יציאת האדמו"ר מבעלז מהונגריה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רבי אהרן רוקח

יציאתו של האדמו"ר מבעלז מהונגריה אירעה בימי השואה, בחורף תש"ד (1944). האדמו"ר מבעלז רבי אהרן רוקח, מנהיגה של חסידות בעלז, יצא יחד עם אחיו, הרב מרדכי רוקח, מהונגריה לארץ ישראל. ובכך ניצלו מהשמדת יהודי הונגריה שאירעה חודשים ספורים לאחר מכן. יציאתו זו והדרשה שנאמרה על ידי אחיו טרם היציאה, עוררו פולמוס לאחר מלחמת העולם השנייה.

רקע היסטורי

חסידות בעלז לפני המלחמה

האדמו"ר הרביעי לבית בעלז, רבי אהרן רוקח, היה מן האדמו"רים המפורסמים בפולין שבין שתי מלחמות העולם. הוא ירש את אביו, האדמו"ר רבי ישכר דב רוקח מבעלז, בשנת 1926 בהנהגת חסידות בעלז - אחת החצרות החסידיות הגדולות בתקופתו. אחיו הצעיר, הרב מרדכי רוקח, שכיהן כרב בבילגוריא, הצטרף למסע הנדודים של האדמו"ר במסעו מפרימשלני לאיזור קרקוב והפך ל"יד ימינו" של האדמו"ר[1][2].

בריחת האדמו"ר להונגריה

בעלז נכבשה על ידי הגרמנים כשבועיים לאחר תחילת המלחמה. ולפי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הייתה בעלז שייכת לאזור הגרמני בעקבות זאת ברח הרבי, יחד עם אחיו, לעיירה סוקאל שהיתה בשטח השליטה הרוסי, שם שהה עד סיוון ת"ש - יוני 1940, אז עבר לפרמישלני, שם שהה עד טבת תש"ב - דצמבר 1941. לאחר פלישת הגרמנים לפולין המזרחית (מבצע ברברוסה, יוני 1941), שרפו הנאצים ב-8 ביולי את בית הכנסת בפרמישלני, והשליכו לתוכו את בנו רבי משה רוקח. חסידיו של הרבי הצליחו להבריח אותו ואת אחיו מערבה לאזור קרקוב. הרבי שהה כשמונה חודשים בזהות בדויה בעיירה וישניצה עד לתחילת השילוחים ההמוניים למחנות ההשמדה מאזור זה בקיץ 1942. אז הועברו הרבי ואחיו לגטו קרקוב, שם שהו במסתור כארבעה חודשים. בדצמבר 1942 הועברו הרבי ואחיו לגטו בוכניה ששימש כמחנה עבודה, והיה מקום מסתור עבור אדמו"רים נוספים (כדוגמת רבי שלמה מבאבוב ועוד). לאור הסכנה הגוברת לחיי הרבי, הועברו הוא ואחיו במאי 1943 לבודפשט, שעדיין לא הייתה תחת כיבוש גרמני, במכוניתו של קצין פולני שמילא תפקיד גם בשירות הביטחון ההונגרי. מיד עם בואם לבודפשט "אושפזו" הרבי ואחיו בית החולים היהודי. בבודפשט, ולאחר שהשיגו אשרות שהיה הומניטריות שוחררו מבית החולים. עם שיחרורו, שימש ביתו של הרבי – שוב - כמקום עלייה לרגל של פליטים וחסידים מפולין ומהונגריה[1].

