השסע העדתי בישראל
השסע העדתי, המכונה גם "השֵד העדתי",[1] הוא מונח רווח לתיאור הלך רוח של קיטוב בחברה היהודית בישראל. בבסיס השסע פערים תרבותיים בין יהודים שמוצאם בעיקר בקהילות צפון אפריקה, תימן ואסיה (המכונים לעיתים "מזרחים"), לבין יהודים שמוצאם בעיקר בקהילות מרכז, מזרח וצפון אירופה ("אשכנזים"), שהולידו מציאות של יחס עדתי מפלה שהתקיים למן תקופת היישוב - פרשת מקוב, תימני כנרת, דרך דפוסי הקליטה - פרשת ילדי תימן, ההסללה הגאוגרפית לישובי הספר והפריפריה וההסללה החינוכית באמצעות מבחן הסקר, כפייה אנטי-דתית, התעסוקה, מכשירי המיון לגיוס לצה"ל[2] ומדיניות ההפללה והענישה לאחר קום המדינה ויש שהציעו עד ימינו.[3]
היחס המפלה מוצא ביטויו בייצוג בחסר בתחומי החינוך, התרבות, הכלכלה, האקדמיה, המשפט והפוליטיקה בחברה הישראלית ובפערים סוציו-אקונומיים.
שלבים במדיניות הקליטה של העולים
השלב הראשון והמכריע במדיניות הקליטה החל בסוף שנות ה-40 ונמשך עד תחילת שנות ה-50, ומהרבה בחינות היה זה השלב בו נבטו זרעי השסע. סימני ההיכר שלו היו המעברות, פרויקטים או עבודות ציבוריות וראשית הקמתן של עיירות הפיתוח.[4] רוב העולים שוכנו במקומות יישוב שבהם ניתנו שירותים ירודים. חלק מהם נשלח לעיירות הפיתוח החדשות שסבלו מאבטלה רבה ומתעסוקה ללא-קידום. אלה שיועדו להקמת מושבים חדשים קיבלו אמצעים ומכסות ייצור לא-מספיקים, כך שלא היה לאל ידם להתחרות עם המושבים הוותיקים המבוססים.[5] לקראת סוף שנות ה-50 נעלמו כמעט לחלוטין רוב המסגרות הייחודיות לקליטת עולים.[6]
רקע תרבותי ואידאולוגי של עולים
חלק הארי של העולים החדשים התיישבו בערים, ובהן צמחו ה"שכונות" (שהיו למעשה שכונות עוני), כגון שכונת התקווה בתל אביב ושכונת ואדי סאליב בחיפה. באזורים רבים התקבצו יחד בני השכבות הנמוכות של קבוצות עולים, ומשך שניים-שלושה דורות עשו בהם את חייהם קבע מתחת לקו העוני. רובם היו ממוצא מזרחי, לרוב מצפון אפריקה ומדינות המזרח התיכון.[7]
מניעיהם של מרבית העולים מקרב שארית הפליטה והפליטים היהודים ממדינות ערב שהגיעו לאחר קום המדינה לא היו דומים למניעיהם של העולים שהגיעו ארצה בטרם קום המדינה, אשר בצד החיפוש אחר מקלט מפוגרומים היו גם חדורי רוח ציונית ליברלית או סוציאליסטית. את מקומה של תפישה זו החליפו בקרב קבוצות מזרחיות מניעים ציוניים-לאומיים-דתיים, ומצד שני התחזקה מגמה של חיפוש אחר מקלט בטוח.[8]
דפוסי קליטה
הוקמו מסגרות מיוחדות לטיפול בבעיות קליטת העלייה, והתפתח תהליך קליטה בירוקרטי ביותר, בניהולם של המרכזים המוסדיים השונים. מגמות אלה היו בעלות חשיבות מכרעת לנוכח מספר העולים שהגיעו בגלי העלייה הראשונים, בייחוד בשנים 1949–1959. ונוכח קצב הגעתם וחלקם היחסי באוכלוסייה, חל מיעוט במשאבים הכלכליים הזמינים. גופים ושירותים ייחודיים רבים הוקמו על ידי הממשלה, על ידי הסוכנות היהודית ובמיוחד על ידי ההסתדרות, כדי לטפל בבעיות הקליטה. יתר על-כן, רבים מסוכני השירותים הציבוריים, הפועלים בתחומי הבריאות, החינוך והעבודה הסוציאלית, הקימו שירותים מיוחדים לעולים.
בעת ובעונה אחת, החלו עולים להיקלט גם באמצעות הערוצים הרגילים של החברה (כלומר, סוכני הסוציאליזציה) – מערכת החינוך, הצבא, וסלקציה כלכלית ותעסוקתית. בשלב מאוחר יותר, אומצה מדיניות חדשה שלפיה יש להעדיף עולים כדי לעזור לאלה להתגבר על חולשתם היחסית במישור החברתי-כלכלי והחינוכי. מוסדות הקליטה המיוחדים נעלמו כמעט לחלוטין, ועם היחלשות העלייה בסוף שנות ה-50 הוקמו מוסדות מיוחדים מסוג חדש – כגון מרכז הקליטה של הסוכנות היהודית או מוסדות הדרכה ממשלתיים.[8]
כדי להתמודד עם בעיות שנבעו מתהליך הקליטה של קבוצות העולים הראשונות, שכבר השתלבו במידה כלשהי בחברה הישראלית, פותחו מדיניות וגישות טיפול מיוחדות. אלה נועדו בעיקר לקבוצות או לשכבות "מקופחות" או "טעונות טיפוח", והן היו חלק ממדיניות חברתית-כלכלית שהתגבשה במדינת ישראל.[9] בשעה שהרשויות ניסו לספק לעולים את הצרכים הבסיסיים שלהם, הן גם הגבירו את תלותם בסוכנים המוסדיים העיקריים, כאמצעי לקבלת תגמולים וסיוע. בדרך כלל היה תהליך הקליטה, שקודם על ידי הסוכנים והמסגרות הביורוקרטיות של החברה הקולטת, מבוסס על שמירת מרחק חברתי ועל פערים בין כוחם של נציגי המרכז לבין כוחן של קבוצות העולים החדשים.[8]
האשכנזים היו מבוססים היטב כקבוצה דומיננטית כבר עם הקמת המדינה, עת היוו 77% מהאוכלוסייה היהודית. הם היו המייסדים של היישוב החדש ועמוד השדרה של החברה על כל נדבכיה, ממעמד העובדים ועד לאליטה. הספרדים, לעומתם, היוו קהילה קטנה, שבראשה עמדה אליטה ספרדית זעירה. במהלך העשור הראשון למדינה הגיעה עלייה המונית, שמנתה אשכנזים ומזרחים בשיעור שווה כמעט. הממשלה עמדה בפני בעיות דחופות של הגדלת הצבא, תיעוש המשק ושילובו בכלכלה העולמית, יישוב מיידי של השטחים שנתפסו במלחמת העצמאות כדי לבלום לחצים בינלאומיים לנסיגה מהם, והרחבה של מערכת השירותים (שיכון, חינוך, בריאות, סעד) כדי לספק את צורכי האוכלוסייה ההולכת וגדלה.[10]
התמודדות המדינה עם בעיותיה הדחופות הללו בשנות החמישים השפיעה באופן שונה על הוותיקים, העולים האשכנזים והעולים המזרחים. הוותיקים זכו באופן מהיר לניעות המונית. מרביתם התקדמו תוך זמן קצר ממעמד העובדים למעמד הבינוני. בעוד שחלק אחד מהם ניצלו את הסובסידיות ותנאי ההשקעה הנדיבים שהעמידה המדינה לרשותם והפכו ליזמים ולתעשיינים, או הרחיבו את עסקיהם הקיימים, הוותיקים ניצלו היטב את ההזדמנויות החדשות הודות ליתרונותיהם המיוחדים: ידיעת עברית, השכלה טובה יחסית, הצבר נכסים וקרבה לאליטה ולמקבלי ההחלטות.
