האימפריה הבולגרית השנייה
 | |
 | |
| צארבץ - המצודה בטרנובו בה נמצא ארמון הצאר | |
.svg) | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | מלוכה |
| שפה נפוצה | בולגרית |
| עיר בירה | טרנובו 43°04′N 25°39′E / 43.067°N 25.650°E |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אירופה |
| היסטוריה | |
| הקמה | מרד של איוון אסן הראשון ואחיו פטר, כנגד הקיסר הביזנטי איסאאקיוס אנגלוס השני |
| תאריך | 1185 |
| פירוק | 13 ביולי 1393, כיבוש טרנובו על ידי העות'מאנים. |
| תאריך | 17 בספטמבר 1422, עם הוצאתו להורג בבלגרד של קונסטנטין השני |
| ישות קודמת |
 האימפריה הביזנטית |
| ישות יורשת |
 האימפריה העות'מאנית |
| שטח בעבר | 350,000 קמ"ר (נכון ל־המאה ה-13) |
| כלכלה | |
| מטבע | מטבעות זהב, כסף ונחושת שהוטבעו בתקופתו של כל שליט |
האימפריה הבולגרית השנייה (בבולגרית: Втората българска държава, נודעה גם בשם הממלכה הבולגרית השנייה) הייתה ממלכה אשר התקיימה משנת 1185 ועד 1422[1]. יש היסטוריונים בני זמננו, הטוענים כי מוצאם של איוון אסן ואחיו פטר מייסדי הממלכה הוא קומני, או ולאכי ועל כן בחלק מסוים מהמקורות, היא מתוארת כאימפריה בולגרית ולאכית. האימפריה הגיעה לשיאה בימי הצארים, קאלויאן ואיוון אסן השני, במחצית המאה ה-13, עת הפכה למעצמה אזורית בבלקנים והיוותה לשון מאזניים בין האימפריה הלטינית והאימפריה של ניקאה. בהמשך קראה תיגר על המעמד ההגמוני האזורי של האימפריה הביזנטית. אז החלה בתהליך נסיגה הדרגתי, כתוצאה מפלישות של מונגולים, המאבקים הבלתי פוסקים מול הביזנטים, ההונגרים ובעלי בריתם בדספוטות סרביה עד לפירוקה הסופי בידי האימפריה העות'מאנית. העות'מאנים שלטו על הארץ במשך כ-500 שנים עד למלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-1878) שהביאה לעצמאותם המחודשת של הבולגרים.
רקע להיווצרותה
בשנת 1018, הכניעה האימפריה הביזנטית את האימפריה הבולגרית הראשונה, אשר אחזה באזור משנת 680. הבולגרים נטמעו לתוך האימפריה הביזנטית וזכו למעמד אוטונומי מסוים, אם כי לאורך 167 שנות הכיבוש הביזנטי היו מספר מרידות אשר דוכאו מיד. אחיזתה של האימפריה הביזנטית בבלקנים התערערה, לאחר מספר התגוששויות מול ממלכת הונגריה ונסיכות סרביה וב-1185, ניצלו האחים איוון אסן ופטר רפיון זה ומרדו בשלטון הביזנטי, כשפטר מכריז על עצמו כקיסר הבולגרים בשם פטר הרביעי. לאחר שנת קרבות, נאלצו הביזנטים להכיר בישות בולגרית עצמאית, אף על פי שהמרד המשיך והתעצם כאשר הוא מובל על ידי ולאכים, בולגרים ואף קומנים ששכנו מעבר לנהר הדנובה[2].
