דומנובקה
דומנובקה (ברומנית: Domanovca, ברוסית: Доманевка), היא עיר נפה במחוז גולטה, צפונית לאודסה שבמדינת אוקראינה כיום. לאחר כיבוש טרנסניסטריה ב-5 באוגוסט 1941 על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה, הוקם באוקטובר 1941 בדומנובקה מחנה השמדה בו נרצחו אלפי יהודים. המחנה שוחרר ב-28 במרץ 1944 על ידי הצבא האדום.[1]
מדיניות הרומנים כלפי יהודי טרנסניסטריה
אחרי כיבוש טרנסניסטריה, רומניה סיפחה את השטח ושלטה בו. רבים מיהודי טרנסניסטריה היו מגורשים ופליטים ממקומות שונים באירופה. בין מבצעי הפשע העיקריים בטרנסניסטריה היו הצבא והמשטרה הרומנים. הפעולות שביצעו נבעו מתמיכתם הפוליטית בגרמניה ובנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה, מה שהוביל לעליית האנטישמיות הלאומית בקרב הרומנים. יון אנטונסקו, שליט רומניה, האמין כי הדבר יאפשר לממש את חלום "רומניה הגדולה החדשה" ושאין מקום ליהודים שם. היחס כלפי היהודים בטרנסניסטריה נבע ממניעים שונים שמטרתם הייתה סילוק היהודים ורציחתם. אולם המדיניות הרומנית בטרנסניסטריה לא דמתה למחנות ההשמדה בחלקים אחרים של מזרח אירופה בהן ההשמדה הייתה באמצעות תאי גזים ומפעלי מוות, בטרנסניסטריה מעשי ההריגה היו מכוונים באמצעות הרעבה, מחנות כפייה, רציחות המוניות ביריות ועוד. [2]
דומנובקה במלחמת העולם השנייה
לפני המלחמה התגוררו בדומנובקה כ-1,191 יהודים אשר היוו 41% מכלל האוכלוסייה המקומית. לאחר שנכבשה טריטוריית טרנסניסטריה על ידי הגרמנים באוקטובר 1941, הוקמו שלושה מחנות במחוז גולטה כאשר אחד מהם היה מחנה ההשמדה דומנובקה. לפי פקודת ממונה המחוז, הקולונל מודסט איסופסקו, רוכזו במחנה כ-20,000 יהודים אשר גורשו מדרום טרנסניסטריה, אודסה, דרום סרביה, אוצ'יאקוב ובורזובקה- שרידי מסע ההשמדה ההמוני שנערך במקומות אלה. ביניהם היו גם יהודים רבים שנמלטו מבאסבראביה לדרום טראנסניסטריה מפני הגרמנים והרומנים.[1]
תנאי מחיה
תנאי המחיה במחנה היו קשים ביותר, האנשים סבלו מרעב, מחלות, זוהמה וקור.
היהודים במחנה גרו ברפתות, אורוות, דירי חזירים, לולים פרוצים ובתים הרוסים בעוד הם צמאים, חולים, רעבים, קפואים, ערומים, רזים ומכורסמים על ידי תולעים ועכברים. הם לא הורשו לצאת מן המבנים בהם טבעו בזוהמה הם ולא קיבלו עזרה רפואית, מחלות שונות קצרו בהם בהמוניהם. איש לא טיפל בגוססים שרבצו על גבי קש.
לאורך שהייתם במחנה חל איסור על מכירת מזון, העובר על החוק היה נענש. המעטים שעדיין היו כשרים לעבודה נשלחו לעבודות כפייה, ותמורתה ניתן להם מעט אוכל. שאר האנשים גוועו ברעב, עשרות בכל יום. מספר גברים קיבלו עבודה אצל איכרים וכך הצליחו להישאר בחיים עוד זמן מה. נשים אחדות הועסקו בחקלאות, ותמורת עבודתן ניתנו להן כמה תפוחי אדמה.[1]
השמדה
עם ריכוזם של מפוני דרום טראנסניסטריה במחנה דומנובקה, החל בו מסע ההשמדה שבמהלכו נרצחו כ-18,000 יהודים תוך חודשיים (דצמבר 1941- ינואר 1942). לאחר שכל חפציהם נלקחו, הם הוצאו קבוצות קבוצות, בנות 400–500 איש כל אחת מהן, ונרצחו ביריות. הגופות נשארו בשדה כטרף לכלבים.
