ג'ון צ'רצ'יל, הדוכס הראשון ממרלבורו
.jpg) | |||
| דיוקנו של מרלבורו מאת אדריאן ון דר ורף | |||
| לידה | 5 ביוני 1650 | ||
|---|---|---|---|
| פטירה | 27 ביוני 1722 (בגיל 72) | ||
| מדינה | |||
| מקום קבורה | ארמון בלנהיים | ||
| בת זוג | שרה צ'רצ'יל | ||
| |||
ג'ון צ'רצ'יל, הדוכס הראשון ממרלבורו (אנגלית: John Churchill, 1st Duke of Marlborough; 5 ביוני 1650 – 27 ביוני 1722[1]) היה מצביא ומדינאי אנגלי שפעל בשלהי המאה ה-17 ובתחילת המאה ה-18. אומץ הלב שגילה וכישוריו הדיפלומטיים סייעו בקידומו המהיר, בחסות פטרונו ג'יימס, דוכס יורק, לימים המלך ג'יימס השני. בשלהי המאה זנח מרלבורו את המלך הקתולי, והעביר את תמיכתו למלך הפרוטסטנטי ויליאם מאוראנז'.
מרלבורו שירת בהצטיינות באירלנד ובפלנדריה במהלך מלחמת הברית הגדולה. תחת שלטונם של ויליאם ומרי השנייה שררו יחסים עכורים בינם לבין מרלבורו ורעייתו רבת ההשפעה, שרה. מרלבורו נחשד בקשר עם המלך הגולה ג'יימס השני, הודח מכל מינויו הצבאיים והאזרחיים ונכלא באופן זמני במצודת לונדון. רק לאחר מותה של מרי, ובצל החשש מפני מלחמה אירופית גדולה נוספת, השתפרו יחסיהם של המלך ומרלבורו.
השפעתו של מרלבורו בחצר המלוכה הגיעה לשיאה עם עלייתה לשלטון של המלכה אן לבית סטיוארט, שהייתה חברתה הקרובה של שרה. מרלבורו קודם לדרגת קפטן-גנרל בצבא הבריטי, ובהמשך הוענק לו התואר דוכס מרלבורו. הוא זכה להכרה בינלאומית בזכות הישגיו בקרבות מלחמת הירושה הספרדית, בהם קרב בלנהיים וקרב ראמיאי. ברבות השנים הורעו היחסים בין אן לבין שרה, ובעקבות כך דרשו הטורים מהמלכה להדיחו, כיוון שרצו לחתום על הסכם שלום עם צרפת. הוא חזר לגדולה פעם נוספת עם עלייתו לשלטון של ג'ורג' הראשון ב-1714, אך אז החלה בריאותו להידרדר במהירות, ולאחר סדרת אירועי שבץ מוחי הוא נכנע למחלתו ומת במיטתו באכסניית וינדזור ב-27 ביוני 1722.
תחילת הקריירה (1650 - 1678)
בית אש
ג'ון צ'רצ'יל, לימים הדוכס הראשון ממרלבורו, נולד במחוז דבון בשלהי מלחמת האזרחים האנגלית שהתנהלה בין תומכי הפרלמנט לתומכי המלוכה. אביו, וינסטון צ'רצ'יל, היה אריסטוקרט אנגלי ומלוכן ששירת כקולונל בחיל הפרשים. תבוסת המלוכנים גרמה לו להפסדים כספיים, ובעקבות כך הוא עבר לגור ביחד עם משפחתו ב"בית אש" (Ashe House), שהיה שייך לחמותו, ליידי אלינור דרייק, מתומכות הפרלמנט.
וינסטון נישא לבתה אליזבת, שילדה 12 ילדים, מתוכם שרדו רק חמישה את גיל הינקות. סברה מקובלת היא שמרלבורו הצעיר הושפע במידה רבה מחיי העוני בבית רווי המתחים המשפחתיים, אשר הוחמרו בשל הנאמנויות השונות. וינסטון צ'רצ'יל, מדינאי בריטי מהמאה ה-20 וצאצאו המפורסם ביותר, אמר על כך:
[התנאים בבית אש] ייתכן ועוררו בדעתו שני רשמים מוקדמים: הראשון הוא השנאה לעוני... והשני, הצורך להסתיר מחשבות ותחושות מפני אלה שאצלם יעוררו אלו תגובה של סלידה.
— [2]
לאחר השבת המלוכה באנגליה והכתרתו של המלך צ'ארלס השני ב-1660 השתפר מצבו של וינסטון צ'רצ'יל, אף שעדיין רחוק היה מלהיות עשיר. ב-1661 הוא מונה לחבר בפרלמנט מטעם העיר ויימות'. כמחוות הוקרה מצד המלך על נאמנותו הוא זכה לפיצוי חלקי על הפסדיו שנגרמו בסיום מלחמת האזרחים, ובין השאר קיבל מינוי ב-1661 כממונה על חלוקת אדמות הקתולים בדבלין. ג'ון הצטרף לאביו במסעו לאירלנד, ועם שובו של אביו לאנגליה החל ללמוד בבית הספר סנט פול שבלונדון.
| סר ג'ון דרייק | אלינור | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| סר וינסטון צ'רצ'יל | אליזבת | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ג'יימס דוכס יורק | אראבלה (1648–1730) | צ'ארלס גודפרי | ג'ורג' אדמירל בלו (1654–1710) | צ'ארלס גנרל פוט (1656–1714) | מרי | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| הנרייטה ליידי וולדגרייב | שרלוט | אליזבת | פרנסס | ריצ'רד ג'נינגס | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| הנרי דוכס אלבמרל | ג'יימס, דוכס ברוויק | אראבלה | ג'ון, דוכס מרלבורו (1650–1722) | שרה ג'נינגס (1660–1744) | פרנסס | ריצ'רד טלבוט דוכס טירקונל | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ג'ון, מרקיז בלנדפורד (1686–1703) | אליזבת, רוזנת ברידג'ווטר (1687–1714) | סקרופ, הרוזן הרביעי מברידג'ווטר | מרי, דוכסית מונטגיו (1689–1751) | ג'ון, הדוכס השני ממונטגיו | צ'ארלס (1690–1692) | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| הנרייטה גודולפין, הדוכסית השנייה ממרלבורו (1681–1733) | פרנסיס, רוזן גודולפין השני | צ'ארלס, הרוזן השלישי מסנדרלנד | אן, רוזנת סנדרלנד (1683–1716) | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ויליאם, מרקיז בלנדפורד (~1700–1730) | אן ספנסר (1702–1769) | ויליאם, הוויקונט הראשון מבייטמן | צ'ארלס ספנסר, הדוכס השלישי ממרלבורו (1706–1758) | אליזבת טרוור | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| רוברט, הרוזן הרביעי מסנדרלנד (1701–1729) | קרולין קרטרט | ג'ון ספנסר (1708–1746) | ג'ון, הדוכס הרביעי מבדפורד | דיאנה ספנסר (1710–1735) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
תחילת הקריירה הצבאית
חיבתו של הדוכס מיורק ג'יימס (לימים ג'יימס השני) לצי ולצבא הבריטי השפיעה על מרלבורו הצעיר. הוא ליווה את ג'יימס לעיתים קרובות כאשר זה ערך ביקורות אצל החיילים, ותוך זמן קצר החליט להתחיל בקריירה צבאית[3]. ב-24 בספטמבר 1667 הוא קיבל מינוי כסגן משנה בפלוגה של רגימנט המשמר הראשון (1st Guards), שמאוחר יותר שינה את שמו למשמר הגרנדירים (Grenadier Guards). הקריירה של מרלבורו המשיכה להתפתח ב-1668, כשהפליג למוצב הצפון אפריקני בטנג'יר, שהייתה טריטוריה שצ'ארלס השני קיבל זמן קצר לפני כן כנדוניה ממשפחתה של אשתו קתרינה. הוא שהה בטנג'יר במשך שלוש שנים, ורכש ניסיון בטקטיקה צבאית.
שנה לאחר מכן הפליג מרלבורו פעם נוספת. בזמן שנלחם נגד הצי ההולנדי בקרב סולבי, שהתחולל ליד חוף סאפוק ביוני 1672, הוא התנהג בגבורה ובזכות כך זכה לקידום ברגימנט לורד האדמירליות הבכיר[4]. הקידום היה על חשבונם של קצינים בכירים שהתמרמרו על כך. בשנה שלאחר מכן הוא זכה לקידום נוסף בזכות השתתפותו במצור על מאסטריכט, במהלכו הוביל קבוצה של 30 חיילים שכבשו והגנו בהצלחה על חלק מהמבצר. מרלבורו נחשב כמי שהציל את חייו של הדוכס ממונמות' במהלך האירוע, בו נפצע באופן קל וזכה להוקרה מבית סטיוארט ומבית בורבון. המלך לואי ה-14 שיבח את המעשה בעצמו, והחל מהקרב הזה זכה מרלבורו למוניטין כבעל אומץ פיזי ולהערכתם של החיילים הזוטרים[5].
למרות שהפרלמנט האנטי-צרפתי של צ'ארלס השני אילץ את אנגליה לסגת מהמלחמה האנגלו-הולנדית השלישית ב-1674, מספר רגימנטים בריטיים נותרו בשירות צרפתי. מרלבורו מונה באפריל למפקד אחד הרגימנטים בדרגת קולונל, ושירת לצדו של המרשל אנרי דה לה טור ד'אוברן. מרלבורו נכח בקרבות הקשים שהתחוללו בסינזהיים ואנטזהיים, וייתכן כי נכח גם בקרב סאסבאך ביוני 1675 שבו נהרג המרשל[6].
