מוחמד רזא שאה פהלווי
 | |||||||||
| דיוקנו הרשמי של השאה מ-1973. | |||||||||
| לידה |
26 באוקטובר 1919 טהראן, המדינה הנשגבת של פרס | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
27 ביולי 1980 (בגיל 60) קהיר, מצרים | ||||||||
| מדינה |
 המדינה האימפריאלית של איראן | ||||||||
| שושלת פהלווי | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
|
| |||||||||
מוחמד רזא שאה פהלווי (בפרסית: محمدرضا شاه پهلوی, תעתיק מדויק: מחמדרצ'א שאה פּהלוי; 26 באוקטובר 1919 – 27 ביולי 1980) היה השאה האחרון של איראן, שלט בשנים 1941–1979. הוא ירש את השלטון מאביו, רזא שאה (1877–1944), ומשל במדינה בשלטון אוטוקרטי בסגנון של מדינה אימפריאלית שכונתה "המדינה האימפריאלית של איראן" וראתה את האומה האיראנית המודרנית כממשיכה של האימפריה הפרסית הקדומה. הוא הודח מהשלטון בעת המהפכה האיראנית בשנת 1979.
מוחמד רזא שאה פהלווי הועלה לשלטון ב-1941 לאחר התפטרותו הכפויה של אביו בעקבות הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן. בתחילתה של המלחמה הקרה נטה רזא שאה לתמוך בגוש המערבי אך שימר את יחסיו אל מול הגוש המזרחי לנוכח קרבת ארצו לברית המועצות. רזא שאה נתמך בידי ה-MI6 וה-CIA במהלך ההפיכה באיראן (1953) שהדיחה את מוחמד מוסאדק מראשות הממשלה. בעקבות ההפיכה, נטל לידיו השאה סמכויות רודניות והקים את ה'סאוואכ', משטרת ביטחון שנועדה לנטרל את מתנגדי המשטר באשר הם. תחת מעטה הפיתוח וההתקרבות למערב האיץ השאה את המודרניזציה והתיעוש של ארצו דרך המהפכה הלבנה, שעוררה נגדו חוגים דתיים ורבים מבני מעמד הביניים. השאה חי אורח חיים נהנתני ובזבזני שכלל הוצאות עתק בעבור אירועים טקסיים כגון חגיגות 2500 שנים לאימפריה הפרסית, שהתקיימו בעוד הייתה המדינה נתונה בחוב לאומי חריף.
בעוד רוב סמכויות השלטון נותרו בידיו של השאה, המערכת הפוליטית הייתה מלאה במקורביו ותומכיו, ועל אף אינפלציה חריפה בעקבות משבר האנרגיה העולמי מ-1973 הלאה, חלק רב מאוצר המדינה הלך לכיסם הפרטי של מקורבים אלו. כדי לנטרל את האופוזיציה הורה השאה להקים מערכת חד-מפלגתית כאשר המפלגה השלטת היא "התחייה" (ראסטחיז), המלוכנית. המשטר העריץ, החוב הלאומי והמאבקים מול אנשי הדת ורבים מכוח העבודה בני מעמד הביניים, כל אלו גרמו יחדיו למהלכה של המהפכה האיראנית שהובילה להדחתו של השאה בסוף שנות ה-70.
בתקופת שלטונו התפתחו מאוד יחסי איראן–ישראל, וקשר טוב נוצר בין המדינות עד להדחתו מהשלטון, כאשר התהפכו היוצרות ובין המדינות החלה לשרור עוינות רבה. בעקבות המהפכה התפתחו תאוריות קשר שונות על אודות הדחת השאה מאיראן.
רקע, נעורים וימיו כיורש העצר
אביו רזא ח'אן החל את שושלת פהלווי בת שני הדורות. ראשית כהונתו בתואר שאה הייתה ב-1925, כאשר הממלכה הפרסית (ששמה שונה באופן רשמי לאיראן רק ב-1935), ניצבה על פרשת דרכים. מצפונה, סיפחה רוסיה הצארית במאה ה-19 את חלקיה הצפוניים של המדינה והפכה אותם למה שידוע כיום כטג'יקיסטן. מהמזרח נלחצה פרס על ידי האימפריה הבריטית, וזאת השתמשה בעוצמתה הצבאית והדיפלומטית דרך שלטונה האימפריאלי בהודו כדי להטיל סנקציות על פרס ועל תעשיית הנפט המתעוררת שלה. רזא ח'אן עלה לשלטון דרך הנהגת הפיכה צבאית ב-1921, הדיח את השושלת הקאג'ארית מההנהגה ב-1925, קידם מודרניזציה ותיעוש של איראן וחיזוק יחסי מסחר עם המעצמות בעוד פעל, בהצלחה מוגבלת, להימנע מהשתלטות שווקים חיצוניים על הכלכלה האיראנית. רזא ח'אן ריכז את השלטון בטהראן, מוטט מיליציות מקומיות של ערבים וכורדים, הקים רשת חינוך ארצית, ייסד אוניברסיטה בטהראן, צמצם את סמכויות בתי הדין הדתיים לענייני ירושה ואישות ומיסד אותם בבתי הדין הממשלתיים, אסר על נשים להתכסות בצ'אדור, חוקק חוק המחייב גברים לחבוש כובעים אירופיים, לענוד עניבות וללבוש חליפות, טיפח את הלאומיות האיראנית[1] והתמודד מול התקוממות של גורמי דת קיצוניים במקדש האימאם א-רידא.
רזא ח'אן הנהיג שלטון רודני ופעלתן באיראן ומעת עלה לשלטון הכריז על מוחמד רזא, בכור בניו, כיורש העצר המיועד של הממלכה. אמו של מוחמד רזא, תאג' אלמלוכ, הייתה למלכה (שהבאנו), והיו לו 10 אחים ואחיות, חלקם חורגים (לאביו היו ארבע נשים לאורך חייו). בין אחיו ואחיותיו אלו היו המקורבים שהשפיעו על הלך שלטונו: שמס פהלווי (1917-1996) בתה של תאג' אלמלוכ, נישאה לפרידון ג'אם בעת אביו, מחמוד ג'אם, שירת בתור ראש ממשלת איראן תחת מלוכת אביה. שמס המירה את דתה והוטבלה לנצרות קתולית במהלך שנות הארבעים; אשרף פהלווי (1919-2016) בתה של תאג' אלמלוכ, אחותו התאומה של מוחמד רזא שאה פהלווי. אשרף הייתה בעלת תפקיד מרכזי בסבסוד משטרו של אחיה ולאורך שלטונו השפיעה רבות על התנהלות מהלכים פוליטיים ומדיניים מאחורי הקלעים; עלי רזא פהלווי (1922-1954) בנה הצעיר של תאג' אלמלוכ, יצא עם אביו לגלות ושב לאיראן לאחר מות אביו. נהרג באסון תעופה כאשר מטוסו התרסק בהרי האלבורז; ע'ולאם-רזא פהלווי (1923-2017) בנה היחיד של תוראן אמיר סולימאני (אשתו השלישית של רזא ח'אן). ע'ולאם שירת בתפקידים ציבוריים רבים וייצג את אחיו החורג, מוחמד רזא שאה, באירועים בינלאומיים רבים. ע'ולאם יצא לגלות בצרפת בעקבות המהפכה האיראנית.
