ארמניה הווילסונית
ארמניה הווילסונית היא המדינה הארמנית שתוכננה על פי חוזה סוור, בהתאם להצעות מחלקת המדינה של נשיא ארצות הברית וודרו וילסון.[1] אף על פי שחוזה סוור שנחתם בין מעצמות ההסכמה וממשלת האימפריה העות'מאנית באוגוסט 1920, לא אושרר על ידי ארצות הברית או על ידי האימפריה העות'מאנית.
גבולות האזור המוצע כללו את המחוזות העות'מאניים של ארזורום, ביטליס, וואן, אשר כללו אוכלוסיות ארמנית משמעותית עד רצח העם הארמני, כמו גם שלוחה שהגיעה לקצה המערבי של מחוז טרבזון על מנת לספק לארמניה מוצא לים בנמל טרבזון (בהתאם לעקרונות דומים שבוצעו בדנציג לגבי פולין). הגבול הצפוני של המדינה היה אמור להיות עם הרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה (בחלק של האימפריה הרוסית), שהוקמה עם התפרקותה של הרפובליקה הדמוקרטית הפדרטיבית של עבר הקווקז (תקופת מלחמת האזרחים ברוסיה).
מלחמת העצמאות הטורקית אילצה את מעצמות ההסכמה לשוב לשולחן המשא ומתן לפני אשרור האמנה ולבסוף חתמו הצדדים בשנת 1923 על הסכם לוזאן, שביטל את הסכם סוור וקבע את הגבולות הנוכחיים של טורקיה. חוזה זה כלל את גבולותיה המזרחיים של טורקיה כפי שהוסכם על ידי כל הצדדים בחוזה ברסט-ליטובסק, בהסכם אלכסנדרופול בהסכם מוסקבה (1921) ובהסכם קארס, שנחתם ב-23 באוקטובר 1921.
המשא ומתן
ראו גם: ועידת לונדון (1921) וועידת השלום בפריז (1919)
במהלך ועידת לונדון, דייוויד לויד ג'ורג' עודד את וילסון לקבל את המנדט על אנטוליה, ובעיקר, בתמיכה של הגולה הארמנית, על המחוזות שנתבעו על ידי המינהל של מערב ארמניה. וילסון שלח את ועדת קינג-קריין ואת גנרל ג'יימס הרבוד לאזור כדי לחקור את הטענות שהועלו על ידי התנועה הלאומית הארמנית, ולקבוע האם טענות אלה תואמות את ארבע עשרה הנקודות שלו, כאשר נקודה מספר 12 היא:
- יש להבטיח לחלק הטורקי של האימפריה העות'מאנית בהווה ריבונות בטוחה, אבל שאר הלאומים שנמצאים כעת תחת שלטון טורקי - יש להבטיח להם ביטחון לא-מעורער ולא-מפוקפק לחיים, לחלוטין ללא הטרדה של ההזדמנות לפיתוח אוטונומי, וכן יש לפתוח את הדרדנלים באופן קבוע כמעבר חופשי לספינות והמסחר של כל המדינות תחת ערבויות בינלאומיות.
ועדת קינג-קריין הייתה אמורה להכריע בשאלה האם יש להקים מדינה ארמנית, והאם מדינה זו צריכה להיווצר תחת מנדט של ארצות הברית והגיעה למסקנה צריך מנדט שכזה. זה כבר צויין כי טענות הנציבות המוצעת כדי להצדיק את הקמתה של מדינה ארמנית היו דומים לנימוקים מאוחר יותר להקמתה של ישראל אחרי השואה. הדוח של הרבורד מומלץ נגד חלוקת השטחים המאוכלסים על ידי הארמנים (למשל עמודים 15–16 בדו"ח) כדי למנוע בעיות פוטנציאליות, כגון מלחמות סחר. הדו"ח מציין גם כי "הפיתוי לתגמול על עוולות העבר" יקשה מאד לשמור על השלום באזור.
