמתין במסלול ועברו אליו, מודול הירח הושלך ופגע בין נקודות הנחיתה של אפולו 12 ואפולו 14. הפגיעה הורגשה על ידי סייסמוגרפים שהיו בשתי הנקודות עד שעה וחצי לאחר הפגיעה.

תא הפיקוד נחת באוקיינוס השקט במרחק קילומטר מאזור הנחיתה המיועד, ב־9 בפברואר בשעה 20:24 GMT, וחולץ על ידי ה-USS New Orleans.

הצוות

אלן שפרד

ערך מורחב – אלן שפרד

מפקד המשימה. האמריקני הראשון בחלל, במשימת מרקורי 3 (בחללית פרידום 7). שירת בנאס"א בשנים 1959–1974. לפני קבלתו לנאס"א, היה טייס קרב וטייס ניסוי בחיל הים האמריקני. שפרד נבחר לשמש כטייס חלל באפריל 1959, במסגרת תוכנית מרקורי, תוכנית החלל הראשונה של ארצות הברית. ב־5 במאי 1961 הוא הפך לאמריקני הראשון בחלל, בחללית פרידום 7. ב־1963 נבחר לשמש כמפקד המשימה הראשונה של תוכנית ג'מיני, אך בשנת 1964 התגלתה אצלו בעיה רפואית באוזן הפנימית, שפגעה בתפקודו ומנעה ממנו לטוס במהלך שנות השישים. משנת 1963 שימש כחבר בכיר בצוות המעקב והפיתוח של תוכניות החלל המאוישות וראש משרד האסטרונאוטים.

במאי 1969 עבר ניתוח לתיקון הפגם באוזנו, וחזר לטוס. הוא מונה למפקד משימת אפולו 13 - אך עקב צורך באימונים נוספים, הוא וצוותו התחלפו עם אנשי הצוות של משימת אפולו 14. בתום אפולו 14 חזר לתפקידו כראש משרד האסטרונאוטים, והחזיק בתפקיד זה עד שפרש מנאס"א ומהצי ב־1 באוגוסט 1974.

סטיוארט רוזה

ערך מורחב – סטיוארט רוזה

(16 באוגוסט 1933 - 12 בדצמבר 1994) טייס תא הפיקוד. בוגר במדעים בהצטיינות בהנדסת אווירונאוטיקה מאוניברסיטת קולורדו. התגייס לחיל האוויר ב־1953. בין 1962 ל־1964 היה טייס ניסוי בבסיס חיל האוויר אולמסטד בפנסילבניה. בין 1965 ל־1966 היה טייס ניסוי בבסיס חיל האוויר אדוארדס. היה גם טייס קרב על מטוסי F-84 ו־F-100 בבסיס לאנגלי בווירג'יניה. היה אחד מ-19 האסטרונאוטים שנבחרו באפריל 1966. לאחר אפולו 14, שימש טייס גיבוי של מודול הפיקוד באפולו 16 ואפולו 17, וצורף לתוכנית מעבורת החלל עד פרישתו מנאס"א ב־1976. לאחר מכן התמנה לסגן נשיא לפעולות בינלאומיות של חברת יו. אס. אינדסטריז ונשיא חברת הפיתוח במזרח התיכון של יו. אס. אינדסטריז, ביוון. בתפקיד זה היה אחראי על ניהול פעולות החברה במזרח התיכון והתאמת המוצרים לאזור. בין 1977 ל־1981 היה סגן נשיא של חברה לפיתוח נדל"ן, ומאז ועד מותו היה נשיא ובעלים של חברה פרטית.

אדגר מיטשל

ערך מורחב – אדגר מיטשל

ד"ר אדגר דין "אד" מיטשל (17 בספטמבר 1930 - 4 בפברואר 2016) טייס נחתת הירח^[1]. בוגר במדעים בניהול תעשייתי מהמכון הטכנולוגי של קרנגי, 1952. בוגר במדעים בהנדסת אווירונאוטיקה מבית הספר לבוגרים של הצי, 1961. דוקטור במדעים באווירונאוטיקה ואסטרונאוטיקה מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, 1964. התגייס לצי האמריקאי ב־1952. שנה מאוחר יותר, סיים קורס קצינים. ב־1954 סיים את בית הספר לטיסה והוצב בטייסת הסיור ה־29 באוקינאווה. בין 1957 ל־1958 הטיס מטוסי A3 בטייסת התקיפה הכבדה 2 שהוצבה על נושאות המטוסים USS BON HOMME RICHARD ו־USS TICONGEROGA. עד 1959 היה טייס בפרויקט מחקר בטייסת הפיתוח האווירי 5. בין 1964 ל־1965 היה ראש מחלקת ניהול הפרויקט של משרד השדה של הצי של המעבדה המאוישת הלווינית. ב־1966 נבחר לאסטרונאוט. היה טייס גיבוי של רכב הנחיתה הירחי של אפולו 10. לאחר אפולו 14 הוצב כטייס גיבוי של רכב הנחיתה הירחי של אפולו 16.