עת הגיע מוחמד רזא לגיל 11, שמע אביו רזא ח'אן לעצת מזכיר חצר המלוכה, עבד אל-חוסיין טימור-טאש (אנ'), ושלח את יורש העצר ללמוד בלה רוזי – בית-ספר פרטי יוקרתי הממוקם בשווייץ. בספטמבר 1931 עבר מוחמד רזא מאיראן לשווייץ בעבור לימודיו. שווייץ הייתה לארץ נייטרלית וא-פוליטית בם בימים, והטיבה בתנאיה בעבור חינוך בני בית המלוכה האיראני. לצידו של מוחמד רזא הצטוותה פמלייה מצומצמת שכללה את מזכיר חצר המלוכה טימור-טאש ובנו, אחיו של מוחמד רזא, עלי רזא, המורה הפרטי שלו ללשון הפרסית ויועצו האישי[2]. בנוסף ללימודיו בבית הספר, נדרש ממוחמד רזא ללמוד ולשנן ספרות פרסית מפי מורהו האישי. מוחמד רזא בילה חמש שנים בשווייץ, ושב למולדתו בגיל 17. בשובו לאיראן במהלך 1936 החל ללמוד באקדמיה הצבאית של טהראן[3]. כעבור שנתיים השלים את לימודיו והוענקה לו דרגת לוטננט שני בשורות הכוחות המזוינים של איראן.
השאה של איראן
תקופת המשטר הפרלמנטרי (1941–1953)
הכיבוש ולאחריו 1941–1946
ערכים מורחבים – הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן, ועידת טהראן, משבר איראן (1946)
בשנת 1941, הכלכלה האיראנית הייתה קשורה בשווקים הגרמנים, בריטיים וסובייטים, ורזא ח'אן ניסה להימנע מפגיעה חריפה בתפקודה של המדינה דרך שימור נייטרליות במלחמת העולם השנייה. בעלות הברית חששו מפני עמדתה של איראן בצומת דרכים ומהיות מספר בלתי מבוטל של תושבים גרמנים באיראן, ביניהם רבים המקושרים למשטר הנאצי בברלין[4]. הנייטרליות האיראנית במלחמה לא כובדה, ועם מבצע ברברוסה - פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות, הצבא האדום והצבא הבריטי הוציאו לפועל פלישה מתואמת לתוך איראן כדי להקים נתיב יבשתי ישיר להעברת אספקה וציוד מהמושבות הבריטיות במזרח התיכון ובראג' הבריטי לבין ברית המועצות דרך הקווקז ומרכז אסיה[5].
בעקבות הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן הודח מהשלטון מוחמד רזא, אביו של מוחמד רזא שאה פהלווי. בעקבות כך שבמשך עשרות שנים קידם רזא ח'אן ניסיונות לכרות ברית עם האיטלקים והגרמנים, בעלות הברית החליטו כי אין לסמוך על רזא ח'אן גם בעודו מכהן תחת כיבוש צבאי, ועל כן קידמו את הדחתו מהשלטון והחלפתו בבנו. אף על פי שאיראן הכריזה על נייטרליות במהלך מלחמת העולם השנייה, השאה הצעיר התיר לאמריקנים להוביל כוחות דרך ארצו כדי לסייע למאמץ הסובייטי במלחמה בנאצים במה שכונה "המסדרון הפרסי". במערב גברו הציפיות כי מוחמד רזא שאה הבן יהיה פתוח יותר למערב לעומת אביו.
מוחמד רזא שאה, זמן קצר לאחר הכתרתו, חתם על הסכם ברית מדינית עם בריטניה וברית המועצות בינואר 1942 (בעוד איראן תחת כיבושן), שבמסגרתו איראן סיפקה סיוע לא-צבאי למאמץ המלחמתי של בעלות הברית. סעיף חמש באמנה על ברית זו, אף על פי שהשאה האיראני לא בטח בקיומו לחלוטין, כלל התחייבות של בעלות הברית להסיג את כוחותיהם מאיראן "לא יותר משישה חודשים לאחר הפסקת פעולות האיבה." בספטמבר 1943 הכריזה איראן מלחמה על גרמניה הנאצית, ובכך העפילה לחברות בארגון אומות המאוחדות שרק נוסד. בוועידת טהראן שהתקיימה במהלך נובמבר אותה שנה, נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט, ראש ממשלת הממלכה המאוחדת וינסטון צ'רצ'יל והמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, יוסיף סטלין אישרו מחדש את מחויבותם וערבותם לעצמאותה ולשלמותה הטריטוריאלית של איראן והפגינו נכונות להושיט סיוע כלכלי לאיראן. השפעות המלחמה, לעומת זאת, שקשקו את המדינה. אינפלציה חמורה הקשתה על מעמד הביניים והמעמד השלישי לרכוש אמצעים בסיסיים[6]. במהלך הכיבוש המשותף ניתן יחס מועדף לבעלות הברית המערביות מצד הממשלה האיראנית בטהראן, שכן ניתנו לבריטים זיכיונות נפט על מרבצים בשטחי הכיבוש שלהם שנדחו מידי הסובייטים.
זמן קצר לאחר עלייתו של השאה לשלטון נאלץ ראש ממשלתו הנאמן של אביו, מוחמד עלי פורוע'י, לפרוש מתפקידו, בעקבות לקותו הקשה בתעוקת לב. פורוע'י נפטר מאוחר יותר באותה השנה. לאחר טיסה עם שליחו המיוחד של הנשיא האמריקאי, ונדל וילקי, שכר השאה את שירותיו של טייס אמריקאי כדי ללמוד תעופה. למעורבות בעלות הברית באיראן היו השלכות רבות. בפרט, ההשלכות של מעורבות בעלות הברית השפיעו על המגזר החקלאי. באמצעות הסכם הברית המשולשת (29 בינואר 1942), מעצמות הברית נתנו לגיטימציה לנוכחותן ולהתערבות ישירה במדיניותה של איראן, במיוחד בתחום הכלכלה החקלאית. העברת האספקה לברית המועצות במהלך המלחמה הייתה בעדיפות גבוהה יותר מצידן של ארצות הברית ובריטניה מאשר דאגה לאוכלוסייה האיראנית הילידית, וכתוצאה מכך נגרמה הפרעה במערכת הובלת המזון, העלאת מחירי המזון וירידה באספקה של הגידולים העיקריים, מהלכים שהובילו למחסור במזון ותסיסה חברתית. המחסור במזון והניצול של המשאבים החקלאיים של המדינה הובילו בסופו של יום לבצורת נרחבת ולרעב כבד ששטף את המדינה.
במרץ 1945, לקראת סיום המלחמה במערכה האירופאית, כוחות בריטניה החלו לעזוב את שטחי איראן. בהתאם להסכם שגובש גם הצבא האדום היה צריך לחזור לתחומי ברית המועצות. במקום זאת, סטלין ניסה להרחיב את שטח ההשפעה הסובייטי על ידי עזרה בבניית מדינות עצמאיות חדשות כדי להרחיב את הגוש המזרחי במסגרת המלחמה הקרה. בסתיו 1945 ארגונים קומוניסטים מוכרזים באיראן פתחו בתנועות בדלניות במחוזות מערב אזרבייג'ן וכורדסתאן, בתמיכת חיילים סובייטים. המפלגות הקומוניסטיות של שני המחוזות הכריזו על רפובליקות עצמאיות. הרפובליקות דמו במידה מה לרפובליקה של גילאן שהתקיימה בין 1920 ל-1921 כמדינה בדלנית שהייתה גרורה של רוסיה הסובייטית. התקיימותן של שתי הרפובליקות התאפשרה אך ורק בזכות נוכחותו של הצבא האדום (לפחות עד מאי 1946) והתמיכה הפעילה של המערך הדיפלומטי הסובייטי בתוך איראן[7]. בעקבות כך פרץ משבר איראן, שהיה לחלק מהמלחמה הקרה. בעקבות המשבר נקראה הצבעה שעברה בעניין החלטה 3 של מועצת הביטחון של האו"ם - הכרה בכך שהכוחות הסובייטים באיראן לא יכלו לסגת במועד המקורי שנקבע להם, אך 'ביקשה' מברית המועצות להסיג אותם במהירות האפשרית ושאף גורם שלישי לא ימנע זאת. אם ישנן התפתחויות אשר עלולות לסכן את נסיגת הכוחות, נקבע כי מועצת הביטחון של האו"ם ביקשה להיוודע על כך[8]. השאה עמד באופן סמלי בראש צבאו עת נכנס לתוך אזרבייג'ן האיראנית לאחר שהצבא האדום השיג את כוחותיו צפונה אל עבר הגבול הבינלאומי[9].
