יהדות אודסה
הקהילה היהודית באודסה מתקיימת בעיר מהקמתה בסוף המאה ה-18 ועד לימנו. נכון לסקר אוכלוסין מ-2001, מנתה העיר כ-12 אלף יהודים, המהווים כ-1.2% מכלל תושביה[1]. חלק מהקהילה היהודית באודסה מנהלת חיי דתי וקיימים מספר מוסדות יהודים הפעלים בעיר, כגון בתי ספר, ספריות וישיבות.
לקהילה היהודית בעיר יש השפעה ניכרת על ההיסטוריה שלה, על התרבות ואף על הדיאלקט המקומי. אודסה שוכנת באזור תחום המושב לשעבר, אזור בו התגוררו מרבית יהודי רוסיה הצארית במאה ה-19. סופרים, משוררים עבריים ויידיים, הוגי דעות ופעלים ציונים רבים התגוררו ופעלו באודסה. ביניהם ניתן למנות את שאול טשרניחובסקי, חיים נחמן ביאליק, אחד העם, מרדכי בן-עמי, אברהם פריידנברג, יוסף שכטמן, זאב ז'בוטינסקי, מאיר דיזנגוף ורבים אחרים.
היסטורית, הקהילה היהודית סבלה ממספר רב של גלי אלימות. פוגרומי אודסה התרחשו במהלך המאה ה-19 וזלגו לתחילת המאה ה-20. במהלך מלחמת העולם השנייה, עם כיבושה של העיר על ידי כוחות רומניה וגרמניה התרחשו אירועי הטבח באודסה, אשר גבו את חייהם של למעלה מ-125 אלף מיהודי העיר.
לאחר התפרקות ברית המועצות בסוף המאה ה-20, פחת אחוז היהודים בעיר בצורה ניכרת[2], עקב כך שרבים מתושביה היהודים של אודסה היגרו לארצות הברית או עלו לישראל.
ראשית העיר
שטחה של אודסה נכבש על ידי כוחות רוסיה הצארית במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית. העיר נוסדה רשמית ב-1794 כמבצר רוסי ימי על אדמות שנכבשו מטורקיה, כתוצאה מהסכם יאש. בעת כיבוש שטחי העיר ב-1789, התגוררו בשטח זה שישה יהודים בלבד[3].
העיר הצעירה החלה להתמלא תושבים חדשים, חלק גדול מהמהגרים היו יהודים. נכון למפקד אוכלוסין מ-1795 התגוררו בעיר 264 יהודים, פעלה חברה קדישא וחדר. כעבור שלוש שנים הוקם בית כנסת. הרב הראשון, יצחק רבינוביץ מבנדרי התמנה ב־1809.
המאה ה-19
במחצית הראשונה של המאה ה-19 התרחש גידול ניכר באוכלוסיית העיר ובאוכלוסיית היהודים בפרט. כך בשנות ה-40 של המאה ה-19 מנתה הקהילה היהודית של אודסה כ-12 אלף נפש, שהיוו כ-20% מכלל תושבי העיר. לפי מרשם אוכלוסין של 1855, היו בעיר 17 אלף יהודים, שהיוו 21.7% מכלל האוכלוסייה.
הגידול באוכלוסיית היהודים היה בעיקר בזכות הגירה יהודית משטחים אחרים ברוסיה הצארית, מגרמניה ומגליציה. חלק ניכר מהמהגרים לאודסה הגיעו מקהילת יהודי ברודי. אוכלוסיית היהודים ההולכת וגדלה ניהלה בתי עסק ומוסדות תרבות. ענף המסחר המרכזי של יהדות אודסה בתחילת המאה ה-19 היה תבואה, סחורה אשר שווקה לרוסיה ומחוצה לה.