נישואים
עם חזרתו לארמון סנט ג'יימס החל מרלבורו להתמקד בנושאים אחרים, ובהם רצונו להינשא לשרה ג'נינגס. המעמד החברתי של ג'נינגס היה דומה מאד לזה של מרלבורו - בת המעמד הגבוה שסבלה מעוני כתוצאה מחובות. לאחר מותו של אביה בילדותה היא עברה ביחד עם אמה ואחיותיה ללונדון. משפחת ג'נינגס הייתה נאמנה לכתר הבריטי, ובעקבות כך היא זכתה למשרות בחצר המלך. ב-1673 מונתה שרה לתפקיד משרתת הכבוד של מרי ממודנה, הדוכסית מיורק ואשתו השנייה של המלך ג'יימס[7].
שרה הייתה בת 15 כאשר מרלבורו חזר מאירופה ב-1675, מרלבורו התחתן עמה בחורף 1677, למרות שאביו וינסטון היה מעוניין שהוא יתחתן עם קתרין סדלי העשירה, על מנת להקל על הנטל הכלכלי שרבץ על המשפחה. ככל הנראה נערכה החתונה בבית המגורים של דוכס יורק[8].
שנות המשבר (1678 - 1700)
שירות דיפלומטי
זמן קצר לאחר חתונתו נשלח מרלבורו למשימתו הראשונה באירופה, ביחד עם חברו הטוב סידני גודולפין. על השניים הוטל לנהל משא ומתן בהאג עם ההולנדים והספרדים על מנת להקים קואליציה שתילחם בצרפת[9]. ניסיונו של מרלבורו הצעיר בנושאי יחסים בינלאומיים הוכיח את עצמו, וסייע לו ליצור קשר עם ויליאם מארצות השפלה, שהתרשם מכישוריו במהלך המשא ומתן[10]. בזכות משימה זו הצליח מרלבורו לרכוש ניסיון שהיה לחיילים מעטים בלבד[10], אך בסופו של דבר השליחות שלו כמעט ולא שינתה דבר בגלל האינטרסים הכפולים במשא ומתן שנערך בין צ'ארלס השני (שלא התכוון להילחם בצרפת) ללואי ה-14[11]. כאשר חזר מרלבורו לאנגליה הוא הועלה באופן זמני לדרגת בריגדיר גנרל של הרגלים (Brigadier-General of Foot), אך תקוותיו ליטול חלק בפעולה צבאית באירופה התבדו כיוון שהצדדים היריבים היו מעוניינים בשלום וחתמו על הסכמי ניימכן[11].
עם חזרתו בשלהי 1678 נאלץ מרלבורו להתמודד עם השינויים המשמעותיים שחלו בחברה האנגלית. ג'יימס נאלץ לנטוש את אנגליה למשך כשלוש שנים בעקבות המזימה האפיפיורית שרקח טיטוס אוטס, שרצה לסלק את ג'יימס הקתולי מסדר הירושה לכתר הבריטי. ג'יימס התיר למרלבורו להצטרף אליו, תחילה בהאג ולאחר מכן בבריסל, לפני שקיבל היתר לעבור לאדינבורו. עם זאת, רק לאחר שצ'ארלס השני השלים את ניצחונו ב-1682 חזרו ג'יימס ומרלבורו ללונדון, והקריירה של מרלבורו המשיכה להתפתח. מרלבורו קיבל את התואר ברון איימות' כהוקרה על השירותים שהעניק לג'יימס בזמן המשבר, ובשנה שלאחר מכן מונה לקולונל של רגימנט הפרשים האישי של המלך.
הונה של משפחת צ'רצ'יל אפשר לה לחיות בנוחות: היא החזיקה בבעלותה בית מגורים בלונדון, ובנוסף לכך רכשה את בית ילדותה של שרה ג'נינגס בסנט אולבנס. מרלבורו המשיך בקריירה שלו בחצר המלוכה. ביולי 1683 הוא נשלח לאירופה על מנת ללוות את הנסיך ג'ורג' מדנמרק במסעו לאנגליה, לקראת נישואיו עם הנסיכה אן, בתו הצעירה של דוכס יורק ג'יימס (לימים המלך ג'יימס השני). אן מינתה את אשתו שרה לתפקיד עוזרת בכירה בעיקר בגלל ההיכרות הארוכה ביניהן, ומערכת היחסים בין שתי הנשים התהדקה. ג'ון עצמו התייחס לנסיכה בצורה מכובדת והתקרב אליה מאוד, בעיקר בגלל הכבוד הרב שרחש למלוכה הבריטית, ונטל על עצמו תפקיד של אביר עוזר ומגן[12]. החל מתקופה זו התרחקו ג'ון ושרה ממעגל המקורבים הקתולי של ג'יימס, והחלו להתקרב אל אן[13].
מרד מונמות'
לאחר מותו של צ'ארלס ב-1685 ירש אותו אחיו ג'יימס, שהוכתר למלך ונקרא ג'יימס השני. לאחר עלייתו למלוכה של ג'יימס מונה מרלבורו למושל חברת מפרץ הדסון. באפריל הוא מונה גם לתפקיד שמש חדר המיטות של המלך (Gentleman of the Bedchamber), במסגרתו היה עליו להמתין למלך כשזה אכל בפרטיות, לסייע למלך להתלבש, לשמור על חדרי השינה של המלך, וללוות את המלך למקומות שונים. במאי הוענק לו תואר הברון צ'רצ'יל מסנדרידג' במחוז הרטפורדשייר, ובזכות כך זכה מרלבורו למושב בבית הלורדים והפך לחבר במעמד האצולה האנגלית. אולם, הפרלמנט החדש היה תחת איום של מרד, שהובל בסקוטלנד על ידי רוזן ארגייל ובאנגליה על ידי דוכס מונמות', בנו מחוץ לנישואין של צ'ארלס השני, שנתמך על ידי גורמים ויגיים והתכוון לתבוע לעצמו את הכתר האנגלי.
על מנת להתמודד עם מורדי מונמות' קיבל מרלבורו את הפיקוד על חייל רגלים בצבאו של המלך, אך הכבוד של הובלת החיילים במערכה נפל בחלקו של רוזן פברשאם, שהיה פחות מוכשר ממרלבורו. מונמות' הגיע לעיירת החוף ליים רג'יס שבדורסט ב-21 ביוני, אך כוחותיו הלא מאומנים והנחותים ניגפו בקרב שהתחולל בסדג'מור ב-17 ביולי 1685. מרלבורו עצמו מילא תפקיד משני לעומת זה של פברשאם, אך הצליח להתבלט בזכות כושר הארגון שלו, הטקטיקה שנקט בה והאומץ שהפגין בשדה הקרב.
מרלבורו קודם לדרגת מייג'ור גנרל ב-14 ביולי, אך היה זה פברשאם שקיבל את עיקר התגמול על דיכוי המרד. עם זאת, מרלבורו לא הוזנח לחלוטין, ובאוגוסט מונה לקולונל של ה-Third Troop of Life Guards. אולם, לפי ההיסטוריון דייוויד צ'נדלר ייתכן כי מערכת סדג'מור וציד המכשפות שלאחריה בראשותו של השופט ג'פריז צמא הדם הניעו תהליך שהסתיים שלוש שנים לאחר המרז, כאשר מרלבורו נטש את מלכו ופטרונו[14].
מהפכה
ערך מורחב – המהפכה המהוללת
צ'רצ'יל זכה לתהילה לאחר קרב סדג'מור, אך היה נחוש לא להביע תמיכה בפעולותיו הקנאיות של המלך נגד הפרוטסטנטים[15]. תמיכתו של ג'יימס השני במוסדות המלכותיים שנטו לקתוליות, בהם הצבא, גרמה בתחילה לחששות ומאוחר יותר לדאגה מפני קנאותו של המלך; גם בני משפחתו של המלך התפלאו לנוכח תמיכתו העקבית בכל הנוגע לאמונה הרומית-קתולית. כאשר המלכה ילדה בן, ג'יימס פרנסיס אדוארד סטיוארט, נפתחה האפשרות לקו ירושה של מונרכים קתולים. אחדים ממשרתיו של המלך בגדו באמונתם הפרוטסטנטית על מנת שחינם לא יסור בעיניו, אך מרלבורו נותר נאמן לאמונתו הפרוטסטנטית, עליה גדל והתחנך[16], והיה מונע גם מאינטרסים אישיים. הוא האמין כי מדיניותו של ג'יימס עשויה להוביל לפגיעה בקריירה שלו או למרד מלא, ובניגוד לאביו לא התכוון לתמוך בצד המפסיד.
שבעה אנשים נפגשו על מנת לנסח הזמנה לוויליאם, נסיך אורנז', והזמינו אותו לפלוש לאנגליה ולקחת את הכתר בכוח הזרוע. החותמים על המכתב נמנו עם הוויגים, הטורים ואף הבישוף של לונדון הנרי קומפטון שהבטיח לוויליאם כי "19 מתוך 20 חלקים של העם... כמהים לשינוי"[17]. מרלבורו אמנם לא היה חתום על המכתב כיוון שעדיין נחשב כפוליטיקאי זוטר, אך הצהיר על כוונתו בפני איש הקשר של ויליאם בהאג בכך שאמר כי "אם אתה חושב שיש דבר מה שחובה עלי לעשות, אתה רק צריך לפקוד זאת עלי"[18]. מרלבורו, בדומה לרבים אחרים, המתין להזדמנות המתאימה לנטוש את ג'יימס.
ויליאם הגיע לטורביי ב-15 בנובמבר 1688, ומשם הוביל את צבאו לאקסטר. כוחותיו של ג'יימס, בהנהגתו של לורד פברשם, הגיעו לסולסברי כאשר רוב הקצינים לא היו מעוניינים להילחם. מרלבורו קודם לדרגת לוטננט גנרל ב-17 בנובמבר, אך בעקבות השמחה שהפגין לאחר עריקתו של לורד קורנברי קרא פברשאם למעצרו. מרלבורו עודד בגלוי את העריקה למחנהו של ויליאם, אך ג'יימס המשיך להתנהג בהססנות. תוך זמן קצר התברר כי היה זה מאוחר מדי מכדי לפעול. לאחר פגישת מועצת המלחמה בתחילת דצמבר החליטו מרלבורו ו-400 קצינים וחיילים לנטוש את המחנה המלכותי, והצטרפו לוויליאם ששהה באקסמינסטר.
