קרב צ'לדיראן
 | ||||||||||||||
| ציור של קרב צ'לדיראן מהמאה ה-16 | ||||||||||||||
| תאריך הסכסוך | 23 באוגוסט 1514 | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | צ'לדיראן | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון עות'מאני | |||||||||||||
| ||||||||||||||
.svg)
קרב צ'לדיראן (בפרסית: چالدران ; בטורקית: Çaldıran) התרחש ב-23 באוגוסט 1514 בין האימפריה העות'מאנית ובין האימפריה הספווית. הקרב הסתיים בניצחון מוחץ של העות'מאנים, אשר השתלטו על מזרח אנטוליה, צפון עיראק וצפון מערב איראן, על חשבונה של האימפריה הפרסית. לקרב נודעה חשיבות היסטורית גדולה מאוד שכן נקבע בו הגבול בין שתי אימפריות דומיננטיות במזרח התיכון, במידה רבה עד לימינו. בנוסף לגבול הגאו-פוליטי, קרב זה גם קבע את תחום ההשפעה של שני הגושים הדתיים המרכזיים באסלאם, הסוני והשיעי.[1] בקרב צ'לדיראן נלחמו העות'מאנים תחת פיקודו של הסולטאן סלים הראשון ונהנו מעליונות מספרית ולוגיסטית. הכוחות העות'מאנים מנו 200,000-60,000 חיילים, ביניהם יניצ'רים שברשותם היה נשק חם (רובים ותותחים), בעוד הצבא הספווי תחת פיקודו של שאה אסמאעיל ספווי הראשון מנה 80,000-40,000 חיילים[2] שצוידו בנשק פרימיטיבי יחסית. עם שוך הקרבות, שאה אסמאעיל, שנפצע בקרב וכמעט נלקח בשבי העות'מאני,[3] נסוג משדה הקרב בחזרה לארמונו. ומאותו ואילך, הוא למעשה פרש מניהולה של האימפריה בראשה עמד.[4] לאחר הקרב החלה תקופה בת 41 שנים בה נערכו קרבות הרסניים בין שתי האימפריות-תקופה זו הסתיימה רק בשנת 1555 כאשר נחתם חוזה אמסיה. בקרבות אלה הפסידו הספווים לעיתים שטחים רבים שבהם אוכלוסייה שיעית גדולה כגון לוריסטאן וכרמאנשאה, אך כבשו אותם מחדש מאוחר יותר. כמו כן, בתקופה זו ערים פרסיות חשובות, כגון תבריז, היו לעיתים קרובות מטרה לפשיטות עות'מאניות הרסניות. יוצא מן הכלל היה מחוז אזרבייג'ן, אשר נכבש בסופו של דבר בחזרה על ידי הפרסים, אך מאוחר יותר, במאה ה-19, עבר לשליטת האימפריה הרוסית.[1]
הרקע לקרב
במחצית הראשונה של המאה ה-15- חייתה האוכלוסייה הטורקמנית באנטוליה במודל השבטי, והשתייכה לאסלאם השיעי. לאור זאת, היא נבדלה מן ההגמוניה הנהוגה באימפריה העות'מאנית, מן הבחינה הדתית, החברתית והפוליטית: את ראשיתם של הבדלים אלה ניתן למצוא בתקופה הסלג'וקית ובהיחלשותה של נסיכות אק קויונלו בסוף המאה ה-15 שהביאה לכאוס פוליטי.[3] השאה הספווי אסמאעיל הראשון, שהיה מנהיגו היחיד של מסדר הספוויה של הדרווישים השיעים הלוחמניים, הדיח את שליט אק קויונלו האחרון וכבש את בירתו תבריז. הוא הכתיר את עצמו בתבריז בשנת 1501 למלך פרס והצליח להשתלט על מרחבים נוספים מיד לאחר מכן והכריז על השיעה התריסרית (תריסריים) כדת הרשמית של האימפריה הספווית. פעולה זו יצרה מוקד של אי-שקט במזרח התיכון למשך מאות שנים, מכיוון שהאימפריה הספווית