הודות למוצאם של המהגרים היהודים מערים ברוסיה ואירופה, הם היו למעמד הביניים באודסה ושיחקו תפקיד חשוב בכלכלה והנהגה המקומית. לתנועת ההשכלה היה מקום בולט בקרב יהודי אודסה. ב-1826 נפתח בעיר בית ספר עברי בו לימודו מספר מקצועות שונים (ידיעת הטבע, ידיעת הארץ, היסטוריה, חשבון, לשון עברית, לשון וספרות גרמנית, לשון וספרות רוסית, תלמוד וכתיבה תמה). כל המורים פרט למורה לרוסית היו יהודים יוצאי גרמניה ואוסטריה. ב-1828 בצלאל שטרן התמנה למנהל הבית ספר. שטרן הוסיף למערכת הלימוד של בית הספר את לימודי הצרפתית וארגן ספרייה. ב-1834 למדו בו כ-400 בנים. ב-1835 נפתח בית הספר גם לבנות. שטרן גם היה ממונה על בית הספר לבנות ובו לימדו בשלוש כיתות לשון עברית, רוסית וגרמנית, ידיעת הכתב והחשבון, וגם מקצועות כמו תפירה ורקמה. בית ספר עברי גרם למחלוקת בין יהודים יוצאי ברודי שהעדיפו לימודי ברוח חדשה ומערבית יותר לבין יהודים מקומיים (שכונו "רוסים" לפי אברהם בר גוטלובר) שהעדיפו השכלה דתית-מסורתית בחדרים.
במהלך המחאה ה-19 אודסה הייתה לעיר גדולה בתחום המושב. הנסיך מיכאיל סמיונוביץ' וורונצוב שהיה המושל של שטחי אוקראינה תמך בקהילה היהודית והתנגד לחלוקת היהודים ל"שימושיים" ו"לא שימושיים"(Useful Jew)[4]. תקופת כהונתו (1825-1856) מוכנה לעיתים "תור הזהב של אודסה".
בשנות ה-40 של המאה, נפתח בעיר בית הכנסת ברודי (אנ') על ידי יוצאי קיהלת ברודי (לא לבלבל עם בית הכנסת של ברודסקי בקייב). קהילת בית כנסת זה עברה לבניין חדש ב-1863, בניין הנמצא ברשמות הקהילה היהודית כיום. ניסן בלומנטל היה חזן בבית כנסת זה עד למותו בשנת 1903[5]. המלחין דוד נובקובסקי כיהן כמנצח המקהלה ועוזר החזן בבית כנסת ברודי.
יהודים רבים מאודסה למדו במוסדות להשכלה גבוהה ברוסיה. כך ב-1853 למדו בגימנסיה השנייה של סנט פטרבורג 52 סטודנטים יהודים מאודסה. מקס ליליינטל אשר ביקר באודסה ב-1842 התקבל בברכה על תושבי העיר המשכילים. בשנות ה-60 של המאה ה-19 אודסה הייתה לאחד המרכזים החושבים של תנועת ההשכלה באימפריה הרוסית. בעיר יצאו לאור מספר עיתונים וז'ורנלים ברוסית ויידיש שנועדו לקהל היהודים, ביניהם רסבייט (רו'), ציון (רו'), דיין (רו'), קול מבשר והמליץ.
נכון לשנת 1863 בגימנסיות השונות באודסה למדו 128 סטודנטים יהודים. בשנות ה-70 וה-80 מספר התלמידים היהודים בגימנסיות הלך ועלה עד שנבלם על ידי הנהגת נומרוס קלאוזוס ב-1887, שהוריד את אחוז היהודים שמוסד להשכלה רשאי לקבל. כך בשנים 1887–1891 אחוז היהודים בקרב הלומדים ירד ב-48%.
בשנת 1871 התרחש אסון קריסת המקווה באודסה, בו נהרגו שש נשים. העיתונאי אלכסנדר הלוי צדרבוים האשים באסון זה את ראשי ההנהגה הדתית של אודסה, שנהגו לטענתו ברשלנות.
לקראת סוף המאה, התושבים היהודים היוו אחוז גדול מאוד מכלל מתושבי אודסה. נכון למרשם האוכלוסין משנת 1892, התגוררו באודסה 112,00 יהודים, שהיו ל־32.9% מכל תושבי העיר. חלק גדול מתוכם למדו בבתי ספר ובמוסדות השכלה גבוהה. נכון ל-1897 היו רשומים 10,332 תלמידים יהודים במוסדות הלימוד השונים[6].
עם זאת, חלק גדול מהיהודים בעיר היו במצב סוציו-אקונומי נמוך מאוד, דבר שגרם לעלייה בפשיעה בקרב היהודים. באודסה התפתחו כנופיות גנבים ועבריינים שונים, שחלק גדול מהם הכילו יהודים. כך ניתן לציין את הכנופיה של השודד מישקה יפונצ'יק ואת הגנבת המפורסמת סופיה בלוושטיין (רו').
