הבנייה הבלתי חוקית בפזורה הבדואית

הבניה הבלתי חוקית בפזורה הבדואית היא תופעה של בניה בלתי חוקית המתבצעת על ידי בדואים בפזורה הבדואית שבנגב, בעיקר באזור הסייג. נכון ל-2021, על פי הערכות שונות, בניה זו מתפרשת על פני שטח של כ-600,000 דונם בהם כ-2,000 מקבצי בנייה הכוללים בסך הכל כ-86,000 מבנים שנבנו באופן לא מוסדר וללא היתר בניה.

במשך עשרות שנים פועלת מדינת ישראל לפתרון הסוגיה באמצעות הסדרת ההתיישבות הבדואית בערים ויישובים כפריים חוקיים. פתרונות אלו זוכים להצלחה חלקית בלבד.

תופעת הבניה הבלתי חוקית שזורה בסוגיות נוספות הנוגעות למגזר הבדואי שבפזורה: תביעות הבעלות של הבדואים על קרקעות בנגב גורמות לחסמים בפיתוח והתיישבות בחלקים נרחבים באזור הסייג והנגב הצפוני בכלל, ומתמרצות בדואים המתגוררים בפזורה שלא לעבור ליישובים. המחסור בשירותים חברתיים שונים יוצר חיי עוני ומחסור עבור חלקים גדולים באוכלוסייה שבפזורה. האנרכיה השוררת בפזורה והליקויים באכיפה ובמשילות של מדינת ישראל מביאים עימם תרבות פשיעה ושליטה של ארגוני פשע. תופעת הפוליגמיה בקרב הבדואים בישראל ואחוז הפריון הגבוה במגזר הבדואי מעצימים את התופעה.

רקע

הבדואים בנגב בשלטון העות'מאני והבריטי

עד סוף המאה ה-19 היו הבדואים המתגוררים כיום בנגב נוודים באזור שבין סיני, הגליל וערב הסעודית. בתוך השבטים הבדואים היה מנגנון פנימי של שלטון ומשפט מסורתי. לכל שבט הייתה טריטוריה שבה הוא נדד ממקום למקום, כאשר גודלה של הטריטוריה השתנה מקילומטרים בודדים עד לאלפי קילומטרים, הכל לפי כוחו של השבט ותוצאות המלחמות בין השבטים. השלטון העות'מאני נמנע מלהתערב בחיי הבדואים ובדרכים שהיו נהוגות בקרבם לפתרון סכסוכים.

ב-1896 החל השלטון העות'מאני להתערב בסכסוכים בין השבטים, ובתוך כך סימן את הגבולות בין טריטוריות השליטה של שבטי הבדואים. הבדואים החלו לשלם מיסים והשלטון פעל לאכיפת החוק בקרב האוכלוסייה. אף על פי שהשלטון העות'מאני נהג ביד קשה עם הבדואים, הם הרוויחו משלטון החוק ביטחון, יציבות ווודאות. לצד זאת הלאימו הטורקים את משאבי המים, שהיו העילה הנפוצה ביותר לסכסוך בין שבטים, והקימו את העיר באר שבע. כתוצאה מיציבות זו, עברו הבדואים ממצב של נוודות לשלב הנוודות למחצה, הכולל בין השאר בניית בתי אבן ועיבוד שטחים חקלאיים.

עם ריבוי ענפי החקלאות וסחר הקרקעות לעומת ענף המרעה, הלך והצטמצם האופי הנוודי של הבדואים בנגב. אדמות הנגב זכו בתחילת המאה ה-20 לעניין רב מצידם של פלאחים ערבים מאזור חברון ועזה, ובהמשך גם לעניין מצידם של יהודים ציונים, התעניינות שהעלתה את ערך הקרקע והפכה את הסחר בקרקעות למקצוע רווחי. גם השלטון המנדטורי תרם לביסוסם של הבדואים באדמות הנגב בכך שסייע בחפירת בארות בתחומי השבטים, וכן ביצירת מקומות עבודה בסלילת כבישים.

בעקבות הקידמה והסדר החדש, התנתקו הבדואים בהדרגה מתפיסת הטריטוריה השבטית והחלו להתייחס לקרקע במושגים של בעלות פרטית. אמנם, למרות תחושת השייכות שלהם כלפי הקרקעות – לא נרשמו המקרקעין בנגב על שמם של הבדואים בטאבו, והקרקעות נותרו רשומות כאדמות מוואת – קרקע באזור לא מיושב ששייכת למדינה. המרשם היחיד שהתבצע ביחס לקרקעות בנגב הוא מרשם עסקאות מכירת קרקע מבדואים לגופים ציונים בתקופת המנדט הבריטי. מרשם זה נועד להוכחת קיומה של העסקה בלבד, ולא שימש כראיה לבעלות המוכר על הקרקע.

במלחמת השחרור ולאחריה

רוב הבדואים לא נטלו כל חלק במלחמת העצמאות. ההערכות הן כי ערב הקמת המדינה חיו בנגב בין 55,000 ל-80,000 בדואים. באופן חריג ממדיניות שיבת הפליטים של ישראל, אישר ראש הממשלה דוד בן-גוריון לכ-10,000 בדואים ”הידידותיים למדינת ישראל” שגורשו במהלך המלחמה לשוב להתגורר בנגב במקום ייעודי: אזור הסייג – שטח של כ-1.1 מיליון דונם בין באר שבע, דימונה וערד בו רוכזה כל האוכלוסיה הבדואית בתופת הממשל הצבאי.

