האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן
یەکێتیی نیشتمانیی کوردستان
דגל האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן
דגל האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן
מדינה עיראק (כורדיסטן העיראקית)
מייסד ג'לאל טאלבאני
מנהיגים באפל טאלבאני, לאהור טאלבאני
תקופת הפעילות 1 ביוני 1975 – הווה (49 שנים)
אידאולוגיות סוציאליזם
צבעים רשמיים ירוק
נציגויות בפרלמנטים
הפרלמנט של כורדיסטן העיראקית
21 / 111

האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן (בכורדית: یەکێتیی نیشتمانیی کوردستان; בתעתיק: יקיטי נישטמאני כורדיסטן ובאנגלית Patriotic Union of Kurdistan ובקיצור PUK), היא מפלגה פוליטית לאומית וסוציאליסטית שבסיסה בכורדיסטן העיראקית. האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן נוסדה בדמשק בשנת 1975 כתוצאה מפיצול במפלגה הכורדית הדמוקרטית בעיראק על-ידי ג'לאל טאלבאני ובכירים נוספים במד"כ.[1] יעדיה היסודיים של האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן התמקדו בהגדרה עצמית לכורדים, בזכויות אדם, בדמוקרטיה ובשלום לעם הכורדי בכורדיסטן העיראקית. המפלגה נמצאת כיום בהנהגה משותפת של באפל טאלבאני, בנו של מייסדה ג'לאל טאלבאני, ושל בן דודו לאהור.

הרקע להקמת המפלגה

המאבק הלאומי הכורדי בעיראק התמסד בשנת 1946 עם הקמת מפלגת מד"כ בראשות מלא מוסטפא בארזאני. הכורדים-העיראקים שהיוו כ-20% מאוכלוסיית עיראק בשנות ה-50 האמינו כי עבד אל-כרים קאסם, שליט עיראק, שהיה חצי כורדי, יפעל לשינוי המדיניות לטובתם ויקדם זכויות ללאום הכורדי. בפועל, חוו הכורדים בשנים אלה מגמות של התקרבות לממשל לצד הגליית מנהיגיהם ומאבק כנגד המשטר בעיראק. בשנת 1963 עלתה מפלגת הבעת' לשלטון בעיראק, הבעת' חש כי המאבק הכורדי הפך למרד מזוין המכרסם בלכידות הלאומיות העיראקית, כאויב מבפנים הפועל להקמת אוטונומיה בתוך המדינה. לעיתים, המרידה נתפסה בעיני הממשל כמלחמת פרוקסי בשם איראן, שהיו בני בריתם של הכורדים. המשטר החדש, כמו ממשלות ערביות קודמות, לא יכול היה להרשות לעצמו להיענות לדרישות הכורדים שכן מתן אוטונומיה פירושו, לשיטתו, כניעה ופגיעה במחויבותו לאינטרסים ערביים. כדי להוכיח את הלאומיות הערבית, פתח הבעת' במסע הרסני נגד הכורדים, בעוד האחרונים נקטו במרד אלים בין השנים 70–1959 להשגת אוטונומיה כורדית בחבל הארץ ההררי בצפון עיראק.[2]

הסוגיה הכורדית בשנות ה-70

עם עלייתו של אחמד חסן אל-בכר לשלטון עיראק, פעל בן דודו סדאם חוסיין (לימים נשיא עיראק) להטיל מרות על גורמים מרדניים במטרה לשמור על שלמות המדינה. הכורדים היוו בעיה משמעותית עבור הממשל עקב הצורך המתמשך בשימוש במשאבים רבים לדיכוי ההתנגדות שהובילו[3] בארזאני, ניסה להוביל מדיניות להבטחת זכויות הכורדים ובמארס 1970 הגיע להסכם עם סדאם הקרוי "הצהרת מארס", במסגרתו הובטחה לכורדים הלכה למעשה הקמת שלטון נפרד בצפון עיראק כמיעוט הזכאי לזכויות פוליטיות, תרבותיות וכלכליות. מאידך, בשעה שהכורדים קיוו ליישום "הצהרת מארס", הוביל סדאם לשערוב שיטתי באזורים הכורדים ולהטמעת האוכלוסייה הכורדית באוכלוסייה הכללית. בו בזמן, החלה התנגדות בתוך המפלגה לשיתוף פעולה עם הבעת' משום שחלק גדול מבכירי התנועה ראו בהסכם קנוניה של מדינות האזור ועיראק כנגד המדיניות הכורדית. הבולטים מבין המתנגדים היו אחמד איברהים וג'לאל טאלבאני מבכירי המפלגה.[4]