יציאת האדמו"ר מהונגריה לארץ ישראל

הרבי דאג לפעילות הצלה למען הנשארים בפולין (אשר כונתה בפי הרבי "גיא ההריגה"), ומאידך – פנה למקורבים בשווייץ, בממלכה המאוחדת ובארצות הברית לעשות כל שביכולתם, על מנת לאפשר את עלייתו לארץ ישראל[3]. במשך כחצי שנה שבה שהה בהונגריה התקיימה פעילות והתכתבות קדחתנית בין נציגי החסידות ואנשי שלומו של הרבי לבין ההסתדרות הציונית, על מנת להשיג סרטיפיקט לרבי כדי לחלץ אותו מאירופה[4]. חסידות בעלז הייתה אחת מהחסידויות הגדולות שבין שתי המלחמות, אך לא הייתה חברה באגודת ישראל, שייצגה את היהדות החרדית בהסתדרות הציונית והרבי עצמו היה ממתנגדי הציונות. השתדלנות הענפה נשאה פרי, והסוכנות היהודית נתנה את הסכמתה הסופית להנפקת סרטיפיקטים לרבי ואחיו בספטמבר 1943, סרטיפיקטים אלו אושרו על ידי הבריטים בדצמבר[1].

בכ"א בטבת תש"ד - 17 בינואר 1944 נפרדו הרבי ואחיו מחסידיהם ויצאו לארץ ישראל דרך רומניה, בולגריה, יוון, איסטנבול וביירות; וב-ט' בשבט - 3 בפברואר הגיעו לארץ ישראל[1]. הגעתו של האדמו"ר לארץ ישראל סימנה את תחילת תחייתה של חסידות בעלז; האדמו"ר ואחיו הניחו את היסודות לצמיחתה מחדש של החסידות, שהפכה לאחת החסידויות החשובות במדינת ישראל[5].

ב-19 במרץ פלשו הנאצים להונגריה, וב-15 במאי החלו המשלוחים מהונגריה לאושוויץ שכללו כ-5,000 איש מדי יום; עד יולי 1945 הושמדו כחצי מיליון מיהודי הונגריה[6].

דרשת הפרידה

מסגרת הדרשה ותוכנה

צילום עמוד השער של תדפיס הדרשה; הדרשה הודפסה זמן קצר לאחר אמירתה. התמונה באדיבות אתר דעת

יום לפני יציאתם של האדמו"ר ואחיו מבודפשט נשא אחי האדמו"ר, הרב מרדכי רוקח (ששימש כמעין דובר, וכונה, כאמור, הרב מבילגוריא), דרשת פרידה בפני החסידים ששהו באותה עת בהונגריה. אף שהדרשה נאמרה על ידי אחיו של האדמו"ר, היא נתפסת כדבריו של האדמו"ר עצמו. הדרשה נאמרה אור לכ"א בטבת תש"ד, 16 בינואר 1944 במסיבת סיום מסכת סוכה שנערכה בבנין הקהילה היהודית בבודפשט. הדרשה הודפסה לראשונה בי"ג בשבט תש"ד - 7 בפברואר 1944[7]. והודפסה שוב לאחר מכן במהדורות נוספות.

הייתה זו דרשה חסידית אופיינית, המשלבת מקורות תלמודיים והלכתיים, שבהם עושה הרב שימוש נרחב. בין היתר טען כי ניכרים סימני חולשה ורפיון ביסודות היהדות האורתודוקסית ויש לחזקם, כן קרא לשמירה על הלבוש ואורח החיים החרדי.

חלק נכבד מהדרשה מוקדש להתמודדות עם השאלה הקשה שנשאלה באותם ימים: מדוע לא הורו לעלות לארץ ישראל כפי שעשה המחנה הציוני, שלכאורה נראה כי צדק בדרכו? לכאורה, לו היו גדולי ישראל מקבלים את הדרך הציונית, היו קהילות שלמות ניצלות ממוות. הרב מכנה את השואלים "חלושים בבטחונם ובאמונתם". וטוען כי הציונות, היא נבואת שקר ושליחיה הם כנביאי הבעל, וגם אם דבריהם התקיימו אין זו הוכחה לצדקתם. אלא זהו ניסיון מאת ה' לראות האם יעמדו באמונת ה' ואמונת הצדיקים. ויש ליזהר שלא להתרעם על צדיקי הדור בכל עת צרה ודחק, כדרך שה"מומרים" נוהגים בזדון או בשגגה.