כאשר ג'יימס נוכח לדעת כי הוא לא מצליח לשמור על מרלבורו, משרתו המסור והנאמן, הוא התייאש וברח לצרפת. במהלך מנוסתו לצרפת הוא לקח איתו את בנו ויורשו ג'יימס, נסיך ויילס. ויליאם ניצח במערכה כמעט ללא מאמץ, והחל בשלטון משותף עם מרי, בתו הבכורה של ג'יימס השני. שרשרת אירועים ידועה כ"המהפכה המהוללת".
הגנרל של ויליאם
- ערך מורחב – מלחמת תשע השנים
צ'רצ'יל הוכתר כרוזן מרלבורו באפריל 1689, במסגרת חלוקת תוארי הכבוד עליה החליט ויליאם לאחר הכתרתו; הוא הושבע לחבר במועצה המלכותית, והתמנה פעם נוספת לתפקיד שמשו האישי של המלך. אולם, עלייתו המהירה בסולם התפקידים גרמה לכך שאחדים מתומכיו של ג'יימס טענו כי הוא בגד במלכו באופן מביש לצורך רווח אישי; ויליאם עצמו שקל מחדש את צעדיו כלפי מרלבורו. תומכיו של מרלבורו (כולל הצאצא המפורסם שלו וינסטון צ'רצ'יל) טענו כי פעולותיו נבעו ממניעים פטריוטיים, דתיים ומוסריים. אולם, ההיסטוריון צ'נדלר טוען כי מניעיו של מרלבורו היו גם אמביציה ואינטרס אישי; הוא טען גם כי לא סביר שאדם כלשהו ינהג כפי שנהג מרלבורו כלפי האדם שלו היה חייב את כל רכושו ומעמדו עד אותה תקופה[19].
פעולתו הראשונה של מרלבורו הייתה סיוע בארגון מחדש של הצבא - ועקב הכוח לקדם או לשחרר קצינים נהנה מרלבורו מן היכולת לבנות רשת קשרים שתוכיח את עצמה כיתרון במשך עשרים השנים הבאות. משימתו הייתה דחופה, כיוון שכחצי שנה לאחר עזיבתו של ג'יימס השני הצטרפה אנגליה למלחמה נגד צרפת כחלק מקואליציה ששמה לה למטרה להגביל את שאיפותיו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת. לאור ניסיונו הוחלט לשלוח את מרלבורו לארצות השפלה באביב 1689 כמפקדם של 8,000 חיילים בריטים; לאורך מלחמת תשע השנים הוא שירת בפועל בשדה הקרב במשך שלוש שנים, ולאחר מכן בתפקידי פיקוד משניים. אולם, בקרב וולקורט שנערך ב-25 באוגוסט 1689 זכה מרלבורו לשבחים רבים, והמפקד ההולנדי הנסיך וולדק אף אמר עליו "...למרות היותו צעיר הוא הפגין כישורים צבאיים טובים יותר מאלה שרוב הגנרלים מפגינים לאחר שנים רבות של מלחמות... הוא בוודאות אחד מהאנשים האמיצים ביותר שאני מכיר"[20]. כהוקרה על כישוריו ותרומתו החליט ויליאם להעניק למרלבורו את תפקיד הקולונל של הרגימנט השביעי של חיל הרגלים שחומש ברובי מוסקטים קלים.
לאחר קרב וולקורט חלה דעיכה בפופולריות של מרלבורו בחצר המלך[21]. ויליאם ומרי חשו חוסר אמון כלפי השפעתם של מרלבורו ורעייתו, שהיו אנשי סודה ותומכיה של הנסיכה אן שהייתה בעלת טענת זכות חזקה יותר לכתר בהשוואה לוויליאם. שרה תמכה באן בסדרה של מחלוקות עם המלך והמלכה, וגרמה למרי לכעס רב ולעוינות כלפי מרלבורו. המריבות הללו נזנחו לתקופת מה כאשר ג'יימס הגיע לאירלנד במרץ 1689 בניסיון להשיב לעצמו את כתרו, וויליאם עזב לאירלנד ביוני 1690 על מנת להילחם בו. מרלבורו מונה למפקד כל הכוחות הצבאיים באנגליה, ולחבר במועצת התשעה שייעצה למרי בנושאי צבא בהיעדרו של ויליאם; מרי לא התאמצה להסתיר את חוסר שביעות רצונה מהמינוי של מרלבורו, וכתבה לבעלה כי "אני לא יכולה לסמוך עליו או להעריך אותו"[21].
בסופו של דבר הובס ג'יימס ונאלץ לצאת לגלות בצרפת פעם נוספת. מרלבורו עזב לאירלנד באוגוסט על מנת למלא את משימתו הראשונה כמפקד עצמאי, שהייתה מערכה ימית ויבשתית נגד הנמלים של קורק וקינסייל. היה זה ניסיון לשבש את נתיבי האספקה של היעקוביטים, ומרלבורו ביצע אותו בהצלחה רבה. קורק נכבשה בתחילת אוקטובר, וקינסייל ימים אחדים לאחר מכן. למרות שהמערכה לא הובילה לסיום המלחמה כולה כפי שקיווה מרלבורו, הוא למד לקחים חשובים בכל הנוגע לדקויות של לוגיסטיקה, ועל החשיבות של שיתוף פעולה וטאקט כשעובדים לצידם של קציני שדה בכירים. הפעם הבאה שפיקד על חיילים בשעת קרב בעצמו הייתה רק כעבור עשר שנים.
השחרור מהצבא והחרפה
.jpg)
ויליאם הכיר באיכויות של מרלבורו כחייל וכאסטרטג, אך סירב להכתירו כאביר מסדר הבירית ולמנותו למפקד חיל החימוש, דבר שהטריד את מרלבורו. בנוסף, מרלבורו לא הסתיר את אכזבתו מהיעדר הקרדיט שהיה ראוי לו. הוא השתמש בהשפעתו על הפרלמנט והצבא, וגרם לחוסר שביעות רצון מהעדפותיו של ויליאם בבחירת מפקדים זרים. ויליאם היה מודע לכך, והחל לדבר בגלוי על חוסר אמונו במרלבורו; נציגיו של הנסיך הבוחר של ברנדנבורג בלונדון שמעו את המלך אומר כי הוא זכה "ליחס כה מזעזע ממרלבורו, עד כדי כך שאלמלא לא היה מלך, הוא בוודאי היה חש צורך לקרוא עליו תיגר ולהזמינו לדו-קרב"[22].
בינואר 1681 התחדש הקשר בין מרלבורו לבין ג'יימס השני הגולה, ששמר על קשר עם תומכיו באנגליה, והוא היה נחוש לקבל מהמלך מחילה על כך שנטש אותו ב-1688. צעד זה היה חיוני להצלחת הקריירה העתידית שלו במקרה שהיעקוביטים יצליחו לחזור לשלטון. ויליאם היה מודע למערכת הקשרים הזאת (בנוסף לקשרים עם אצילים אחרים כגון סידני גודולפין ודוכס שרוסברי), אך ראה בכך צעד של "תעודת ביטוח" ולא התחייבות מפורשת[23]. מרלבורו לא תמך במהפכה יעקוביטית, אך ויליאם רחש כבוד לכישוריו הפוליטיים והצבאיים, ולסכנה שמרלבורו היה עבורו[24].
היחסים בין ויליאם למרלבורו המשיכו להתדרדר לאחר חזרתם מהמערכה בארצות השפלה הדרומיות באוקטובר 1691. בינואר 1692 הורתה המלכה (שזעמה על פעולותיו של מרלבורו בפרלמנט, בצבא ובמקום גלותו של ג'יימס) לאן לפטר את שרה, אך זו סירבה בתוקף[25]. המחלוקת האישית הזאת זירזה את שחרורו של מרלבורו. ב-30 בינואר הורה רוזן נוטינגהאם (מזכיר המדינה) למרלבורו לעזוב את כל תפקידיו האזרחיים והצבאיים ולראות עצמו משוחרר מכל המינויים שלו. הוא אף אסר עליו להיכנס לארמון המלך[26]. רוזן נוטינגהאם לא נימק את הצעד הזה, אך תומכיו העיקריים של מרלבורו זעמו: שרוסברי הביע את כעסו וגודולפין איים לפרוש מהממשלה. אדמירל ראסל, שהיה באותה עת המפקד העליון של הצי המלכותי, האשים את המלך בגלוי בכפיות טובה כלפי האיש ש"הניח את הכתר על ראשו"[27].
עלילת הבגידה במולדת
שפל המדרגה במצבו של מרלבורו טרם הגיע. באביב 1692 התחדשו איומי הפלישה הצרפתיים, וכן ההאשמות היעקוביטיות בבגידה. בפני המלכה הובאו עדויות של אדם בשם רוברט יאנג על כך שאנשים אחדים חתמו על מכתב תמיכה בהשבת ג'יימס השני והדחת ויליאם השלישי, והורתה לעצור את כולם. מרלבורו, שהיה אחד מהחותמים, נשלח למצודת לונדון ב-14 במאי, והיה כלוא שם במשך חמישה שבועות; צערו התגבר עוד יותר כשהתבשר על מות בנו הצעיר צ'ארלס. האשמותיו של יאנג התבררו לבסוף כבדיה וכזיוף, ומרלבורו שוחרר ב-25 ביוני. הוא המשיך להתכתב עם ג'יימס, דבר שהוביל לבסוף לתקרית "מכתב מפרץ קאמארה" ב-1694.