פרעות ביהודי העיר
ערך מורחב – פוגרומי אודסה
במהלך המאה ה-19 התרחשו בעיר מספר פוגרומים: ב-1821, 1859, 1871, 1881, ו-1886. הסיבות לפרוץ מהמומות השתנו בין פוגרום לפוגרום. במהלכם נבזז רכוש רב, בתי עסק יהודים נהרסו ונהרגו עשרות בני אדם.
חלק מהפוגרומים פרצו על רקע עלילות דם וחלק על רקע מתיחויות דתיות בין הקהילה היהודית לבין נצרות אורתודוקסית יוונית של אודסה. המתקפות נערכו כנראה בחסות השלטון המקומי ואולי גם בחסות השלטון המרכזי של רוסיה. היהודים הואשמו רבות באי-נאמנות לערכיה של רוסיה הצארית ואף הוטלה עליהם אשמה על רציחתו של הצאר אלכסנדר השני.
פרעות אלו הובילו משכילים רבים כדוגמת יהודה לייב פינסקר ופרץ סמולנסקין לתמוך ברעיון התנועה הציונית.
ציונות
הרשויות באודסה בפרט וברוסיה בכלל לא עצרו את האלימות נגד היהודים. לכן, הפוגרומים הקובעים הובילו להתארגנות יהודית נגד הפורעים. התארגנות זו נענשה על ידי רשויות החוק. כך ב-1881, במהלך גל האלימות המוכר כסופות בנגב, מרדכי זאב חבקין ומרדכי בן-עמי נעצרו יחד עם כ-150 יהודים נוספים, אשר פעלו כנגד פורעים באודסה.
האנטישמיות באימפריה הרוסית וחוסר האמון ברשויות הוביל את יהודי העיר לחפש אלטרנטיביות לחייהם. כך תנועות ציוניות כמו חובבי ציון וביל"ו תפסו רבות את לב הקהילה. משה לייב ליליינבלום ויהודה לייב פינסקר שהתגוררו באודסה באותה התקופה דגלו ברעיון של ציונות מעשית, כלומר עזיבת רוסיה לטובת התיישבות יהודית בארץ ישראל. אגדות בני משה שדגלה בציונות רוחנית הוקמה באודסה ב-1889 על ידי אחד העם. בין הפעילים הציונים של אודסה של אותה התקופה ניתן למנות את מאיר דיזנגוף וזאב ז'בוטינסקי, שהמשך היו לאנשי הנהגת היישוב העברי תקופת המנדט הבריטי ופעילים פוליטיים.
השפה העברית הפכה לפופולרית למדי בקב צעירי אודסה. יוסף קלוזנר ניהל את בית המדרש החדש למורים עבריים. חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי ושאול טשרניחובסקי כתבו שירה בעברית.
במקביל לתנועה הציונית פעלה באודסה עם עולם, תנועה בעלת אופי סוציאליטסי אשר קראה ליהודי האימפריה הרוסית להגר דווקא לארצות הברית. חבורה זו, שהתבססה בחלקה הגדול על מהגרים יהודים מאודסה הקימה מספר קומונות חקלאיות בשטחי מארצות הברית.
תחילת המאה ה-20
בתחילת המאה ה-20, הייתה אודסה לאחד ממרכזי התרבות היהודים הבולטים ביותר באימפריה הרוסית, לצד וילנה וווארשה. עיתונות עברית הייתה בשיאה וכתבי עת רבים ביידיש יצאו לאור באודסה[7]. עיתונאים, סופרים ומשוררים עבריים משפיעים כמו שמעון פרוג, חיים נחמן ביאליק, מרדכי בן-עמי, שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, ש. אנ-סקי ומשה אליעזר בילינסון פעלו בעיר באותה התקופה.
בשנת 1902 נבחר מנחם אוסישקין באספה הכללית של חובבי ציון שהתקיימה באודסה, להיות ראש הוועד שיעסוק ברכישת קרקעות בארץ ישראל ומכירתן לאנשים פרטיים. בהמשך למטרה זו בשנת 1904 נוסדה חברת גאולה.