לאורך המשבר האיראני תפקד אחמד קוואם כראש הממשלה וכיד ימינו של השאה, אם כי משבר פרע ביניהם לנוכח נטייתו של קוואם הפרו-סובייטית. קוואם הושב למשרת ראש הממשלה כדי להתמודד מול המשבר לאחר שהתפטר מתפקיד זה ב-1942 לנוכח התפרעויות בעקבות המחסור בלחם בטהראן. בסיום הכיבוש הייתה איראן נתונה לשלטון מונרכיה חוקתית פרלמנטרית, וסמכויותיו של השאה הוגבלו. במסגרת חוקתית התקיימו בחירות דמוקרטיות וב-1947 המפלגה הדמוקרטית של קוואם ניצחה את האופוזיציה בראשות ד"ר מוחמד מוסאדק בבחירות למג'לס (בית הנבחרים). הבחירות למעשה היו למאבק בין שלוש סיעות במג'לס: הסיעה הדמוקרטית של קוואם, הסיעה תומכת השאה והסיעה הפרו-בריטית של התנועה השמרנית בתוך הפרלמנט[10]. זמן קצר לאחר הבחירות התפטר קוואם מתפקידו אך מפלגתו המשיכה לעמוד בהנהגת המג'לס וקידמה קו פוליטי שדגל ברפורמה ולאומיות.
ניסיון ההתנקשות 1949
מאבקים בין הרשות המחוקקת לבין השאה הובילו לכך שב-1949 פעל האחרון להקמת אספה חוקתית, למען תיקון החוקה האיראנית מ-1906 כך שיתאפשר לשאה לפזר את הפרלמנט ולקרוא לבחירות. במהלך השנה הקודמת שקל השאה לבצע שינויים בחוקה כחלק מתוכניותיו השונות להגברת סמכויות הממסד המלוכני באופן חוקתי, בשונה מהרודנות של אביו. דיפלומטים בריטיים ואמריקאים המליצו לו נגד פעולה זו שכן חשבו כי ביטול האיזון בהפרדת הרשויות יפגע ביציבות המדינית. השאה, ברצונו לחזק את מעמדו הפוליטי ואת סמכויותיו, היה ליריב פוליטי של אנשי הדת מתנגדי הרפורמה ואגף הדמוקרטים שנשאו ברוב בפרלמנט. בין 1946 ל-1955, סדרה נרחבת של התנקשויות פוליטיות התרחשו ברחבי איראן נגד אישים רמי דרג. הרוב המוחלט של אותן התנקשויות נעשו בידי קבוצה מיליטנטית שנקראה 'פדאיון האסלאם' ומטרותיה היו בעיקר מקדמי הרפורמה הפוליטית והמדינית בהנהגת המדינה שבמקביל לכך הנהיגו קו חילוני נגד הממסד הדתי. הארגון הושפע מהאייתוללה סייד אבו אל-קאסם כאשאני, מנהיג מפלגת אגודת הלוחמים המוסלמים בשורות המג'לס. בין הנרצחים בפעולות הממוקדות של הארגון היו אחמד כסרווי והעיתונאי מוחמד מסעוד, שהתבטא לא פעם נגד הממסד הדתי, חצר המלוכה והמערכת הפוליטית.
ב-1949, היריבויות הפוליטיות הפנימיות בתוך איראן הפכו את השאה עצמו למטרה של ניסיון התנקשות. ב-4 בפברואר התרחש ניסיון התנקשות בחיי השאה בעת טקס חגיגי באוניברסיטת טהראן, בעוד יצא השאה מן האוניברסיטה ומולו עמד קהל רב של עיתונאים ומשקיפים. בתוך הקהל היה חבר הפדאיון, נאצר פחראראי, אשר התחזה לצלם בתפקיד, שלף אקדח וירה על השאה. שישה כדורים נורו מתוכם ארבע פספסו, אחד פגע בכתף של השאה ואחד נוסף פילח את פניו, חדר דרך הלחי ויצא מעל השפה. המאבטחים של השאה נטרלו את המתנקש ולאחר מכן מצאו על גופתו כרטיס עיתונאי מזויף של עובד בחברת תקשורת אשר נוהלה בידי חתנו של האייתולה כאשאני. בתגובה הרשויות הורו על הגירוש של כאשאני מאיראן ללבנון. השאה הובהל בדחיפות לבית חולים איפה שהתברר כי לא נפגע באורח קשה והכדור לא פגע באיברים חיוניים. לאחר ניסיון ההתנקשות השאה העביר תשדיר רדיו לכל רשויות השידור ברחבי המדינה מבית החולים כדי להדגיש כי הוא בריא וכי עבר בשלום את ניסיון ההתנקשות. למשך זמן מה לאחר ניסיון ההתנקשות גידל השאה שפם כדי להסתיר את הפציעה בפניו[11].
באותו ערב שבו נעשה ניסיון ההתנקשות הכריזה הממשלה על משטר צבאי זמני וכונסה ישיבה מיוחדת של הפרלמנט אשר קבעה כי יש להטיל צעדים קשים נגד אויביו הפוליטיים של השאה. מתוך החקירה של ניסיון ההתנקשות עלה כי המתנקש היה מקושר עם ארגון הפאדיון מחד אך במקביל גם נתמך בידי האופוזיציה של מפלגת תוּדֵה, הפרו-קומוניסטית. הפרלמנט הוציא את מפלגת תודה מחוץ לחוק ומנהיגיה נעצרו. עם גירושו של האייתולה כאשאני לגלות בלבנון, הייתה המדינה נתונה באווירה של אהדה לאומית למלוכה, והשאה ניצל זאת בקריאתו להקים אספה לערוך תיקונים לחוקה, לחזק את סמכויותיו. הוא בחר את חברי האספה המכוננת מבין תומכיו. הוא גם הגביר את הלחץ שלו להקמת הסנאט של איראן, בית עליון של הפרלמנט שנכתב בחוקה בשנת 1906 אך מעולם לא הוקם. הייתה ציפייה כי הסנאט יונהג בידי תומכי השאה ואלו יחזיקו ברוב חוסם לחקיקות של המג'לס שאינן תואמות את עמדותיו וציפיותיו של הממסד המלוכני. ב-1950 הושלמה לבסוף מערכת חקיקה בעלת שני בתים, עם הקמתו של הסנאט האיראני[12].
מסע ההתנקשויות של הארגון נמשך גם לאחר כישלון ניסיון ההתנקשות בחיי השאה. ביוני 1950 מינה השאה את האישיות הצבאית, עלי רזמארא, לראש הממשלה החדש. רזמארא קידם את סיעת השאה מול אופוזיציה של החזית הלאומית בראשות מוסאדק והסיעה הדתית שיעית במג'לס. רזמארא קידם דה-ריכוזיות של הממשל בטהראן ונמנע מלקדם מהלכים בעבור ההלאמה של משאבי הנפט האיראנים, נגד עמדת האופוזיציה של מוסאדק, שקראה להלאמה מיידית וביטול כל הזיכיונות שבידי חברת הנפט האנגלו-פרסית (APOC). בעת נשא תפילה במסגד השאה בטהראן, נרצח רזמארא בידי איש הפאדיון[13].