הייתה מוקפת שושלות שבעיקרן היו סוניות, ובראשן האימפריה העות'מאנית של סלים הראשון. השבטים הטורקמניים שחיו באנטוליה שנכבשה בתקופה זו על ידי העות'מאנים היו במרד גלוי נגד השלטון החדש, ולא הסכימו ל"אורתודוקסיה" הסונית שהנהיג שלטון המרכזי בקונסטנטינופול. לעומת זאת, המדינה הספווית בהנהגתו של שאה אסמאעיל התבססה בעיקר על מיסטיקה דתית, והציעה חלופות דתיות ופוליטיות לטורקמנים באנטוליה. מסרים אלה הופצו בהצלחה על ידי מיסיונרים ספווים שפעלו בכל רחבי אנטוליה ונלחמו בצבא העות'מאני. בזירה העות'מאנית, בשלהי שנות השלטון של הסולטאן באיזיט השני (שלט בשנים 1481–1512), שהיה חולה ומרותק לקונסטנטינופול, כיום:איסטנבול, הבחין בנו סלים בסכנה לאינטרסים של האימפריה העות'מאנית העולה מקשריהם של הספווים ושליחיהם עם השבטים האנטוליים השמרניים. לפניו הוביל אביו מערכות צבאיות באנטוליה כנגד הפשיטות הצבאיות של הפרסים, אבל ספג מפלות מול שאה אסמאעיל. החדירה המהירה לתוך אנטוליה של השאה אסמאעיל ושל השיעה גרמה לדאגה בחוגים הצבאיים בקונסטנטינופול. לפיכך, למרות שבאיזיט התכוון לוותר על הכס ולהעבירו לבנו הבכור הנסיך אהמט - גורמים רבים בצבא סברו שדווקא הנסיך סלים, בנו הצעיר ביותר של באיזיט, יעמוד באתגר וינטרל את האיום הנשקף לממלכה. בהתאם לזאת הוא הומלך ב-24 באפריל 1512. עם עלייתו לשלטון הרג סלים את אחיו ואחייניו שהיו עשויים לאיים על שלטונו.[5] הסולטאן סלים תמך בגישה לוחמנית כנגד ההשפעה הספווית באנטוליה. עוד לפני שיצא למלחמה בשאה אסמאעיל, פעל כנגד האוכלוסייה השיעית באנטוליה. והכניע את שבטי קיזילבאשלר.[6]
הקרב
בשנת 1514 יצא הסולטאן סלים למלחמה נגד השאה אסמאעיל כדי לשים קץ להשפעתו על השבטים הטורקמניים באנטוליה.[7] מגובה בפתווה מאנשי דת סונים בכירים, וביניהם המופתי נור א-דין המזה ('סרו גורז') ואבן כמאל אשר תמכו במסע הצבאי כנגד השאה אסמאעיל, הכריז הסולטאן סלים כי הוא יוצא למלחמת קודש נגד השאה ותומכיו הכופרים אשר משחיתים את האסלאם.[8] ב-20 באפריל 1514 עזב הסולטאן סלים את קונסטנטינופול בראש צבא גדול, ונע בנתיב דרך אסקישהיר, קוניה עד שהגיע לעיר סיוואס שבמרכז אנטוליה. משם שלח סלים שלושה מכתבים הכתובים בפרסית בסגנון בוטה ביותר לשאה אסמאעיל, ובהם דרש את הגעתו האישית לשדה הקרב. למרות שהצבא העות'מאני סבל ממחסור באספקה, החליט סלים להמשיך להתקדם, והשתמש באמצעים קיצוניים כדי לשמור על המשמעת בקרב חייליו שהיו עייפים וממורמרים כתוצאה מהמסע המתמשך. לבסוף נפגשו הצבאות העות'מאנים והספווים פנים אל פנים בשדה הקרב של צ'לדיראן, צפונית מזרחית לימת ואן שבאנטוליה, ביום 23 באוגוסט 1514. הקרב ארך 14 ימים והסתיים בניצחון מוחלט של הצבא העות'מאני- הודות לעליונותו המספרית ולטקטיקה הצבאית החדשנית שבה נקט (החיילים היניצ'רים צוידו גם בנשק חם ונתמכו על ידי עגלות תותחים). יש לציין שקרב זה היה זה אחד מקרבות השדה הראשונים בהיסטוריה שהוכרעו באמצעות נשק העושה שימוש בנשק חם.[2]