שנת 1905 הייתה שנה משמעותית מאוד עבור האימפריה רוסית ועבור יהודי רוסיה בפרט. מהפכת 1905 החלה תהליכי שינוי רבים במדינה, ביניהם עליית רעיונות סוציאליסטיים וגזעניים. לפי מניפסט אוקטובר התחייב הצאר להעניק זכויות אזרחיות ופוליטיות לעם. הכוחות הריאקציוניים האשימו את היהודים במהפכה עצמה וירידה בכוח השלטון המלוכה. כנגד היהודים התארגנה קבוצת ההמאות השחורות שביצעו פוגרומים רבים ביהודי האימפריה בשנים 1905–1906. ב-1905 התרחש בפוגרום אודסה האחרון והגדול ביותר. לפי דיווחי משטרת אודסה לפחות 400 יהודים ו-100 לא יהודים נהרגו בפוגרום וכ-300 איש נוספים נפצעו. לפי דיווחי העיתונות, מספר הקרבנות היה גבוה בהרבה. כוחות המשטרה והצבא לא מנעו מהפורעים לפגוע ביהודי העיר ולפי חלק מהדיווחים אף תמכו בהם. לאחר הפוגרום של שנת 1905 ייסדו שמעון דובנוב וישראל אפרויקין את המפלגה היהודית פאלקס-פארטיי.
ב-1906 התמנה שמעון יעקב גליקסברג להיות הרב של אודסה. בהשתדלותו נוסדו מספר בתי כנסיות, ובתי ספר לילדים עניים. היה פעיל בוועד חובבי ציון ותנועת המזרחי. דרשותיו בבית הכנסת הציוני "יבנה" משכו המוני צעירים.
לאחר מהפכת 1905 ועד 1909 הונהג באודסה מצב חירום והעיר נוהלה על ידי כוחות צבא, אשר היו אדישים למצבם של היהודים ואף שיתפו פעולה עם המאות השחורות. עם זאת, היהודים היו בעלי השפעה כבירה על כלכלת אודסה. נכון לנתוני שנת 1910: כ-90 אחוז מכלל יצוא התבואה מאודסה נוהלו על ידי חברות בבעלות יהודית. כ-56 אחוז מכלל סחר הרחוב באודסה היה בידי יהודים. כ-63 אחוז מבעלי מלאכה, כגון חייטים היו יהודים. 155 מבתי החרושת (43 אחוז מכלל בתי החרושת בעיר) היו בבעלות יהודים, מפעלים אלו עסקו בעיקר בתעשיית נייר ומזון. שבע מתוך עשר הבנקים של אודסה היו שייכים ליהודים. כתגובה לנומרוס קלאוזוס ארגנו היהודים מספר מוסדות לימודים פרטיים, ביניהם היו חמש גימנסיות לנשים.
אוכלוסיית יהודי אודסה בחצי הראשון של המאה ה-20 הייתה חילונית ברובה. עם זאת, בעיר פעלו מוסדות דתיים, בתי כנסת ותלמודי תורה. כך שבשנת 1902 הקים חיים טשרנוביץ באודסה "קיבוץ" של תלמידי ישיבה צעירים, בשילוב לימודי תורה עם ציונות. הקיבוץ של תלמידיו הפך מאוחר יותר לגרעין של "הישיבה" באודסה, שהוא עמד בראשה עד שנת 1911. בהמשך, ישראל אברהם רבין החליף את טשרנוביץ בתפקידו. ב-1902 הוקם באודסה גרעין של פועלי ציון שאף הוציא עיתון משלו והיה לאחד המרכזים של התנועה הציונות סוציאליסטית.
מלחמת העולם הראשונה ומלחמת אזרחים
במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה שפרצה לאחר מהפכת אוקטובר אודסה קיבלה פלטים יהודים רבים מהאזורים הסמוכים והקהילה התחזקה בהרבה. פועלי ציון והבונד היו פעילים מאוד באותה התקופה ואף ערכו בחירות להנהגת הקהילה היהודית באודסה ב-1918.
עיתונות יידית הייתה פופולרית מאוד באותה התקופה, אך במקביל אודסה הייתה למרכז לספרות עברית מודרנית וציונות. הוצאת ספרים "מוריה" החלה את דרכה באודסה. מקימיה היו חיים נחמן ביאליק, ש. בן ציון, מאיר דיזנגוף, אלחנן ליב לוינסקי ויהושע חנא רבניצקי. להוצאת אמנות שהוקמה על ידי שושנה פרסיץ במוסקבה היה סניף חשוב באודסה. ב-1917 רשת תרבות הקימה בית ספר באודסה. למכבי היה מועדון ספורט מוקמי. פנחס מינקובסקי הופיע עם שירה בשפה העברית ובשנת 1918 החלה את דרכה תנועת החלוץ שעסקה בהכשרה.