ממשלת מוסאדק והפלתה 1951–1953
- ערכים מורחבים – מוחמד מוסאדק, משבר אבאדאן, ההפיכה באיראן (1953)
בשנת 1951 נבחר לראש ממשלת איראן ד"ר מוחמד מוסאדק. הבחירות היו דמוקרטיות והתבצעו לפי חוקת המדינה. אחד המהלכים הראשונים של ראש הממשלה הנבחר היה הלאמת תעשיית הנפט האיראנית במהלך שנודע בכינוי משבר אבאדאן. חוק ההלאמה עבר במג'לס. ממשלת בריטניה בתגובה הכריזה כי לא תתיר לממשלת מוסאדק לייצא מוצרי נפט שייוצרו במפעלים שהיו בבעלות החברה הבריטית. צי של ספינות מלחמה נשלח להטיל מצור ימי על המפרץ הפרסי, בניסיון למנוע כל ניסיון איראני לייצוא מוצרי נפט בניגוד לחרם. צוותי חברת הנפט הבריטיים עזבו את שטח איראן ופועלים השתלטו על שדות הנפט. מכיוון שלאיראנים לא היה ניסיון בהפעלת המפעלים להפקת וזיקוק הנפט, המפעלים הושבתו, וניסיונות להפקת נפט לא צלחו בקנה מידה משמעותי. יתר על כך, נבצר מאיראן להעביר נפט ללקוחותיה, בהיעדר מכליות מתאימות. לאורך כהונת ממשלתו של מוסאדק יצאו לא יותר מארבעים מכליות נפט מאיראן. במקביל לאוזלת היד בתפעול הנפט, בריטניה פעלה להנהגת חרם צרכנים, בהצלחה לא מבוטלת, על הנפט האיראני. חרם הצרכנים השפיע על כלכלתה של איראן יותר ממחדלי התפעול וללא הכנסה כספית לקופת המדינה מצבה הכלכלי הורע אף יותר משהיה במלחמת העולם השנייה.
כדי להשיג שליטה על עתודות הנפט המולאמות של איראן, מימן ה-CIA הפיכה צבאית להדחתו של ראש הממשלה מוסאדק מהשלטון. בשנת 1921 נחתמה אמנה רוסית-איראנית שאפשרה לסובייטים לנייד כוחות דרך איראן בכפוף לתנאים מסוימים, והיא הובילה להגברת החשש האמריקאי לברית איראנית-רוסית במסגרת המלחמה הקרה. בנוסף, מוסאדק קידם קו פוליטי פופוליסטי ונהנה מתמיכת חוגים סוציאליסטים שונים, דבר שרק העלה את החשש מפני חבירה אפשרית של איראן לגוש המזרחי. לקראת הבחירות למג'לס בשנת 1952 קיוו הבריטים לבצע הפיכה שתיראה כחוקית, אך כשלו. סוכנים בריטים שיחדו מועמדים שונים וכן גם מצביעים ומנהיגים אזוריים בתפוצה ארצית. בתקופה זו מפלגת תודה חברה בתמיכתה למוסדאק בתקווה חסרת שחר שידגל בקומוניזם. לאחר שהחלו לעלות שברים בהנהגתו של מוסדאק לאור החרפה במצבה הכלכלי של איראן, ממשלת מוסדאק החלה להסתמך יותר ויותר על סמכויות חירום.
החרפת היחסים בין השאה למוסאדק הובילו לכך שהשאה הדיח את מוסאדק והחליפו באחמד קוואם הישיש בן ה-82, שהיה נתון לבריאות רעועה. הדחתו של מוסאדק בידי השאה הובילה למחאות והפגנות רחבות היקף ברחבי המדינה בעד השבתו לתפקיד ובתוך חמישה ימים השאה מינה את מוסאדק לראש ממשלה מחדש[14]. לאחר ניסיון ההתנקשות באחד משרי הממשלה ובמוסדאק עצמו בידי ארגון הפאדיון, הורה האחרון על כליאתם של עשרות ממתנגדיו הפוליטיים, מאוחר יותר מוסדאק אף פיזר את הפרלמנט. מעשה זה הוביל להאשמות כי מוסאדק נעשה דיקטטור.
השאה עצמו התנגד תחילה לתוכניות ההפיכה ותמך בהלאמת הנפט, אך לאחר שהודע על ידי ה-CIA כי אם לא ישתף פעולה, גם הוא "יודח" שינה את דעתו. לאחר שהושג הסכמתו של השאה, ה-CIA ביצע את ההפיכה תחת העילה הרשמית כי הצו של מוסדאק לפיזור הפרלמנט שולל מכוחו של השאה ומעניק למוסדאק וממשלתו כוח מוחלט ו"סמכויות מוחלטת ודיקטטוריות". ב-15 באוגוסט התבקש נעמת-אללה נצירי, מפקד במשמר המלכותי של השאה, להעביר למוסדאק את מכתב הפיטורין מטעם השאה, אך מוסדאק שהוזהר מפני המזימה לפיטורו סירב לקבל את המכתב והורה לאסור את נצירי. לאחר שהתוכנית האמריקאית והבריטית בשיתופו של השאה פורסמה על ידי ה-CIA בניו יורק טיימס, תומכיו של מוסאדק, ובעיקר תומכי מפלגת תודה, יצאו לרחובות במחאות אלימות. השאה, מחשש לתגובה חריפה, מלווה באשתו השנייה סוראיה נמלט מאיראן לעיראק ולאחר מכן לאיטליה.
לאחר שניסיון ההפיכה הראשון כשל, הורה מוסדאק לכוחות הביטחון לעצור את המעורבים במזימה, והאמין כי עם תום המעצרים הפיכת ה-CIA כשלה. מאמין כי הצליח בהשגת שליטה מלאה על הממשלה ביקש מוסדאק מתומכיו לחזור לבתיהם ולהמשיך בחייהם כרגיל. עם זאת הגנרל פזל-אללה זאהדי תומך השאה, שהצהיר כי היה ראש הממשלה החוקי, הצליח להסתתר ולהתחמק ממעצר. זאהדי ארגן מפגש סודי בין מחנות תומכי השאה ובאמצעות מימון אמריקאי הגו תוכנית חדשה. לצורך ביצוע תוכנית זו הסתמכו התסיסה העממית: ההלם מבריחת השאה מאיראן, פחד מפני הקומוניזם, ומעצרי מתנגדי מוסאדק. בנוסף מספר אנשי דת איראנים שיתפו פעולה עם סוכנויות הריגול המערביות כי לא היו מרוצים מממשלתו החילונית של מוסדאק, ובהם אייתוללה בהבהאני שהשתמש בהשפעתו כדי לגייס מפגינים דתיים נגד מוסאדק.