לעומת גורלם של העולים החדשים האשכנזים, אשר לאחר תקופת מעבר קצרה, הצליחו להיכנס למעמד הבינוני ומעלה בהסתייעות הרשתות החברתיות הטובות שלהם (דהיינו, קשריהם עם קרובי משפחה ומכרים מקרב הקבוצה הדומיננטית של הוותיקים), מספר הנפשות הקטן במשפחותיהם, הפיצויים האישיים שקיבלו מגרמניה (שאשכנזים ותיקים קיבלו גם כן) והדימוי האישי והציבורי שלהם כאירופים, הרי שהמזרחים נעשו לעניים ולפועלים, הרואים במו עיניהם את הנטישה ההמונית של האשכנזים את מעמד הפועלים ואת חדירתם למעמדות הגבוהים, בניגוד אליהם.
העולים החדשים המזרחים היו חלשים מכדי שיוכלו להתנגד לתיעולם לשכבות הנמוכות ולהפלייתם לרעה בהקצאת המשאבים. בין חולשותיהם בלטו השכלה פורמלית נמוכה, משפחות גדולות, חוסר נכסים, העדר חלופה בצורת מדינה אחרת שאפשר להגר אליה, וכן העדר רשת כלשהי של קרובים וחברים מקרב הוותיקים ובעלי עמדות הכוח. לפגיעה החמורה של מדיניות האפליה נוסף העלבון הקשה של האידאולוגיה הפטרונית והסטריאוטיפים המשפילים.[8]
לפיכך, האשכנזים, באורח טכני למדי, נהנו מעליונות יחסית ומכוח רב יותר, בעוד שהמזרחים (לפחות בהתחלה) היו נתונים במצב נחות יחסית. במסגרות אלה היו העולים החדשים האלמנט הפסיבי יותר. שכן היה עליהם להיקלט על-פי הנחות והנחיות אידאולוגיות וחברתיות בסיסיות של ה"קולקטיב", קרי הוותיקים. מרכזיהם של הקולטים ומוסדותיהם פעלו בהתאם לגישה המושתתת על אידאולוגיה של עבודה וחלוציות, שגם בה חלו שינויים משמעותיים במציאות המתפתחת.[11]
התפתחותה של מדיניות אינטגרציה
בתקופת היישוב לא ראו את קליטת העולים כ"בעיה", כי אם כהתגשמות החזון החלוצי ליישוב הארץ, אשר יתרחש באמצעות בניית מוסדות ויבטיח אינטגרציה מוצלחת של כל הקבוצות. בגלל מספרם הגדל והולך של העולים והתנאים הכלכליים הקשים ששררו באותם ימים, היה נחוץ להקים מסגרות ארגוניות מיוחדות, כגון המעברות, העבודות הציבוריות המיוחדות, או הפרויקטים של עבודות החירום, כדי להתמודד עם הקושי הכלכלי הכרוך בקליטה. אך בכל אלה ראו רע הכרחי וזמני שיוביל לאינטגרציה מלאה של כל קבוצות העולים השונות במסגרות המוסדיות המרכזיות – החינוכיות, הצבאיות, התעסוקתיות והפוליטיות – כפי שאירע במושבים.
ואולם, המציאות שהתפתחה עקב תוכניות אלה לא עלתה בקנה אחד עם הציפיות והתקוות. תהליכי האינטגרציה והקליטה של העולים החדשים בחברה הישראלית התפתחו בכיוון שונה מהמצופה.[12]
הגדרת הבעיה העדתית
עם הזמן, התחזקה מודעותם של גורמים מוסדיים מרכזיים בחברה הישראלית להתפתחות הבעיה העדתית, תוך הכרה בזיקה ההדוקה של הבעיה לאוריינטציה הפוליטית והסמלית של החברה הישראלית. מודעות זו החלה להתפתח בסוף שנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50, במגזרים המובילים של החברה הישראלית, לקשיים ולבעיות הנובעים מתהליך הקליטה, ואף בהגדרה הבלתי-פוסקת של טבען של בעיות אלה.
דווקא מנהיגי המגזרים הוותיקים היו אלה שהגדירו את הבעיה הזו והשתמשו במונחים עדתיים. התגובה הראשונית כלפי העולים הייתה ראייתם כ"דור המדבר", שתרבותו תחלוף עם קליטת ילדיו לתבנית הקיימת. בשנות ה-50 המוקדמות נוסחה בעיית הקליטה כבעיה של פיגור תרבותי או כהעדר התפתחות מספקת, בגלל השפעת המסורת ושליטתה במגזרים מסוימים של העולים. זאת בניגוד למודרניות של הקבוצות האחרות, ובהן הקבוצות החלוציות המהפכניות הוותיקות. לפיכך, ראו בעולים החדשים אנשים נחשלים, המאיימים על התבנית המוסדית בעיקר בשל מספרם הרב. מתוך הרצון להעביר את העולים תהליכי סוציאליזציה נאותים, שללו את אורח חייהן המסורתי של קבוצות עולים שונות, ברוח מסורת המהפכה החלוצית שקמה נגד סגנון החיים הגלותי. הנחות אלה גרמו לכך שהתייחסו לקבוצות העולים כאל מקשה אחת פחות או יותר, שיש לעצבה לפי החזון הציוני-חלוצי השליט בכיפה, באמצעות הערוצים המקובלים בחברה.[13]
השימוש במונח עדות
בעת ועונה אחת החל להתגבר השימוש במונח עדות, שתחילתו עוד בימי היישוב. השתמשו במונח בעיקר בקשר לקבוצות מזרחיות. השימוש התפשט די מהר גם בקרב מחנכים, מלומדים ועיתונאים. בניגוד לקומץ משכילים שהדגיש את הצורך למצוא בכל מסורת פוטנציאל לחידוש חברתי, הרי שבקרב המנהיגות הפוליטית האוריינטציה הייתה פטרנליסטית יותר באופייה.[14]
התפתחה מגמה שראתה את החברה הישראלית כמוגדרת באמצעות שני מונחים דיכוטומיים: "מזרחי" ו"מערבי". מאמצע שנות ה-50 ועד לתחילת שנות ה-60 התברר שתהליך הסוציאליזציה האמור אינו פשוט כלל, והחלו להבין את הבעיות הטמונות בתהליך האינטגרציה של העולים. עם זרימתם הגוברת של עולים חדשים למסגרות החברתיות המרכזיות התפתחה תחושה שנוכח מספרם הגדל של העולים, יהיו הוותיקים למיעוט. אולם קודם כל, הייתה מודעות לכך שרבים מהעולים החדשים נעשו חלק ממגזר העוני ההולך וגדל.
כמו כן החלה לגבור מודעות להבדלים בהשכלתן ובתעסוקתן של קבוצות עולים שונות – בעיקר בין ה"מזרחים" (יוצאי אסיה-אפריקה, לפי המונחים שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה טבעה) לבין יוצאי אירופה-אמריקה, ובעקבותיה גבר החשש להתפתחות "שני עמים".[8]
בעיית העדות כבעיה שאינה בת-חלוף
המודעות הגוברת לסוגיות בעייתיות אלה, העצימה את התחושה שבעיות העולים המזרחיים אינן ארעיות, אלא קבועות יותר. אפילו האינטלקטואלים, שעל פי רוב לא נמנו על הקבוצות המזרחיות, נטו להגדיר את הקבוצות המזרחיות כבעלות תרבות מובחנת ונטייה מעטה מאוד להשתנות עצמית בכיוון החדש. הדבר הביא להעצמת הדיכוטומיזציה הגוברת בין מזרחי למערבי, בין ספרדי לאשכנזי.