חלק מרכזי וחשוב בדרשה הוא קריאתו של הרב רוקח, לתמיכה בפליטים מפולין. בהונגריה היו באותה עת פליטים רבים; חלקם הוחזרו לארץ שממנה באו, כלומר למוות, וחלקם היו במחנות באזור בודפשט או חיו במסתור. רבים יהודי הונגריה עדיין לא האמינו לאסון הנורא המתחולל והתייחסו אליהם בזלזול ובחוסר אמון. בדבריו ניסה לעוררם מאדישותם, הוא תיאר בכאב רב את מוראותיה של חורבן יהדות פולין באופן ציורי וברור, עד שכל העם געו בבכיה[8]. הוא הביא את פסקו של אחיו הרבי שפסק, שבכגון דא חייבים לבזבז את כל ממונו בכדי להציל נפש אחת מישראל. וקרא:

...חושו, חושו לעזרתם, קומו צאו בעזרת ישראל, באו שכם אחד לעזרת העם לעזרת העם! במה? אל תשאלו – בכל לב ובכל נפש ומאוד, במי? אל תבדקו – כל אשר ידבנו ליבו, למי? אל תחקרו – לכל נרדף, ולכל פליט, בלי שאלות ובלי הכנה, אין בודקים בשעת סכנה, והשואל הרי זה מגונה, ... מלטו נפשות! הצילו משפחות!...

דברי ההרגעה

לקראת סוף הדרשה, מזכיר הרב את שאלתם של רבים שחששו שמא העובדה שהם עוזבים את הונגריה מבשרת רעות ליהודיה, וכי סכנה מרחפת עליהם. רבים אומרים: מי יציל אותנו? מי יעתיר עבורנו? הרב מרגיע באומרו כי נסיעתו של האדמו"ר היא משום רצונו העז, מזה שנים, לעלות לארץ, והיא מטעמים רוחניים בלבד. ואילו לגבי יהודי הונגריה הצדיק רואה ומצפה רק לטוב.

עוד דבר בפי מה שהנני רוצה להעיר לבכם ולהאיר עיניכם על אודות אשר שמעתי רבבות רבים אשר פחדו פחד חיל ורעדה יאחזון יאמרו הנה קשה להם פרידתנו אבל ביותר דואגים על העתיד באמרם שאולי חס ושלום איזו סכנה מרחפת על מדינה זו ואחי צדיק הדור שליט"א רואה את הנולד על כן הוא הולך הלוך ונסוע לארץ ישראל... והוא הולך למקום שלוה ומנוחה ואותנו חס וחלילה עזב לאנחה, מה יהיה באחריתנו, מי יגן עלינו, מי יציל אותנו, מי יעתיר בעדנו ומי ישתדל בעבורנו?

על כן מוטל עלי החוב להודיע לכם ידידים יקרים חכמי אונגארין (=הונגריה) את קושט דבר אמת, כי מי שהוא קרוב ועומד בסביבת אחי הגדול מרבן שמו שליט"א יודע בוודאי שלא במנוסה הולך ולא בחיפזון רץ ונמהר כאלו רוצה לנוס ולנסוע מכאן, רק שאיפתו ותשוקתו לעלות לאה"ק (=לארץ הקודש) המקודשת בעשר קדושות, ויודע אני שזה זמן כביר הוא משתוקק מאוד לארץ ישראל וכל אדיר חפצו ונפשו הטהורה שוקקה לעלות לעיר ה' שמה לעורר רחמים ורצון על הכלל כלו שלא יוסיף לדאבה עוד ויהיה המחנה הנשאר לפליטה... שהצדיק רואה שתשרה פה לתושבי מדינה זאת מנוחה ושלוה בעזרת השם יתברך... שהצדיק רואה ומצפה רק לטוב וכל טוב ואך טוב וחסד ירדוף וישיג את אחינו בית ישראל בני מדינה זו...