ב-1919 לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה הפליגה ספינה בשם "רוסלאן" מאודסה לארץ ישראל, כשעל סיפונה רופאים ואנשי רוח רבים בעלי השפעה על היישוב העברי בתקופת המנדט הבריטי, כגון פנינה היילפרין, שניאור זלמן אביגדורי, יוכבד דוסטרובסקי, שמואל נבון ועוד.
בתקופת מלחמת האזרחים, יהדות אודסה סבלה ממתקפות מצד פורעים מקומיים וארגנה כוחות הגנה חמושים. כוחות אלו פוזרו ב-1920. פוגרומים ביהודי אודסה במהלך אותה התקופה נמנעו בין היתר בזכות הפשיעה המאורגנת וכנופיות יהודיות כמו זאת של מישקה יפונצ'יק. מישקה יפונצ'יק אף עמד בראש גדוד בצבא האדום שנלחם נגד כוחותיו של סימון פטליורה, שנהגו לפרוע באוכלוסייה יהודית. גדוד זה הורכב בעיקר מאנשי העולם התחתון יהודים של אודסה והוא פורק לאחר שמישקה יפונצ'יק הוצא להורג על סירוב פקודה להשתתף בקרב.
ב-1920 נרשמו באודסה 190 אלף יהודים. ב-1926 מספרם ירד ל-153,194 נפש בעקבות חזרתם של הפליטים ליישובים הסמוכים.
בין מלחמות עולם
לאחר מהפכת אוקטובר ב-1917 נפגע מעמדה של אודסה כעיר מסחר. היהודים השתלבו במבנה הכלכלי החדש שהגביל מאוד את העסקים הפרטיים. בשנות ה-20 חלקם השתלבו בענף המסחר במסגרת חנויות ממשלתיות, חלקם היו לעובדים בענפי התעשייה (בעיקר טקסטיל, תעשיית עץ ודפוס). כמחצית מעובדי העירייה הוא יהודים וכ-40 מכלל בעלי המקצועות החופשיים.
בשנות ה-20 פעלו באודסה תנועות נוער ציוניות כמו הצופים והשומר הצעיר. בתי כנסת גדולים הלכו ונסגרו והקהילה הלכה והפכה ליותר חילונית, בין היתר בעידוד השלטונות.
עם התבססות השלטון הסובייטי בברית המועצות הלכה וירדה הלגיטימיות של הציונות והוצאות לאור בעברית נסגרו. בשנות ה-20 החלו רדיפות נגד פעילים ציוניים, הופסקו לימודיהם של סטודנטים שהיו חברים בארגונים ציוניים. תנועת החלוץ פעלה באופן מחתרתי. פעילות תנועת החלוץ הופסקה סופית לקראת תחילת שנות ה-30.
עם זאת, יידיש נשארה לשפה פעילה מאוד בעיר והיה לה אף מעמד רשמי בעיר. נכון ל-1962, כ-22% מכלל תלמידי העיר למדו ביידיש. פעלה ספרייה יידית והוצאות ספרים ביידיש. בשנות ה-30 פעל תיאטרון יהודי באודסה, שהעלה הצגות ביידיש.
מלחמה העולם השנייה ושואה
- ערכים מורחבים – הטבח באודסה, המצור על אודסה
במהלך במלחמת העולם השנייה, ב־22 ביוני 1941 כוחות הוורמאכט יחד עם כוחות אחרים של מדינות הציר פלשו לתחומי ברית המועצות במסגרת מבצע ברברוסה. בהתאם להסכמים בין גרמניה הנאצית לבין רומניה, הרומנים הצטרפו למלחמה והתקדמו בחלק הדרומי של החזית. המצור על אודסה החל ב-5 באוגוסט על ידי כוחות צבא רומניה והסתיים ב-16 באוקטובר 1941 בכיבושה של העיר.
החל מפלישת כוחות הציר לשטח אוקראינה החל פינוי עצמי של יהודים מאודסה ומאזורים סמוכים. במהלך תקופת הלחימה על אודסה, כ-40% מאזרחיה היהודים נמלטו העיר.
ב-16 באוקטובר עם נפילתה של העיר בידי כוחות האויב היו בה כ-100,000 תושבים יהודים. מיד עם כיבוש העיר, נערך בה מרשם אוכלוסין. בימים הראשונים לכיבוש כוחות האיינזצגרופן יחד עם כוחות הכיבוש הרומניים הוציאו להורג בירי כמה אלפי יהודים.