מחד גיסא, התקבלו המסורות התרבותיות השונות של מגזרי העולים החדשים כחלק מן הקולקטיביות הרחבה יותר, מאחר שהבינו כי יש לראות בהן נתון בר-קיימא. ומאידך גיסא, הודגש בהתמדה שמסורות אלה אינן שוות באיכותן לקולקטיב הכללי הלא-עדתי. כאשר תפיסה זו של הבעיה נקשרה לסטריאוטיפים ולדעות קדומות שרווחו בחברה הכללית, עלתה תפיסה פלגנית יותר שחילקה את החברה הישראלית לתרבות מערבית-חלוצית ולעדות מזרח. ההדגשה שהזהויות העדתיות הן עובדה קיימת תורגמה בשנות ה-70 לתפיסה אגרסיבית שפילגה את תרבויות המזרח והמערב, העומדות האחת מול השנייה, כביכול. תפיסה זו הולידה במגזרי האוכלוסייה המזרחית לוחמנות חזקה שכוונה כנגד מה שנקרא "המרכז האשכנזי" או "קבוצות המרכז".[15]
פערים ודעות קדומות
סתירה משמעותית נוצרה בין שוויון הזכויות המלא והשילוב במערכת החינוך ובצבא, לבין הניסיון לכוון פעילות פוליטית באמצעים פטרנליסטיים סמי-כפייתיים ובאמצעות מנגנונים של צירוף, אשר נשענו על הקצאת משרות ומשאבים על ידי הערוצים המרכזיים של המפלגות העיקריות.[16]
המגע החברתי שהתקיים בין בני-מוצא שונה – העולים מאירופה-אמריקה ו"הוותיקים" מחד, והעולים מאסיה-אפריקה מאידך – מגע אשר לא התנהל מתוך נקודת מוצא של שוויון וחילק את החברה הישראלית ל"מועדפים" ו"מקופחים", שימש מעין אישור לתחושת עליונות מזה, ולתערובת של מרירות ותחושת נחיתות מזה. במגע זה היה להנציח דעות קדומות.[17]
במקביל להתגבשות הפער התרבותי, שמשמעו הדגשת ההבדלים הבסיסיים הקיימים בין העולים המזרחיים למערביים, התפתחו דפוסי דעות קדומות בין-עדתיים. עוצמת הסטריאוטיפים, בייחוד אלה המתייחסים למזרחים בכלל ולמרוקאים בפרט, לא נחלשו, ואף התגברו עם הזמן. הסטריאוטיפים חדרו לאווירה החברתית הכללית והפכו נפוצים יותר ויותר. בהתחלה השימוש בהם יוחס בעיקר למרוקאים (הביטוי "מרוקאי-סכין" היה נפוץ מאוד בשנות ה-50), ומאוחר יותר אלה התגבשו לדיכוטומיה הכללית בין "אשכנזים" ל"מזרחים". עמדות וקונוטציות שליליות אלה ביחס למזרחים עשו דרכם אף לתחומי החינוך והמקצוע, ובהתאם לכך, מספר סקרים העלו כי מורים נוטים בלא יודעין להפלות ילדים בעלי שמות מזרחיים, וכי יועצים נוטים לכוון ילדים מזרחיים לבתי-ספר מקצועיים ולא לבתי-ספר עיוניים, ומגבירים בכך את תחושת האפליה.[18]
פערים בחינוך ובהשכלה
לאורך השנים מחקרים סוציולוגים וכלכליים העידו על פערים בין מזרחים לאשכנזים בתחום החינוך. כך למשל, קיימת ספרות סוציולוגית ענפה באשר להסללה של מזרחים לבתי ספר מקצועיים[19]. מחקרים אלו הצביעו על כך שמזרחים נותבו לבתי ספר מקצועיים על סמך מוצאם ללא קשר ליכולתם, ולא לבתי ספר עיוניים בהם יש פוטנציאל גבוה יותר להגיע לאוניברסיטה ולחזק את הסטטוס החברתי שלהם, בעוד שבקרב אשכנזים המגמה הייתה הפוכה.
לפי יוגב ושפירא (1992) העלייה מארצות המזרח בשנות החמישים הגיעה בעיצומו של תהליך תיעוש בארץ, תהליך בו הקבוצה הוותיקה, האשכנזים, "ביססה את ההסמכה ואת ההשכלה כקריטריון עיקרי להישגי תעסוקה". אך תעודות ההשכלה התיכונית וההשכלה הגבוהה של המזרחים, לא זכו להכרה עם הגעתם לישראל כך שאחרים שהיגרו לארצות אחרות הצליחו טוב מהם במישור התעסוקתי (כהן, 1972 ושווארקי, 1975 בתוך יוגב ושפירא 1992, עמוד 33). טענה שנייה אותם מעלים החוקרים היא, כי ההתייחסות לחינוך המזרחים הייתה שונה, משמע, היו להם קריטריוני כניסה מיוחדים לבית הספר התיכון בנוסף לתוכניות מיוחדות ל"טעוני טיפוח" והם נידונו להסללה נוקשה. לפי יוגב ושפירא, המאמצים המרכזיים הראשונים להתמודדות עם עולי המזרח היו באמצע שנות ה-60 עם התפתחות מערכת החינוך המקצועי בתיכונים והאינטגרציה בחטיבות הביניים.
תימוכין לכך ניתן למצוא בשנתונים הסטטיסטים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס להלן), המראים כי החל מאמצע שנות השישים והלאה, למזרחים יש דומיננטיות ברורה בחינוך המקצועי. כך למשל בשנת 1976, מבין כלל הלומדים בבתי הספר המקצועיים, הקבוצה של ילידי או שמוצא האב מאסיה אפריקה הם הקבוצה הדומיננטית, עם 63.3% מכלל הלומדים, ו-64% בבתי ספר חקלאיים. בבתי הספר התיכוניים, לעומת זאת, ההתפלגות היא של 36.2% שמוצאם הוא מאסיה אפריקה לעומת 45.9% שמוצאם הוא מאירופה-אמריקה.[20] בדומה, בשנת 1979, 64.3% מלומדי החינוך המקצועי הם ילידי אסיה אפריקה, למול 18.5% מילידי אירופה-אמריקה וממצאים דומים מתגלים גם בחינוך החקלאי. לעומת זאת, חל שיפור בלימודי התיכון העיוני, שם נמצא כי יש כמעט שוויון בין הקבוצות עם 38.7% שמוצאם מאסיה אפריקה לעומת 39.3% שמוצאם מאירופה אמריקה ו-22% ילידי ישראל.[21]
בשנתונים מאוחרים יותר, המצב השתנה ובוטל הפער בין שיעור המזרחים והאשכנזים בבתי ספר עיוניים. בשנת 1979 נמצא כי יש כמעט שוויון בין הקבוצות עם 38.7% שמוצאם מאסיה אפריקה לעומת 39.3% שמוצאם מאירופה אמריקה ו-22% ילידי ישראל.[21]
בעוד שנדמה כי אי השוויון העדתי בתיכון העיוני טופל, יש מחקרים שטוענים שהפער אמנם הצטמצם אך עדיין קיים. במחקרה של חנה איילון (2000) שבחן את שנות התשעים של המאה ה-20 שנסמך על נתוני הלמ"ס ומשרד החינוך, נמצא כי קיים העדר של מזרחים במקצועות מוגברים. לפי המחקר ככל שיש יותר מזרחים בבית הספר, מגוון המקצועות המוגברים, משמע, אלו שנותנים פקטור לציוני הבגרות, יורדים. מקצועות אלו לפי איילון, הם מקצועות בעלי יוקרה בחברה המאפשרים כניסה למגמות יוקרתיות באוניברסיטה (למשל, מדעי הטבע והחיים). זה מוביל לא רק לצמצום הנגישות להשכלה גבוהה, אלא גם לצמצום החשיפה לידע בתיכון.
אחד המחקרים החשובים בנוגע לפערי השכלה בין מזרחים ואשכנזים, נעשה על ידי ינון כהן (1998). כהן אסף נתונים מסקרי הכנסות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנים 1975, 1982, 1992 ו-1995 במטרה לבדוק האם פערי ההשכלה והשכר בין מזרחים ואשכנזים קטנו במהלך השנים, והאם ההשכלה היא עדיין ההסבר לפערי השכר בין הקבוצות. הנתונים של כהן, מלמדים כי על אף שנראה לכאורה כי הפער נסגר כיוון שיותר מזרחים בני הדור השני הולכים ללמוד ומשיגים תארים, המצב אינו מעודד. לפי הנתונים שאסף כהן, אם נשמור על קצב סגירת הפערים בתואר ראשון שחל בין השנים 1982–1992 הפער ייסגר תוך 94 שנים. ואילו אם נשמור על קצב סגירת הפערים בין השנים 1992–1995 יושג שוויון בתואר הראשון בטווח של 111 שנים (1998:119). ממצאיו של כהן מראים, כי הפער בהכנסות בקרב בעלי השכלה אקדמית הולך ומתרחב. אם ב-1975 לא נמצאו הבדלים מהותיים בין הכנסתם של אשכנזים ומזרחים בעלי תואר ראשון, אזי שב-1995, אקדמאים מזרחים זכו בממוצע ב-78% מהכנסתם של אקדמאים אשכנזים. עם זאת, כהן גם מצא שהפער במספר שנות הלימוד בין מזרחים לאשכנזים הצטמצם באופן משמעותי בדור הצעיר. על פי הנתונים, בשנת 1975 מספר שנות הלימוד הממוצע של מזרחים מהדור הצעיר היה 77% מזה של אשכנזים, בעוד שבשנת 1995 היחס עלה ל-88% (1998:119).