כוחות הברית תכננו במשך חודשים אחדים לתקוף את נמל ברסט בחלק הצרפתי של מפרץ ביסקאיה. הכוחות, בפיקודו של תומאס טולמאץ', תקפו ב-18 ביוני ונחלו תבוסה; רוב אנשיו של טולמאץ' נהרגו או נשבו, והוא עצמו מת זמן קצר לאחר מכן מפצעיו[28]. למרות היעדר ראיות ממשיות הואשם מרלבורו בכך שהתריע בפני האויב על המתקפה. סוגיית אשמתו שנויה במחלוקת בקרב ההיסטוריונים. ההיסטוריון הצבאי ריצ'רד הולמס טוען כי יש עדויות קלושות בלבד הקושרות בין מרלבורו לבין מכתב מפרץ קאמארה, וטען כי "קשה מאד לדמיין אדם כה זהיר כמרלבורו, שרק זמן קצר קודם לכן השתחרר מהאשמה בבגידה, כותב מכתב שיגרום למותו אם ייפול לידיים הלא נכונות"[29]. דייוויד צ'נדלר טען כי "כל המצב הזה מעורפל ולא חד משמעי, ולא ניתן להסיק מסקנה ברורה. בסופו של דבר, ייתכן ועלינו לתת למרלבורו ליהנות מהספק"[30].
פיוס
מותה של מרי ב-7 בינואר 1695 הוביל לפיוס רשמי אך קר בין ויליאם השלישי לבין אן, שכעת הייתה היורשת של הכתר האנגלי. מרלבורו קיווה כי כתוצאה מפיוס זה הוא ימונה מחדש לתפקידים מהם הודח, אך למרות שהותר לו ולשרה לחזור לארמון המלך הוא לא קיבל הצעת עבודה כלשהי.
היעקוביט המיליטנטי ג'ון פנוויק טען ב-1696 כי ג'יימס רקם קשר לבגידה עם מרלבורו, גודולפין, ראסל ושרוסברי. ההאשמות הוכחו לבסוף כבדיה ופנוויק הוצא להורג, כשהמלך לא מייחס לנושא חשיבות רבה. ב-1698, שנה לאחר חתימה הסכם רייסווייק שהביא לסיום מלחמת תשע השנים, חל מפנה ביחסיהם של ויליאם ומרלבורו[30]. לפי המלצתו של לורד סנדרלנד, שאשתו הייתה חברה טובה של שרה צ'רצ'יל, מונה מרלבורו לתפקיד מנהל משק הבית המלכותי של הנסיך ויליאם, בנה הבכור של אן; דרגתו הצבאית ותפקידו כחבר המועצה המלכותית הושבו לו[31]. כשוויליאם עזב להולנד ביולי מרלבורו היה אחד מהאנשים הבכירים שהופקדו על ניהול המדינה בהיעדרו; הוא נתקל בקשיים כשניסה לגשר בין חובותיו למלך לבין רצונו לחדש את קשריו עם הטורים[32].
חייו המאוחרים (1700 - 1722)
מלחמת הירושה הספרדית
- ערך מורחב – מלחמת הירושה הספרדית
קרלוס השני, מלך ספרד, מת ב-1 בנובמבר 1700 ללא ילדים, וסוגיית הירושה לכתר הספרדי והשליטה הנובעת מכך באימפריה הספרדית גררה את אירופה למלחמה הידועה כ"מלחמת הירושה הספרדית". על ערש דווי ביקש קרלוס להוריש את כתרו לפיליפ, דוכס אנז'ו, שהיה נכדו של לואי הארבעה עשר. פוטנציאל זה לאיחוד בין ספרד לצרפת תחת בית בורבון לא היה מקובל על אנגליה, הרפובליקה ההולנדית והקיסר האוסטרי לאופולד הראשון שהיה בעל זכות טיעון לכתר הספרדי. בריאותו של ויליאם הייתה רעועה באותה תקופה, והוא החליט לתת למרלבורו תפקיד מרכזי בסוגיות האירופאיות בין השאר בזכות השפעתו על הנסיכה אן, שהייתה היורשת שלו. משימתו של מרלבורו הייתה לנהל משא ומתן לצורך הקמת קואליציה חדשה כנגד צרפת וספרד, ולצורך כך הוא מונה לנציגו האישי של ויליאם בהאג ולמפקד הכוחות הבריטיים.
ב-7 בספטמבר 1701 חתמו אנגליה, הקיסר והרפובליקה ההולנדית על הסכם הברית הגדולה השני, על מנת להרתיע את לואי ה-14 השאפתן ולמתן את כוחו של בית בורבון. ב-19 במרץ 1702 נפצע ויליאם בתאונת רכיבה ומת מפצעיו, ואן ירשה את מקומו. מותו של המלך גרם לחוסר סדר בקרב כוחות הקואליציה, אך הרוזן יוהאן ונצל ורטיסלאב פון מיטרוביץ מבוהמיה[33] דיווח כי "הנחמה הגדולה ביותר בבלבול הזה היא שמרלבורו קיבל את כל המידע בסוגיה זו, ובגלל קשריו עם המלכה יכול לעשות הכל"[34].
"הקשרים עם המלכה" הוכיחו את עצמם כרווחיים עבור חבריה הוותיקים. אן רצתה לגמול למרלבורו עבור הישגיו הדיפלומטיים והקרביים באירלנד ובאירופה, ומינתה אותה למפקד הכללי של חיל התותחנים (Master-General of the Ordnance), שהיה תפקיד שמרלבורו היה מעוניין בו במשך זמן רב, לאביר במסדר הבירית ולקפטן-גנרל של כוחות הצבא באנגליה ומחוץ לאנגליה. במקביל לכך מונתה ליידי מרלבורו לנערת הגלימה (Groom of the Stole), הגבירה אשר על הגלימות (Mistress of the Robes), ושומרת התקציב המלכותי (Keeper of the Privy Purse). ג'ון ושרה היו בשיא כוחם מבחינת הקשר עם המלכה, ונהנו מהכנסה שנתית של למעלה מ-60,000 לירות שטרלינג והשפעה רבה בארמון המלוכה[35].
תחילת המערכה, נישואי בנותיו ומות בנו הבכור
אנגליה הכריזה מלחמה על צרפת ב-15 במאי 1702. מרלבורו קיבל את הפיקוד על כוחות בריטיים, הולנדים וגרמנים שכירים, והייתה זו הפעם הראשונה בחייו שבה פיקד על כוח צבאי כה גדול בשדה הקרב. היה לו הרבה פחות ניסיון מאשר גנרלים הולנדים וגרמנים שהיו כפופים לו. הסמכות הפיקודית שלו הייתה מוגבלת במידת מה. בתפקידו כקפטן-גנרל הייתה לו סמכות לתת פקודות לגנרלים הולנדים רק במקרה שחייליהם נטלו חלק בפעולה ביחד עם אנשיו; במקרים אחרים הוא היה צריך להסתמך על כוח השכנוע והטאקט שלו, ולקבל את הסכמתם של הקצינים ההולנדים או הנציגים הדיפלומטיים של הפרלמנט ההולנדי[36].
למרות ההיסוס הראשוני של בעלי הברית שלו, המערכה בארצות השפלה (הזירה העיקרית של המלחמה) החלה היטב מבחינת מרלבורו. לאחר שביצע תמרונים אחדים הוא הצליח לגבור על מרשל בופלר (Boufflers), ולאחר מכן כבש מספר ערים (בהן לייז'). בזכות ההישגים הללו העניקה לו המלכה את תואר דוכס מרלבורו ומרקיז בלנדפורד בדצמבר. המלכה התכוונה גם להעניק לו משכורת שנתית של 5,000 לירות שטרלינג למשך חייו, אך הפרלמנט דחה את היוזמה הזאת. שרה נעלבה מכך, ובכעסה הציעה לבעלה לוותר על התואר שקיבל[37].
ב-20 בפברואר 1703, זמן קצר לאחר קבלת התארים, נישאה אליזבת', בתו של מרלבורו, לסקרופ אגרטון, רוזן ברידג'ווטר. בקיץ שלאחר מכן התארסה בתו מארי לג'ון מונטגיו, והשניים נישאו ב-31 במרץ 1705. אירועים אלה התרחשו לאחר ששתי בנותיו הגדולות כבר היו נשואות: הנרייטה נישאה לפרנסיס גודולפין (בנו של סידני גודולפין) באפריל 1698, ואן נישאה לצ'ארלס ספנסר, הרוזן השלישי מסנדרלנד, ב-1700. אולם, תקוותיו של מרלבורו היו להקים שושלת אצולה משל עצמו, והוא תלה אותן בבנו ג'ון, שהיה הבן הבכור שלו וגם היחיד שהגיע לבגרות. אולם, בעת שלמד בקיימברידג' בתחילת 1703 לקה ג'ון באבעבועות שחורות. הוריו הגיעו במהירות למיטת חוליו, אך בבוקר ה-3 במרץ הוא מת ממחלתו במה שגרם לדוכס לצער רב.
מרלבורו חזר להאג כעבור ימים אחדים בעודו מתאבל על בנו, והותיר מאחוריו את שרה. בזמן שמרלבורו שהה באנגליה החליף מרשל וילרואה את בופלר כמפקד בארצות השפלה הספרדיות. למרות שמרלבורו הצליח לכבוש את בון, אואי, ולימבורג, הוא לא הצליח לגרור את הצרפתים לקרב משמעותי בגלל ההססנות ההולנדית. הוא נתקל גם בהתנגדות מבית. מרלבורו וגודלפין ספגו ביקורת מיריביהם הטורים שהעדיפו להפעיל את הצי המלכותי על מנת להגדיל את כוחה הקולוניאלי של אנגליה, אך מנגד תמכו הוויגים בשליחת הצבא ישירות לתוך צרפת. תמיכה זו דעכה במקצת לאחר המערכות הקודמות של כוחות הברית, אך מרלבורו, שהשכיל לנצל את כישוריו הדיפלומטיים לצורך ניהול הברית, היה כבר גנרל בעל מוניטין בינלאומי, ותוך זמן נשכחה ההצלחה המוגבלת של 1703 לעומת מערכת בלנהיים של 1704.