ב-19 באוגוסט, נשכרו מסתננים שיתחזו לחברי מפלגת תודה הקומוניסטית ויארגנו "מהפכה קומוניסטית". המסתננים החלו בגלי מחאה והסיתו את יתר חברי תודה האמיתיים להצטרף. עד מהרה, חברי תודה יצאו לרחובות תוקפים כמעט כל סימן לקפיטליזם. האחרונים בזזו עסקים פרטיים, הרסו חנויות ובנוסף השחיתו חלקים גדולים מהרובע העסקי של טהראן, אירועים שהובילו לסלידה ציבורית. במקביל מומנה קבוצה שנייה של מסתננים, שהתחזו לתומכי השאה, ארגנו ועודדו מחאות המוניות של איראנים זועמים המבוהלים מ"המהפכה הקומוניסטית" ואלימות ה"מהפכנים". בשלב זה של ההפיכה, נציגי ממשל אייזנהאואר, דאגו לשחד פקידי ממשל, עיתונאים, אנשי עסקים ובריוני רחוב איראניים, על מנת שיביעו תמיכה בשאה ויתנגדו למוסדאק. בנוסף, נעשה שימוש נרחב ב-BBC בפרסית לקידום התעמולה נגד מוסדאק. ה-CIA היה מקושר עם אשרף פהלווי, אחותו התאומה של השאה, שפעלה מאחורי הקלעים להשבת אחיה ולהדחתו של מוסאדק. עד כי השידורים החוזרים פעם אחר פעם בערוץ הרדיו, הובילו את הצוות האיראני שעבד ברדיו של ה-BBC בפרסית לפתוח בשביתה כמחאה[15]. הטקטיקות של ה-CIA כללו גם מתן שוחד למפגינים לתקיפת סימני השאה, תוך קריאת סיסמאות בעד מוסאדק - דבר שגרם לאזרח האיראני הממוצע לרגשות שנאה וחוסר אמון במוסאדק, שכן סימני המלך ביטאו והיו בתקופה זו כסמל לאיראן[16].
עד צהרי היום, קהל גדול של אזרחים איראנים יצאו לרחובות בהפגנות המוניות, חמושים בנשק מאולתר והכו בחזרה בחברי מפלגת תודה. תחת הנהגתו של זאהדי, הצבא הבריח את תומכי תודה הקומוניסטים ולאחר מכן הסתערו בתמיכת המפגינים על בנייני הממשלה. מוסאדק עצמו נמלט לאחר שטנק ירה פגז על ביתו, אך מאוחר יותר הסגיר עצמו לצבא. כדי למנוע שפיכות דמים נוספות, סירב מוסדאק לארגן את תומכיו כניסיון אחרון לשימור שלטונו. עד סוף היום, זאהדי והצבא השתלטו על הממשלה. לאחר שהתוודע השאה להצלחת ההפיכה חזר מאיטליה לאיראן, ומוסדאק הוחלף רשמית בזאהדי. במקור מוסאדק נעצר, נשפט ונידון למוות. אך בצו אישי של השאה עונשו של מוסדאק הוקל לכליאה לשלוש שנים בבידוד בכלא צבאי, ולאחריו מעצר בית עד ליום מותו[17].
תקופת המשטר העריץ (1953–1979)
הסאוואכ והפלת האופוזיציה 1953–1957
בעקבות ההפיכה החל הליך חיפוש נרחב אחר מעורבים בשירות הפדאיון האסלאמי על מנת להעמידם לדין. המפקח הכללי של המשטרה, מחמוד אפשרטוס, נרצח בידי אנשי הארגון באפריל 1953. לאחר עשור של שלטון טרור לא מוגבל שכלל ניסיונות התנקשות פוליטיים רבים, מנהיג התנועה, נואב צפאווי, הועמד לדין ב-1956 והוצא להורג בידי כיתת יורים. בעקבות ההפיכה ב-1953 החל גם מצוד אחר תומכי מוסאדק - ב-1954 נתפס שר החוץ שלו, חוסיין פאטמי, בידי הרשויות, עונה והוצא להורג.
השאה גם ייסד משטרה חשאית, שהייתה ידועה בשיטותיה האימתניות - הסאוואכ (ראשי תיבות בפרסית של "הארגון למודיעין ולביטחון המדינה"). הארגון, שאומן הן על ידי ה-CIA והן על ידי המוסד הישראלי, פעל נמרצות כדי לדכא התנגדות פוליטית, במיוחד מצד השמאל הפרו-קומוניסטי בתחילה ובהמשך מצד התנועות האסלאמיות העצמאיות.
"המהפכה הלבנה"
- ערך מורחב – המהפכה הלבנה
בשנות החמישים היו 150 משפחות אמידות מאוד שהחזיקו יחדיו ב-50% מכלל האדמה הפורייה והמיועדת לחקלאות במדינה (מתוכם בעל אדמות אחד אחז בנחלה בגודל של שווייץ), תריסר בעלי אדמות היו אחראים כל אחד על בין 40 ל-50 יישובים וכפרים. השאה רצה לשבור את מערכת הכוחות הקיימת אותה כינה במונח המערבי "פאודליזם" ורצה להעביר את הקרקעות לידי אחריותם של האיכרים והחקלאים שעבדו אותן. בתוך כך היה עליו להתמודד מול אופוזיציה מצד הממסד הדתי השיעי, בעלי הקרקעות, האריסטוקרטיה העשירה ושאריות של תנועת 'החזית הלאומית' של מוסאדק. את סדרת הרפורמות שקידם כינה השאה "המהפכה הלבנה" משתי סיבות, ראשית מתוך כוונה כי תהיה זאת מהפכה שתעשה ללא שפיכות דמים, ושנית בתגובה לאפשרות של "מהפכה אדומה" (בראשות תנועות קומוניסטיות וסוציאליסטיות) או "מהפכה שחורה" (בראשות הממסד הדתי הקיצוני)[18].
לאחר עשור שבו דן השאה ופיתח את תוכניתו עבור סדרת רפורמות מרחיקות לכת, ב-11 בנובמבר 1961 הוא עקף את האופוזיציה דרך צו ביצועי רשמי שהחל את המהפכה הלבנה[19]. במסגרת הצו כתב: "האינטרסים של האומה צריכים לעמוד מעל לכל התחשבות אחרת. אם נעסיק את עצמנו ברגולציות שאינן פרקטיות ונאבד את ההזדמנות המועדפת הפתוחה בפנינו כעת, נעשה דרך כך חטא כבד." בתחילת 1963 התקיים משאל עם לגבי הרפורמות של המהפכה הלבנה ובסיומו פורסם כי 99.3% מכלל המצביעים תמכו ברפורמות (התוצאה הרשמית של משאם העם הייתה 5.6 מיליון תומכים לעומת 4,115 מתנגדים). בהמשך ינואר אותה השנה, פורסמה תוכנית בת שש נקודות לרפורמות המהפכניות: 1) רפורמה בחלוקת קרקעות ל"ביטול הפאודליזם", 2) הלאמה של יערות ואזורים טבעיים המיועדים לשימור בדמות שמורות טבע, 3) הפרטה של חברות, תאגידים וגופים בתעשייה ובכלכלה הנשלטים בידי הממשלה, 4) חלוקת רווחים ומענק 20% מכלל ההכנסות לידי המועסקים בכל החברות והתאגידים, 5) הענקת זכות בחירה לנשים, 6) הקמת 'חיל אוריינות': זרועה צבאית שמטרתה לחנך את האוכלוסייה קרוא וכתוב, כאשר שני שלישים מכלל האיראנים באותה התקופה היו אנאלפביתים. בהעברת החקיקה על ששת הנקודות בפרלמנט, השאה טען כי זהו אחד האירועים המשמעותיים ביותר בכל ההיסטוריה של איראן[20].
דרך המהפכה, השאה פעל לקידום של חילון במדינה והתקרבות תרבותית למערב. מאמציו לקדם את "המהפכה הלבנה" השיגו תמיכה חד משמעית מצד ארצות הברית, בראש ובראשונה הנשיאים ג'ון פיצג'רלד קנדי ולינדון ג'ונסון[21]. הוא החל לדרוש לבוש חילוני, ולפעול ללימודים מעורבים בבתי ספר. אנשי הדת התנגדו למהלכים הללו, אך קולם דוכא על ידי המשטר. כדי למשול בעולם הדת, הוביל השאה למנגנון בחינות הסמכה לתפקיד איש הדת: המולא. בכך הוא שבר מסורת עתיקה של הסמכה קהילתית מסורתית לתפקידי המולות, ויצר התמרמרות נוספת. גורם נוסף שהקשה על המימוש הפרקטי של החזון המקורי ברפורמות היה עצם העובדה שנתח משמעותי מכלל החקלאים באיראן הם נוודים. הטופוגרפיה ההררית של המדינה גרמה לכך שאחוז גבוה מאוכלוסיית האריסים היו צריכים לנוע עם שינויי עונות וכדומה, דרך שביטל את הרעיון של בעל קרקעות האחראי על מספר מסוים של איכרים וחקלאים, כפי שהיה במערכת הפאודלית או בצמיתות האירופית[22].