לעומת זאת מחקרים אחרים מעידים שהפער בהשכלה נסגר במהירות רבה יותר. אחד המחקרים הנרחבים ביותר שנערכו לגבי סוגיית הפערים העדתיים, פורסם בשנת 2002 על ידי צוות מחקר מהמחלקה ללימודי אוכלוסייה באוניברסיטה העברית בראשות פרופ' דב פרידלנדר וצבי אייזנבך. המחקר ארך כ-5 שנים ולטובתו הלמ"ס יצרה קובץ נתונים מיוחד שאפשר את בדיקת הפערים העדתיים בחינוך לאורך זמן. תוצאות המחקר הצביעו על כך שהפער העדתי מצטמצם במהירות ובעקביות והוא יתחסל כליל בתוך שנות דור.[22] בין הממצאים של המחקר ניתן לציין שבקרב בני הדור השלישי בארץ ילידי 1977–1979 הפער בשיעור הנכנסים לתיכון כמעט זניח: 92% מהמזרחים נכנסו לתיכון, לעומת 95% מהאשכנזים. בקרב הנשים אף נוצר פער הפוך: 96% מהמזרחיות נכנסו לתיכון, לעומת 91% בלבד מהאשכנזיות. החוקרים מציינים גם שבקרב ילידי 1965–1969, המשיכו בלימודים גבוהים 46% מזרחים בני הדור השלישי לעלייה, לעומת 55% אשכנזים בני אותו דור. לדברי פרופ' פרידלנדר:
"הצמצום בפערי ההשכלה בין העדות בישראל הוא עובדה נחרצת, שאינה יכולה להיות שנויה במחלוקת ... (ביטולו הסופי של הפער) הוא תהליך ארוך טווח, שאם אינו מסתיים בדור השלישי (לעלייה), הוא מסתיים בדור הרביעי פחות או יותר".[23]
פערים בתחום התעסוקה
לאי-השוויון בתחום החינוך יש ביטוי אף בהתפלגות משלחי-היד, שלהם השלכה ישירה על הפערים במשאבים בין העדות. בקרב עולים חדשים אשכנזים יש סיכוי גבוה יותר להיות בעלי מקצועות חופשיים, מנהלים או טכנאים, לעומת העולים המזרחים, כאשר פער זה בין העולים רק גדל בהשוואה בין צאצאיהם ילידי הארץ.[24]
העלאת דרישות ההשכלה לעבודות בעלות סטאטוס גבוה, דחפה חלק מהמזרחים לאפיקי ניידות חלופיים ומכניסים, כגון: ספורט, בידור ועסקים קטנים (קבלני משנה, נהגי מוניות, בעלי מוסכים קטנים, מסעדות עממיות וכמה תעסוקות שוליות).[8]
פערים כלכליים
הפערים בין אשכנזים למזרחים בתחום התעסוקה מביאים לפערים משמעותיים במשאבים, ולפיכך אלה יוצרים ריבוד עדתי. באוכלוסייה היהודית במדינת ישראל, העניים ומעמד העובדים נמנים ברובם המכריע על עדות המזרח, בעוד ששכבת הביניים מעורבת ובעלת ייצוג-יתר מסוים לאשכנזים, ואילו הרובד הבינוני-גבוה והאליטה מורכבים מאשכנזים באופן מובהק. מערכת זאת יציבה, סטאטית ומנציחה את עצמה על ידי העברת הפער בירושה מדור ילידי חוץ-לארץ לדור ילידי הארץ.[8]
לפער העדתי הכלכלי יש השפעה ניכרת גם על ההבדלים ברמת החיים בין המזרחים לאשכנזים, אם כי פחות מאשר בחינוך ובתעסוקה. ההכנסה לנפש של משפחה מזרחית קטנה יותר מההכנסה לנפש של משפחה אשכנזית, אך הבדלים אלה אינם חדים במיוחד. הפער המשמעותי בהכנסה נמצא דווקא בקצות סולם ההכנסה, כאשר ממוצע רווחיהם של המזרחים פחות משמעותית לעומת ממוצע ההכנסה של האשכנזים. ביטוי נוסף לפערים במשאבים נמצא בתחום הדיור, כאשר האשכנזים ילידי חוץ לארץ מתגוררים בפחות צפיפות ביחס לעמיתיהם המזרחים.[8]
ואולם, הפער החומרי המכריע ביותר בין העדות הוא בכמות ההון, כאשר האשכנזים נהנים מיתרון בולט בשל עובדת היותם ותיקים יותר בארץ, מקבלים פיצויים מגרמניה, תושבי שכונות מבוססות שבהן ערך הרכוש עולה באופן משמעותי, ובעלי משפחות קטנות יותר שבהן הצבר ההון לנפש גדול יותר במעברו בירושה. בעקבות ההורשה העוברת מדור לדור, רוב המשפחות מצליחות להוריש את הסטאטוס שלהן לצאצאיהן, באמצעות הדפוסים התרבותיים של גידול הילדים והסדרי ההורשה הכלכליים. אלה מתקבעים גם מאחר שהזמינות של המשאבים והמשיכה ההדדית שבין בני אדם הדומים זה לזה קושרת יחד אנשים מאותו מקום בסולם החברתי.[8]
יתרה מזאת, בעוד שהדור הצעיר הנוכחי של מזרחים גדל במשפחות גדולות ולא כל כך מבוססות, שבהן להורים אין משאבים רבים להעביר לילדיהם, הרי שההפך נכון לגבי ילידי ישראל האשכנזים הנהנים במשך כל חייהם מהמשאבים הטובים יותר של משפחות המוצא הקטנות שלהם. כיוון שמקובל בארץ שהורים תומכים בילדיהם במשך כל תקופת החיים, הרי המזרחים נמצאים במצב קבוע של נחיתות (חשוב לציין, כי לפי פרופסור סמי סמוחה גורם זה צפוי להיחלש בעתיד משום שכיום גודל משפחה בקרב ילידי הארץ מעדות שונות דומה, אך לפי שעה יש לרקע המשפחתי השפעה חזקה).[8]
אחד הגורמים המשמעותיים המגבירים את האיבה והמתח הבין-עדתי בישראל הוא השוני והזרות בין העדות השונות. על-אף שכל העדות היהודיות משתייכות לדת אחת, מעבר לדמיון זה קיימים הבדלים עמוקים ביניהם בכל תחומי החיים: הלשון, דפוסי הסוציאליזציה, הלבוש, מבנה המשפחה והנורמות הקובעות את טיב היחסים בין אדם לחברו, התרבות החומרית (מידת הידע הטכנולוגי) ועוד. ובכל הגורמים הללו נבדלים בני עדות המזרח מהאשכנזים.[25]
במפגש בין היישוב האשכנזי הוותיק עם העלייה ההמונית מארצות המזרח בלטו השוני התרבותי והזרות. הקושי הגדול היה היעדר תרבות מערבית, כמו אצל העולים מהכפרים של תימן, מכורדיסטן או מהרי האטלס, או רכישה חלקית של תרבות מערבית בחוץ-לארץ, כמו אצל עולי מרוקו. לעומתם, העולים מאירופה נקלטו משום שבאו עם אותו מטען תרבותי אירופאי (על פי רוב, מזרח-אירופאי) כמו של אחיהם הוותיקים. מגע התרבויות יצר, כאמור, סטריאוטיפים ומרחק חברתי, כאשר הקליטה במסגרות ביורוקרטיות ואי הגשת סיוע מיוחד לעולים המזרחיים מעבר לקליטה ראשונה, הערימו מכשול נוסף.[26]
ההבדל התרבותי המכריע בין שתי העדות – המזרחית והאשכנזית – הוא שמירת הדת. למזרחים, המיוצגים פחות בקרב החרדים מחד והחילונים מאידך, יש מנהגים דתיים משלהם והם מפרשים ומקיימים את המצוות באופן פשרני ומעשי יותר. משפחותיהם גדולות ומלוכדות יותר והיחסים בין המינים בתוכן פחות שוויוניים.[24] העברית שבפיהם יותר אותנטית וקרובה יותר לערבית ופחות פורמלית ואף קרבה לשונית-תרבותית זו של בני עדות המזרח לבני העם הערבי הובילה לרתיעה מסוימת מאותה תרבות, והיה בה להשפיע על מעמדם של בני עדות המזרח לרעה.[27]