נפילתה של אודסה בידי כוחות האויב לא עצרה את ההתנגדות. ב-22 באוקטובר, פחות משבוע מיום כניסת הכוחות הרומנים, הושמדה עמדת פיקוד רומנית והמושל הצבאי של העיר גנרל גלוגוינו נהרג. כתגובה, בפקודתו של הגרנרל יון אנטונסקו כ-5000 אזרחים הוצאו להורג, רובן יהודים. רבים מהם נתלו בצמתים ובכיכרות. כ-19 אלף יהודים הוצתו בחיים בנמל, לאחר שהחיילים שפכו אליהם דלק. בהמשך, יהודי העיר נאספו אל הכפר הסמוך בו נהרגו בבורות ירי. חלק מהגופות הנרצחים נשרפו באסם של הכפר. בכביש, במרחק של 6 קילומטרים מאודסה נמצאו לאחר המלחמה שרידים של כ-28 אלף גופות שרופות חלקית. עיקר הטבח באודסה מתועד לתאריכים 22–24 באוקטובר 1941,
באודסה הוצאה פקודה לפיה כלל היהודים מחויבים להתייצב בבתי הכלא. בנובמבר 1941 החל מבצע של פינוי העיר מכלל היהודים. היהודים חולקו לקבוצות של כ-2,00-5,000 איש והוגלו ברגל לכפר בוגדנובקה, חלקם מתו במהלך אותה הצעדת המוות. לפי המרשם, בדצמבר נמצאו בכפר 55 אלף יהודים, תושבי אודסה או מקומות סמוכים. הוצאתם להורג בידי כוחות רומנים, גרמנים ואוקראינים החלה ב-20 בדצמבר והסתיימה ב-15 בינואר 1942.
ב-7 בדצמבר 1941 אודסה הוכרזה כבירת טרנסניסטריה, מדינה לכעורה שהוקמה בשטחי אוקראינה על ידי כוחות הכיבוש הרומני. המוסדות המנהלתיים הרומנים העבירו את מטותיהם מטירספול לאודסה. ב-10 בינואר 1942 הוצאה פקודה לפיה שארית יהודי אודסה מחויבים לעבור לאזור סלובודקה שהיה פרוור של אודסה. שכונה זו נהפכה לגטו עם צפיפות ותנאי תברואה נוראיים.
בין 14 בינואר ל-10 בפברואר יהודי מחוז אודסה רוכזו באזור בֶּרֶזוֹבְקָה. ההגעה נעשתה ברכבות ללא הסקה ויהודים רבים נהרגו בדרך. מבֶּרֶזוֹבְקָה היהודים הוגלו ברגל בקבוצות לכפרים הסמוכים, לרבות דומנובקה. רבים מהם נהרגו במהלך הצעידות מהקור ותנאי הדרך. חלקים נרצחו בידי כוחות רומניה ומהגרים גרמנים. בכפר דומנובקה שהפך למעשה למחנה ריכוז היהודים סבלו מתנאי מחיה ירודים. בהמשך, רובם הוצאו להורג בירי. עד סוף שנת 1942 לא נותרו בדומנובקה יותר מ-1,000 מגורשים.
מצב יהודי דומנובקה השתפר מעט ב-1943 עקב חילופי שלטון. כ-600 יהודים מתושבי הכפר שרדו את תקופת מלחמת העולם השנייה. כמה מאות יהודים שרדו את תקופת השואה באודסה עצמה: חלקם חיו עם מסמכים מזויפים, חלקם התחבאו בקטקומבות אודסה וחלקם הצטרפו לכוחות המחתרת שפעלו בעיר.
לאחר המלחמה
הקהילה היהודית נפגעה קשות במהלך המלחמה. בנוסף לפגיעה בנפש, מוסדות תרבות רבים הושמדו או לא חזרו לפעילות לאחר חזרת התושבים. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ושחרורה של אודסה, היא חזרה להיות אחד ממרכזי היהדות של ברית המועצות. ב-1945 חזר לפעולה התיאטרון היידי, שחבריו נמלטו לטשקנט בתקופת הכיבוש. בשנים 1944–1947 פעלה בעיר תחנת רדיו ביידיש.
