המושבה הגרמנית (חיפה)
 | |
| המושבה הגרמנית למרגלות הגנים הבהאיים. מימין בקדמת קו המים בולט מבנה ממגורות דגון, שנחנך בשנת 1955, בתווך עוברות שדרות בן-גוריון ומשמאלן, במבנה טמפלרי גדול, מרכז הקניות "סיטי סנטר", שנחנך ב-1999. | |
| מידע | |
|---|---|
| עיר | חיפה |
| תאריך ייסוד | 1868 |
| מייסדים | גרמנים טמפלרים |
| שטח | 0.39 קמ"ר (2007)[1] |
| אוכלוסייה | 3,810 (2,007)[1] |
| צפיפות | 9,789 נפש/קמ"ר (2007)[1] |
| שכונות נוספות בחיפה | |
המושבה הגרמנית היא שכונה במערב העיר התחתית בחיפה.
המושבה נבנתה על ידי גרמנים חברי כת הטמפלרים בשנת 1868 לפני שהוקמה המדינה הגרמנית, והייתה הראשונה בגל השני של המושבות שבנו הטמפלרים בארץ ישראל. גבולות השכונה הם דרך העצמאות וחוף הים בצפון, שדרות הציונות – עין-דור ותחנת הרכבת חיפה מרכז במזרח, רחוב הגפן והגנים הבהאיים בדרום ורחוב יצחק שדה במערב. מרכז המושבה בשדרות בן גוריון.
היסטוריה
הטמפלרים, אגודה שנוסדה בגרמניה בשנת 1861 בראשותו של התאולוג הפרוטסטנטי כריסטוף הופמן, הגיעו לארץ ישראל מתוך אמונה כי באמצעות התיישבות בארץ הקודש יצליחו להביא לגאולת העולם ולביאתו השנייה של אותו האיש.
קבוצת הטמפלרים שהגיעה לחיפה שבע שנים אחר כך, הבינה את הפוטנציאל של העיר הקטנה, ואת המעגן שהחל להיבנות במפרץ חיפה באותה עת. המעגן איפשר הבאת חומרי גלם לבניית המושבה מאירופה וייצוא ממנה לאירופה.
הטמפלרים תכננו את המושבה שבנו בדקדקנות, והחלו לבנות ולפתח אותה בפרט ואת העיר חיפה בכלל, באמצעות הקמת תעשייה מקומית חלוצית ותוך שימוש בכרכרות להובלת סחורות ונוסעים (קודם להגעת הטמפלרים לארץ נעשה המעבר בין ערי הארץ בשיירות). הטמפלרים ייסדו קווי נוסעים של תחבורה ציבורית ליפו, לעכו ולנצרת, ובכך איפשרו למעשה לראשונה מעבר מסודר של דואר בין הערים. הכרכרות היו עגלות שחלקיהן יובאו מאמריקה והורכבו במושבה הגרמנית. הן היו דו-מושביות ומוצלות, ונרתמו לשלושה סוסים. במשך הזמן נרכשו הכרכרות על ידי תושבים ערבים מחיפה, שקראו להן "חנאטיר" והפעילו את שירות ההסעה מכיכר חמרה[2].
בתחילת דרכם ניסו הטמפלרים להתפרנס מהחקלאות, כפי שעשו בגרמניה, תוך שימוש בשיטות חקלאיות אירופאיות מודרניות. כחלק מהעיסוק בחקלאות הם בנו טחנות רוח, אחת מהן, טחנת הרוח הטמפלרית, מחוץ לגבולות המושבה. לאחר זמן התברר להם כי החקלאים המקומיים הערביים, שקינאו בשיטותיהם החקלאיות, החדשניות לאותה תקופה, נהגו לגנוב ולהרוס את יבוליהם ואף להצית את שדותיהם. הטמפלרים נטשו את החקלאות והחלו לעסוק בתעשייה ובתיירות, בנו בתי מלון מודרניים ובתי מלאכה מכניים וכן בית חרושת לייצור סבון משמן זית.
המושבה הטמפלרית הייתה למעשה עיירה גרמנית מודרנית – ישות יוצאת דופן בתוך סביבה שהייתה אזור שומם יחסית בקצה האימפריה העות'מאנית. העיר חיפה של אותה עת הייתה עיירה קטנה מוקפת חומה. במושבה היה רופא - מהיחידים בכל האזור, וכן מהנדס בניין, יחיד באזור.
המושבה שגשגה והתרחבה, ובסוף ימי השלטון הטורקי כללה כ-750 תושבים, כ-100 בתי מגורים ועשרות מבני משק.
כמו ביתר מושבותיהם, גם הטמפלרים בחיפה תמכו בגרמניה במלחמת העולם הראשונה וסבלו מתבוסתה ומכיבוש הארץ על ידי הגנרל אלנבי. בעקבות הכיבוש הבריטי השתנה יחסם של הטמפלרים לשלטונות המקומיים, ובשנות ה-30 תמכו חלק מתושבי המושבה בגרמניה הנאצית. עם תחילת מלחמת העולם השנייה הועברו התושבים למחנות הסגר, ובשנת 1944 גורשו מהארץ והוחלפו ביהודים מהונגריה.