(השורות המודגשות הן השורות שהושמטו מאוחר יותר. ההדגשה מופיעה במקור על ידי מרווח אותיות גדול יותר).

המילה "רואה" – התפרשה מלשון: חוזה, מנבא, כביכול הצדיק רואה ברוח קודשו שלא תהיה סכנה ליהדות הונגריה, וכי טוב וחסד מחכה לאנשי מדינה זו. ולאחר ש"תחזית" זו הוכחה, למרבה האסון, כלא נכונה, התעורר פולמוס נרחב בנידון. בנוסף, בספר הרב הקדוש מבעלזא, שיצא לאור על ידי בצלאל לנדוי והרב נתן אורטנר, הושמטו השורות העוסקות בשאלת יהודי הונגריה, וכן הושמטו השורות המרגיעות את יהודי הונגריה[9], השמטה זו הוסיפה למדורת הפולמוס.

כאמור, נדפסו מהדורות נוספות של הדרשה, ועותקיה התפשטו במהירות רבה. בפתח אחת מן המהדורות מציין העורך את אמונתו שכל ההבטחות שבדרשת הרבי יתמלאו.

פולמוס היציאה והדרשה

יציאתו של האדמו"ר מהונגריה עוררה פולמוס חריף. בין היתר על ידי מנדל פייקאז' שנסמך על דברי הרב יששכר טייכטל בספרו "אם הבנים שמחה" והסופר והפובליציסט מאיר שלו.

הטענות שהועלו הם:

  • האדמו"ר כביכול נטש את חסידיו, דבר שאינו ראוי למנהיג;
  • מעבר לנטישת חסידיו, האדמו"ר ואחיו כביכול גם הטעו אותם, בהבטיחם שבהונגריה ישררו שלום ושלווה;
  • האדמו"ר, שהתנגד בחריפות לציונות, עשה שימוש בסרטיפיקט ציוני ונעזר בציונים;
  • ולבסוף, חסידיו השמיטו מן הדרשה את השורות הבעייתיות.

כלפי טענות אלו הועלו מספר תשובות:

  • כלפי הטענה הראשונה, כביכול האדמו"ר נטש את חסידיו, דבר שאינו ראוי למנהיג:
    • האדמו"ר ואחיו הפליטים מפולין היו נתונים בסכנה מוחשית, הגסטאפו דרשו מהמשטרה ההונגרית להסגיר את האדמו"ר ואחיו לפולין, שם היו נהרגים בוודאות. ואילו הסכנה ליהודי הונגריה היתה מוטלת בספק. ואף אחרי שהנאצים פלשו להונגריה, מחצית מיהודיה לא נהרגו[10].
    • משמעות הטענה היא כי על האדמו"ר היה להישאר בהונגריה ולמות יחד עם חסידיו. אך איזו תועלת היתה לחסידיו מכך?[10]
    • האדמו"ר לא התגורר באופן קבוע בבודפשט, ולמעשה מעת שעזב את ביתו בבעלז נדד ממקום למקום. מרבית יהודי בודפשט לא היו חסידיו.
  • כלפי הטענה השנייה, כביכול האדמו"ר ואחיו הטעו אותם בהבטיחם שבהונגריה ישררו שלום ושלווה:
    • האדמו"ר לא הבטיח ולא ניבא, אלא התפלל וברך, וקיווה שתפילותיו וברכותיו יועילו להצלת יהודי הונגריה, תקוה שנכזבה. דבריו לא התיימרו להיות נבואה.
    • האדמו"ר ואחיו לא הטעו אותם, אלא סברו שאין שום תועלת בהפחדת אלפי יהודים, הרי מי שיכול להשיג סרטיפיקט או להתחבא, עושה זאת בלאו הכי. ומי שלא יכול לעשות כן, אין טעם להפחידו[10]. ואכן לאנשים פרטיים שהיה ביכולתם להמלט, היו הם מורים בנחרצות להמלט[11][12].
    • מצד שני, מרבית יהודי בודפשט, שחלקם נכחו בעת אמירת הדרשה, אכן נותרו בחיים ולא נשלחו למחנות ההשמדה[10][12].
  • כלפי הטענה השלישית, כי האדמו"ר שהתנגד לציונות, עשה שימוש בסרטיפיקט ציוני ונעזר בציונים:
    • עצם ההחלטה של הסוכנות היהודית לתת את הסרטיפיקטים דווקא לציונים ותיקים היא זו שאינה עומדת במבחן המוסריות, שכן אין סיבה שדווקא ציונים ותיקים יזכו לחיים יותר מיהודים אחרים. בפרט שכלל הציונים היוו רק כ10% מיהדות הונגריה[10].
    • באופן כללי היתה אפליה בחלוקת הסטרפיקטים ליהדות החרדית, מתוך כלל הסרטיפיקטים שאושרו הוקצו לאגודת ישראל רק ששה אחוזים. אי לכך טענה על ניצול סרטיפיקטים ציוניים על ידי רבנים חרדים הינה טענה בלתי מוסרית[10].
    • הסרטיפיקטים אושרו על ידי הנהלת הסוכנות היהודית רק בגלל לחצים שהופעלו על ידי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, אך פקידי הסוכנות במשרד הארץ-ישראלי בבודפשט דווקא ניסו להערים קשיים ותנאים משלהם לקבלת הסרטיפיקטים, ולבסוף נתנו רק שתי סרטיפיקטים מתוך חמשה שאושרו להאדמו"ר ומלוויו[13].
  • ולגבי הטענה על השמטת השורות מהדרשה:
    • הספר "הרב הקדוש מבעלזא" בו הושמטו השורות לא נדפס על ידי חסידי בעלזא, אלא על ידי שני עורכים פרטיים, שגם ביניהם היה ויכוח האם להשמיט או לא[14].
    • הסיבה להשמטה היתה מחשש שמא יהיה מי מהקוראים שיעלה שאלות ולא יקבל תשובות מתאימות[10].

סנגוריה נוספת

שמואל פורגס, שהיה משמשו של האדמו"ר, מספר שרבי מרדכי רצה להתריע לברוח, אך האדמו"ר אמר לו שאין בכך טעם, מאחר שמי שיכול להשיג סרטיפיקט או לברוח, עושה זאת ממילא, וכל השאר ממילא אינם יכולים להימלט ואין תועלת בכך שייכנסו לפאניקה. אמנם האדמו"ר גם לא הורה לאחיו לומר דברי הרגעה. חסיד נוסף, חיים שלמה פרידמן, מספר שקבוצת יהודים ניסתה לשכנע את רבי אהרן להישאר בהונגריה, ורבי מרדכי רוקח גער בהם שהנאצים מתכוננים לפלוש גם להונגריה. פורגס ופרידמן מספרים עוד, שלאחר פרידתו של האדמו"ר החלו רבים לבכות ביודעם שמצבם אינו בטוח[15].

על פי פרסום בעיתון "מרכז העניינים"[15], נוסח הדרשה שכתב רבי מרדכי עצמו מספר ימים לאחר מכן נחרץ פחות מאשר שני נוסחים אחרים שהתפרסמו, ובנוסח זה דברי ההרגעה נאמרו בלשון ברכה ולא בלשון הבטחה[16].

ההיסטוריונית אסתר פרבשטין, המתמקדת בחקר היהדות החרדית בשואה, טוענת כי יציאתו של האדמו"ר מהונגריה הייתה חלק ממהלך כולל של ניסיון להצלת המנהיגים, שחשיבותם במערכת ההגות החסידית היא מרכזית, מה גם שהם היו היעד הראשון לרדיפות הנאצים. הרצון להציל את הרבי נבע לא מרצונו האישי ולא רק מרצון חסידיו הקרובים, אלא מרצונם של גורמים רחוקים יותר, גם לא דתיים. תחושת החסידים עם הפרידה ממנהיגם הייתה אמביוולנטית; היו שחשו תחושת הקלה על הצלת הרבי, והיו שהרגישו כאב על כך שהענף עליו נשענו נכרת.