אידאולוגיה והקמה

הסכם אלג'יר שנחתם ב-1975 בין עיראק לאיראן הדגיש את המשך מדינות סדאם לדיכוי הכורדים, במסגרתו הוסדר סכסוך הגבולות בין המדינות ובנוסף סוכם שאיראן תיסוג מסיועה לכורדים. כך עלה בידי סדאם לחבל במאבקם של הכורדים להשגת אוטונומיה.[5] בעקבות זאת, ג'לאל טאלבאני, מבכירי מפלגת מד"כ, מהפכן ובמקור מאזור סולימאניה בדרום כורדיסטן העיראקית, הקים את מפלגת האיחוד הפטריוטי תוך קריאת תיגר על מפלגת המד"כ.[6] הקמת מפלגת האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן הוכרזה ב-1.6.1975 בדמשק ביחד עם נושירוואן מוסטפא תחת הסיסמה "אוטונומיה לכורדים דמוקרטיה לעיראק".[7] אם כן, יעדי המפלגה עוד בראשיתה התמקדו בהקמת אוטונומיה כורדית בטריטוריה העיראקית בעוד שהלאום הכורדי נחלק בין ארבע מדינות שונות בעקבות "הסכמי לוזאן" שנחתמו בתום מלחמת העולם הראשונה ודחקו את זהות הלאום הכורדי. עמדת מפלגת האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן הביאה כורדים רבים להתקומם נגד מדיניותה שכן ראו בה כניעה לסטטוס קוו.

האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן הוקם ברקע תבוסת הפשמרגה בראשות בארזאני וכאשר כוחות המד"כ התבססו באיראן. טאלבאני ועמיתיו הקימו את מפלגת האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן החדשה כמסגרת שתמלא את החלל ותספק "מנהיגות חלופית" לכורדים בעיראק. עם הקמתה, האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן הייתה קבוצת מטריה של ארגוני שמאל שונים בכורדיסטן העיראקית וחרתה על דגלה עקרונות מרקסיסטים. האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן קיבלה תמיכה מהשכבות האינטלקטואליות הכורדיות ומהאזוריים הדרומיים בחבל הכורדי.[8] האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן חרתה על דגלה עקרונות סוציאליסטיים וככזאת דאגה לייצר מנגנון מפלגתי בשליטה עממית המנסה לחסל את הבדלי המעמדות וליצור שותפות חברתית מלאה במנגנוני השליטה. כמענה לכך הוקם מנגנון הבוחן עמידה של המפלגה בזכויות אדם ובעקרונות שלטון החוק והדמוקרטיה, הלשכה הוכפפה ישירות למזכ"ל האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן. בנוסף לכך, נוסדה לשכה לענייני חברה אשר בשיתוף עם הרשויות האזוריות, פעלה ליישב סכסוכים חברתיים, במיוחד בכל הנוגע לענייני קרקע ושבטים.[9]