עם היעלמותם של חברי הקהילה, הפכו בתי המושבה לאזור תעשייה נטוש בשולי מרכז העיר. מספר יוזמות של אבא חושי, ראש העירייה, לשפץ את המושבה הגרמנית לא צלחו.
המושבה שוקמה רק בשנות ה-90, במסגרת פרויקט הקמת גני המרכז הבהאי העולמי, וכיום מהווים בתיה, ששוחזרו בחלקם, מוקד בילויים ותיירות, לצד שימושים חדשים אחרים. שדרות דוד בן-גוריון, שחוצות את השכונה, קיבלו את מרבית ההשקעה העירונית של מפנה המאה ה-21. נתיבי הנסיעה הוצרו, על מנת להרחיב את המדרכות, וביניהם נסלל נתיב לתחבורה ציבורית. תיירים רבים נעמדים על הפס הצר של אי-התנועה על מנת לצלם את המראה המרשים של הגנים ומקדש הבאב, והמושבה היא חלק בלתי נפרד מסיורים מודרכים של קבוצות המגיעות לעיר. הבתים המשוחזרים משני עברי השדרה משכו אליהם מיד בתי עסק, כבתי קפה וברים, רובם המכריע בבעלות ערבים. קהל מבקרים מגיע בהמוניו אל הרובע העירוני התוסס והמתחדש, הן מהמשכונות החיפאיות וסביבתן ומהארץ כולה. יותר מכל מקום אחר בחיפה, ולמעשה בישראל, שדרות בן-גוריון הן היום לב תרבות הפנאי, החברה, היצירה וההגירה הפנימית של צעירי המגזר הערבי[3].
ב-2004 הועברה האקדמיה לעיצוב ויצו ממשכנה הוותיק בהדר עליון למבנה שפינתה העירייה במושבה הגרמנית. בכך הייתה מכללה זו למוסד האקדמי העברי הראשון שקם בעיר התחתית, ונוכחותם של הסטודנטים באזור, שאחדים מהם עברו להתגורר ברחובות סמוכים, הייתה המנוע לדחיפת קמפוס הנמל שהוקם במהלך אותו עשור מעט מזרחה משם.
בית העלמין
ערך מורחב – בית הקברות הטמפלרי בחיפה
בבית העלמין השוכן בצדו הצפוני של רחוב יפו טמונות מספר דמויות מפתח מחיי המושבה הגרמנית ההיסטורית. במרכזו קבוע אובליסק שמציין את קורבנם של הגרמנים - תושבי המושבה, אך לא רק הם - במלחמת העולם הראשונה.
חוף הרחצה
הטמפלרים הביאו איתם מגרמניה תרבות ספורט וכחלק ממנה הכשירו למרגלות השכונה פיסת חוף לרחצה בים. לחוף, שנקרא "החוף הגרמני" (בערבית אל-בונד אל-אלמאני) הותרה כניסה רק ללובשי בגד ים מלא (גם גברים נדרשו להסתיר את פלג גופם העליון) והותרה בו רחצה מעורבת.
כאשר ביקר הקייזר וילהלם השני ב-1898 בארץ ישראל, הקימה הקהילה הטמפלרית מזח בחוף, על פי תכנונו של האדריכל גוטליב שומאכר, ואליו נקשרה הסירה שהביאה את הקייזר מאונייתו בהגיעו לארץ.
עם תום הביקור נזנח המזח היות שבחיפה היו כבר שני מזחים פעילים, והחוף שב לשמש כחוף רחצה עד שהחלה בנייתו של נמל חיפה בתחילת שנות ה-30. כתוצאה מבניית הנמל נאלצו הטמפלרים להעתיק את חוף הרחצה שלהם ל"חוף השקט" בבת גלים.
מבנה המושבה
המושבה הגרמנית הייתה הדוגמה הראשונה של תכנון אורבני בארץ ישראל. מבנה המושבה תוכנן מראש, כאשר במרכזה הרחוב הראשי - שדרות הכרמל, כיום שדרות בן-גוריון, רחוב זה נמתח מצפון לדרום, כשבקצהו הצפוני היה המעגן (כיום, מבנה ממגורות דגון). הרחוב תוכנן ברוחב של לא פחות מ-30 מטר, ומשני צדיו נסללו שני רחובות מקבילים צרים (כיום: רחוב הגנים ורחוב מאיר רוטנברג), ורחובות אנכיים - ממערב למזרח - חצו אותם (דרך יפו ורחוב אלנבי).
בקצה הדרומי של המושבה, על צלע הר הכרמל, גדלו כרמי המושבה, ומכאן שם הרחוב החוצה אותם – רחוב הגפן. כרמים אלה השתרעו הלאה במעלה ההר, במקום שבו נמצאים כיום הגנים הבהאיים.