פרבשטין רואה את המסר העיקרי של הדרשה בקריאה לעזרה לפליטים ועשיית צדקה וחסד עם שרידי יהדות פולין, ללא הגבלה כלשהי. פרבשטין מציינת, שכאשר נפתחה אפשרות לעלייה לארץ, ב-1943, הסכימו רוב יהודי הונגריה שיש לתת עדיפות לפליטים; הם עצמם לא ראו דחיפות בעלייה לארץ, כולל הציונים שבהם. באותה תקופה שבה עלו הרבי ואחיו לארץ, עלו גם מנהיגי תנועות הנוער שבין הפליטים וכמה מן הפעילים, כדי לנסות ולפעול מתוך העולם החופשי.

פרבשטין טוענת, שהרב הבין היטב את מצוקת השומעים ואת פחדם, והתאמץ להרגיע את שומעיו; לטענתה, הדברים שאמר הרב משקפים את מה שיכול היה הרבי לראות, את התחזית הפוליטית שנראתה לא רק לרב אלא לכל הגורמים. גם עסקנים אחרים, ובהם עסקנים ציוניים, לא ראו כל סכנה ולא עשו מאמץ להציל את מקורביהם ומשפחותיהם. הונגריה הייתה אחת ממדינות הציר, ואיש לא העלה על דעתו פלישה גרמנית להונגריה. ואולם, הפער העצום בין המציאות האיומה לבין דברי ההרגעה של הרבי, שנאמרו בתום לב, ומתוך ראייה פוליטית שהייתה משותפת לכל הגורמים, הפכו אותם לאכזבה עמוקה מאד.

פרבשטין תוקפת את פייקאז' ומגדירה את סגנונו כ"כוללני, מוקצן ופופוליסטי"; לטענתה, פייקאז' אינו שואל את השאלות הנכונות: איזה מנהיג בהונגריה בסוף 1943 אכן התריע והזעיק? מי מהם חזה את העתיד? התשובה היא שאיש לא יכול היה לחזות אותו. לטענתה, "פייקאז' מוציא לחלוטין את האירוע מעיתויו ומהקשרו, מתעלם מעדויות, מסמכים ועובדות אחרות, ומצייר את דמות הרבי באופן שאין לו כל קשר לאישיותו, לסיפור חייו ולהנהגתו בשואה". היא רואה כחמור מכול את ניסיונו של פייקאז' להציג את הדרשה כהטעיה מכוונת של קהל היהודים.

גם השמטת עשרים ושתיים השורות אינה ביטוי לטיוח של החסידים; פרבשטין טוענת שההשמטה לא נועדה להסתיר עובדות, אך קשה היה לחסידים להודות בטעותו של הרבי. מעבר לכך, באווירה שהייתה בישראל בעשוריה הראשונים היה העיסוק בנושא השואה בכלל טעון מאד, ושורות אלו היו קשות מאד להבנה אז, ומכאן ההשמטה[1].