בלנהיים וראמיאי
מרלבורו השתכנע בצורך לשלוח סיוע צבאי לאזור הדנובה, לאור המצוקה של אוסטריה שהייתה נתונה לאיום מצד צרפת ובוואריה במערב ומורדים מהונגריה במזרח. מרלבורו הגה תוכנית נועזת על מנת ליטול את היוזמה מיריביו. הוא תיכנן להטעות את ההולנדים שלא היו מוכנים לקבל את החלשת כוחות הברית באזור ארצות השפלה הספרדיות. לצורך הגשמת מטרה זו הוא פקד על כוחותיו לנוע לעבר הנהר מוזל, אך ברגע שהגיעו לשם הוא תיכנן לא להתחשב בהולנדים ולהוביל את כוחותיו לחבירה עם הכוחות האוסטריים בדרום גרמניה[39].
מרלבורו הגשים את תוכניתו באמצעות שילוב של הונאה אסטרטגית וניהול מוצלח. לאחר שצעדו לאורך 400 קילומטרים מארצות השפלה, החלו כוחות הברית להילחם מול הפרנקו-בוואריים באזור הדנובה. ההיתקלות הגדולה הראשונה אירעה ב-2 ביולי 1704, כאשר מרלבורו והנסיך לודוויג מבאדן הסתערו על שלנברג (Schellenberg). ב-13 באוגוסט הנחיל מרלבורו, ביחד עם המפקד האימפריאלי הנסיך אויגן מסבויה, תבוסה ניצחת בקרב בלנהיים לכוחותיהם של מרשל טאלאר והנסיך הבוחר של בוואריה. המערכה נחשבת לאחת המרשימות ביותר בתקופה שקדמה לנפוליאון, וידועה בזכות התכנון האסטרטגי שלה והשפעתה על המלחמה, שהתבטאה ביציאת בוואריה מהמערכה ושיבוש תוכניותיו של לואי הארבעה עשר לניצחון מוקדם. מרלבורו התבלט כאחד החיילים הטובים ביותר באותה תקופה לאחר נפילת לנדאו שעל הריין וטריר וטרארבאך שעל המוזל, וגם יריביו הטורים נאלצו להכיר בהצלחתו הרבה.
המלכה תיגמלה את מרלבורו באמצעות הענקת האחוזה המלכותית בוודסטוק והבטחה להקים ארמון כהנצחה לבלנהיים, אך במקביל לכך חלה התדרדרות ביחסים בינה לבין שרה. מרלבורו ואשתו עלו לגדולה בין השאר בזכות קשריהם עם אן, אך תמיכתה העקבית של שרה בוויגים גרמה לריחוק ביניהם, כיוון שהמלכה נטתה לכיוון הטורים שהביעו תמיכה עקבית בכנסייה האנגליקנית. אן, שכעת הייתה מלכה ולא נערה מתבגרת הנתונה להשפעתה של שרה, מאסה במזגה החם וחסר הטאקט של שרה, במה שהרס בסופו של דבר את מערכת היחסים ביניהן וערער את מעמדו של הדוכס[40].
במהלך צעידתו של מרלבורו לעבר הדנובה הציע לו הקיסר לאופולד הראשון תואר נסיך באימפריה הרומית ה"קדושה", בנסיכות הקטנה מינדלהיים[41]. אן הסכימה לכך, אך המערכות ב-1705 לא גרמו לאותה שביעות רצון כמו מערכת בלנהיים. מרלבורו תיכנן לפלוש לצרפת דרך עמק המוזל, אך בעקבות התנגדות יריביו וידידיו נאלץ לסגת לעבר ארצות השפלה. הוא פרץ את קווי ההגנה של בראבאן (Brabant) בקרב אליקסהיים, אך היסוסיו, בנוסף לאלו של ההולנדים שחששו לביטחון מולדתם, מנעו ממנו לנצל את היתרון[42]. מרלבורו לא ניסה להסתיר את כעסו, ולאחר שפנה לפרלמנט ההולנדי הוחלט לפטר את מפקד הכוחות ההולנדיים. הצרפתים והטורים באנגליה דחו את הטענה שההססנות ההולנדית מנעה ממרלבורו להשיג ניצחון גדול ב-1705, ודבקו בגישתם כי קרב בלנהיים היה מקרה ממוזל וכי מרלבורו הוא גנרל שאין לחשוש מפניו[43].
מרלבורו לא זכה להצלחה רבה בתחילת 1706, כאשר הגנרלים של לואי הארבעה עשר השיגו ניצחונות באיטליה ובאלזס. הוא נאלץ בעקבות הכישלונות הללו לשנות את תוכניותיו, ולבסוף החל בפלישה לתוך שטח האויב. לואי הארבעה עשר, שהיה נחוש לנקום על בלנהיים, הנחה את מרשל וילרואה לרדוף באופן אישי את "מיסייה מרלברו"[44]. קרב ראמיאי, שנערך לאחר מכן ב-23 במאי, היה ככל הנראה אחת מהצלחותיו הגדולות ביותר של מרלבורו. הוא איבד פחות מ-3,000 אנשים, וגרם לצרפתים לאבדות של 20,000 נפגעים ולתבוסה קשה. קרב זה היה הפתיחה לשרשרת הצלחות עבור מרלבורו, שבמהלכה כבשו כוחות הברית בפיקודו עיר אחרי עיר. ביחד עם ניצחונו של הנסיך אויגן על הצבא הצרפתי בטורינו, שנת 1706 הפכה למוצלחת מאד עבור כוחות הברית.
הדעיכה במעמדו
במקביל ללחימתו בארצות השפלה חל שינוי במזלו של מרלבורו כתוצאה מפעילותם של יריביו האישיים והמפלגתיים[45]. הוויגים, שתמכו במלחמה, תקפו בחריפות את ידידו הטוב גודולפין ודרשו כי בתמורה לתמיכתם בממשלה ימונה רוזן סנדרלנד, חתנו של מרלבורו, למזכיר המדינה. המלכה, שרחשה איבה לסנדרלנד ולקבוצת הוויגים שאליה השתייך, סירבה להיות נשלטת על ידי מפלגה אחת, והתנגדה למהלך; גודולפין, שנתמך על ידי שרה צ'רצ'יל והיה תלוי בתמיכת הוויגים, לחץ עליה בהצלחה להיענות לדרישותיהם, אך מערכת היחסים המיוחדת בינה לבין שרה וגודולפין התערערה במידה רבה, והיא החלה לנטות לכיוון אביגייל מאשם - בת דודתה של שרה. אן החלה להתקרב גם לרוברט הארלי, שטען כי המדיניות הפייסנית של מרלבורו וגודולפין כלפי הוויגים איננה נחוצה.
מרלבורו חזר לאנגליה לאחר ניצחונו בראמיאי, וזכה לקבלת פנים חמה מהפרלמנט; תאריו ונכסיו הפכו לברי ירושה על ידי צאצאיו, גברים ונשים כאחד. אולם, ב-1707 חל מפנה במלחמה עם התקדמות הצבא הצרפתי בכל החזיתות, והחזרה לחוסר החלטיות פוליטית בקרב חברות הברית. גם המלחמה הצפונית הגדולה היוותה איום. הצרפתים קיוו לגרום לקרל השנים עשר, מלך שוודיה, לתקוף את אנגליה. מרלבורו ביקר את קרל במטהו שבאלטרנשטאדט, והצליח לשכנעו להימנע מלהתערב במלחמה. בנוסף לכך, הנסיגות הגדולות בספרד ולאורך הריין גרמו למרלבורו מצוקה רבה, שהתגברה לאחר שההולנדים התמידו בחוסר שיתוף פעולה והטילו וטו על כל תוכניותיו לבצע מהלך נרחב בארצות השפלה. נסיגתו של אויגן בקרב טולון, שהייתה מטרתו העיקרית של מרלבורו ב-1707, גרמה לגניזת התקוות לסיום המלחמה באותה שנה.
מרלבורו חזר מהקרבות הללו לתוך סערה פוליטית באנגליה, שבמסגרתה נמתחה ביקורת על הניהול הכולל של המלחמה. מרלבורו וגודולפין הסכימו לחקור את "התוכנית המחודשת" עם הארלי, אך כעסו מאד כאשר הוא מתח ביקורת על ניהול המלחמה בספרד בפגישה פרטית עם המלכה, וכאשר שותפו הנרי סנט ג'ון העלה את הנושא בפרלמנט. הם היו משוכנעים שהארלי זומם נגדם דבר מה, ואיימו על המלכה בהתפטרות אם לא תפטר אותו. אן התנגדה בחריפות לפיטוריו של אחד השרים המועדפים עליה, אך כאשר דוכס סומרסט ורוזן פמברוק סירבו לפעול ללא "הגנרל או שר האוצר", החליט הארלי להתפטר, והוחלף על ידי הנרי בויל בתפקיד מזכיר המדינה. מרלבורו אמנם ניצח במאבק הזה, אך היה זה בסופו של יום ניצחון ויגי והוא איבד את רוב השפעתו על המלכה[46].
אאודנארדה ומלפלקה
הכישלונות הצבאיים נמשכו גם ב-1708 עם עריקתן של ברוז' וגנט לצד הצרפתי. מרלבורו היה מודאג מהמצב הכללי, אך תקוותיו התגברו עם הגעתו לזירה של הנסיך אויגן, שותפו לפיקוד בבלנהיים. מרלבורו החל לפעול למען השגה מחדש של היוזמה האסטרטגית של כוחותיו. תוכניתו התבססה על הפלישה הכפולה שנערכה בשנה הקודמת, אך בפעם זו הוא תיכנן לרכז את עיקר כוחותיו בארצות השפלה. לאחר שכוחות הברית חצו את נהר סכלדה באזור העיירה אאודנארדה, במקביל לכך שהצבא הצרפתי בפיקודם של הדוכס מוונדום ושל דוכס בורגונדי חצה את הנהר בנקודה צפונית יותר על מנת להטיל מצור על העיירה. מרלבורו נע במהירות לכיוון הצבא הצרפתי. ניצחונו בקרב אאודנארדה ב-11 ביולי 1708 גרם לערעור הצבא הצרפתי שבפלנדריה, ובמהלך הקרב הוא יישם פעם נוספת את כושר ההתמצאות שלו, התזמון וידיעת האויב[47].
