מתחם נבי שועייב

המונח "נבי שועייב" מפנה לכאן. לערך העוסק באישיות שעל שמה קרוי המקום, ראו יתרו.

מתחם נבי שועייב (ערבית: مقام النبي شعيب, בתעתיק מדויק: מקאם אלנבי שעיב) הוא אתר קדוש לדרוזים וליהודים הנמצא בגליל, בסמוך לקרני חיטין. על-פי המסורת הדרוזית מדובר בקברו של הנביא שועייב, המזוהה עם יתרו המקראי. גם על פי המסורת היהודית, מקובל לזהות את הקבר עם יתרו, אמנם ישנם מספר זיהויים נוספים. מדי שנה משמש האתר מוקד לעלייה לרגל בחג נבי שועייב הנמשך ארבעה ימים, החל מ-24 באפריל. במקום בנוי מבנה גדול, המהווה, פרט לציון הקדוש של מתחם הנביא שועייב, גם מקום לאכלוס אלפי העולים לרגל במהלך החג. כן נובע במקום מעיין.

היסטוריה

לפי המסורות הדרוזית והמוסלמית באחרית ימיו עבר שועייב להתגורר במערה באזור חיטין. במערה זו מת בשיבה טובה. מאמיניו קברו אותו והקימו מצבה במקום הקבורה.^[1]

מסורת דרוזית נוספת גורסת כי בלילה שלפני קרב חיטין חלם סלאח א-דין על מלאך, אשר הבטיח לו ניצחון בתנאי שלאחר הקרב ירכב עם סוסו מערבה. המלאך הבטיח כי מקום עצירתו של סוסו יהיה אתר קבורתו של שועייב. על פי מסורת זו, סלאח א-דין אכן רכב מערבה בתום הקרב, איתר את מקום קבורתו של שועייב, והדרוזים בנו את האתר במקום.

העדויות ההיסטוריות המוקדמות ביותר המזהות את המקום כמקום משכבו של שועייב הן עדויות של מטיילים והיסטוריונים^[^{דרוש מקור]} מהמאה ה-12^[^{דרוש מקור]}.

אתר נבי שועייב הורחב ושופץ לאורך השנים. החלק הישן ביותר במתחם שעדיין עומד בתחילת מאה ה-21, נבנה בשנות ה-80 של המאה ה-19, לאחר שמנהיגם הרוחני של הדרוזים, שייח' מוהנא טריף מג'וליס זימן אספת נכבדים לדיון בנושא בנייתו של מתחם חדש. משלחת נכבדים יצאה לסוריה ולבנון לגייס כספים לבניית המתחם. הקהילה הדרוזית בגליל ובהר הכרמל תרמה אף היא סכומי כסף נכבדים.

בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל פרצה מחלוקת בין הדרוזים לבין המועצה המוסלמית העליונה לגבי השאלה מי בעל האפוטרופסות על האתר. לאחר קום מדינת ישראל העניקה המדינה אפוטרופסות מלאה לדרוזים על המתחם ועל מאה דונמים הסובבים לו. תחת הנהגתו של שייח אמין טריף, האתר שופץ והוספו לו מספר חדרים לאירוח העולים לרגל.

קברים במתחם לפי המסורת היהודית

זהות הנקברים במתחם הוא נושא שנוי במחלוקת במסורת היהודית. מסורות שונות (מרביתם מימי הביניים) מונות מספר אפשרויות:

יתרו (זיהוי מתחילת המאה ה-11)
יהושע (זיהוי מתחילת המאה ה-13)
צפניה (זיהוי מתחילת המאה ה-13)
צפורה (זיהוי מהמאה ה-13)
יעקב איש כפר חיטיא (זיהוי מהמאה ה-14)
יהושע בן פרחיה (זיהוי מתחילת המאה ה-17)
אלישע בן אבויה (זיהוי מתחילת המאה ה-20)
הושע (זיהוי מהמאה ה-20)
רב ענן (זיהוי מהמאה ה-20)

רבי שמואל ב"ר שמשון שסייר בארץ ישראל בתחילת המאה ה-13 (1210 לערך) תיעד מסורת זו, הוא כותב בספרו "מסע דפלסטינא": "הלכתי לכפר חטים וראיתי בצד ההר ב' קברים, יש אומרים קבר יהושע ויש אומרים קבר יתרו וקבר צפניה".

במקום נמצא גם טביעת כף רגלו של משה (זיהוי מהמאה ה-18)^[2] וכשהגיע למקום רבי אברהם דוב מאבריטש הוא ”חבק ונשק את מדרך הרגל הקדוש הזה, אף מלא אותו בדמע עינו, ורחץ אותו בדמעות אשר שפך כמים עליו”^[3]. ויש שאומרים שמדובר בטביעת כף רגלו השמאלית של יתרו (זיהוי מהמאה ה-18).

עלייה לרגל

לפי המסורת הדרוזית, טביעת רגלו השמאלית של שועייב נראית באתר הקבר. העולים לרגל נוהגים ליצוק שמן לתוך טביעת הרגל ולמשוח את השמן על גופם על מנת להתברך במזל טוב.^[1]

במקור לדרוזים לא היה תאריך קבוע לעלייה לרגל. כאשר הכירה ממשלת ישראל בחגים הדרוזיים באופן רשמי, תאריכי החג נקבעו כימים שבין ה-24 באפריל ל-28 באפריל.^[4] במהלך החג נערכות חגיגות המוניות במתחם ומנהיגי העדה נאספים לדון בסוגיות דתיות.