הפקודה להוצאה להורג ניתנה מטעם מודסט איסופסקו לפי הוראות ה"יועץ" הגרמני, קצין הס.ס- פליישר שמושבו היה במרכז שלטונות המחוז, בגולטה. בביצוע הפקודה השתתפו יחידות קומנדו של הס.ס. יחידות אלו היו מורכבות מן המתיישבים הגרמניים- אנשי "פומי" מן הכפרים הסמוכים, מן הז'נדרמים הרומניים ואנשי המיליציה האוקראינית תחת פיקודו של המיליציה האוקראינית שבאזור, קאזאקיאוויץ'. הז'נדרמים הבטיחו לעצמם שליטה מלאה על החיים הפנימיים במחנה על ידי מינוי ועד שהיה מורכב מאנשים שהיו מוכנים לשמש כמכשיר בידי השלטונות המקומיים נגד המגורשים, כמעין יודנראט.
בפברואר 1942 הסתיים מסע ההריגות בדומנובקה והועבר למחוז ברזובקה. לאחר מכן עדיין הגיעו לדומנובקה שיירות אחרונות של יהודים מאודסה וממקומות קרובים לעיר, לכן ניצלו מהשמדה מיידית. אולם למעשה ההפסקה בהשמדות ההמוניות היה מפני שינוי השיטה בלבד. ההשמדה נמשכה, אך בצורה אטית יותר, ומעתה נספו היהודים מחמת רעב, מצוקה ומחלות.[1]
דרכי קבורה
עם הפשרת השלגים באביב 1942 ניתנה האפשרות, וגבר הצורך להסיר את הגופות הנרקבות מן השדות ומשולי הדרכים. לשם כך הוקמה קבוצת קברנים בת 50–60 מגורשים חסונים, שאף הורשו לעבוד אצל האיכרים על מנת להרוויח קצת מזון.
תחילה ניסו לשרוף את הגוויות, נערמו שכבות שכבות: שכבת גופות על גבי שכבת עצים עליהם נשפך נפט. לאחר מכן הוצתה הערמה, הסתבר כי שיטת קבורה זו אטית מדי. על כן הוצאו הגופות אל קצה העיירה והושלכו יחד עם הגופות הקפואות שהצטברו בתוך בורות, שנכרו בידי הקברנים. בין הגופות מצאו הקברנים טליתות, סידורים ואף גווילים של ספרי תורה שנקברו יחד עם גופות הנרצחים. קבורת הגופות לפי שיטה זו נמשכה למעלה מחודשיים.
לאחר סיום פעולה זו לא פורקה קבוצת הקברנים, אלא הוסיפה לקבור את עשרות המתים שנפטרו יום יום במחנה, הן בשל תנאי החיים בו והן עקב מבצעי יחידות הס.ס. שפקדו את המחנה מדי פעם בפעם.
אנשי הס.ס. הגיעו למקום ודרשו מן השלטונות הרומניים למסור לידיהם יהודים. בדרך כלל התנהל מיקוח ממושך שהסתיים בפשרה. לגרמנים לא נמסרו כל היהודים שנדרשו. אנשי הס.ס. הוציאו יהודים אלה מן המחנה באורח פתאומי, הובילו אותם אל מחוץ לכפר ושם הוציאם להורג. הגוויות נלקחו מן המקום בידי הקברנים ונקברו. וכך נוצרו קברים המוניים בדומנובקה המכילים כ-18 אלף יהודים.