מאחר שחלק גדול יותר מהמזרחים הם עניים ופועלים, הם פיתחו דפוסי הסתגלות האופייניים לשכבות אלה, ובכך הם מובחנים מהאשכנזים הנוטים יותר לתרבות-המשנה של המעמד הבינוני והגבוה.[24]
הבדלים אלו בין תרבויות-המשנה העדתיות יצרו ועודם נוטים ליצור מתחים בחברה הישראלית. לפחות עד אמצע שנות השישים היה היחס למזרחים כאל נחותים ומאיימים מבחינה תרבותית, והופעל עליהם לחץ להיטמע. מאוחר יותר, ובתגובה לשינוי התרבותי שהמזרחים עברו, לנוכח מחאתם הגוברת והודות להשפעת הפלורליזם האתני בארצות הברית, התמתנו במידת-מה עמדות האשכנזים. ביטוי לכך ניתן למצוא בתוכנית שהנהיג משרד החינוך והתרבות, תוכנית מורשת יהדות המזרח, המיועדת להעשיר את תוכנית הלימודים בהיסטוריה, ספרות ופולקלור בתכנים מתרבות יהדות המזרח. אף ברדיו ובטלוויזיה הממלכתיים נפתחו לתרבות עממית מזרחית, שבעבר ראו אותה כנחותה ומנעו ממנה ביטוי רשמי.[8]
המעבר שחל בקרב האשכנזים מעליונות וסגירות תרבותית לעבר פתיחות חלקית, יצר עמימות מובנית לגבי שאלת התרבות. במקום שינוי אינהרנטי, נעשתה העמדה האשכנזית יותר מעודנת, מתוחכמת, מוסווית וגמישה, כאשר המזרחים עדיין נתפסים כיהודים שטרם הצליחו להשתחרר מדרכי חשיבה והתנהגות ערבית "מפגרת", אשר יכולתם נחשבת כמוגבלת והם מוגדרים כ"טעוני טיפוח". לדידו של סמי סמוחה, האשכנזים ממשיכים להחזיק בדימוי העצמי של מערביים, עליונים בתרבותם, ולדמות את המזרחים למעין ערבים נחותים. לפיו, הם מאפשרים כיום ביטוי למורשת יהדות המזרח כיוון שזוהי תרבות היסטורית מתה ולא-מזיקה.[8]
בשנת 2013 פרסם פרופסור מומי דהן מחקר לפיו הפער בהכנסות בין המזרחים והאשכנזים הצטמצם באופן ניכר מ-1996.[28] את צמצום הפערים הוא מייחס לעלייה ברמת ההשכלה ובמעמד האישה בקרב הציבור המזרחי. בעוד שבשנות ה-90 פער ההכנסות בין משפחות מזרחיות לאשכנזיות עמד על כ-40%, בשנת 2011 הוא עמד על כ-25%. לדבריו של פרופ' דהן פערי ההכנסה גבוהים, אך ירדו משמעותית.
בשנת 2018 פורסם במחקר של מרכז אדוה כי לפיו ממוצע השכר החודשי של אשכנזים דור שני בישראל עמד על 10.4 אלף שקל לעומת מזרחים דור שני בישראל שעמד על 9,231 שקל בחודש. עם זאת, המוצא הוגדר באופן שרירותי לפי ארץ הלידה של האב.[29]
פערים בייצוג פוליטי
ב-10 באוגוסט 1929 הלין הציר מארץ ישראל, זאב ז'בוטינסקי, בקונגרס ה-16 להסתדרות הציונית, על דיספרופורציה בבחירתם של מתיישבים חדשים לרעתם של יהודים ספרדים, תימנים ויהודי מזרח אחרים. במושבים הציונים אשר מנו כעשרת אלפים איש, נמנו רק 78 ספרדים, תושבי כפר-ברוך, למרות שיהודי המזרח היוו שליש מהאוכלוסייה היהודית.[30]
פערי הייצוג במרבית המוסדות הפוליטיים המכריעים (הממשלה, המוסדות הציוניים, הסתדרות העובדים הכללית והמפלגות הפוליטיות) היו בראשית שנות ה-50 כה גבוהים, עד שניתן לומר כי ציבור עדות המזרח – הן העולים החדשים והן הוותיקים שבהם – היו כמעט חסרי כוח פוליטי. מצב זה השתנה מיסודו, וניתן לדבר על נטייה כללית לצמצום הפער בייצוג הפוליטי במשך השנים. עם החלת מדיניות המיתון בשנת 1966 משפחות רבות נפגעו מאי-יציבות כלכלית, ורובן נמנו על השכבות החלשות בקרב עדות המזרח. על-מנת לשכך את ההתמרמרות בעקבות הנסיגה הכלכלית, נצפתה עלייה ניכרת בייצוג כדי לשמור על קולות בני עדות המזרח. אך לאחר מלחמת ששת הימים החלה תקופה של תעסוקה מלאה, ובנסיבות אלה השתנה מאזן הלחצים ונוצרו תנאים להקפאת הייצוג של עדות המזרח.[31]
התאגדויות עדתיות
תחושות הקיפוח והריחוק החברתי קשורות בתנאים של שינוי חברתי: בחיי המשפחה והקהילה, בדפוסי מנהיגות, במסורות ובסמלים חברתיים ותרבותיים בחיי היום-יום. גורמים אלה השפיעו במידה רבה על התהוותן של התאגדויות עדתיות שונות והתגבשותה של זהות עדתית.[32]
בית הכנסת והמנהיגות המסורתית היו, לעיתים קרובות, מוקדי ארגון קהילתי חשובים, לא אחת כתגובה להתפוררות החברתית הקשורה בתהליך הקליטה. עקב התבדלות סוציולוגית וריחוק חברתי מהמרכז, נמשכו פעילויות אלה לא פעם גם בדור השני והשלישי, ויש להוסיף דגש מיוחד על מסורת משפחתית ודתית. תופעה זו שימשה מאוחר יותר רקע למערכות בעלות אוריינטציה פוליטית יותר.[8]
אולם ההיבט החדש המכריע מבחינת הזהות הדתית היה התגבשותה מחדש של הסמליות העדתית בקרב הקבוצות המזרחיות. המנהיגות העולה של מספר קבוצות מזרחיות ניסחה ומימשה בשנות ה-70 אידאולוגיזציה ופוליטיזציה של הממד העדתי. אלה שולבו באותה עת בסמלים מפלגים ואגרסיביים, שהציגו את המזרחים כמנוגדים לאשכנזים ולקבוצות אחרות.[33]
התפתחות מחאה חברתית
הימשכות הבעיה העדתית והאידאולוגיזציה שלה הייתה קשורה קשר הדוק בהתפתחות המחאה העדתית, אשר נדרש זמן רב להתפתחותה. בעשרים שנותיה הראשונות של המדינה הייתה המחאה לטנטית, כאשר התפתחו סימני אזהרה שכל אחד מהם החריף את הבעיה והביא לידי פיתוחן של גישות חדשות.[34] יציבות הפערים הבין-עדתיים הפחיתה את סובלנותם של בני עדות המזרח לאי-השוויון העדתי, ועם ירידת מד-הסובלנות שלהם, עלו תגובות אישיות ופוליטיות הולכות ומחריפות. בעקבות הוותק העולה של עדות המזרח והתגברות משקל ילידי הארץ בתוכם, הקטינו המזרחים את השוני בינם לבין האשכנזים. דמיון בתרבות ובאורח החיים, ובמיוחד השירות המשותף בצה"ל (גורם סוציאליזטורי משמעותי בתהליך היטמעות העולים), היוו בסיס לתביעת שוויון והקצאת משאבים.[35]
אחד המדדים להסתגלותן של עדות המזרח לחיים מודרניים היה שיעור התגבשותה של תודעה פוליטית, ובהדרגה החל מצבם להתפרש במונחים כלליים יותר: ממצוקה אישית ומשפחתית – לתחושת קיפוח עדתית. בו-בזמן למדו להכיר את כללי-המשחק הפוליטיים בחברה דמוקרטית, שהייתה עד כה זרה להם. גישת הממסד הקולט לא נתקבלה עוד כגזירה משמים, אלא ראו בה עמדה פוליטית שניתן לשנותה באמצעות מאבק.[36]