השאה ציפה דרך מהלכיו הפוליטיים והרפורמות של "המהפכה הלבנה" כי יושג לו רווח פוליטי משמעותי. ראשית, הייתה ציפייה כי בני המעמד השלישי, האיכרים חסרי הרכוש שעבדו בקרקעות שלא היו שלהם, ירעיפו עליו תמיכה פוליטית ואהדה על ששחרר אותם מידי בעלי הקרקעות ה"פאודלים". הייתה גם ציפייה כי אותם איכרים, שעד כה לא ידעו קרוא וכתוב, יהפכו לאזרחים פטריוטים מן השורה, אמנם הם לא הבינו חלק משמעותי מהרטוריקה של השאה, ובה מונחים מערביים כגון "פאודליזם" ו"פטריוטיזם". שנית, הייתה ציפייה כי הממסד האריסטוקרטי הישן יאבד מכוחו וסמכותו ובכך לא יוכל עוד להווה איום ולהטיל מכשולים בדרכו של ממסד המלוכה. בנוסף על כך, הייתה גם ציפייה כי הרפורמות יבואו לסיפוקם של בני מעמד הביניים המשכיל שגדל בה בעת. מעמד הביניים המשכיל התרחש בקצב גובר, וכלל 17,000 סטודנטים חדשים באוניברסיטאות מדי שנה, 15,000 סטונדטים שלמדו מחוץ לאיראן מדי שנה ועוד 40,000 שמדי שנה טיילו, עבדו או ביקרו מחוץ לאיראן. הייתה להם השפעה משמעותית על הכלכלה, כשדרה המשכילה המתפתחת, והם ראו בשאה רודן שעמד בדרכם לחירויות פוליטיות[23].
על אף אופוזיציה, הרפורמות בקרקעות יצאו לדרך, והממשלה שילמה לבעלי האדמות פיצויים על הקרקעות שנלקחו מידיהם וקראה להם להשקיע בתעשייה העירונית הגדלה. נעשתה מכירת מניות של המדינה במפעלי ייצור ומפעלים לציבור ולבעלי האדמות הישנים. רפורמה זו יצרה שכבה מעמדית חדשה של בעלי מפעלים שיכלו לעזור לתעש את המדינה[24]. הקרקעות נמכרו לאיכרים בערך שהיה 30% מהערך האמיתי שלהן בשוק והבנקים נפתחו להלוואות ארוכות טווח של 25 שנים בריבית נמוכה במיוחד. אחד וחצי מיליון משפחות איכרים ניצלו את האפשרות שעמדה בפניהם לרכוש את הקרקעות, והם היוו בערך מחצית מכלל אוכלוסיית האיכרים. מבין האיכרים שלא היו מסוגלים לרכוש קרקעות, חלק נרחב מהם היגרו לערים, כפי שהעריכו אנשי הדת. במקביל, בעלי קרקעות לשעבר החלו להשקיע בתעשייה והתוצאה הייתה שפעמים רבות בעלי קרקעות ואיכריהם הפכו למעסיקים ומועסקים בתעשייה העירונית. החילון, ההתקרבות למערב וההפרש התרבותי הכללי בין העיר לכפר הובילו לריאקציה שמרנית בקרב האיכרים הרבים שהפכו לפועלים שהיגרו לערים[25].
משבר האנרגיה העולמי 1973–1979
בשנת 1973 היו לאיראן חובות על סך 3 מיליארד דולר. אך עם עליית מחירי הנפט, כנראה בעקבות יסוד אופ"ק ב-1960, שנה לאחר מכן החזירה איראן את כל חובותיה והחלה להרוויח 19 מיליארד דולר לשנה מהנפט. לטענתו של מוחמד חסנין הייכל, היה זה בעקבות חרם הנפט של מדינות ערב כלפי המערב, וזאת בעקבות מלחמת יום הכיפורים - חרם בו איראן לא השתתפה. איראן העלתה את מחירי הנפט, דבר שהיה גם לטובת ארצות הברית, שכן באותו הזמן הנפט נסחר בדולרים, כך ששער הדולר גם עלה וסייע לכלכלת ארצות הברית. השאה טען כי הנפט הוא קפיטל ולא הכנסה וכי הוא עתיד לבקש מהמערב למצוא מקורות אנרגיה/נפט חלופיים. השאה פרס בפני היכל כי הוא מאמין בשימוש וקידום טכנולוגי, גם בתעשייה הפטרו-כימית. וכי איראן תוך 10 שנים תגיע לרמה התעשייתית של אירופה ותוך 20 שנה תעקוף את ארצות הברית. לשאה היו שאיפות גבוהות ביחס לאיראן, ואף גבוהות בהרבה מארצות הברית. שתי הבעיות היחידות שהיו לו היו כי ראה בקומוניזם איום עיקרי וכי עדיין לא בטח באנשי הפוליטיקה של מדינתו[26].
הקמת הראסטחיז 1975
השאה ביטל את שיטת המפלגות באיראן ועבר לשלוט בה דרך מפלגה בודדת (ראסטחיז).
יחסים עם ישראל ומדינות ערב
בספרו, "איראן: הסיפור שלא סופר", מוחמד חסנין הייכל מודה כי לאחר מלחמת ששת הימים החלו קשרים הדוקים במיוחד בין מצרים לאיראן דבר שהוא עצמו לקח בו חלק, ואף כי זכה למספר הזמנות אישיות מהשאה לביקור באיראן. לטענת היכל רבים מהערבים הרגישו כי יש צורך ליצור מאזן כוחות עם ישראל ולכן חזרו לברית בגדאד עם איראן, אשר הקשרים עמה התחזקו רבות לאחר מותו של נאצר ב-1970. כמו כן טוען היכל כי המניע העיקרי לנפילת האימפריה העות'מאנית היה כי מנהגיה בגדו במסורת הדתית שלהם. ומכאן השאה השתדל מאוד להתחבר לדת ולבקר כל שבוע במסגד אחר. השאה האמין כי העם האיראני עודנו בור ואינו מוכן לדמוקרטיה ולכן מוטל על עצמו לשלוט בכל אספקט בחייהם וזאת לטובתם - עד אשר יצברו חינוך הולם ויהיו מוכנים לדמוקרטיה. בעקבות השת"פ האיראני-מצרי, ישראל, בדומה לארצות הברית, החלה להאמין כי זה עניין חיוני ביותר לשמור על איראן מחוסנת מהשאיפה לאיחוד וברית בין הלאומיות הערביות, שכן איראן היא קשר חיוני בין מדינות ערב לתת היבשת ההודית. הקשר הראשון בין ישראל לאיראן נעשה בימיו של בן-גוריון, ובסיוע ה-CIA נשלח ראש המוסד מאיר עמית לקיים שת"פ ישראלי-איראני (שלימים תהפוך לברית בין מספר מדינות מלבד איראן בשם "ברית הפריפריה"). השאה של איראן לא היה זקוק להרבה שכנוע, ולא רק בתחום המודיעין. שכן מדובר ב-2 מדינות לא ערביות המופרדות בים של מדינות ערביות לאומיות, שזה האלמנט שלשני המדינות היה סיבה מוצדקת לחשוש מפניו.