תוצאות הקרב
שאה אסמאעיל איבד בקרב רבים מתומכיו וממפקדיו הבכירים- לבסוף כשנוכח בהפסדו ברח משדה הקרב כשהוא פצוע. בעקבות זאת התקדם הסולטאן סלים ללא התנגדות לעבר הבירה הספווית תבריז ונכנס אליה ביום 6 בספטמבר 1514. המחנה הספווי נבזז, ובידי העות'מאנים נפל גם רכוש יקר שהיה שייך לשאה, וכן הם הגלו בעלי מלאכה רבים מתבריז לקונסטנטינופול. כתוצאה מהניצחון, העות'מאנים לא רק היו מוגנים מפני פולשים מהמזרח, אלא גם שלטו בנתיבי סחר המשי.[9]
החורף הקרב הפך לאיום רציני עבור הצבא העות'מאני, שבעיותיו הלוגיסטיות החלו להחריף ולכן נאלץ לעזוב את תבריז[7] לחבל קרבאך שבקווקז ב-15 בספטמבר. הסולטאן סלים תכנן לעבור את החורף בקרבאך ולאחר מכן להמשיך במסע הקרב כנגד שאה אסמאעיל, אבל כאשר הם הגיעו לנהר אראס פרץ בין חייליו מרד כנגדו והוא שוב נאלץ לעזוב עם צבאו לאמסיה שבאנטוליה. בעקבות זאת, שב אסמאעיל לבתבריז וקבע בו את מושבו מחדש.[9] בחודשים הבאים שלאחר הקרב, חיזק הסולטאן סלים את הצלחתו במערכה נגד הספווים תוך שימוש מיומן באמצעים דיפלומטיים, כלכליים ופסיכולוגיים. הוא החליש ובודד את המדינה הספווית על ידי יצירת קשרים עם שליט אוזבקיסטן עבדוללה ח'אן הסוני, שממלכתו גבלה בצפון מזרחה של האימפריה הספווית. הוא אסר על כל מסחר עם הספווים ואף החרים סחורות ממי שעבר על הצו הזה.[10] בתור עלבון לשאה, הסולטאן סלים כפה על אשתו של אסמאעיל, שנשבתה על ידי העות'מאנים בשדה הקרב, להתחתן עם אחד מאנשיו.[11] סלים גם טיפח את יחסיו עם האצילים הפאודלים הכורדיים באנטוליה, שגישתם עד כה הייתה נייטרלית, והעביר אותם לצדו.[12]
זאת ועוד, משלחת דיפלומטית ששיגר שאה אסמאעיל בראשות סייד עבד אל-ווהאב לאמסיה והציעה שלום, נדחתה על ידי הסולטאן סלים שאף אסר את השליחים ושלח אותם לכלא בקונסטנטינופול.[13] למרות שכוחו של שאה אסמאעיל לא סר לגמרי, הוא לעולם כבר לא היווה מאז סכנה משמעותית לעות'מאנים. ההפסדים שספג בקרב צ'לדיראן השפיעו עמוקות על מדיניותו של השאה וגם על נפשו. עד לקרב זה הוא בילה את חייו במלחמות וזכה לניצחונות רבים, אולם מאז מפלתו בצ'לדיראן הוא נמנע מכל עימות פוליטי ולעולם לא הוביל עוד את צבאו למלחמות.[14] בקיץ של שנת 1516 יצא סלים לקרב נוסף בספווים על מנת לכבוש מחדש את העיר תבריז, אולם בדרכו לקרב נמלך בדעתו והעדיף לנוע עם צבאו דרומה ולהלחם בממלוכים שהיוו איום רב יותר על האימפריה העות'מאנית. הקרב נגד הממלוכים נערך באוגוסט 1516,[15] באזור מרג' דאבק צפונית לחאלב של ימינו (קרב מרג' דאבק). קרב זה הסתיים בתבוסה מוחצת של הממלוכים והוביל לכיבוש עות'מאני של המחוזות הערביים.[7]
ראו גם
לקריאה נוספת
- דרור זאבי המאה העות'מאנית: מחוז ירושלים במאה השבע-עשרה, ירושלים, יד בן צבי, 1997.