ועדת קינג-קריין ציינה כי הארמנים סבלו חוויה טראומטית, שלא יכלו לסמוך על האימפריה העות'מאנית שתכבד את זכויותיהם, וכי הארמנים היוו עם ולפיכך מומלץ כי העצמאות הארמנית שהוקמה במהלך המסע הרוסי לקווקז תכובד על ידי הקהילה הבינלאומית ותובטח על ידי מעצמות ההסכמה. המנדט כפי שהוצע על ידי הוועדה כלל נקודות דמיון לא מעטות לאלו שהיוו חלק מהמנדט על ארץ ישראל, כולל הצורך בהפיכת הארמנים לרוב בשטח שניתן להם, דבר שיצריך בהכרח כוח חזק שיעמוד מאחורי המנדט.
הנימוקים הארמניים
הפדרציה המהפכנית הארמנית, שטענה למנהיגות של התנועה הלאומית הארמנית, טענה כי אזור זה לא צריך להיות חלק מהאימפריה העות'מאנית מכיוון שלארמנים יש את היכולת לבנות אומה. הארמנים היו שליטי האזור שסובב את מחוז ואן העות'מאני במשך כמעט 3 שנים (1918-1915). הפדרציה ציין כי היה זה אך טבעי לספח את האזור הזה לרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה (1920-1918), הגלגול המודרני הראשון של ארמניה שנוצר לאחר התמוטטות האימפריה הרוסית.
נימוק נוסף שפותח בתקופה זו היה כי האוכלוסייה נעשית ארמנית יותר ויותר ומכאן שהארמנים לא היו מיעוט אלא רוב; כך שהנעת הארמנים העקורים לאזור זה צריכה להיחשב כאפשרית. בשנת 1917, כ-150,000 ארמנים הועברו אל המחוזות של ארזורום, ביטליס, מוס (Muş), וואן[2]. וכבר החלו בבניית הבתים שלהם ויצירת החוות שלהם. בשנת 1917, מושל המחוז ארם מנוגין ("ארם פאשה") הצהיר כי מדינה אוטונומית חדשה באזור לקום, תחת רוסיה או האימפריה העות'מאנית. ארמן גארו ("קטרין פסטירמנאן") ודוברים אחרים הציעו כי חיילים ארמנים באירופה יועברו לחזית בקווקז להגנה ולייצוב של המערכת החדשה וחיילים ארמנים החלו ליצור קו הגנה בין הצבא העות'מאנית וארמניה.
הניסיון למנדט אמריקאי
ב-24 במאי 1920, פנה וילסון לקונגרס על מנת לאשר בקשה לקבלת המנדט על ארמניה בהתאם להחלטה שהתקבלה בועידת סן רמו:
- "בתגובה להזמנה של הוועידה בסן רמו, אני מייעץ ומבקש בדחיפות כי הקונגרס יתיר לממשל ארצות הברית לקבל את המנדט על ארמניה. אני מציע את ההצעה הזאת, מתוך אמונה שרצון העם של ארצות הברית כי דבר זה יתבצע. האהדה עם ארמניה איננה נובעת מחלק אחד של העם שלנו, אבל מגיעה עם ספונטניות וכנות יוצאת דופן בין כל חלקי הגוף גדול של גברים ונשים נוצריים במדינה הזאת שרוצים כי הרצון החופשי של ארמניה יישמר בצומת הקריטי לקיומו. בלבו של העם הזה הגדול והנדיב הפכו את המטרה של ארמניה לשלהם. עם זה וממשלתו כי התקוות והציפיות הרציניות של אנשי ארמניה הנאבקים ייצאו מתקופה של סבל בל יתואר ומסכנה, ואני מקווה שהקונגרס יחשוב שיהיה מתאים לממש את התקוות והציפיות בנדיבות רבה. אני יודע מן העדויות המפורשות שניתנו על ידי נציגים אחראיים של עמים רבים הנאבקים לחזרה לחיים בעצמאות ובשלווה כי ממשלת ארצות הברית זוכה לאמון יוצא דופן, ואני מאמין כי אם נסרב לבקשה להיות חברים ויועצים מועילים של האנשים האלה אזי נגרום ללא פחות מעצירה של התהליכים המקווים של התרבות כפי שאנו יכולים לבקש בסמכותיות וברשמיות כדי להדריך ולסייע."[3]
עם זאת דו"ח הרבוד היווה ניגוד בולט לפנייתו של וילסון לקונגרס מכיוון שקבע בין השאר (נימוק 2 נגד) כי קבלה כזאת "תחליש את החשיבות היחסית של דוקטרינת מונרו שלנו וכנראה בסופו של דבר תערב אותנו עם רוסיה החדשה. לקיחת מנדט באזור זה תביא את ארצות הברית לתוך הפוליטיקה של העולם הישן, בניגוד למדיניות המסורתית שלנו של שמירת עניינינו מחוץ לאינטרסטים בחצי הכדור המזרחי."