למרות העבודה הרבה של הקברנים וחשיבותם גם עליהם ריחפה סכנת השמדה, משנעצרו עקב תלונת אנשי המפקדה הגרמנית שהועסקו בתפקידים מנהליים בקרבת המקום. הם האשימו את הקברנים, לדעתם העבודה שלהם הייתה מטרידה. לבסוף אנשי הקבוצה ניצלו הודות להתערבות של קצין אוסטרי צעיר מוינה ששכנע את אנשי המפקדה כי אותה ההטרדה לא הייתה באשמת הקברנים. אותו הקצין אף הביא בסתר מזון למקום מעצרם של האנשים, ומצבם השתפר במקצת. [1]
דומנובקה לאחר הטבח
עד סוף שנת 1942 לא נותרו בדומנובקה יותר מ-1,000 מגורשים. רובם נשים, מספר קטן של גברים ומעט ילדים. באותם הימים ניתנה פקודה לשלוח 1,000 יהודים מדומנובקה לאקמצ'טקה. אמנם רובם נשלחו אך במחנה נותרו 150 בעלי מלאכה מיציאתם עוכבה מטעם השלטונות, וכן כ-200 מבוגרים וכ-50 ילדים שעלה בידם לחמוק מן המשלוח.
ב-1 ביולי 1942 הגיע לדומנובקה הכומר הרומני מיהאיל מלניק. [3] הוא ביקר בקברי ההמוניים היהודים במקום והחל במלאכת שיקום החיים הדתיים הנוצרים, הפעילות נחשבה כהצלחה ביחס למחנות האחרים באזור כמו אקמצ'טקה, אשר סבלו מהתנגדות עזה לחיים הנוצריים בעיקר מצד יהודים.
לאחר הטבח והקבורה ההמונית העיר נהרסה בחלקה, והחל תהליך שיקום. באותה שנה נקברו ערמת הגוויות ברחבי העיירה, לאחר הפשרת השלגים. הגטו הורחק לשולי העיר, ושריפת הגופות נעשתה ביער, כך שהריח לא הגיע לשם. מלניק השקיע זמן, כסף ומאמץ רבים בתהליך שיקום הכנסייה הגדולה בעיר.
דומנובקה וערי נפת גולטה נוספות פרחו דתית עוד במהלך תהליך השמדת היהודים. הקולונל איסופסקו סיפק תרומות ומשאבים על מנת לשקם את הכנסיות, זו במטרה להחזיר את הנצרות לתושבים.
בראשית 1943 חל שינוי לטובה במצב יהודי דומנובקה עקב חילוף בשלטונות הנפה. לדומנובקה הועבר הממונה ג. ביקא, שגילה יחס הוגן אל היהודים, כך נהג גם מנהל לשכתו מהנדס-אגרונום גאראבט ואשקנט. הוועד היהודי, שנכפה על המגורשים מצד השליטים המקומיים לשעבר, הוחלף בוועד חדש בראשו הועמד פרופסור ישראל אדסמאן. הוא נעזר בחמשה נציגים, ממפוני באסאראביה, ובשלושה יוצאי אוקראינה.
ואשקנט אף סייע לוועד המקומי להקים קשר עם ועדת העזרה בבוקרשט. נשלחו דינים וחשבונות מפורטים על מצבם המבעית של המגורשים ברחבי המחוז, וללא השהייה הגיעה עזרה הכללה בגדים, תרופות וכסף.
בדומנובקה עצמה הותר לוועד להקים מספר בתי מלאכה בענפים שונים, כגון סנדלרות, חייטות וספרות שבהם הועסקו בעלי מקצוע יהודיים. בסדנאות מצאו עבודה גם קשישים ונשים בהנהלות החשבונות ובשירותים. מהכנסות בתי המלאכה נוסדו מטבח ציבורי ובתי יתומים, בהם שכנו כל היתומים במחוז, שמספרם הגיע ל-98. כמו כן נפתחה מרפאה ובית מרקחת במחנה. עקב הסיוע השתפר מצבם של היהודים בכל הנפה, מאחר שהוועד בדומנובקה הורשה לפרוש את חסותו על המחנות הסמוכים.