במסיבת עיתונאים שנתן השאה ב-23 בדצמבר 1973 בטהראן אמר כי על המערב ללמוד לחיות עם אמצעיה שלה וכן כי עליה לחפש מקורות אנרגיה נוספים מלבד הנפט. אם אנשי המערב רוצים לייצר היפים ולייצר שיחות שמאלניות, עליהם לעשות זאת על חשבון עצמם ולא על חשבון מדינות אחרות כדוגמת איראן. עוד הוא טען כי המערב מתנוון וכי לאיראן אין מה ללמוד מהם. שכן הם מעוניינים לייצא את רעיונותיהם המנוונים, הנקראים דמוקרטיה, אך כי זהו דבר שהאיראנים אינם יכולים לקבל. בנוסף השאה החל לדבר על העתיד ועל איך איראן תהפוך למדינה התעשייתית ה-5 בגודלה בעולם, כמו על כח גרעיני וצבאי ועל האפשרויות הבלתי מוגבלות וללא גבול שיש למדינתו ולחלומותיו. בשאלת הגרעין ענה השאה כי איראן לא תהיה האחרונה להיות מעצמה גרעינית באזור. בהתאם ל"דוקטרינת ניקסון" לפיה, מעבר לווייטנאם, על ארצות הברית לשמר את אינטרסיה בעולם חיפשה ארצות הברית גורם אזורי שישמש כ"שוטר אזורי" שלה ללא מעורבות ישירה ואיראן הייתה המועמדת הטובה ביותר לתפקיד זה באזור המפרץ[26].
פהלווי התרשם מההישגים הישראלים בתחום הטכנולוגי והגרעיני וראה בהם כמעודכנים ואפקטיבים במיוחד והיה מוכן ללמוד מהם, ובמיוחד בענייני ביטחון - וכך שלח חלק מאנשי מפתח גם מהמשמר המלכותי להכשרה בישראל. לפי ספרו של קרמיט רוזוולט כבר בשנת 1953 היחסים בין ישראל ואיראן היו מעולים והתחממו עם הצטרפותם של חלק מהישראלים ל-CIA, וכחלק מתוכנית ההכשרה של כוחות הסאוואכ. איראן בתקופת השאה הגדילה מאוד את תקציב ההתחמשות הצבאית, מכוון שכל ממשל זקוק לגב של כח צבאי. השימוש בכח הצבאי נעשה נגד כל איום, מכל צד שיגיע; וזאת על-מנת להגיב לכל איום מכל צד שיגיע, בין אם חלש או שווה לה. אך אם האיום יעשה מכח חזק ממנה, הכח הצבאי שלה אולי יוכל לספק זמן לחברי איראן לספק סיוע. בנוגע לשאלה על הקשרים בין הסאוואכ למוסד טען השאה כי בישראל התקשורת מנהלת נגדו תעמולה אישית וזאת לאחר שאמר לישראלים שביקרו אותו כי בנושא השטחים הכבושים, שאם הם רוצים לעשות את זה עליהם קודם כל להיות אומה של 20–30 מיליון, במקום להוות 2%-3% מהאוכלוסייה[26].
בשנות ה-70 ביטל השאה את פגישותיו השבועיות עם ראש ה-CIA וביקש להוציא מאיראן את כל עובדי ה-CIA שהוכנסו למשרדים האיראנים אחרי 1953. להמשך תכנן וביצוע ביטול כל התקשרות בין איראן לוושינגטון תוך מתיחת קו ישיר בין נשיא ארצות הברית לארמון האיראני. מהלכים אלו בוצעו לאחר הידוק הקשרים בין איראן למדינות ערב - תפקיד שאיראן שמחה לקחת. בנוסף טען השאה כי הוא חבר קרוב לאנואר סאדאת וכי ליבו עמו. כמו כן, כי לאיראן קיימת יחסים טובים עם ברית המועצות והסדרת בסיס לשיתוף-פעולה[26].
המהפכה האיראנית
הרפורמות שביצע השאה הובילו לצמיחה כלכלית ולשגשוג בכלכלת המדינה בשנות ה-60 וה-70. היחסים עם ארצות הברית ועם מדינת ישראל התהדקו והובילו לעסקים כלכליים בין המדינות, לרבות חילופי ידע וציוד צבאי. עם זאת, במהלך תקופה זאת גברה ההתנגדות הדתית ותחושת ההתמרמרות על ידי אנשי המסורת והדת באיראן. אנשי הדת היוו אופוזיציה מרכזית לרפורמות של המהפכה הלבנה, הם התנגדו להגדרת המצב הקיים טרם הרפורמות כ"פאודלי" כפי שעשה השאה, הם ראו בחילון ובהתקרבות למערב סממן להתפרקות המערכת החברתית הקיימת ומוסדות הקהילה השמרנים, וראו את המהלכים שקידם השאה בצורת הרפורמות כסותרים את השריעה, הדין האסלאמי. היה גם חשש בקרב אנשי הדת כי מהפכה רדיקלית באורח החיים של האיכרים והחקלאים, אשר התקיים זה מאות שנים, עלולה לפרקו בין רגע, לגרום למשבר חברתי ולהביא להגירה המונית לערים הגדולות. בין הדוברים העיקריים שהתנגדו למהפכה הלבנה היה אייתוללה רוחאללה ח'ומייני. באותה העת 75% מהאוכלוסייה האיראנית היו איכרים, והשאה החל במלחמת תודעה מול הממסד הדתי סביב התמיכה וההכרה של אותם איכרים. עבור אותו מאבק תודעתי, הגביר השאה את השימוש בצנזורה ובאכיפה אוטוקרטית, מה שחיזק את דימויו כרודן וגרם בפועל לכך שאיבד גם את תמיכת מעמד הביניים המשכיל וגם את תמיכת האיכרים.
.jpg)
החל משנת 1974, סבל השאה מסרטן הדם מסוג CLL. המחלה, וכן התרופות שקיבל כנגדה, בעיקר פרדניזון, פגעו בתפקודו הפיזי והנפשי, והוא סבל מדיכאונות. באביב 1978 המחלה החמירה והשאה הפסיק להופיע בציבור. ביוני 1978 דיווחו הרופאים הצרפתיים של השאה לממשלתם עד כמה חמור מצבו. בספטמבר 1978 דיווחו הצרפתים לאמריקאים - שלא ידעו על כך דבר - שהשאה גוסס ממחלת הסרטן. השלטון שהשאה בנה היה מרוכז סביבו באופן ריכוזי מאד, ולכן מצבו המדרדר פגע מאוד ביכולת להגיב על המהומות וההתנגדות הגוברת. השאה ייחס את המהומות להתערבויות זרות של מדינות שונות, ובראשן ברית המועצות.
ב-16 בינואר 1979, לאחר פרוץ המהפכה האיראנית, יצא השאה לגלות. הוא נאלץ לעזוב למצרים, אחר כך המשיך למרוקו, המשיך לשהות קצרה באיי בהאמה, ולבסוף הגיע למקסיקו. גידול סרטני שהחל להתפשט בגופו אילץ אותו לקבל טיפול רפואי דחוף, שבוצע בארצות הברית, שם שהה השאה תקופה קצרה, בתקופת הנשיא ג'ימי קרטר. במהלך השהות בת החודשיים של השאה בארצות הברית, פלשו סטודנטים איראניים, בעידוד ח'ומייני, לשגרירות האמריקנית בטהראן. כך נוצר משבר בני הערובה באיראן. השאה אולץ לעזוב את ארצות הברית לשהות קצרה בפנמה, שם החמירה מחלתו עקב מניעת טיפול רפואי בה, ולאחר מכן נפטר במצרים ב-27 ביולי 1980.