אלימות על רקע הקיפוח העדתי
על רקע הרגשת הקיפוח הממסדי, שנשלט על ידי האשכנזים שהגיעו מאירופה מחו העולים ממדינות צפון אפריקה ומדינות הים התיכון וצאצאיהם על יחס מפלה, פער כלכלי, גישה מוגבלת למשאבים של המדינה ואפליה בכל תחומי החיים. הביטוי הדרמטי הראשון להתפרצות שסע זה התרחש במהומות ואדי סאליב בחיפה בשנת 1959. המהומות שהתחילו בחיפה התפשטו עד מהרה לעכו, תל חנן, מגדל העמק ובאר שבע ועוד ערים בארץ. אולם בגלל שהוצגו כפעילות של גורמים פליליים נשכחו מהר מאוד הגורמים האמיתיים של המהומות עד שהתפרצו שוב בעוצמה כעבור 12 שנים עם עלייתם של הפנתרים השחורים.[37]
ההתפרצות הגדולה השנייה הייתה ב־1971, בעיקר בירושלים ומחולליה היו הפנתרים השחורים, בעלי הסגנון העצמאי, שבאו בעיקר משכונות העוני, ופעלו בסיוע של קבוצות השמאל שי"ח ומצפן. נוסף על דרישתם לשיפור תנאי המגורים הם דרשו להיקרא לשירות החובה בצבא, על אף הירתעותו מכך, בגלל עברם הפלילי.[38]
פעילותם הראשונה, הפגנה של מאות תושבי שכונות וסטודנטים, הסתיימה במפגש אלים בינם לבין המשטרה מאחר שהם לא קיבלו רישיון להפגנה. ראשי הקבוצה עברו את כל מסלול הקליטה המייסרת: צעירים מרוקנים, צאצאי משפחות מרובות ילדים שעם הזמן התמוטטה בהם סמכות דמות האב, יושבו בישובים ערביים נטושים בתנאים גרועים, סיימו לימודים במערכת חינוך יסודית בלבד, לא שירתו בצבא והועסקו בצורה מוגבלת בלבד (השם שנבחר לקבוצה הזו אינו מקרי ומהווה הזדהות עם שחורים אחרים שהוקעו על ידי המערכת הממסדית – השחורים מארצות הברית בשנות השישים).[37]
האלימות של הפנתרים השחורים נבעה מתחושת הקיפוח העדתי, כמו גם מנוקשות המשטרה בטיפול בהפגנות, ומעימות אישי עם ראש הממשלה, גולדה מאיר, שאמרה עליהם ש"הם לא נחמדים". בשורה של כעשר הפגנות אלימות, בעיקר בירושלים, הותקפו שוטרים ונפצעו עשרות מפגינים ושוטרים. הפגנות הפנתרים השחורים היו ביטוי אלים למצוקה שנמשכה כעשרים שנה. בעקבות המהומות הוקמה ועדה מיוחדת לבדיקת נוער במצוקה, על ידי ראש הממשלה, והצעות כלכליות הועלו בפני ראשי הפנתרים השחורים, דבר שהביא בסיכומו של דבר לקיצו של הארגון.[8]
תמורות בייצוג הפוליטי
עם המהפך בשנת 1977 עלתה התחושה כי הסתיים העידן האשכנזי בפוליטיקה, ועתה המזרחים הם הרוב החדש של ישראל, רוב שהביא את הליכוד לשלטון וסייע למסד תרבות פוליטית חדשה, השואבת מגרסה מדוללת של ציונות רוויזיוניסטית המדגישה כוח, עוצמה צבאית, אדמה, אומה, דם יהודי ואי-אמון בסיסי בגויים.[24] לא רק ביטויה של התודעה העדתית והדגש הניתן לה התחזקו והפכו למרכיב קבוע של הזהות הישראלית, אלא התפתחה תפיסה ברורה של דיכוטומיה בסיסית בין קבוצות מזרחיות למערביות. התפיסה הדיכוטומית המיליטנטית הלכה והתפשטה אחרי שקמה ממשלת הליכוד הלאומית בשנת 1984[8], זאת על אף שכל ראשי הממשלות בישראל הם ממוצא אשכנזי.
הביטוי החדש לאותו שסע היה תקומתה של מפלגת ש"ס מאותה שנה ועד ימינו אנו, כאשר ש"ס פועלת במחאה כנגד קיפוח בשני מגזרים: המגזר העדתי והמגזר הדתי כאחד. היא פועלת תוך העלאת תחושת הקיפוח על נס, והקמת רשת חינוך עצמאית דתית ליהודי ספרד, ועל ידי גיוס אנשיה תחת הסיסמה "להחזיר עטרה ליושנה". בכך שהיא טוענת בגלוי לייצוג המזרחים, יש לה משקל סגולי משמעותי.[39]
אם כן, ניתן להצביע על מגמה שהלכה והתפתחה ברבות השנים, אשר לפיה המזרחים התקדמו בפוליטיקה יותר מאשר במעמד כלכלי-חברתי ובהשפעה תרבותית. כיום הם שולטים במקומות יישוב בהם הם מהווים רוב, ותקופת ה"בוסים" האשכנזים הממונים מגבוה עברה-חלפה. חדירתם למרכזי הכוח הפוליטיים הארציים מרשימה. שליש מחברי הכנסת ורבע מהשרים בשנת 1993 היו ממוצא מזרחי או ספרדי. מזכיר ההסתדרות, גזבר הסוכנות ואלוף פיקוד אחד היו מזרחים. בשנות ה-80 היה רמטכ"ל ממוצא עיראקי ונשיא מדינה ממוצא ספרדי. כשליש מחברי מרכז מפלגת העבודה וכמחצית ממרכז מפלגת הליכוד היו ממוצא מזרחי. ההשתתפות הבולטת של המזרחים בעמדות הכוח השונות בראשית שנות התשעים עומדת בניגוד בולט להיעדרם הצורם בשנות החמישים.[24]
אף-על-פי-כן, ניתן לומר כי העלייה של המזרחים בפוליטיקה לא שמה קץ לדומיננטיות הפוליטית האשכנזית, נוכח העובדה שרוב מקבלי ההחלטות בדרג הארצי עודם אשכנזים, והם אלה הקובעים את סדר העדיפות הלאומי ללא התחשבות בצרכי המזרחים. כמו כן, המזרחים לא הטביעו את חותמם על סדר-היום הלאומי ועל השיקולים בקביעת מדיניות.[8]
החפיפה בין הפיצול העדתי והפוליטי מגבירה את אי-הסובלנות העדתית. הסטריאוטיפ של המזרחים כנחשלים וכאי-רציונליים מקבל חיזוק מהעימות של האשכנזים עם רוב המזרחים במחנה הפוליטי היריב, שלו הם מייחסים אי-סובלנות והתחפרות בעמדות. בדומה לכך, הטינה שחשים המזרחים כלפי האשכנזים והסטריאוטיפ של האשכנזים כליברלים "מזויפים", אף הוא ניזון מהיריבות הפוליטית.[8]
שנות האלפיים
יש הטוענים כי למזרחים ולאשכנזים יש כיום תרבות יסוד משותפת המורכבת ממוצא עברי קדום, דת יהודית, לאומיות יהודית, שפה ותרבות כתובה עברית, דפוסי התנהגות ישראליים מקומיים, מעין אתיקה ישראלית, הכוללת שימת דגש על כישורים, הישגיות, עבודה קשה, השקעה ותחרותיות, וכמה השפעות מערביות אחרות (אתוס דמוקרטי, תרבות משפטית אנגלו-סאכסית בעקבות ההשפעה מתקופת המנדט, חומרנות, סגנונות חיים של המעמד הבינוני ותרבות המונים). תרבות ישראלית זו היא בעלת אלמנט משפחתיות חזק, מרכזיות של שיקולים לאומיים וקולקטיביסטיים בחיי הפרט, החשבה של יחסי אנוש ושכנות, תפיסת החוק כהגבלה בת-מיקוח ולא כל-כך מחייבת, וחדירה יתרה של הדת לחיי היחיד והציבור.[8] מבחינה תרבותית, יהודי המזרח אינם דורשים זכות להיות שונים, לפתח זהות, תרבות וחינוך נפרדים. אך יחד עם זאת, הם רוצים שיכירו בייחודם ויאפשרו להם להשפיע על עיצוב התרבות הלאומית.[8]