עד לאביב של 1186 הצליחו הבולגרים להשתלט על כל צפון בולגריה של ימינו, להוציא את העיר וארנה והקיסר הביזנטי איסאאקיוס אנגלוס השני פלש עם צבאו לממלכה, כבש את חבל מואסיה, כשהוא מאלץ את הבולגרים לסגת אל מעבר לדנובה. אז פנה ותקף את תראקיה, אך הבולגרים נקטו בטקטיקה של לוחמת גרילה כנגד הצבא הביזנטי המסורבל ולבסוף ב-1187, הושגה שביתת נשק זמנית. ב-1190, הובסו הביזנטים ליד העיירה טראייבנה אשר בצפון מרכז בולגריה של ימינו, כאשר הקיסר הביזנטי עצמו נחלץ בעור שיניו מהקרב. לאחר קרב זה המשיך הצבא הבולגרי ועד 1194 עלה בידיו לכבוש את אזור מקדוניה[3] .
ב-1196 נרצח איוון אסן הראשון, על ידי בן דודו איבנקו שפעל כשכיר חרב של הביזנטים וטען לכתר. הוא נאלץ להימלט על חייו כאשר צבאות הבולגרים בראשות אחיו של איוון, פטר הרביעי, נעו לעבר טרנובו. איבאנקו זכה למינוי מושל פלובדיב לימים בירת חבל רומליה המזרחית. ב-1197 נרצח פטר הרביעי ולשלטון עלה אחיו הצעיר קאלויאן[4].
האימפריה בשיאה
בימיו של קאלויאן, השתרעה האימפריה הבולגרית על שטח הגובל בים השחור במזרח, דרך נהר הדנובה בצפון, רכס הרי הבלקן לכוון דרום מזרח ועד חבל מקדוניה בדרום. כמו כן הייתה לה השפעה על ולאכיה ועל האזור אשר הפך בהמשך לנסיכות מולדובה, שלימים התאחדה עם ולאכיה. בימי האימפריה הלטינית, הייתה האימפריה הישות אשר שמרה על הזהות הנוצרית אורתודוקסית וראתה עצמה כממשיכתה של האימפריה הביזנטית. ב-1205, הביסו הבולגרים ב קרב אדריאנופול את כוחות הצלבנים של האימפריה הלטינית, תחת הקיסר בולדווין הראשון, שבו אותו והשתלטו על כל חבלי תראקיה ומקדוניה[5].
לאחר מותו של קאלויאן ועלייתו לשלטון של בוריל, הצליחו כוחות האימפריה הלטינית, ממלכת הונגריה ודספוטט אפירוס, לנגוס בשטחי האימפריה הבולגרית. מצב זה השתנה, עם עלייתו לשלטון של איוון אסן השני ב-1218. איוון אסן כבש מחדש את השטחים בתראקיה ומקדוניה והרחיב את שליטת האימפריה הבולגרית, כשכבש את אזור אלבניה של ימינו, סיפח אליו שטחים בדספוטט סרביה ובכלל זה בלגרד ונגס בשטחי האימפריה הלטינית, תוך שהוא כובש את העיר אדריאנופול. ב-1230 הפכה דספוטט אפירוס לנסיכות וסלית של האימפריה הבולגרית, לאחר תבוסה מוחצת בקרב ליד העיר חאסקובו של ימינו. בתקופתו של איוון אסן השני, התפתחו יחסי מסחר ענפים עם ונציה וג'נובה. החל מאמצע המאה ה-13 החלו פלישות של מונגולים לתוך גבולותיה של האימפריה, אשר התישו את כוחה והביאו לתחילתו של תהליך נסיגתה האיטי.
דעיכת האימפריה
ב-1242 פשטו המונגולים על בולגריה וצבאה ניגף בפניהם. כדי להבטיח את המשך שרידותם, נאלצו הבולגרים להפוך לוסלים ולהעלות מיסים לאורדת הזהב. העוצמה בה הכו המונגולים את הבולגרים, החלישה מאוד את אחיזתם באימפריה וכך ב-1256 סיפחה האימפריה של ניקאה את מערב מקדוניה וחלק מתראקיה וממלכת הונגריה כבשה את כל השטחים בדספוטט סרביה, כולל אזור בלגרד. הבולגרים איבדו את השפעתם גם בוואלכיה[6].