הוועד קיבל רשות להעסיק 40 רופאים יהודיים בכפרים ובחוות ממשלתיות בנפה שהיו עד כה ללא עזרה רפואית. רופאים אלה היו רשאים לטפל גם באוכלוסייה הנוצרית, כך הצליחו להרוויח כסף.
לאחד מחברי הוועד הוענקה רשות לסייר בריכוזי היהודים באזור. באחת מן החוות גילה כ-20 יהודים, ביניהם 4 רופאים, מהנדס ורוקח שכולם גרו באותה אורווה וישנו על גבי קש. בידי כולם היה בגד משותף אחד ויחיד שהיה תלוי במסמר בדלת הכניסה, וכשיצא אחד מהם מן האורווה הוא השתמש בו. הם לא יכלו לצאת לעבודה, ועל כן היו צפויים להישלח לאקמצ'טקה, ששם דינם היה מוות. עקב הביקור של חבר הוועד נשלחו להם בגדים, שיאפשרו להם לצאת לעבודה, וכך ניצלו.
בשל יחסו הטוב של ביקא אל היהודים הוא הועמד לדין לפי פקודתו של איסופסקו שהושפע מן הגרמני פליישר, בפני בית הדין הצבאי בטיראספול.
במאי 1943 ניתנה פקודה לשלוח את כל המגורשים במחוז גולטה לעבודה חקלאית. נשלחו כ-350 יהודים ממחנה דומנובקה לעבודה בחוות סמוכות, ביניהן זאבאנה, ספארצוה, קאזארינו. היהודים שעבדו בחוות אלה, או הועסקו בבתי מלאכה בדומנובקה קיבלו מצרכי מזון שמהם הפרישו (לפי יוזמת הוועד) 25% לטובת תושבי מחנה אקצ'טקה.
בתחילת 1944 מצב היהודים שוב החמיר עקב השפעת הגרמנים. בראשית מרץ 1944 חצתה שוב יחידת ס.ס. את הבוג והוציאה מדומנובקה מספר יהודים אוקראיניים והוליכה אותם למקום בלתי ידוע. [4]
שחרור
המפקד המקומי של הז'אנדראמים בדומנובקה התייחס בהגינות אל היהודים. בראשית מרץ, הוא הרשה להם לעבוד אצל האיכרים. עם התקרבות החזית, הזהיר את היהודים, כי השלטונות הרומניים עומדים לסגת. אף ייעץ להם להימלט מן האזור, כדי שלא ליפול בידי הגרמנים בעת נסיגתם. בהמשך הורשו המגורשים לצאת מטרנסניסטריה. 31 מן היהודים יצאו מיד לעבר טיראספול וחצו את הדנייסטר בעזרת שליחי ועדת העזרה. כ-100 מן היהודים הנותרים נשארו במקום יחד עם היהודים המקומיים עד לבוא הצבא הסובייטי.
הצבא האדום כבש את דומנובקה ב-2 במרץ 1944. באותו יום נותרו בעיר כ-500 יהודים, מגורשים מרומניה, ובעיקר המגורשים מן הכפרים שהתקבצו בדומנובקה. מצב רוחם היה ירוד ביותר, כולם היו רזים ורעבים במצב של אפיסת כוחות. לבושם היה בעיקר שקים.
בית הדין העממי בבוקרשט דן את איסופסקו למוות אולם גזר הדין לא בוצע והוחלף למאסר עולם.[1]
ראו גם
קריאה נוספת
- דוֹמַאנוֹבְקָה, אודות ארגון עולמי של יהודי בוקובינה
- דליה עופר, השואה בטרנסניסטריה: הרצח והתגובה היהודית, הספרייה הווירטואלית של מטח, 2000
- ז'אן אנצ'ל, תולדות השואה רומניה, ירושלים: הוצאת יד ושם, תשס"ב, 2001
- דומנובקה, יד ושם
- תיאודור לביא (עורך), פנקס הקהילות: רומניה, כרך ראשון, הוצאת יד ושם, 1969
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
31850852דומנובקה