בית העם הטמפלרי, וכן בית הספר של המושבה (כיום: מוזיאון העיר חיפה), שכנו בחלקו הצפון-מזרחי של הרחוב, ומזרחה להם שכן מכון הרדג.
המושבה כך שסביב כל מבנה מגורים הייתה גינת נוי, ולאורך הרחוב נשתלו עצים במטרה להצל על העוברים והשבים.
המבנים הראשונים נבנו בסגנון טמפלרי אופייני. בתקופת המנדט הבריטי החלה ניכרת השפעת הסגנון הבינלאומי על הבנייה הטמפלרית.
מבני המושבה
חלק מהמבנים במושבה הגרמנית הם מבנים לשימור, והמבנים הוכרזו על ידי המועצה לשימור אתרים כאתרי מורשת:
- בית משפחת קלר - שד' בן-גוריון 1, שימש בעבר את משפחתו של פרידריך קלר שהיה סגן הקונסול של גרמניה, לאחר מכן שימש כבית משרדים של חברת מע"צ
- בית משפחת שטרובה - שד' בן-גוריון 2–4. המשפחה עסקה בייצור שמן זית וסבון. בית החרושת שכן בדרך יפו 102
- מלון קרפט - שד' בן-גוריון 5. היה המלון המודרני הראשון בחיפה. שימש למגורי המושל הצבאי הבריטי ומגורי מושל מחוז חיפה.
- בית דיק - שד' בן-גוריון 8. המשפחה עסקה במכירת ציוד חקלאי. בחזית הבית חלונות גדולים ששימשו לתצוגת הציוד.
- בית שומאכר - שד' בן-גוריון 12.
- בית ד"ר שמידט - שד' בן-גוריון 15, ביתו של רופא המושבה[דרוש מקור], היה גם סגן הקונסול של בריטניה. במבנה קומת מרתף גדולה, המבנה שופץ ובכניסה הונחה רצפת זכוכית המאפשרת לראות חלק מקומת המרתף. במבנה שכנה בעבר המסעדה "השמורה 1872".
- בית אוליפנט - שד' בן-גוריון 16. הבית שוכן ממול לבית בשד' בן-גוריון 15.
מפה סכמטית
| מפה סכמטית של המושבה הגרמנית – מסומנים מספרי הבתים של הטמפלרים שנותרו עד ימינו (המספרים מציינים את מספרי הבתים בשדרות בן-גוריון) | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מפה סכמטית של המושבה הגרמנית – מסומנים מספרי הבתים של הטמפלרים שנותרו עד ימינו (המספרים מציינים את מספרי הבתים בשדרות בן-גוריון) | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ראו גם
|
עיינו גם בפורטל
פורטל חיפה הוא שער לכל הערכים והנושאים אודות חיפה. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים בחיפה על כל רובדיה: גאוגרפיה, היסטוריה, חברה, תרבות ועוד.
|
לקריאה נוספת
- יוסי בן ארצי, מגרמניה לארץ הקודש - התיישבות הטמפלרים בארץ-ישראל, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1996.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: המושבה הגרמנית בחיפה |
- המושבה הגרמנית בחיפה, באתר "סנונית"
- המושבה הגרמנית בחיפה, באתר העמותה העירונית לתיירות ונופש
- גבריאל א' אלכסנדר, עסקות-מקרקעין בחיפה בין גרמנים לבין הקרן הקיימת לישראל, 1937-1936, קתדרה 48, יוני 1988, עמ' 184-164
- איריס ז'ורלט, חיפה מציגה: שובם של הטמפלרים, באתר ynet, 23 באוגוסט 2005
אחיה ראב"ד, הכל מואר: "החג של החגים" בחיפה, באתר ynet, 24 בדצמבר 2014- פרויקט התחדשות המושבה באתר LCUD, אוניברסיטת תל אביב
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 חיפה מאפיינים לפי אזורים, ע"מ 111-112
- ^ אלי לירן, כיכר חמרה כבבואה להתפתחות התחבורה הציבורית בחיפה בשנים 1920–1950, חיפה - בטאון העמותה לתולדות חיפה, גיליון 6, אוקטובר 2008, עמ' 17.
- ^ סייד קשוע, חיפה, עיר הבוהמה, מאי 2004.
| הטמפלרים בארץ ישראל | ||
|---|---|---|
| יישובים | ירושלים • חיפה • כרמלהיים • יפו • שרונה • וילהלמה (בני עטרות) • ולדהיים (אלוני אבא) • ביתלהם (בית לחם הגלילית) • נויהרדטהוף • וולהאלה |  |
| אישים | כריסטוף הופמן • גיאורג דוד הרדג • גוטהילף וגנר • הוגו וילנד • תיאודור זנדל • פריץ פרנק • גוטליב שומאכר | |
| אתרים היסטוריים | ||
| כללי | מבצע אטלס • אדריכלות טמפלרית • בנק אגודת הטמפלרים | |
| נושאים נוספים | ||
24788768המושבה הגרמנית (חיפה)