בתחילת המאה ה-14 איבדו המונגולים את אחיזתם בשטחי אירופה והאימפריה הבולגרית, הצליחה לייצב את גבולותיה באזורים הדומים לשטחי בולגריה של ימינו. בעת הזו החלו מלחמות בלתי פוסקות מול הנמסיס ההיסטורית של הבולגרים נסיכות סרביה. בימיו של איוון אלכסנדר, הוכו הסרבים והביזנטים והבולגרים החזירו לעצמם מאחזים לאורך הים השחור. לאחר מותו פרצה מלחמת ירושה בין שני בניו איוון שישמן שישב בטרנובו ואיוון סרצימיר, שישב בוידין. הלכה למעשה האימפריה פוצלה לשניים, עניין שהחליש עוד יותר את כוחה. פיצול האימפריה הקל את כיבושה על ידי האימפריה העות'מאנית. ב-1362 כבשו צבאותיו של הסולטאן מוראט הראשון את פלובדיב, ב-1382 את סארדיקה וב-1393 נפלה הבירה טרנובו, לידי באיזיט הראשון לאחר שלושה חודשי מצור. במשך 3 שנים המשיכו העות'מאנים בכיבושיהם עד שב-1396 נפלה צארות וידין והאימפריה חדלה מלהתקיים כיישות עצמאית.
העות'מאנים התירו לנסיכות וסלית להתקיים בוידין[7] וזו ניצלה את תקופת בין המלכים והכריזה על עצמאותה, תוך שהיא מנסה לשרוד במאבק הכוחות האזורי מחד ובמאבק הירושה הפנימי בקרב העות'מאנים תוך תמיכה במהמט הראשון, מאידך. משעלה מהמט הראשון לשלטון, הוא התיר לנסיכות להתקיים כווסלית של האימפריה בשל תמיכתה בו במאבק הירושה. יורשו מוראט השני פירק את הנסיכות ודאג שהקיסר האחרון קונסטנטין השני, יוצא להורג בבלגרד ב-17 בספטמבר 1422[8]. כך, הקיץ הקץ על ישות בולגרית עצמאית למשך כ-450 שנים.
הקהילה היהודית
ערך מורחב – יהדות בולגריה
ככלל, ניתן לומר כי בתקופה זו ידעה קהילת יהודי בולגריה "תור זהב" וזכתה ליחס אוהד ונוח משליטי האימפריה, בעיקר בשל מיומנות בני הקהילה במלאכות שונות, היותם סוחרים ומשכילים יחסית לשאר האוכלוסייה. ישנן חילופי איגרות המעידות על יחסו האוהד של איוון אסן השני, הן בעברית והן מכתבו של האפיפיור גרגוריוס התשיעי למלך הונגריה בלה הרביעי, המלין על היחס האוהד ליהודים בשטח בולגריה[9]. עוד ידועה פרשיית נישואיו של איוון אלכסנדר ליהודייה בת טרנובו בשם שרה, שהפכה למלכה תאודורה ובנם המשותף לקיסר איוון שישמן, אחרון הקיסרים שמלך מטרנובו. הנישואים מעידים על מעמדם המכובד של היהודים בקרב כלל התושבים. בסמוך לתחילת ההתעוררות הלאומית הבולגרית במחצית השנייה של המאה ה-19, נולד מיתוס אנטישמי על כך שהיהודים "מכרו" את הבירה לידי הכובש העות'מאני תמורת בצע כסף[10]. בפועל, יהודי האימפריה ככלל והבירה טרנובו בפרט, חירפו את נפשם במלחמתם בעות'מאנים והם כעונש היגלו את כל היהודים מהעיר והפכו אותם לעובדי כפייה אשר עסקו בהמשך בשיקומה של קונסטנטינופול וכונו על ידי יהודי המקום "קהל טרנובו"[11].