שתי התקופות בפעילות המפלגה

בין השנים 1975–1992 הייתה המפלגה תנועה לוחמת למען שחרור כורדיסטן והפלת השלטון העיראקי ואילו מאז 1992 ועד ההווה מקדמת המפלגה שותפות פוליטית עם המד"כ. במלחמת איראן-עיראק 1980-1988 הקים המד"כ בסיסים באיראן וסייע לה במלחמה כמעין מוצב קדמי שלה בעיראק, בעוד מפלגת האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן נקטה בגישה של הידברות וחתרה להסכם פיוס מדיני וביטחוני עם המשטר העיראקי. במרץ 1988 ביצע הצבא את מבצע אל-אנפאל כנגד המורדים הכורדים, שבמסגרתו השתמש סדאם בנשק כימי כנגד לוחמי הפשמרגה ומשפחותיהם בעיירה חלבג'ה וגרם לכ-6000 הרוגים כורדים מתוך כ-200,000 במבצע כולו. מאורע זה הוביל במאי 1988 לכינונה של ברית כורדית בין טאלבאני למסעוד בארזאני (בנו של מלא מוסטפא ומנהיג המד"כ) במטרה להפיל את שלטון הבעת'. הכרזת האמריקאים על אזור אסור לטיסה (no-fly zone) מעל כורדיסטן העיראקית, הגנה על הכורדים מפני מתקפות צבא עיראק.[10] שיתוף הפעולה בין הצדדים לא הוביל לתוצאות משמעותיות ברמה המדינית וכוחות הכורדים הותקפו על-ידי טורקיה ואיראן ומבפנים בהתקפות הרסניות של צבא עיראק, מה שהוביל לאבדן הלגיטימציה של השותפות ולחלוקת השטח בין המפלגות KDP-PUK. ההסדר קרס ופרצה מלחמת אזרחים כורדית בין השנים 1994–1998, שהובילה להרג כ-2000 כורדים כתוצאה מקיטוב פוליטי וסכסוך בעניין הבעלות על הטריטוריות. במהלך ההתקוממויות קוסרת רסול-עלי, יליד ארביל, שימש מפקד בכוחות הצבא של האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן, הכוחות בראשותו הובילו בשנת 1996 לשחרור הערים ארביל וכירכוכ. כיבוש ערים משמעותיות אלה הוביל את כוחות המד"כ בראשות בארזאני לבקשת סיוע מסדאם חוסיין בכיבוש הערים מחדש. מלחמת האזרחים הסתיימה בהסכם בתיווך אמריקאי שנחתם בוושינגטון בשנת 1998.[11] בשנת 2005, ברקע הפלישה האמריקאית לעיראק נחתם הסכם נוסף לממשלת אחדות בין המפלגות, כאשר טאלבאני הורחק מן הזירה הפוליטית הכורדית במהלך אסטרטגי של המד"כ ונבחר לנשיא הזמני של עיראק. כחלק מההסכם הובטח כוח שוויוני בממשלה הכורדית לשתי המפלגות ורוטציה בתפקידים מרכזיים.[12]

פיצול בהנהגת המפלגה

החל מהרחקת טאלבאני בשנת 2005 ובעיקר לאחר מותו בשנת 2013 נוצר חלל בהנהגת המפלגה שהביא לחיכוכים פנימיים רבים. כחלק מהמאבקים, הקים נושירוואן מוסטפא, ממייסדי האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן את מפלגת גוראן ("השינוי") בשנת 2009. המפלגה זכתה בבחירות לפרלמנט ל25 מושבים והפכה למפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר בחבל. המפלגה הוקמה במטרה מוצהרת לפרק את מונופול הכוח בהנהגה הכורדית תחת מפלגות KDP-PUK ובמחאה על התפשטות השחיתות בקרב מנהיגיהן.[13] מפלגת ה"שינוי" אף נוסדה כהתרסה כנגד האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן שהדגישה את היותה מפלגה סוציאליסטית-מרקסיסטית לאורך הדרך, אך הנהגתה נשלטת בידי משפחת טאלבאני לאורך כארבעה עשורים.[14] שלושה מוקדי כוח התפתחו במפלגת ה-האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן, הראשון כוח בראשות קוסרת רסול-עלי, שלו השפעה רבה בנפת אירביל. השני, בראשות הרו אבראהים, אלמנתו של טאלבאני, ובנה באפל ובן הדוד לאהור וכוח נוסף בראשות יו"ר הפרלמנט אבראהים סאלח והטכנוקרטים.[15] שלושת מוקדי הכוח הנזכרים לעיל, לצד מפלגת גוראן הפורשת ועוד כ-30 מפלגות נוספות שהוקמו בזירה הכורדית-עיראקית לאחר מות טאלבאני, עלו על רקע ערעור היציבות במפלגה שהוביל להתחזקות המעוזים השבטיים והשמרניים של החבל, המזוהים מסורתית עם המד"כ. רסיסי מפלגות חדשות אלה הוקמו כפיצולי פיצולים של מפלגת האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן ומשורותיה בלבד. המשבר בהאיחוד הפטריוטי של כורדיסטן הוביל לירידה בתנאי המחיה בשטחים שבשליטת המפלגה, להידרדרות באספקת השירותים, לליקויים בתפקודם של מוסדות הציבור ולקיפאון כלכלי שפקד את האזור.