מרלבורו תיכנן להסתער לכיוון פריז, אך קיבל את עצתו של אויגן שבעלות הברית יטילו מצור על העיר ליל, שהייתה אחד המבצרים החזקים ביותר באירופה. מרלבורו פיקד על כוחות החיפוי, ואויגן פיקד על המצור עד לכניעת ליל ב-22 באוקטובר; אולם, רק ב-10 בדצמבר נכנע בופלר שהגן על המבצר. 1708 הייתה מוצלחת מבחינת מרלבורו למרות הקשיים של מצור החורף. בעלות הברית השתלטו מחדש על ברוז' ועל גנט, והצרפתים גורשו כמעט מכל ארצות השפלה הספרדיות.
במקביל להצלחותיו של מרלבורו השלימו הוויגים את סילוקם של הטורים הנותרים מהקבינט. מרלבורו וגודולפין, שכבר לא היו מקורבים למלכה אן, נאלצו לציית להחלטותיהם של השרים הוויגים, ואילו הטורים הכועסים ציפו לנפילתו של מנהיגם לשעבר. בנוסף לכך הצליחה שרה, שהונעה על ידי שינאתה להארלי ולאביגייל, להרוס את שרידי הידידות בינה לבין אן. היא שמרה על תפקידה בארמון המלוכה רק ככורח המציאות, ועל מנת לא לפגום במעמדו של בעלה המנצח כראש הצבא[48].
צרפת הייתה על סף קריסה לאחר תבוסותיה והחורף הקשה שחוותה. שיחות השלום שהחלו בהאג באפריל 1709 נכשלו כאשר צרפת דחתה ביוני את הדרישה שלואי יוותר על ספרד בתוך חודשיים או שהמלחמה תתחדש. הוויגים, ההולנדים, מרלבורו ואויגן כשלו מסיבות אישיות ופוליטיות להגיע להסכם שלום עדיף מבחינתם, ולא הצליחו ליישם את גישת "אין שלום ללא ספרד". במקביל לכך החל הארלי לצבור כוח פוליטי רב.
מרלבורו חזר לקרבות בארצות השפלה ביוני 1709. לאחר שהטעה את מרשל וילאר וגרם לו לכבוש את העיירה טורנה ב-3 בספטמבר תוך ספיגת אבדות קשות, הפנה מרלבורו את כוחות הברית לכיוון מונס על מנת לשמור על הלחץ הרצוף על צרפת. לואי היה נואש לשמור על העיירה, ופקד על וילאר להתקדם לכיוון הכפר הזעיר מלפלקה ב-9 בספטמבר 1709 ולהתבצר שם. כעבור יומיים פרץ הקרב. באגף השמאלי הוביל נסיך אוראנז' את חייליו לתבוסה מוחצת, ובאגף השני ספג אויגן אבדות דומות. כתוצאה מכך נחלש מרכז הכוח של וילאר, ובזכות כך הצליח מרלבורו לפרוץ את קווי ההגנה שלו ולנצח. המחיר היה גבוה מאוד, ולפי מקורות אחדים כוחות הברית איבדו מספר כפול של חיילים לעומת יריביהם[49]. מרלבורו כבש את מונס ב-20 באוקטובר, אך כשחזר לאנגליה ניצלו יריביו את האבדות במלפלקה על מנת להכפיש את שמו. הארלי, שהתמנה בינתיים למנהיג המפלגה הטורית, עשה כל שביכולתו על מנת לשכנע את עמיתיו שהוויגים תומכי המלחמה, ומתוך כך גם מרלבורו וגודולפין שתמכו במדיניות הוויגית, יובילו את המדינה לאבדון, ואף רמז על כך שמרלבורו תומך בהמשך הלחימה על מנת להתעשר[50].
לאחר כישלון הסבב השני של שיחות השלום בין לואי לבעלות הברית החלה מגמה של שינוי פוליטי באנגליה, שהסתיימה בבחירות שלאחריהן הרכיבו הטורים את הממשלה החדשה. למרות שמרלבורו היה גיבור לאומי ובעל יוקרה בינלאומית, נדרשו מאמצי שכנוע רבים מצד אויגן וגודולפין על מנת שהוא לא יתפטר מתפקידו[51].
סוף המערכה
במרץ 1710 התחדשו שיחות השלום, אך גם הפעם עלו על שרטון. מרלבורו תמך בקו הפעולה הממשלתי באופן פומבי, אך בשיחות פרטיות הביע את חששו מהלחץ על הצרפתים לקבל הסכם משפיל מבחינתם[52]. הוא היה רק משקיף בשיחות, אך כישלונן נתן ליריביו אפשרות לתקוף אותו בטענה שהוא מאריך את המלחמה לצורך רווח אישי. באביב של אותה שנה הוא חזר למערכה ללא התלהבות, והצליח לכבוש מספר יישובים. בתקופה זו המדיניות הוויגית הפרו-מלחמתית איבדה את שרידי התמיכה שלה. הקבינט היה מפולג ומסוכסך, ולבסוף פוזר על ידי אן לפי עצתו של הארלי. סנדרלנד שוחרר מתפקידיו ביוני, וגודולפין (שסירב לנתק את קשריו עם שרה) באוגוסט. תוצאת הבחירות הכלליות איששה את מדיניות השלום. מרלבורו עצמו נותר בראשות הצבא. השרים החדשים, שידעו כי הם ניצבים בפני קרבות נוספים, דרשו ממנו להמשיך ללחוץ על האויב עד שיוכלו להגיע לתנאי שלום נוחים מבחינתם.
יחסיו עם אן התדרדרו עד לחזרתו לאנגליה בנובמבר, כאשר היא סירבה להעניק לו דרגת קפטן-גנרל לכל החיים והתערבה במינויים בצבא. הנזק שנגרם למעמדו של מרלבורו היה ניכר מאוד. עם זאת, הבעיה המרכזית באותה עת הייתה רצונה של אן לפטר את שרה, שהפגינה עוינות כלפי הארלי ואביגייל. מרלבורו ביקר את אן בשלהי ינואר בניסיון אחרון להציל את תפקידה של אשתו, אך אן סירבה להשתכנע ודרשה כי שרה תתפטר מתפקידה בתוך יומיים.
למרות כל זאת חזר מרלבורו להאג בשלהי פברואר על מנת להתכונן למה שיהיה הקרב האחרון שלו, ואחד מהגדולים ביותר. הוא התמודד פעם נוספת מול וילאר, אך הפעם באזור אראס. מרלבורו נקט בתרגיל מוצלח של הונאה פסיכולוגית, שכללה צעידה לילית שבה עברו כוחותיו 64 קילומטרים ב-18 שעות, והצליח להוביל את כוחות הברית לפריצת קווי הביצורים החזקים ללא אבידות; מרלבורו היה בעמדה נוחה לפתוח במצור על מבצר בושאן (כיום בנור-פה דה קאלה), ותמרוניו לא אפשרו לווילאר להתערב, כך שהמבצר נכנע ללא תנאי ב-12 בספטמבר.
מזלו של מרלבורו הלך ואזל. בזכות הישגיו ב-1711 יכלו בעלות הברית להתחיל במסע לכיוון פריז ב-1712, אך הארלי לא התכוון לתת למלחמה להרחיק לכת במידה כה רבה ולסכן את התנאים המועדפים שהושגו בשיחות האנגלו-צרפתיות הסודיות, שהתבססו על הותרת פליפה החמישי על הכס הספרדי והתנהלו בחודשים שלפני כן. מרלבורו היה ספקן בנוגע למדיניות הוויגית "אין שלום בלי ספרד", אך הוא סירב לנטוש את בעלי בריתו (בהם ג'ורג' הראשון, הנסיך הבוחר של הנובר) ועמד לצידם של המתנגדים לתנאי השלום המוקדמים[53]. הוא המשיך לעמוד על דעתו גם כאשר אן, שמאסה במלחמה המתמשכת, הפצירה בו. ג'ורג' הראשון הבהיר כי גם הוא מתנגד להצעות, והודיע בפומבי על תמיכתו בוויגים. למרות כל זאת נותרה אן בדעתה, וב-18 בדצמבר 1711 הכריזה בפומבי כי הגיע הזמן לחתום על הסכם שלום כולל.
השחרור
על מנת למנוע את המשך המלחמה באביב היה צורך להחליף את מרלבורו בגנרל המקורב יותר לשרי המלכה מאשר לבני בריתם. על מנת להשיג זאת הארלי וסנט ג'ון היו צריכים להאשים את מרלבורו בשחיתות, ובכך להשלים את התמונה האנטי-ויגית והאנטי-מלחמתית שיצר ג'ונתן סוויפט בפרסומיו השונים באותה תקופה. הצעדים הראשונים להפלתו של מרלבורו בוצעו לאחר הקמת ועדת חקירה מיוחדת מטעם הפרלמנט בסוגיית אי סדרים לכאורה במהלך המלחמה.
בדיונים בבית הנבחרים הבריטי הועלו שתי האשמות עיקריות נגד מרלבורו: הראשונה הייתה שלאורך תשע שנים הוא קיבל באופן לא חוקי 63,000 לירות שטרלינג מקבלני מזון ותחבורה בארצות השפלה, והשנייה הייתה שהוא לקח 2.5% מהתשלום לחיילים זרים מאנגליה, שהסתכמו בכ-280,000 לירות שטרלינג. מרלבורו הכחיש את ההאשמות הללו וטען כלפי הראשונה כי הוא התבסס על תקדים היסטורי, ולשנייה הגיב באמצעות הצגת צו שנחתם על ידי אן ב-1702 ובו היא מאשרת לו לבצע את הניכוי - צעד שהיה מקובל בברית הגדולה מאז ימיו של המלך ויליאם - וכל הכסף שימש אותו על מנת להקים רשת מודיעין צבאי[54] וריגול שהצליחה לחדור לחצרו של לואי.