לפיכך, רבים[דרושה הבהרה] סבורים כי הבעיה העדתית הולכת ומיטשטשת כשסע בחברה הישראלית והם רואים בה כבעיה ברת-חלוף. דעה זו נשענת על השילוב החברתי והתרבותי המתקדם במהירות, את תרבות ההמונים המשותפת לכל ילידי הארץ, את רשתות החברים והשכנים שנעשות יותר ויותר מעורבות, את הגידול בנישואים הבין-עדתיים ועל התאזנות הפערים בשיעורי הפריון. כמו כן, באופן כללי, דומה כי ישראלים מאותה רמה כלכלית-חברתית חושבים ומתנהגים בצורה דומה, ללא הבדל עדתי. בקרב המזרחים יש שיעורי ניעות חברתית ואינטרסים מעמדיים שונים כאשר רבים מהם הצליחו בחברה הישראלית. ואולם, קיומו של רובד עני גדול, מוריד את ממוצע ההישגים של המזרחים. נראה, כי אין שום אפליה או דעה קדומה עדתית בעלת משמעות העלולה לעכב את הקידום של מזרחים בעלי מוטיבציה גבוהה, העובדים קשה ומשקיעים בקריירות ארוכות-טווח[דרוש מקור]. והחשוב מכל – ניתן להעיד על כך שהשילוב העדתי נמצא בשלב מתקדם ברמות של המעמדות הבינוני, הבינוני-גבוה והאליטה.[8]
לא פחות חשוב מכך, מנקודת ראות זו מודגשת העובדה כי המזרחים עצמם אינם חשים קיפוח עדתי, אינם בעלי זהות עדתית ואינם תומכים בתנועות וברשימות עדתיות לבחירות. ממצאים מסקר כבר מ־1988 מראים עד כמה חלשה הזהות העדתית בישראל: כאשר הנשאלים נאלצו לבחור את שלוש הזהויות החשובות ביותר עבורם מתוך שמונה זהויות, פחות מ-3% מקרב המזרחים או האשכנזים בחרו בעדה.[8] לאור נתונים אלה ניתן להצביע על ירידה בעדתיות כאלמנט משסע בחברה הישראלית. אחד הביטויים לכך הוא העובדה שאין בארץ מהומות עדתיות הכרוכות באובדן רכוש ונפש. תנועות מחאה עדתיות היו קצרות מועד ולא בדלניות במטרותיהן. שום ממשלה בישראל לא נפלה בשל מחלוקת עדתית. לפיכך, על-פי קני-מידה בינלאומיים השסע העדתי בישראל הוא מתון ונטול השפעה.[8]
לעומת זאת, יש הטוענים[דרושה הבהרה] כי למרות כל האפיונים הללו דומה שלבעיה העדתית כושר התלקחות מהיר והיא אינה מרפה מסדר היום הציבורי מקום המדינה ועד היום. כדוגמאות להתלקחות הבעיה העדתית מציין סמי סמוחה את מהומות ואדי סאליב ב-1959, תנועת הפנתרים השחורים של 1971, הנימה העדתית החריפה של מערכת הבחירות לכנסת ב־1981, המחאה העדתית בעקבות פרשת אבו חצירה בשנים 1984–1985, אי-השקט העדתי בליכוד במהלך מאבקו הכושל של דוד לוי להגעה לעמדת הנהגה בשנים 1991–1993, ואת הפרשה הממושכת של השר אריה דרעי ממפלגת ש"ס. הפרות אלה של הרגיעה העדתית, גרמו הלם ופחד בציבור בעוצמה שהייתה ללא כל יחס להיקף הקטן של האירועים הללו. לכן, טוען סמי סמוחה, כי עוצמת המתח העדתי שמתחת לפני השטח, הרבה יותר גבוהה ממה שניתן למצוא בסקרי דעת קהל או בשגרת היומיום.[8]
אם כן, נראה שמהצד השני של המתרס עומדת גישה מנוגדת לתפיסות הפופולריות, שעלו בעקבות השיפורים ביחסי העדות במרוצת השנים. לפי גישה זו הפוטנציאל של קונפליקט עדתי היה ונשאר ניכר משום שהאשכנזים ממשיכים לשמור על הדומיננטיות שלהם. הם ייסדו את התנועה הציונית כדי לפתור את הבעיה היהודית באירופה, הקימו את היישוב, עיצבו את מוסדותיו ואת הנורמות שלו, ועמדו בראשו. על-אף שהעלייה ההמונית של המזרחים בשנות החמישים שינתה את המאזן הדמוגרפי ושחקה במידה מסוימת את הדומיננטיות האשכנזית, המשקל המספרי המזרחי איננו יכול לערער את היסודות של החברה הישראלית שהונחו על ידי האשכנזים ואשר ממשיכים להישען על עדיפותם התרבותית, הפוליטית והמעמדית. סמי סמוחה מציין כי דומיננטיות האשכנזים בישראל זוכה לתגבור מצד יהדות הפזורה האשכנזית ברובה, אשר בגישה הציונית מהווה עורף פוליטי וכלכלי ומאגר כוח אדם לישראל.[8]
לפי הגישה ה"פסימיסטית", אי-השוויון העדתי גורם לקיפוח מתמיד של המזרחים, כאשר ריבוד עדתי ממוסד כמוהו ככישלון האידאולוגיה הרשמית של מיזוג גלויות ושל הצעדים השונים שהמדינה נוקטת בהם לשם צמצום הפער העדתי. המזרחים מרגישים קיפוח יחסי וטוענים לאוזלת יד המערכת במתן מענה לצרכיהם ובהשוואת מצבם לאלה של האשכנזים. אי-שוויון עדתי ממושך הוא בפוטנציה בסיס מוצק לאי-שביעות רצון, להתארגנות ולמאבק מצד המזרחים, אף בלי שאלה יעטו בהכרח אופי מתבדל או עדתי מובהק. ההבטחות הלא-מוגשמות של שוויון ושילוב בין-עדתי, רק מחזקות את הקובלנות והתלונות של המזרחים, החשים בסתירה צורמת בין כוחם המספרי לבין מעמדם הלא-דומיננטי. ההכרה שגורל המזרחים ילידי ישראל אינו שפיר יותר מגורלו של דור העולים המזרחים, קונה לה אחיזה בקרבם, ומהווה גורם מתסיס וריאקציוני. הידיעה שמכל הקהילות המזרחיות והספרדיות בעולם היום, הישגיהם הכלכליים-חברתיים של המזרחים בישראל הם הנמוכים ביותר, מכה שורשים ומוסיפה לאי-הנחת שלהם בעניין הפער העדתי בחברה הישראלית, ויש בה להחריפו.[40]
ביקורת
המונחים הנפוצים במסגרת שיח "השד העדתי", שהם "מזרחיים" ו"אשכנזיים" הוצגו לא אחת כמונחים כלליים מאוד, שאין בהם מהות ממשית, כמו גם כמונחים גזעניים או כאלה שהשימוש בהם מיותר.
בחוגים אקדמיים וחברתיים שונים (ובפרט בקרב הדוגלים בפוסט סטרוקטורליזם ופמיניזם פוסט מודרני) נמתחה ביקורת על שימוש במונחים סטריאוטיפים, ומכלילים שאינם בהכרח נכונים ממבט אנתרופולוגי, סוציולוגי, ואף פנים-דתי, לקבוצות שונות (שיש הנוטים להבנות אותן כ"מזרחיות" או "אשכנזיות") שלא תמיד החפיפה התרבותית או החברתית ביניהן משמעותית עד כדי הצדקת הכללתן למקשה אחת, או שהכללה זו נתפסת כרלוונטית בשל הטיות שונות כגון כמיהה לא מבוקרת לרדוקציוניזם מחקרי, אשר בתורו מעצב את החברה על ידי סקירה עיתונאית של מחקרים מתאמיים (שלעיתים בעצמה מוטה), בצורה של כותרות ענק, תעמולה עיתונאית, והטעיות, אשר דה פקטו הולכות ומצטברות זו על גבי זו כתפיסות מציאות כוזבות, של צרכני המידע.