בשנת 2017 הונהג משאל עם על עצמאות החבל הכורדי בעיראק וזאת בידי המד"כ ובארזאני בחבל הארץ הכורדי שזכה לתמיכת 92% מהאוכלוסייה הכורדית-עיראקית. מאידך, מפלגת ההאיחוד הפטריוטי של כורדיסטן שהוקמה במטרה ליצור אוטונומיה כורדית, ניסתה לטרפד מהלך זה כל העת יחד עם הממשל העיראקי. חרף הרוב המוחץ שתמך ברצון לאוטונומיה בקרב הכורדים, ניכר כי לא הייתה היתכנות ממשית למהלך זה במרחב הכורדי-עיראקי. זאת בשל מעורבות משמעותית של כוחות חיצוניים, ווטו מוחלט של הממשל העיראקי כנגד המהלך והשיסוי הפוליטי הגובר בזירה הפנים כורדית. הקיטוב בין מד"כ למפלגת ההאיחוד הפטריוטי של כורדיסטן והקרב על דעת הקהל הוא שהנחה אירוע מכונן זה.[16] בדצמבר 2019 קיימה מפלגת ההאיחוד הפטריוטי של כורדיסטן את ועידתה הכללית הרביעית תחת הסיסמה "התחדשות" במטרה לשים קץ למבוי הסתום בו הייתה נתונה המפלגה. בוועידה הוחלט על מנגנון חלוקה מסודר למועצת המפלגה בין מוקדי הכוח, כאשר רסול עלי נבחר למזכ"ל המפלגה.[17] אולם, למרות החלטות הוועידה, מאבק הכוחות על השליטה במפלגה נמשך בין קוסרת רסול עלי, שראה עצמו המועמד הטבעי לרשת את השליטה במפלגה ובין בנו של טאלבאני, באפל ובן דודו לאהור, בגיבוי אלמנתו של טאלבאני. משפחת טאלבאני, שלה חשבון ארוך שנים עם קוסרת, הצליחה לסלק אותו מהתפקיד ולהשתלט על ראשות המפלגה.[18]