הממצאים הללו הספיקו להארלי על מנת לשכנע את אן לשחרר את מרלבורו מכל תפקידיו. ב-9 בינואר 1712, זמן קצר לפני שהייתה אמורה להתחיל בדיקת ההאשמות, שלחה אן למרלבורו את מכתב הפיטורים. בפרלמנט, שנשלט על ידי הטורים, נקבע כי מרלבורו אכן עבר על החוק, וכי ה-2.5% שנטל לעצמו הם כסף ציבורי שיש להחזירו[55]. כאשר דוכס אורמונד (מחליפו של מרלבורו) עזב להאג על מנת לפקד על הכוחות הבריטיים הוא קיבל את אותם תנאים שהוכרזו כפליליים לגבי מרלבורו[56].
בעלות הברית הופתעו מפיטוריו של מרלבורו. מנגד, הצרפתים שמחו בעקבות סילוקו של המכשול העיקרי לשיחות השלום האנגלו-צרפתיות שנערכו ב-1712. מרלבורו המשיך להשמיע את דעותיו, אך הוא היה בבעיה כיוון שספג התקפות תכופות מיריביו ומהעיתונות הממשלתית, הונו היה בסיכון ובניית ארמון בלנהיים טרם הסתיימה. מרלבורו החליט כי הצעד החכם מבחינתו הוא לעזוב את המדינה, ולאחר שהשתתף בהלווייתו של גודולפין ב-18 באוקטובר הוא יצא לגלות מרצון באירופה ב-12 בדצמבר 1712[57].
חזרתו לגדולה וימיו האחרונים
.jpg)
מרלבורו התקבל בברכה בחצרות המלוכה של אירופה, שבהן זכה לכבוד כגנרל מצליח וכנסיך האימפריה הרומית ה"קדושה". שרה הצטרפה אליו בפברואר 1713, ושמחה להגיע לפרנקפורט באמצע מאי על מנת לראות את חייליו של אויגן מפגינים כבוד כלפי בעלה כאילו חזר למשרתו. מרלבורו טייל ברחבי מינדלהיים, וחשד כי היא תשוב לריבונות בווארית עם תום שיחות השלום.
לאורך מסעותיו הוא נותר בקשר עם חצרו של ג'ורג' מהנובר, והיה נחוש להבטיח ירושה בווארית ללא שפיכות דמים לאחר מותה של אן. הוא שמר על קשר גם עם היעקוביטים. באותה תקופה לא ראו בעין רעה את המשך הקשרים שלו עם אחיינו, דוכס ברוויק, שהיה בנו הלא-חוקי של ג'יימס השני.
ב-22 באפריל 1713 חתמו נציגי בעלות הברית על הסכם אוטרכט, שסימל את הפיכתה של בריטניה למעצמה גדולה. מבחינה פנימית היא נותרה מפולגת בין סיעות הוויגים, הטורים, היעקוביטים וההנובריים. מרלבורו ידע היטב על חוסר השקט הפנימי בעת ששהה בגלות, והיה דמות רבת עוצמה בפוליטיקה הארצית, בין השאר בגלל שרידי חיבתה של אן כלפיו. לאחר מות בתו אליזבת' מאבעבועות שחורות במאי 1714 הוא יצר קשר עם המלכה. למרות שתוכן המכתב לא נודע עד היום, ייתכן כי אן זימנה אותו בחזרה לאנגליה. נראה גם כי מרלבורו הצליח להגיע להסכם שלפיו הוא יוחזר לתפקידיו הקודמים[58].
כוחו הפוליטי של הארלי החל להיחלש, ואן פנתה אל סנט ג'ון ומרלבורו על מנת שיטלו על עצמם את ניהול הממשלה ויבטיחו יציבות שלטונית. בריאותה של אן הייתה רעועה, והיא מתה ב-12 באוגוסט 1714 - יום חזרתם של מרלבורו ואשתו לאנגליה. המועצה המלכותית הכריזה מיד על הנסיך הבוחר של הנובר כמלך ג'ורג' הראשון מאנגליה. עלייתו לשלטון של ג'ורג' סימנה את סוף דרכם הפוליטית של הארלי וסנט ג'ון. מרלבורו עצמו התקבל בברכה באנגליה. ג'ורג' לא שכח לחלוטין את קשריו של הדוכס עם קודמיו בתפקיד ואת צעדיו נגד הרסטורציה היעקוביטית[59], ולפיכך התכוון לאפשר לו לעסוק רק בתפקידים צבאיים, שבזכותם מרלבורו חזר להיות אדם רב השפעה ומכובד בארמון המלוכה.
חזרתו לגדולה תחת בית הנובר איפשרה לו לנהל את הצבא במהלך המשבר היעקוביטי של 1715 שהתרחש בלונדון, אך רק באופן חלקי בגלל בריאותו הרעועה. גם לאחר תום המשבר המשיכה בריאותו להתדרדר, וב-8 ביוני 1716, זמן קצר לאחר מות בתו אן, הוא סבל משבץ שגרם לו לשיתוק. בנובמבר הוא לקה בשבץ חמור יותר, הפעם בביתו שבאחוזת בלנהיים. מרלבורו התאושש במידת מה, ולמרות שהחל לגמגם הוא היה מסוגל לחשוב בצלילות, והיה מספיק חזק על מנת לרכב על סוסו כדי לצפות בפועלים שבנו את ארמון בלנהיים, ולנכוח בהצבעה בבית הלורדים על הדחתו של הארלי[60].
ב-1719 עברו מרלבורו ואשתו לאגף המזרחי של הארמון הלא גמור, אך הוא זכה ליהנות מביתו החדש רק במשך שלוש שנים. ביוני 1722, זמן קצר לאחר יום הולדתו ה-72 ובעת ששהה באכסניית וינדזור, הוא סבל משבץ נוסף. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-27 ביוני, בנוכחותן של אשתו ובנותיו הנותרות הנרייטה גודולפין ומארי מונטגיו, הלך מרלבורו לעולמו. מקום קבורתו הראשון היה בקמרון בקצה המזרחי של קפלת הנרי השביעי במנזר וסטמינסטר, אך בעקבות צוואתה של שרה (שמתה ב-1744) הועברה גופתו לקבורה לצידה מתחת לקמרון שבקפלה בבלנהיים[61].
הערכת הישגיו ותכונותיו
חיים אישיים
לפי ההיסטוריונים הצבאיים דייוויד צ'נדלר וריצ'רד הולמס, מרלבורו הוא גדול מפקדי הצבא הבריטי בהיסטוריה. אולם, ההיסטוריון הוויגי תומאס מקאולי מותח ביקורת על מרלבורו לאורך כל ספרו "History of England", אך ג'ון וילסון קרוקר הגיב לכך באמצע המאה ה-19 וטען כי הוא רודף את מרלבורו ללא הצדקה[62]. בנוסף לכך, קרוקר ומקאולי היו יריבים בעקבות ביקורת שמתח מקאולי על עבודת העריכה שקרוקר ביצע בספר Boswell's Life of Johnson. לפי ההיסטוריון ג'ורג' מקאולי טרווליין תומאס מקאולי ביסס את עמדתו העוינת כלפי מרלבורו על תועמלנים טורים, מיריביו של הדוכס ושל אשתו, משלהי תקופת אן. בתגובה לכך כתב וינסטון צ'רצ'יל את עבודתו "Marlborough: His Life and Times", המשתרעת על פני שישה כרכים.
מרלבורו היה אדם מאד שאפתן, ושאף תמיד להשיג עושר, כוח ומעמד חברתי יותר טוב, ובשל כך זכה למוניטין של תאב בצע וקמצנות. ייתכן והתכונות הללו הועצמו מסיבות שונות כגון שיוך פוליטי, אך ההיסטוריון ג'ורג' מקאולי טרווליין טוען כי ממילא רוב ראשי המדינה באותה תקופה היו עסוקים בהקמת משפחות ובבניית אחוזות על חשבון הציבור, וכי מרלבורו היה שונה בכך שהעניק לציבור תמורה הולמת על כספו[63]. הוא היה יכול להיות חסר מצפון במהלך ניסיונותיו להשיג כוח והשפעה, כפי שניתן לראות בנטישתו את ג'יימס השני. מקאולי התייחס לכך כאנוכיות כלפי פטרונו, וג. ק. צ'סטרטון חיזק את העמדה הזו ואף השווה את מרלבורו ליהודה איש קריות[64].
עם זאת, טענה זו אינה מתאימה לנאמנותו למלכה אן לאחר התפוררות הידידות ביניהם עד 1714. חולשתו של מרלבורו בתקופת שלטונה של אן נבעה בעיקר מהמצב הפוליטי באנגליה. נחישותו לשמר את עצמאות הממשל של המלכה משליטה על ידי סיעה פוליטית זכתה בתחילה לתמיכה מלאה, אך כאשר ההעדפה של אן עברה לצד אחר הוא וגודולפין מצאו את עצמם מבודדים; בתחילה הוא היה מעין משרת של הוויגים, ולאחר מכן קרבן של הטורים. אולם, המוניטין שלו מבוסס בעיקר על הישגיו כחייל ולא כמדינאי או אחד מאנשי ארמון המלוכה.
טרווליין טען כי התנהגותו של מרלבורו במהלך המהפכה של 1688 היא סימן למסירותו הרבה לחירות האנגלית ולדת הפרוטסטנטית[65].