חיים אישיים
אורחות חייו וחצר המלוכה
הוא היה פרנקופיל והמלכה פארה, שאהבה את אהבתו של בעלה לתרבות הצרפתית ולשפתה, התיידדה עם שר התרבות אנדרה מאלרו, שקבע את החלפת חפצי התרבות בין מוזיאונים וגלריות לאמנות צרפתית ואיראנית, מדיניות שנותרה מרכיב מרכזי בדיפלומטיה התרבותית של איראן עד 1979. רבים ממנגנוני הלגיטימציה של הכלל, כגון השימוש המתמיד במשאל עם, עוצבו על פי שלטונו של שארל דה גול. פרנקופילים אינטנסיביים, מוחמד רזא ופארה העדיפו לדבר צרפתית ולא פרסית לילדיהם. מוחמד רזא בנה את מתחם ארמונות ניאווראן, וסגנונו היה תערובת של אדריכלות פרסית וצרפתית.
נשותיו וילדיו
השאה נישא שלוש פעמים. ב-1939 התחתן עם הנסיכה פאוזיה פואד, בתו של פואד הראשון, מלך מצרים. ב-1940 נולדה בתם הנסיכה שהנאז פהלווי (אנ'). הנישואים הפוליטיים התפרקו ב-1945 עקב בעיותיה הנפשיות של פאוזיה. ב-1951 התחתן עם סוראיה אספנדיארי בח'תיארי, בתו של שגריר איראן במערב גרמניה, שהייתה קתולית. הזוג התגרש ב-1958 בעקבות כישלונה של סוראיה להרות. ב-1959 התחתן עם פארה דיבה ולהם ארבעה ילדים: רזא כורש עלי פהלווי (נולד ב-1960), המשמש כראש האופוזיציה להנהגה הנוכחית של איראן וראש הממשלה הגולה, פארנאז (נולדה ב-1963), עלי רזא פהלווי השני (נולד ב-1966, התאבד ב-2011), וליילה פהלווי (נולדה ב-1970, התאבדה ב-2001).
אילן יוחסין של שושלת בית פהלווי
מקרא: - השאה לבית שושלת פהלווי - המלכה של השאה (שהבאנו) [1] - חמש נשי השאה הראשון [1] - שלוש נשי השאה השני
- ^ הוריה: סוהראב דיבה (פר') ופרידה קוטבי (פר')
ראו גם
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל איראן | ||
קישורים חיצוניים
- דיווחו של השגריר אורי לוברני על שיחתו עם השאה ב-28 בספטמבר 1978, בבלוג ארכיון המדינה
- 35 שנה לעלייתו לשלטון של האייתוללה רוחאללה חומייני: נציגי ישראל מדווחים, באתר ארכיון המדינה
- מאמר בניו יורק טיימס החושף כיצד שתדלנותו של בנק אמריקני גרמה להשתלטות משמרות המהפכה על השגרירות האמריקנית בטהראן.
- מוחמד רזא שאה פהלווי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- מוחמד רזא שאה פהלווי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מוחמד רזא שאה פהלווי (1919–1980), השאה של איראן, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ עזרא שפייזהנדלר (1974), יהדות איראן, קיומה ובעיותיה, המכון ליהדות זמננו, מדור שפרינצק, האוניברסיטה העברית, עמ' 12-13.
- ^ Gholam Reza Afkhami (ע'ולאם רזא אחאמי), The life and times of the Shah (חייו וימיו של השאה), University of California Press (הוצאות אוניברסיטת קליפורניה), 2009, עמ' 33–30
- ^ MOHAMMAD REZA SHAH PAHLAVI, The Official Site of Farah Pahlavi
- ^ GERMANY i. German-Persian diplomatic relations (גרמניה 1. יחסים דיפלומטיים גרמנים-פרסים), באתר Encyclopædia Iranica (אנציקלופדיה איראניקה)
- ^ מטרה נוספת של הפלישה הייתה למנוע אפשרות של חבירה איראנית לגרמניה הנאצית במסגרת המלחמה. במיוחד היה נוכח החשש הבריטי כי בית הזיקוק באבאדאן, שבבעלות חברת הנפט האנגלו-איראנית, ייפול לידי גרמניה.
- ^ Anglo-Soviet invasion of Iran; Events during occupation (הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן; אירועים במהלך הכיבוש)
- ^ COMMUNISM ii. In Persia from 1941 to 1953 (קומוניזם 2. בפרס בין 1941 ל-1953), באתר Encyclopædia Iranica (אנציקלופדיה איראניקה)
- ^ הנוסח המקורי של החלטה 3 של מועצת הביטחון של האו"ם, באתר undocs.org
- ^ Abbas Milani (עבאס מילאני), The Shah (השאה), St. Martin's Griffin (הוצאות סט. מרטין גריפין), 2011, עמ' 126
- ^ Ervand Abrahamian, Iran Between Two Revolutions, Princeton University Press, 1982-07-21, מסת"ב 978-0-691-10134-7. (באנגלית)
- ^ Ruler of Iran Is Wounded Slightly by Two Bullets Fired by Assassin, archive.nytimes.com
- ^ HELEN MILLER DAVIS, CONSTITUTIONS, ELECTORAL LAWS, TREATIES OF STATES IN THE NEAR AND MIDDLE EAST, AMS PRESS - New York - Duke University (אוניברסיטת דיוק) - Library of Congress (ספריית הקונגרס), 1970
- ^ Ebrahim Norouzi & Arash Norouzi, Iran's Decade of Assassinations: 1946-1955, The Mossadegh Project (באנגלית)
- ^ Timeline of Iranian Coup, archive.nytimes.com
- ^ Marie Gillespie & Alban Webb (2013). Diasporas and Diplomacy: Cosmopolitan contact zones at the BBC World Service 1932–2012, pp. 129–132.
- ^ COUP D’ETAT OF 1332 Š./1953 (ההפיכה הצבאית של שנת 1332\1953), באתר Encyclopædia Iranica (אנציקלופדיה איראניקה)
- ^ ד"ר עופר ישראלי, The Circuitous Nature of Operation Ajax, Middle Eastern Studies 49, 2013-03, עמ' 246–262 doi: 10.1080/00263206.2012.759108
- ^ Iran - The White Revolution | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
- ^ Kristen Blake, The U.S.-Soviet Confrontation in Iran, 1945-1962: A Case in the Annals of the Cold War (University Press of America, 2009) p. 155
- ^ Michael J. Willcocks, A thesis submitted to The University of Manchester for the degree of Doctor of Philosophy in the Faculty of Humanities, Agent or Client: Who Instigated the White Revolution of the Shah and the People in Iran, 1963?, University of Manchester Press, 2015
- ^ April R. Summitt, For a White Revolution: John F. Kennedy and the Shah of Iran, Middle East Journal 58, 2004, עמ' 560–575
- ^ Mohammad G. Majd, Land Reform Policies in Iran, American Journal of Agricultural Economics 69, 1987, עמ' 843–848 doi: 10.2307/1242196
- ^ Kurush Shahbaz, Iran's White Revolution, World Affairs 126, 1963, עמ' 17–21
- ^ דבר, מהפכה לפי פקודת השאה, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, 17 ביוני 1970
- ^ Daniel Craig, The Impact of Land Reform on an Iranian Village, Middle East Journal 32, 1978, עמ' 141–154
- ^ 26.0 26.1 26.2 26.3 pp.10-11, 22-23,63-64,67,70-73,97-101,108-112.(Heikal, Mohamed. "Iran: The Untold Story (New York." Pantheon 13 (1982
- ^ (Q108933097)
- ^ הבא בירושה אחרי רזא כורש עלי פהלווי, מקור: סדר הירושה בויקיפדיה הצרפתית | הפריט שלו בויקינתונים: (Q109170741)
מוחמד רזא שאה פהלווי38237933Q128245