בכירים באיחוד הפטריוטי של כורדיסטן

  • ג'לאל טאלבאני: פוליטיקאי כורדי-עיראקי שכיהן כנשיא עיראק בשנים 2005–2014. מייסד האיחוד הפטריוטי הכורדי ומזכ"ל המפלגה בין השנים 1975–2005.
  • נושירוואן מוסטפא: ממקימי האיחוד הפטריוטי הכורדי ומייסד מפלגת ה"שינוי" גוראן בשנת 2005.
  • באפל טאלבאני: מזכ"ל האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן הנוכחי ובנם של ג'לאל והרו טלאבני.
  • לאהור טאלבאני: מזכ"ל האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן הנוכחי ואחיינו של באפל.
  • קוסרת רסול-עלי: לשעבר מזכ'"ל האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן ומפקד בכוחות האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן שהוביל לשחרור הערים כירכוכ וארביל בשנת 1996
  • אבראהים סאלח: פוליטיקאי כורדי-עיראקי כיהן כראש מממשלת עיראק בשנים 2006–2009 והיה נשיאה השמיני. הצטרף למפלגת האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן ב-1976 וניהל את יחסי החוץ של המפלגה בלונדון.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ Sardar Aziz & Andrew Cottey. The Iraqi Kurdish Peshmerga: military reform and nation-building in a divided polity, Defence Studies, 21:2, pp230.
  2. ^ Michael M. Gunter. The KDP-PUK Conflict in Northern Iraq. Middle East Journal, Spring, 1996, Vol. 50, No. 2 (Spring, 1996), pp. 226-229
  3. ^ Israel T. Naamani. The Kurdish Drive for Self-Determination. Middle East Journal, Summer, 1966, Vol. 20, No. 3 (Summer, 1966), pp.287-288.
  4. ^ David, McDowall. A Modern History of the Kurds. London U.a.: Tauris,2005, pp. 327.
  5. ^ עידן, בריר. אחרי מות: דרכו הארוכה של ג'לאל טאלבאני. הפורום לחשיבה אזורית, דצמבר 2017. https://www.regthink.org/articles/אחרי-מות-דרכו-הארוכה-של-גלאל-טאלבאני
  6. ^ Jalal Talabani Britannica biography. https://www.britannica.com/biography/Jalal-Talabani
  7. ^ Michael M. Gunter. The KDP-PUK Conflict in Northern Iraq. Middle East Journal, Spring, 1996, Vol. 50, No. 2 (Spring, 1996), pp.229-231.
  8. ^ Yerevan, Saeed. Why the unity of the PUK is important for Iraqi Kurds, Aljazeera, Dec 2019. https://www.aljazeera.com/opinions/2019/12/19/why-the-unity-of-the-puk-is-important-for-iraqi-kurds
  9. ^ Gunter, Michael. Out of Nowhere: The Kurds of Syria in Peace and War. London: Hurst.,2014, p. 44.
  10. ^ Hawre Hasan Hama. Factionalism Within the Patriotic Union of Kurdistan, Journal of Asian and African Studies 2019, Vol. 54(7) 1016–1017.
  11. ^ Fumerton, Mario. Kurdistan's Political Armies: The Challenge of Unifying the Peshmerga Forces. Carnegie Retrieved ,14 February 2017. https://carnegieendowment.org/2015/12/16/kurdistan-s-political-armies-challenge-of-unifying-peshmerga-forces-pub-61917
  12. ^ Hawre Hasan Hama, Othman Ali. De-politicization of the partisan forces in the Kurdistan Region of Iraq, National Identities, 22:2, pp 118.
  13. ^ Fumerton, Mario. Kurdistan's Political Armies: The Challenge of Unifying the Peshmerga Forces. Carnegie Retrieved ,14 February 2017. https://carnegieendowment.org/2015/12/16/kurdistan-s-political-armies-challenge-of-unifying-peshmerga-forces-pub-61917
  14. ^ Bilgay, Duman. The future of PUK after Jalal Talabani. ORSAM https://orsam.org.tr/en/the-future-of-puk-after-jalal-talabani/
  15. ^ Yerevan, Saeed. Why the unity of the PUK is important for Iraqi Kurds, Aljazeera, Dec 2019. https://www.aljazeera.com/opinions/2019/12/19/why-the-unity-of-the-puk-is-important-for-iraqi-kurds
  16. ^ לייזר, ברמן. לאחר המפלה: מכשולים והזדמנויות בדרך לעצמאות כורדית. מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון, אוקטובר 2017. https://jiss.org.il/he/berman-after-the-debacle-obstacles-and-opportunities-for-kurdish-independence/
  17. ^ Will the Patriotic Union of Kurdistan manage to overcome its current crisis? EPC Academy, Jan 2020. https://epc.ae/topic/10
  18. ^ "PUKmedia Patriotic Union of Kurdistan". www.pukmedia.com. Retrieved 29 March 2020
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32263959האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=האיחוד_הפטריוטי_של_כורדיסטן&oldid=1864853"