איש צבא
מרלבורו היה בעל יכולת תפיסה רחבה, וכבר מתחילת מלחמת הירושה הספרדית הצליח לראות את העימות באופן כללי. הוא היה אחד מגורמי ההשפעה החזקים ביותר לכיוון איחוד אמיתי בקרב הברית הגדולה, אך הארכת המלחמה על מנת להחליף את פליפה החמישי כמלך ספרד הייתה טעות משמעותית. מרלבורו הואשם בכך שלא הביע ספקותיו בנוגע לחיזוק הכוחות. ספרד הוכיחה כי היא אבן שואבת לכוח אדם ולמשאבים, ולבסוף מנעה את השלמת ניצחונו בזירת המלחמה העיקרית שבפלנדריה. חברות הברית היו על סף ניצחון מוחלט במספר מקרים, אך התנאים הנוקשים שהוצבו בפני לואי מנעו את הסיכוי לסיום מוקדם של המלחמה. למרות שמרלבורו איבד את השפעתו הפוליטית בשלהי המלחמה הוא נהנה מיוקרה רבה מחוץ לאנגליה, אך כיוון שכשל בהסברת עמדותיו לבני בריתו או פטרוניו הפוליטיים הוא נושא באחריות מסוימת לאורך המלחמה[66].
כמפקד בצבא נטה מרלבורו לקרבות ולא לתנועה איטית או לוחמת מצור. הוא הסתייע בצוות מקצועי ומיומן, נהנה מקירבה ישירה למפקד האימפריאלי המוכשר אויגן, והוכיח את עצמו כבעל ראיית הנולד וכאחד המסוגל להעריך נכונה את תכונות יריביו בשדה הקרב[67]. מרלבורו נטה לבצע יותר תמרונים טקטיים בהשוואה ליריביו, והיה טוב יותר בשמירת קצב הקרב בעיתות מצוקה. לאחר שהוציא את יריבו מאיזון, מרלבורו נהג לשגר מתקפות גישוש קטנות על מנת למשוך את כוחות המילואים של האויב לקרב, שסייעו בהחלשת גזרת התקיפה ובהשגת עליונות צבאית. עם זאת, מרלבורו נחשב לאיש ביצוע מעולה לפי מאפייני המלחמה של המאה ה-18, ולא לחדשן שהגדיר מחדש באופן רדיקלי את תורת המלחמה[68]. נטייתו לשימוש באש, תנועה ותקיפות קרב משולב, הייתה הבסיס להצלחותיו בשדה הקרב[69].
מרלבורו היה גם מנהל מוכשר. בזכות תשומת לבו לפרטים קטנים, חייליו נהנו כמעט תמיד מאספקה סדירה, וכאשר הצבא שלו הגיע ליעד הוא היה במצב מוכנות טוב לקראת הקרב[70]. דאגתו לרווחתם של חייליו, יכולתו להשרות אמון וביטחון, ונכונותו ליטול סיכונים בקרב בעצמו, זיכו אותו בהערכתם של רבים. טווח היכולות הזה הוא שהפך את מרלבורו ליוצא דופן[70], וגם יריביו הוותיקים ביותר הכירו בכישוריו. הצלחתו הייתה אפשרית בין השאר בזכות הסיבולת הגבוהה שלו, כוח רצון ומשמעת עצמית. לדברי ההיסטוריון קורלי בארנט לא היה אף מפקד צבאי בריטי לאחר מרלבורו שנשא בנטל כה גדול והיה אחראי על מגוון תחומים כה רחב[70].
לקריאה נוספת
- Correlli Barnett. Marlborough. Wordsworth Editions Limited, (1999). מסת"ב 1-84022-200-X
- Chandler, David G. Marlborough as Military Commander. Spellmount Ltd, (2003). מסת"ב 1-86227-195-X
- Winston Churchill. A History of the English-Speaking Peoples: Age of Revolution. Weidenfeld & Nicolson, (2002). מסת"ב 0-304-36393-6
- Churchill, Winston. Marlborough: His Life and Times. University of Chicago Press, (2002). מסת"ב 0-226-10633-0
- Field, Ophelia. The Favourite: Sarah, Duchess of Marlborough. Hodder and Stoughton, (2002). מסת"ב 0-340-76807-X
- Gregg, Edward. Queen Anne. Yale University Press, (2001). מסת"ב 0-300-09024-2
- Christopher Hibbert. The Marlboroughs. Penguin Books Ltd, (2001). מסת"ב 0-670-88677-7
- Lynn, John A. The Wars of Louis XIV, 1667–1714. Longman, (1999). מסת"ב 0-582-05629-2
- Thomas Macaulay. The History of England. Penguin Books, (1968). מסת"ב 0-14-043-133-0
- Miller, John. James II. Yale University Press, (2000). מסת"ב 0-300-08728-4
- Jones, J. R (1993). Marlborough. Cambridge University Press. מסת"ב 0521375932
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ג'ון צ'רצ'יל, הדוכס הראשון ממרלבורו |
- ג'ון צ'רצ'יל, הדוכס הראשון ממרלבורו באתר ה-BBC
- ג'ון צ'רצ'יל, הדוכס הראשון ממרלבורו במהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה
הערות שוליים
- ^ התאריכים מתאימים ללוח היוליאני שהיה נהוג באותה תקופה
- ^ Churchill: Marlborough: His Life and Times, Bk. 1, p. 31
- ^ Coxe: Memoirs of the Duke of Marlborough, vol.i p. 2
- ^ Hibbert: The Marlboroughs p. 9
- ^ Chandler: Marlborough as Military Commander, p. 7
- ^ Chandler: Marlborough as Military Commander, p. 8
- ^ Field: The Favourite: Sarah, Duchess of Marlborough, p. 8
- ^ Churchill: Marlborough: His Life and Times, Bk. 1, p. 129
- ^ Hibbert: The Marlboroughs, p. 18
- ^ 10.0 10.1 Barnett: Marlborough, p. 43
- ^ 11.0 11.1 Chandler: Marlborough as Military Commander, p. 10.
- ^ Barnett: Marlborough, p. 135
- ^ Churchill: Marlborough: His Life and Times, Bk. 1, p.179
- ^ Chandler: Marlborough as Military Commander, p. 21
- ^ Hibbert: The Marlboroughs, p. 36
- ^ Coxe: Memoirs of the Duke of Marlborough, vol. i, p. 20
- ^ Miller: James II, p. 187
- ^ Churchill: Marlbrough: His Life and Times, Bk. 1, p. 240
- ^ Chandler: Marlborough as Military Commander, p. 25.
- ^ Hibbert: The Marlboroughs, p. 48
- ^ 21.0 21.1 Chandler: Marlborough as Military Commander, p. 35
- ^ Hibbert: The Marlboroughs, p. 57
- ^ Churchill: A History of the English-Speaking Peoples: Age of Revolution, p. 11.
- ^ Churchill: Marlborough: His Life and Times, Bk. 1, p. 341
- ^ Churchill: Marlborough: His Life and Times, Bk. 1, p. 343
- ^ Barnett: Marlborough, p. 137
- ^ Churchill: A History of the English-Speaking Peoples: Age of Revolution, 12. In his British Army of William III, 63
- ^ Hibbert: The Marlboroughs, p. 67
- ^ Holmes: Marlborough: England's Fragile Genius, 184
- ^ 30.0 30.1 Chandler: Marlborough as Military Commander, p. 48
- ^ Hibbert: The Marlboroughs, p. 80
- ^ Chandler: Marlborough as Military Commander, p. 49
- ^ פון מיטרוביץ היה אציל בוהמי שפיקד על כוחות במלחמה
- ^ Barnett: Marlborough, p. 24
- ^ Gregg: . Queen Anne, p. 153סכום זה שווה ערך לכ-4 מיליון לירות שטרלינג במונחים מודרניים
- ^ Barnett: Marlborough, p. 31
- ^ Chandler: Marlborough as Military Commander, p. 107
- ^ Barnett: Marlborough, p. 121
- ^ Lynn: The Wars of Louis XIV, 1667–1714, p. 286
- ^ Hibbert: The Marlboroughs, p. 207
- ^ בסופו של דבר לא הפך מרלבורו לנסיך באימפריה, כיוון שלא היו לו יורשים ממין זכר.
- ^ Chandler: Marlborough as Military Commander, 164
- ^ Jones: Marlborough, 109–10
- ^ Chandler: A Guide to the Battlefields of Europe, 28
- ^ Churchill: Marlborough: His Life and Times, Bk. 2, 193
- ^ Churchill: A History of the English-Speaking Peoples: Age of Revolution, 58
- ^ Chandler: Marlborough as Military Commander, 222
- ^ Gregg: Queen Anne, 278
- ^ Chandler: Marlborough as Military Commander, 266
- ^ Barnett: Marlborough, p. 229
- ^ Chandler: Marlborough as Military Commander, p. 281
- ^ Jones: Marlborough, 215
- ^ Holmes: Marlborough: England's Fragile Genius, 459
- ^ Chandler: Marlborough as Military Commander, p. 302.
- ^ Holmes: Marlborough: England's Fragile Genius, 463
- ^ Gregg: Queen Anne, 356
- ^ Jones: Marlborough, 222
- ^ Holmes: Marlborough: England's Fragile Genius, 469
- ^ Trevelyan: England Under Queen Anne, III, 272
- ^ Holmes: Marlborough: England's Fragile Genius, 472
- ^ Holmes: Marlborough: England's Fragile Genius, 477
- ^ Macaulay: The History of England, 32
- ^ Trevelyan: England Under Queen Anne, I, 182
- ^ Chesterton: A Short History of England, 137
- ^ Trevelyan: England Under Queen Anne, I, 180
- ^ Chandler: Marlborough as Military Commander, 320–321
- ^ Chandler: Marlborough as Military Commander, 324
- ^ Lynn: The Wars of Louis XIV, 1667–1714, 273
- ^ Chandler: Marlborough as Military Commander, 327
- ^ 70.0 70.1 70.2 Barnett: Marlborough, 264