ב-1 ביוני 1920, הסנאט, ברוב של 52 ל-23 החליט על דחיית הבקשה לאישור המנדט ללא ציון נימוקים.[4]
בסופו של דבר, למרות ניסיונות מסוימים להניע את קנדה לקבל [1] את המנדט, אף מעצמה לא הסכימה לקבל את עצמה את המנדט והוא לא יצא אל הפועל.
אחרית דבר
כמו במקרים אחרים הניתוח של ועדת קינג-קריין התגלה כלא תואם את המציאות בשטח. הסכם אלכסנדרופול והסכם קארס היוו יחדיו את החסימה הראשונית באותו זמן, ובמהלך החודשים הבאים חוזה סוור הוחלף על ידי הסכם לוזאן. מערב ארמניה הפכה לחלק מהרפובליקה הטורקית החדשה והלחימה הלאומית הארמנית עליה נפסקה.
גם היום, כהמשך של המטרה הראשונית, יצירת ארמניה עצמאית ומאוחדת המורכבת מכל השטחים שנכללו בארמניה הווילסונית על פי חוזה סוור הוא המטרה המוצהרת של הפדרציה המהפכנית הארמנית, ללא קשר לעובדה כי שטחים אלה מאוכלסים בעיקר על ידי כורדים וטורקים.
ההיסטוריון הארמני ואחן דאדריאן טען כי, חוזה סוור בעיקר ציער את הארמנים, הגם שהחל כמאמץ לשפר את גורלם.[5] יצירתה של אמנת סוור היוותה את סופה של ממשלת פריט דמת באיסטנבול אשר יזמה את התביעה נגד משתתפי רצח העם ומאותה תקופה ההליכים בבית המשפט הצבאי דעכו בהדרגה.[6]
ראו גם
קישורים חיצוניים
- James G. Harbord, CONDITIONS IN THE NEAR EAST: REPORT OF THE AMERICAN MILITARY MISSION TO ARMENIA, ArmenianHouse.org - Armenian Literature, History, Religion
- The King-Crane Commission Report, August 28, 1919, III-REPORT UPON NON-ARABIC SPEAKING PORTIONS OF FORMER OTTOMAN EMPIRE, I-THE PROBLEM OF A SEPARATE ARMENIA, HRI Project
הערות שוליים
- ^ Hovannisian, Richard G. (1996). The Republic of Armenia, Vol. IV: Between Crescent and Sickle, Partition and Sovietization. Berkeley: University of California Press. pp. 40–44. מסת"ב 0-5200-8804-2.
- ^ Hovannisian Richard G. The Armenian People from Ancient to Modern Times: Vol. II: Foreign Domination to Statehood: The Fifteenth Century to the Twentieth Century. New York: St Martin's Press, and London: Macmillan, 1997
- ^ http://www.armeniapedia.org/index.php?title=Woodrow_Wilson
- ^ American Association for International Conciliation, "The U.S. and the Armenian Mandate," International Conciliation, no. 151 (June 1920): 13-16.
- ^ Vahakn N. Dadrian The History of the Armenian Genocide: Ethnic Conflict from the Balkans to Anatolia to the Caucasus, p. 359
- ^ Vahakn N. Dadrian The History of the Armenian Genocide: Ethnic Conflict from the Balkans to Anatolia to the Caucasus, p. 359
23600958ארמניה הווילסונית