לקריאה נוספת

  • נתן יהודה אורטנר, דבר חן, ספר זיכרון לרב דוב בריש אורטנר...ולזוגתו מרת חנה אורטנר. תל אביב, 1963. הוצאה נוספת מורחבת תשס"ו.
  • נתן יהודה אורטנר, "על דרשה חסידית בעלזאית (תשובה למאמרו של מנדל פייקאז')". כיוונים, כתב עת ליהדות ולציונות. חוברת 14, חורף תשמ"ב, פברואר 1982, עמ' 145 – 149.
  • יצחק הרשקוביץ, עלבון התורה הגדול הלזה: גילויים חדשים על פולמוס בריחת הרבנים מבודפשט תש"ד, יד ושם לז, 1, תשס"ט, עמ' 89 - 110.
  • רבי ישכר שלמה טייכטל, אם הבנים שמחה. מכון "פרי הארץ", ירושלים תשמ"ג, 1983.
  • משה יחזקאלי (שם עט; המחבר הוא משה פראגר), הצלת הרבי מבלז מגיא ההריגה בפולין. ישורון, ירושלים תש"ס, 2000.
  • מנדל פייקאז', "גזירות פולין ומנוחה ושלווה ליהודי הונגריה בדרשה חסידית בעלזאית בינואר 1944 בבודפשט". כיוונים, כתב עת ליהדות ולציונות, חוברת 11, אביב תשמ"א, מאי 1981, ירושלים, עמ' 115 – 119.
  • מנדל פייקאז', חסידות פולין: מגמות רעיוניות בין שתי המלחמות ובגזרות ת"ש – תש"ה ("השואה"). מוסד ביאליק, ירושלים תש"ן.
  • אסתר פרבשטין, בסתר רעם: הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה. מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ב, 2002.
  • אליעזר שביד: בין חורבן לישועה: תגובות של הגות חרדית לשואה. ספרית "הילל בן חיים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 אסתר פרבשטין: "בסתר רעם: הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה". מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ב, 2002. חלק ראשון, עמ' 17 - 132
  2. ^ אליעזר שבייד: "בין חורבן לישועה: תגובות של הגות חרדית לשואה". הפרק "נס ההצלה של הרבי מבלז", עמ' 65 – 88. ספרית "הילל בן חיים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994, עמ' 67.
  3. ^ יחזקאלי, עמ' 79.
  4. ^ נתן יהודה אורטנר: "דבר חן", ספר זיכרון להרה"ח ר' דוב בריש אורטנר, תל אביב, 1963. בספר זה נמצא תיעוד נרחב של ההתכתבויות שניהל אורטנר עם הגופים השונים בארץ ובעולם למען עלייתו של הרבי מבלז ואחיו.
  5. ^ חסידות בעלז באתר "חדרי חדרים".
  6. ^ שואת יהודי הונגריה באתר "דעת".
  7. ^ "הדרך", בודפשט, י"ג בשבט תש"ד, על ידי מנחם אהרן לעבאוויטש. כותרת המשנה: "...והיא דרשת פרידה של כ"ק הגה"צ (=כבוד קדושת הגאון הצדיק) המפורסם מוהר"ר מרדכי רוקח שליט"א הרב דקהל קדושי"ם בילגורייא".
  8. ^ על פי הערת המדפיס המופיעה בסוגריים בתוך הדרשה.
  9. ^ בצלאל לנדוי והרב נתן אורטנר, הרב הקדוש מבעלזא, ירושלים תשכ"ז עמ' קנז, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 10.5 10.6 הרב נתן אורטנר, דבר חן, מהדורה חדשה תל אביב תשס"ו, עמ' 279 - 369.
  11. ^ חנוך צבי רובינשטיין, ואמונתך בלילות, פרקי זכרונות של הרב משה שינפלד, בני ברק תשע"ו, פרק נ"ז.
  12. ^ 12.0 12.1 משה רינגל ואחרים, פרשת גדולת מרדכי, ירושלים תשפ"א, עמ' תקצ"ב - תקצ"ג.
  13. ^ הרב נתן אורטנר, דבר חן, מהדורה חדשה תל אביב תשס"ו, עמ' 57, 256 - 257.
  14. ^ הרב נתן אורטנר, דבר חן, מהדורה חדשה תל אביב תשס"ו, עמ' 304 - 305. הרב אורטנר היה אחד מהעורכים הללו
  15. ^ 15.0 15.1 מרכז העניינים י"ב בשבט תשע"ד, רשימות חיים שלמה פרידמן. ראו גם העתק כתבה מעיתון "ארבע כנפות".
  16. ^ מרכז העניינים, שם.

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0