רשימת הקיסרים (צארים) של האימפריה הבולגרית
- פטר הרביעי (1185-1197)
- איוון אסן הראשון (1189-1196)
- קאלויאן (1196-1207)
- בוריל (1207-1218)
- איוון אסן השני (1218-1241)
- קאלימאן אסן הראשון (1241-1246)
- מיכאיל אסן הראשון (1246-1256)
- קאלימאן אסן השני (1256)
- מיכו אסן (1256-1257)
- קונסטנטין הראשון (1257-1277)
- מיכאיל אסן השני (1277-1279)
- איבאיילו (1278-1279)
- איוון אסן השלישי (1279-1280)
- גאורגי טרטר הראשון (1280-1292)
- סמילץ (1292-1298)
- איוון השני (1298-1299)
- צ'אקה (1299-1300)
- תאודור סוויטוסלאב (1300-1322)
- גאורגי טרטר השני (1322-1323)
- מיכאיל שישמן (מיכאל אסן השלישי)(1323-1330)
- איוון סטפן (1330-1331)
- איוון אלכסנדר (1331-1371)
- מיכאל אסן הרביעי (1332-1355) יחד עם איוון אלכסנדר
- איוון אסן הרביעי (1337-1349) יחד עם איוון אלכסנדר
- איוון אסן החמישי (1356-1388)
- איוון סרצימיר (1337-1397) בעיר ומחוז וידין בין השנים 1356 ל-1365 ובין 1369 ל-1397. בין השנים 1395 ל-1397 קיסר פורמלי בממלכת בולגריה
- איוון שישמן (1371-1395) יחד עם איוון אלכסנדר משנת 1356.
- קונסטנטין השני בעיר וידין 1397–1422
לקריאה נוספת
- Istoria Românilor (היסטוריה של הרומנים) Constantin C. Giurescu, כרך 1 - ברומנית.
- Fine, Jr., John V.A. (1987). The Late Medieval Balkans. Ann Arbor: University of Michigan Press.
- Delev, Petǎr; Valeri Kacunov, Plamen Mitev, Evgenija Kalinova, Iskra Baeva, Bojan Dobrev (2006) (בבולגרית). Istorija i civilizacija za 11. klas. Trud, Sirma.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Tjutjundžiev, Ivan; Plamen Pavlov (1992) (in Bulgarian). Bǎlgarskata dǎržava i osmanskata ekspanzija 1369–1422. Veliko Tǎrnovo. אם כי, יש היסטוריונים הנוקבים ב-1393, מועד נפילתה של טרנובו, או 1396 מועד כניעת האימפריה לעות'מאנים כשנת פירוקה. אך מרביתם מתייחסים לנפילת צארות וידין ב-1422 והוצאתו להורג של קונסטנטין השני, כשנת סיום קיומה של האימפריה.
- ^ History of the Byzantine Empire, A. A. Vasiliev 1935
- ^ Йордан Андреев, Милчо Лалков, Българските ханове и царе, Велико Търново, 1996.-תורגם מהערכים באנגלית ובולגרית.
- ^ John V.A. Fine, Jr., The Late Medieval Balkans, Ann Arbor, 1987.
- ^ J. Phillips, The Fourth Crusade and the Sack of Constantinople, 289
- ^ H.H.Howorth-History of the Mongols, d.II: pt.II, p.136
- ^ "קונסטנטין השני, הקיסר האחרון של בולגריה", באתר liternet.bg (בבולגרית).
- ^ "קונסטנטין השני, הקיסר האחרון של בולגריה", באתר dic.academic.ru (ברוסית).
- ^ רוזאניס, שלמה, קורות היהודים בטורקיה וארצות קדם, כרך א', סופיה, 1934.
- ^ קרן צבי, "תולדות יהודי בולגריה – היבטים חדשים במחקר המבוססים על מקורות עות'מאניים, יהודים ואחרים", באתר "כולנו בולגרים"-אתר הבית של יהודי בולגריה
- ^ קשלס, חיים, דורות הראשונים, בתוך : אנציקלופדיה של גלויות, יהדות בולגריה, ירושלים,1967.
| קיסרי האימפריה הבולגרית השנייה (1422-1185) |
|---|
33017219האימפריה הבולגרית השנייה