- Roger Savory, Iran Under The Safavids, Cambridge England: Cambridge University Press, 1980
- קלוד כאהן האסלאם מלידתו עד תחילת האימפריה העות'מאנית, תל אביב: דביר, 1995
- חוה לצרוס-יפה (עורכת) פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, בן שמן: מודן, [2013].
- יוסף דרורי, ההיסטוריוגראפיה הממלוכית ותרומתה לתולדות ארץ ישראל, קתדרה 1, אלול תשל"ו, עמ' 140-113
- .2006 ,Caroline Finkel, Osman's dream: The story of the ottoman empire, 1300-1923. New York: Basic Books
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 http://www.britannica.com/EBchecked/topic/104688/Battle-of-Chaldiran
- ^ 2.0 2.1 http://www.iranicaonline.org/articles/calderan-battle
- ^ 3.0 3.1 Roger Savory, "Iran Under the Safavids", Cambridge England: Cambridge University Press, 1980. Pp. 38-59.
- ^ The Cambridge history of Islam, Part 1, ed. Peter Malcolm Holt, Ann K. S. Lambton, Bernard Lewis, pg. 401
- ^ Finkel, Caroline. 2006. Osman's dream: The story of the ottoman empire, 1300-1923. New York: Basic Books. P. 104
- ^ Finkel, Caroline. 2006. Osman's dream: The story of the ottoman empire, 1300-1923. New York: Basic Books. P. 105
- ^ 7.0 7.1 7.2 דרור זאבי, המאה העות'מאנית: מחוז ירושלים במאה השבע-עשרה, ירושלים, יד בן צבי, 1997. עמ' 4.
- ^ Finkel, Caroline. 2006. Osman's dream: The story of the ottoman empire, 1300-1923. New York: Basic Books. P. 106
- ^ 9.0 9.1 http://www.iranicaonline.org/articles/ottoman-persian-relations-i-under-sultan-selim-i-and-shah-esmail-i
- ^ John J. Saunders (ע), The Muslim World on the Eve of Europe's Expansion, Prentice-Hall, Inc/Englewood Cliffs, New Jersey, 1966, עמ' 43-44
- ^ Leslie P. Peirce, The Imperial Harem: Women and Sovereignty in the Ottoman Empire, (Oxford University Press, 1993), 37.
- ^ Martin Sicker, The Islamic World in Ascendancy: From the Arab conquests to the Siege of Vienna, (Praeger Publishers, 2000), 197.
- ^ Roger Savory, "Iran Under the Safavids", Cambridge England: Cambridge University Press, 1980. Pp. 38-59.
- ^ http://www.iranicaonline.org/articles/ottoman-persian-relations-i-under-sultan-selim-i-and-shah-esmail-i
- ^ יוסף דרורי ההיסטוריוגראפיה הממלוכית ותרומתה לתולדות ארץ ישראל, קתדרה, אלול תשל"ו, עמ' 140-113