התקופה לאחר מלחמת העולם השנייה התאפיינה בעליה באנטישמיות בברית המועצות. המאבק נגד קוסמופוליטיות החל בשנת 1948 ומנשך עד 1953 ובמהלכו יהודים רבים פוטרו מעמדות בכירות. מוסדות יהודים רבים נסגרו בהוראת הממשל והעיתונות החלה לקרוא לסגירת בית הכנסת היחיד בעיר. פרשות כמו משפט הרופאים פגעו מאוד במעמדם של משכילי אודסה.
בשנות ה-60 רבים מיהודי אודסה השתתפו במאבקם של יהודי ברית המועצות לעלות למדינת ישראל. חלק מהפעילים נעצרו ונכלאו על ידי הרשויות. עם זאת, המאבק הצליח בחלקו ו-17,370 יהודים היגרו מברית המועצות בשנים 1967–1978, 27.7% מתוכם לישראל והיתר למדינות אחרות (בעיקר ארצות הברית).
גודל הקהילה היהודית השתנה רבות עם השנים. לפי מרשם אוכלוסין מ-1959 התגוררו בעיר 106,700 יהודים, שהיו ל-16% מכלל תושביה. לפי המרשם של 1970 התגוררו בה 117,223 יהודים. לפי המרשם של 1979, חיו באודסה 86,000 יהודים, שהיוו 8.4% מכלל תושביה.
סוף המאה ה-20
בתקופת הפרסטרויקה החל גל הגירה נוסף של יהודים מהעיר. בעיקר לטובת ישראל, ארצות הברית ולעיתים מדינות אחרות (כמו גרמניה). ב-1989 עזבו את העיר 9,603 יהודים ובשנת 1990 עזבו 6,806 יהודים. לאחר התפרקות ברית המועצות ב-1991 יהודי אודסה רבים עלו לישראל. באותה השנה פתח ארגון הג'וינט את המשרד הראשון שלו בעיר.
למרות העזיבתם של רבים מיהודי אודסה, הקהילה החלה להשתקם ולגדול החל מ-1990. בשנה זו הוקם מרכז לתרבות יהודית באודסה שעוסק בין היתר בהנצחת השואה, הפעלת ספריה יהודית הכוללת בין היתר ספרים בעברית, העברת הרצאות ומפגשים. המרכז מוציא לאור כתב עת "נאש גולוס" (הקול שלנו) בשפה הרוסית, בשיתוף עם קהילת יהודי קישנב. הסוכנות היהודית פועלת באודסה ומסייעת לעליה ולקשר עם התפוצות.
שנות ה-90 באודסה מאופיינות בין היתר בחזרתה של העיתונות היהודית. שמות העיתונים הם בעיקר בשפה העברית ויידיש, אך מרבית הכתבות הן בשפה הרוסית שהיא השפה הדומיננטית בקרב יהודי ברית המועצות לשעבר. כך בשנים 1994–1997 יצא לאור העיתון "מַאמֶע לוּשֶן", החל מ-1994 יוצא לאור העיתון "שמחה", מ-1996 "שומרי שבוס", "אור שמח" ו"תקווה". ומ-1998 "גימוס חסד".
ב-1992 התמנה שלומה בקשט (Shlomo Baksht) לרב הראשי של אודסה. בקשט הקים את רשת בתי הספר "אור שמח-תקווה" הכולל בית ספר אחד ושתי פנימיות. חב"ד פעילים מאוד באודסה. בשנים 1990–1998 ראש חב"ד באודסה היה הרב ישעיהו גיסר, יליד אודסה. ב-1998 החליף אותו בתפקיד הרב אברהם וולף[8]. נפתח מרכז אור אבנר, חדר ושתי פנימיות.
במשך תקופה ממושכת לאודסה היה ראש עיר יהודי. אדוארד גורביץ (רו')(אנ') כיהן כראש העיר בשנים 1994–1998 ו-2004–2010. בתקופת כהונתו הוקמה אנדרטה לזכר השואה ושדרה על שם חסידי אומות עולם.
המאה ה-21
בעיר פועל בית חב"ד[9] ופועלות חנויות ומסעדות כשרות. ישנם בית ספרי וגני ילדים יהודים, המנוהלים על ידי חב"ד בהם מלמדים עברית[10][11][12]. הרב הראשי של אודסה וראש הקהילה היהודית הוא שלמה בקשט (רו') ובעיר מתנהלים מספר ביתי כנסת וישיבות.