השימוש במונחים גם בוקר על שהוא מוביל את הנתקלים בו באופן תדיר לחלק את החברה הישראלית חלוקה דיכוטומית כוזבת לפיה כאילו קיימות שתי קבוצות של ישראלים, תוך זניחתן של עדות שעל פי הגדרה אחת מקורן ב"קו התפר" שבין שני צדי המתרס, או על פי הגדרה כללית יותר, הן פשוט זרות לחלוקה זו, או שהשיוך העדתי שלהן ייחודי, כגון יהודים בכלל וישראלים בפרט שמוצאם,[41] בחצי האי האיברי, קזחסטן, צרפת, יוון, מקדוניה, קרואטיה, כרתים, סיציליה, בולגריה, ארץ ישראל, ארמניה, סיביר, יפן ועוד, וכן זניחת השיח אודות קבוצות חברתיות אחרות בתוך ישראל אשר כלל אינן משתייכות למגזר היהודי, כגון ערבים, ערבים-בדואים, דרוזים, נוצרים, וערבים-נוצרים, בני כתות שונות, וכו' וכו'.
ראו גם
לקריאה נוספת
- ההיסטוריוגרפיה הישראלית והבעיה העדתית, ירון צור [2].
- ה. גולדברג, "ממדים היסטוריים ותרבותיים של תופעות עדתיות", מגמות כ"ח, 1984, עמ' 233–249.
- י. אמיר, "המיפגש האתני והשלכותיו על עמדות ויחסים בין-עדתיים: סיכומים והערכות מחודשות", מגמות כ"ג, 1977, עמ' 41–76.
- י. גרנך, הפער התרבותי בישראל, עם עובד, 1973.
- אלה שוחט, "מזרחים בישראל: הציונות מנקודת מבטם של קורבנותיה היהודיים", בתוך: מיכאל ורשבסקי (עורך) המהפכה המזרחית (קובץ מאמרים), המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, 1999, עמ' 11–63
- סמי סמוחה, "דמוקרטיה אתנית: ישראל כאב-טיפוס", בתוך: גינוסר, פ. בראל, א. (עורכים) ציונות: פולמוס בן-זמננו, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1996, עמ' 277–311
- שלמה סבירסקי, "לא נחשלים אלא מנוחשלים", מחברות למחקר ולביקורת, 1981, עמ' 1–11, 73-57.
- איתמר רדאי, 'יוצאי ארצות האסלאם - דימויים ותפיסות בחברה היישובית: המקרה של חנה הלנה טהון', עיונים, כרך 32 (2019), עמ' 244-216.
קישורים חיצוניים
- סמי סמוחה, שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה בישראל, בידיעון למורי אזרחות
- אשכנזים-ספרדים ושוויון הזדמנויות, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- איתן גוטמן, אלימות פוליטית בישראל, באתר e-mago
- דן אלבו, המשמעות העמוקה של בדיחה על דוד לוי, באתר ynet
- רוויטל מדר, איך קריקטוריסטים מאיירים את השד העדתי, ומה זה אומר עליהם ועלינו, באתר הארץ, 31 ביולי 2015
- אבי פיקאר, מתעלמים, מגזימים והכיוון הנכון – על המחקר בסוגיה העדתית בישראל, באתר "דיומא", 12 ביולי 2020
- יסמין גואטה, רותם שטרקמן, הזדמנות שווה לכולם? "ומה אם שלום אסייג היה רץ לראשות הממשלה?", באתר TheMarker, 31 בדצמבר 2013
- נעם גיל ואטילה שומפלבי, אפליית המזרחים: "מכחישים את הדיכוי", באתר ynet, 24 למרץ 2016
השסע העדתי בשירה:
- רועי חסן, במדינת אשכנז, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2013
- שלומי חתוכה, בָּבּוּנִים, פְרֶענְקִים, צַ'חְצָ'חִים, פְרֵחוֹת וְעַרְסִים, באתר הארץ, 29 באוקטובר 2014
- ישי שריד, זֶה מִתְנַשֵּׂא, הַבֵּן שֶׁל יוֹסִי, חוֹשֵׁב אֶת עַצְמוֹ יוֹתֵר מֵאִתָּנוּ, באתר הארץ, 5 בנובמבר 2014
- צביקה שטרנפלד, זעמו של האשכנזי, באתר הארץ, 28 ביולי 2015
הערות שוליים
- ^ מיכאל הנדלזלץ, למה שד, לכל השדים והרוחות, באתר הארץ, 18 באוגוסט 2013
- ^ עמוס הראל, כך שימש כלי המיון לאפליה בצה"ל, באתר הארץ, 17 במרץ 2021
- ^ שמואל נח אייזנשטדט (1993). עדות בישראל ומיקומן החברתי (להלן: אייזנשטדט), ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל. עמ' 1.
- ^ אייזנשטדט, ע' 6.
- ^ סמי סמוחה (1993). "שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה בישראל" (להלן: סמוחה), בתוך: אורי רם (עורך), החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים. תל אביב: ברירות. עמ' 172-202.
- ^ אייזנשטדט, עמ' 6.
- ^ אייזנשטדט, ע' 8.
- ^ 8.00 8.01 8.02 8.03 8.04 8.05 8.06 8.07 8.08 8.09 8.10 8.11 8.12 8.13 8.14 8.15 8.16 8.17 8.18 8.19 8.20 8.21 8.22 8.23 אייזנשטדט, עמ' 8
- ^ אייזנשטדט, עמ' 9.
- ^ סמוחה, ס. (1993). "שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה בישראל". בתוך: אורי רם (עורך), החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים. תל אביב: ברירות. עמ' 172-202.
- ^ אייזנשטדט, עמ' 1.
- ^ אייזנשטדט, ע' 13.
- ^ אייזנשטדט, ע' 14.
- ^ אייזנשטדט, ע' 15.
- ^ אייזנשטדט, עמ' 16-17.
- ^ אייזנשטדט, ע' 21.
- ^ יוחנן פרס, (1976). יחסי עדות בישראל (להלן: פרס), תל אביב: ספריית פועלים. ע' 101.
- ^ אייזנשטדט עמ' 21.
- ^ ליאור דטל, בוגרי חינוך מקצועי - מזרחים עם פחות השכלה ושכר נמוך, באתר TheMarker, 26 באוקטובר 2014
- ^ לוח כ"ב/19. – תלמידים בבתי ספר של החינוך העברי, לפי דרגת הכיתה, סוג בית הספר ומוצא, שנתון הלמ"ס 1976, עמוד 606.
- ^ 21.0 21.1 לוח כ"ב/18. – תלמידים בגנים ובבתי ספר, לפי דרגת הכיתה, סוג בית הספר ומוצא, שנתון הלמ"ס 1979, עמוד 634.
- ^ פערי ההשכלה מצטמצמים במהירות מאת דליה שחורי, "הארץ", 20.06.2002.
- ^ שם.
- ^ 24.0 24.1 24.2 24.3 24.4 סמוחה, עמ' 172-202.
- ^ פרס, עמ' 77.
- ^ סמוחה, ס. (1984). "שלוש גישות בסוציולוגיה של יחסי עדות בישראל". בתוך: מגמות, כ"ח: 206-169).
- ^ פרס, עמ' 78.
- ^ שחר סמוחה, מחקר חדש: הפער בין אשכנזים למזרחים הצטמצם מהותית, באתר גלובס, 12 באוקטובר 2013
- ^ טלי חרותי-סובר, מי מרוויח יותר: אשכנזים, מזרחים, ילידי הארץ או עולי חבר העמים?, באתר TheMarker, 26 ביוני 2018
- ^ מנחם בגין, הישיבה הארבע מאות ושמונה עשרה של הכנסת החמישית, יום שלישי, ג' טבת תשכ"ה (8 בדצמבר 1964)
- ^ פרס, עמ' 122-124.
- ^ אייזנשטדט, עמ' 27.
- ^ אייזנשטדט, עמ' 28.
- ^ אייזנשטדט, עמ' 27-28.
- ^ פרס, עמ' 133.
- ^ פרס, עמ' 133-134.
- ^ 37.0 37.1 גוטמן, א. "אלימות פוליטית בישראל". 28.04.2006. [1]).
- ^ אייזנשטדט, עמ' 29.
- ^ שפרינצק, א. (1995). "בין מחאה חוץ פרלמנטרית לטרור: אלימות פוליטית בישראל". ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל.
- ^ שם, עמ' 201-202.
- ^ לפחות בבחינה מסוימת כגון אבהות, שיוך דתי, וכולי.