רועי חסן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רועי חסן

רועי חסן (נולד ב-9 באפריל 1983) הוא משורר ישראלי. פעיל בקבוצות ערס פואטיקה וגרילה תרבות ואתר קפה גיברלטר, חתן פרס ברנשטיין לשנת 2015 עבור ספר הביכורים שלו, "הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה". שיריו, המביעים זעם נגד ה"הגמוניה האשכנזית", בעלי ההון, קיבוצניקים ותושבי צפון תל אביב, מתפרסמים בעיתונות, בעיקר במוסף "תרבות וספרות" של הארץ בעריכת בני ציפר ובמקומוני ידיעות תקשורת, ומעוררים תגובה ציבורית[1].

קורות חייו

חסן נולד וגדל בשיכון סלע בחדרה. במהלך לימודיו בבית הספר היסודי אובחן כחולה בסכיזופרניה. משפחתו סבלה ממחסור והוא עבד עם אביו בחנות ירקות לפרנסת הבית. הוא נמשך לכתיבת שירה כבר בנערותו. לדבריו עיסוק זה לווה בדיכוי עצמי מתוך ניסיון לסגל לעצמו סגנון יצירה ישראלי ללא סממנים מזרחיים. כחלק מניסיונו לסגל סגנון ישראלי התנגד לעמדות הפוליטיות אל אביו שהיה איש ליכוד[2]. בהיותו כבן 18 הוריו התגרשו. חסן שוחרר משירות בצה"ל מסיבות נפשיות.

את פעילותו הציבורית החל כבעל טור במקומוני ידיעות תקשורת ובהשתתפות בלהקות פאנק רוק והיפ הופ.

בשנת 2014, הגדיר את עצמו כאנטי ציוני אולם בשנת 2018 טען כי הגדרה זו לא תואמת אותו יותר[3]. הוא דוגל בעקרונות השמאל, שלום, צדק חברתי ושוויון זכויות, תוך דחיית השמאל הישראלי הממוסד (שאותו הוא מכנה "לבן" וה"אשכנזי"), המקושר למפלגות מפא"י, מפ"ם וגרורותיהן. לדבריו השמאל הממוסד הוביל את דיכוי המזרחים והערבים בישראל. לדבריו "לשחק במגרש הלבן של 'הארץ' זה להשתין להם על השטיח וללכת. מבחינת חשיפה, אין חשיפה יותר יפה מזו. לא חשיפה שלי, חשיפה שלהם – לחשוף אותם לזה. הטוקבקים ומאמרי התגובה שם מוכיחים כל טענה שלי"[4].

בין המקורות המוזיקליים שהשפיעו עליו ציין את מוזיקת ההיפ-הופ של שכונות העוני בארצות הברית, בפרט להקת וו טאנג קלאן, הנוטוריוס בי. איי. ג'י. ומוס דף, ואת המוזיקה של ג'ון קולטריין ועופר לוי[5][6].

חסן מתגורר בחדרה, נשוי ואב לילדה. בנובמבר 2013, אימץ אורח חיים טבעוני מטעמי מוסר[7].

קריירה

בנובמבר 2014 זכה להכרה עם פרסום שירו "מדינת אשכנז" במוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ[8]. השיר פותח באלוזיה לשירה של לאה גולדברג, משירי ארץ אהבתי: "בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז הַשָּׁקֵד פּוֹרֵחַ בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז מְצַפִּים לְאוֹרֵחַ" ובהמשכו, דיוקן המשורר בעיני האשכנזים כ"שותף" בלתי רצוי:

בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי מוּפְלֶטָה / אֲנִי חַפְלָה / אֲנִי כָּבוֹד / אֲנִי עַצְלָן / אֲנִי כָּל מַה שֶׁלֹּא הָיָה פֹּה פַּעַם כְּשֶׁהַכֹּל הָיָה לָבָן / אֲנִי הַהֶרֶס הַחֻרְבָּן / הַשֵּׁד הַמְּזֻיָּן / הָעֲבַרְיָן עִם הַכִּפָּה בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט / אֲנִי קִבְרֵי צַדִּיקִים וּקְמֵעוֹת / אֲנִי עַרְס...

בהמשך השיר פורט חסן את חוויות ילדותו המעצבות ובהן חוסר קשר רגשי ליום השואה, חינוכו לשנאת ערבים ולשירה על ידי הדרה של משוררים בני עדות המזרח מתוכנית הלימודים. חסן מסכם ”ולא חוגג עצמאות עד שתקום לי מדינה”. מעל דפי "תרבות וספרות" וברשתות החברתיות התנהל דיון ציבורי בין שוללי השיר לבין מי שראו בו בשורה חברתית.

שיר נוסף שלו שעורר הד ציבורי נרחב היה "אִם יִהְיֶה שָׁלוֹם כָּל הָעַרְסִים יָבוֹאוּ", המלגלג על מחנה השמאל הישראלי וצביעותו כלפי המזרחים[9].

במרץ 2015 פורסם ספרו הראשון "הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה" וב-2017 ראה אור ספרו השני "זהב אריות". במאי 2015 זכה סיפור קצר פרי עטו בשם "קולכצין" כסיפור מומלץ במסגרת תחרות הסיפור הקצר של "הארץ"[10].

ביולי 2015 זכה, יחד עם תהילה חכימי ועדי קיסר, חברותיו ל"ערס פואטיקה", ועם דורית רביניאן בפרס ברנשטיין. זכייתו בפרס הממסדי עוררה ביקורת[1].

במאי 2017 החל לשדר יחד עם שלומי חתוכה תוכנית תרבות שבועית ברשת כאן תרבות (רשת א') של תאגיד השידור הישראלי.

ספריו

  • הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה (שירים), הוצאת טנג'יר, 2014.
  • זהב אריות (שירים), הוצאת טנג'יר, 2017.
  • אין זיכרון אחר (פרוזה), אחוזת בית (הוצאה לאור), 2018.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25549013רועי חסן