ב-2002 נפתח מיזאון יהודי בשם "מגדל שורשים"[13]. ב-2003 נפתחה באודסה אוניברסיטה יהודית (רו') שכוללת מספר פקולטות כמו עריכת דין, הוראה, כלכלה ועוד. ב-2004 בשדרת חסידי אומות עולם הוצבה אנדרטה בעיצובו של זוראב צרטלי[14]. ב-2005 הוצבה אנדרטה נוספת "לזכר קרבנות הפשיזם 1941-1944".
משנת 2010 פועל באודסה בית ספר של רשת אורט. ישיבת חב"ד בעיר קיבלה מעמד של מוסד להשכלה גבוהה.
עם זאת, האנטישמיות באודסה לא נעלמה. ב-2014[15] וב-2018[16] באודסה רוססו גרפיטי בעלי תוכן אנטישמי, הקוראות לרצח יהודים.
תרבות
אנשי רוח יהודים רבים, סופרים ומשוררים עבריים נולדו והתגוררו באודסה. כך ניתן למנות את שאול טשרניחובסקי, חיים נחמן ביאליק, אחד העם, מרדכי בן-עמי, אברהם פריידנברג, יוסף שכטמן, שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, שמעון פרוג, אהרן מיכל ברכיהו בין אנשי תרבות מתקופת התחייה שפעלו בעיר.
בנוסף להיותה של אודסה למרכז תרבותי יהודי, יוצאי אודסה היהודים השפיעו רבות על תרבותה של ברית המועצות כולה והיו לאנשי בידור חשובים. כך הסטנדאפיסט ארקדי רייקין זכה בפרסים הגבוהים ביותר לבידור: האמן העממי של ברית המועצות, גיבור העמל הסוציאליסטי ופרס לנין. הסטנדאפיסט מיכאיל ז'בנצקי היה לאמן העם של אוקראינה וגם אמן העם של הפדרציה הרוסית. הזמר והשחקן לאוניד אוטיוסוב שגם הוא יליד אודסה היה לאמן העממי של ברית המועצות אף הוא. שחקן התיאטרון והקולנוע רומן קרצב (רו') היה בעל תואר אמן העם של הפדרציה הרוסית.
הסופרים הרוסים איליה אילף ואיסאק באבל והמשורר אדוארד בגריצקי הם ילידי אודסה. כך גם הפסנתרן אמיל גיללס והכנרים דוד אויסטרך ונתן מילשטיין נולדו באודסה. האמן נחום גוטמן התגורר באודסה מגיל 5. הזמרת לריסה דולינה התגוררה באודסה מגיל 3.
האמן לאוניד פסטרנק, אביו של של הסופר בוריס פסטרנק נולד באודסה.
בתחום הספרות העכשווית ניתן לציין את סופר הילדים הפופולרי גריגורי אוסטר ואת הפובליציסט אנטולי וסרמן.
גם בתחום הספורט ניתן לציין יהודים מאודסה כמו השחמטאי יפים גלר ומחליקה על קרח אוקסנה באיול.
מקורות
- הקהילה היהודית של אודסה, אתר ejwiki (רוסית)
- קהילת יהודי אודסה, בית התפוצות
הערות שוליים
- ^ אודסה במספרים (רוסית)
- ^ Одесса: исчезли местечковые евреи. И кому же от этого стало лучше? (רוסית)
- ^ קהילת יהודי אודסה, המוזיאון היהודי
- ^ Еврейская Украина: 10 фактов о евреях Одессы
- ^ ניסן בלומנטל, מרכז לחקר המוסיקה היהודית
- ^ ODESSA: By: Herman Rosenthal, S. Penn, (אנגלית)
- ^ פרסומים ביידיש ברוסיה הצארית (1862–1917)
- ^ אברהם וולף, חב"דפדיה.
- ^ בית חב"ד של אודסה
- ^ חב"ד אור אבנר (רוסית)
- ^ תקווה- אור שמח, דף פייסוק (רוסית)
- ^ מחזירים עטרה ליושנה (עברית)
- ^ מוזאון יהודי מגדל שורשים, אתר "למטייל"
- ^ אודסה, ימי השואה השחורים, אתר jew-observer (רוסית)
- ^ יהודים באודסה: "יש המון אנטישמיות בעיר", אתר מקור ראשון
- ^ כתובות ברחבי אוקראינה: "לרצוח את היהודי", אתר ynet
31711484יהדות אודסה