על פי נתונים רשמיים שונים, בין השנים 1951–1954 התגוררו בנגב בין 11,000 ל-13,000 בדואים בלבד. התיישבותם של הבדואים באזור הסייג לא הוסדרה ביישובים חוקיים, ומדינת ישראל ראתה בהתיישבות הבדואים באופן כזה מצב זמני שיש להסדירו בפתרון קבע. אמנם, ניסיונות ההסדרה לאורך השנים נחלו הצלחה חלקית בלבד, ולמעשה חלה עלייה מתמדת במספר המבנים הבלתי חוקיים של בדואים בנגב, ובעיקר באזור הסייג. בנייה בלתי חוקית זו נקראת הפזורה הבדואית.

היקף הבניה הבלתי חוקית בפזורה הבדואית

אופי הבניה

בשנים הראשונות נבנו המבנים באופן סמוי מן העין, תוך הסתרתם באמצעות צריפים ואוהלים, על מנת להתחמק מאכיפה. אמנם מתחילת המאה ה-21, עם שינוי מדיניות האכיפה כלפי מבנים בלתי חוקיים בפזורה, צומצם החשש מהריסה וכיום נבנים באופן גלוי מבנים גדולים. הבנייה כוללת מבני מגורים, חנויות, תחנות דלק ועוד. רוב הבניה הבלתי חוקית היא על אדמות מדינה, בין השאר על שטחי אימונים, שמורות טבע ותחומי כבישים, ולעיתים הבניה הבלתי חוקית פולשת לקרקע פרטית.

מספר המבנים הבלתי חוקיים

בשנת 1945 היו בנגב 290 מבנים בלתי חוקיים. מספר המבנים הלא חוקיים הלך וגדל עם השנים וגם קצב הבנייה גדל, כאשר שיא הגידול בבניה היה בשנים 2001–2004. במניין המבנים קיימות שיטות ספירה שונות: הספירה הרשמית של רשויות אכיפת החוק מונה כל מבנה שדורש היתר בניה לפי חוק התכנון והבניה, לרבות גדר קלה, סוללות עפר, יריעות צל וכדומה. לעומת זאת, עמותת רגבים ביצעה מחקר על פי צילומי אוויר ובחנה רק מבנים משמעותיים כגון מבני אבן ועץ, סככות קבע, יציקות בטון וכדומה.

הבניה הבלתי חוקית בפזורה הבדואית בנגב, 1945-2021

שנה	1945	1956	1966	1973	1994	2000	2004	2005	2007	2008	2010	2015	2017	2018	2021
ספירה לפי הגדרות החוק	290	955	1,000	3,000	12,000	24,000	42,000		50,000	55,000
ספירה לפי מבנים משמעותיים								33,783			48,478	65,911	77,429	80,282	86,056

מספר התושבים בפזורה הבדואית

למדינת ישראל אין דרך ממשית לדעת מה כמות התושבים בפזורה והיכן הם מתגוררים. בשל העובדה שהאוכלוסייה אינה מוסדרת ביישובים חוקיים, רשות האוכלוסין וההגירה לא מצליחה לעקוב באופן מלא אחר שינויי האוכלוסין. גם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מציינת כי הנתונים שהיא מציגה על האוכלוסייה הבדואית הם חלקיים בלבד. לפי מאגר מידע של אוניברסיטת בן-גוריון, נכון ליולי 2022 מתגוררים 84,723 תושבים בפזורה הבדואית, שהם כ-30% מכלל האוכלוסייה הבדואית בנגב.

כך למשל ב-2016 היו רשומים במועצה אזורית אל קסום 3,097 תושבים בפנקס הבוחרים, בעוד על פי נתוני המועצה מספר התושבים בה הוא כ-24,000. בשונה משאר האזרחים בישראל, בתעודת הזהות של תושבי הפזורה לא כתוב מה מקום המגורים שלהם, אלא לאיזה שבט הם משתייכים.

השלכות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

לבניה הבלתי חוקית בפזורה השלכות אזרחיות וחברתיות רבות. ראשית, חוסר היכולת של המדינה להתמצא בכמות התושבים בפזורה ובמקום מגוריהם מקשה על סיפוק שירותים אזרחיים בסיסיים לתושבים וכן על אכיפת החוק בפזורה. כמו כן, הבניה הבלתי חוקית פוגעת ביכולת התכנון של מיזמי הסדרה ובניה של יישובים חוקיים.

היישובים בפזורה סובלים מהעדר תכנון ותוכנית מתאר. חוסר במוסדות חינוך לילדים ותרבות האנרכיה^{[דרושה הבהרה]} מגבירים את העוני, האלימות והפשיעה בקרב הבדואים שבפזורה, תופעות שמשפיעות גם על שאר הבדואים בישראל ואף על מדינת ישראל כולה.

האנרכיה השוררת בפזורה גם היא מעודדת צמיחה של ארגוני פשיעה כמו גם הפרת חוק ספונטנית. בנוסף, השבטים בפזורה מנהלים רעיית צאן באופן לא מבוקר, הביוב אינו מוסדר ובמאות אתרים מושלכת פסולת באופן לא חוקי תוך פגיעה חמורה בצמחייה, שמורות הטבע, בעלי החיים שבמדבר ובאיזון האקולוגי.

המדיניות של ישראל כלפי הבניה בפזורה

מדינת ישראל מחפשת מפעם לפעם פתרונות לסוגיית הבניה הבלתי חוקית בפזורה הבדואית. הסוגיה כוללת מספר בעיות משנה:

1. פתרון משפטי לתביעות הבעלות.
2. פתרון של מגורים סדורים וברי קיימא לאוכלוסייה הבדואית.
3. פתרון לקשיים במשילות ובאכיפת החוק כנגד עברייני בניה.

תביעות הבעלות

כחלק מתהליך רישום המקרקעין בישראל, הוגשו על ידי בדואים כ-3,220 תביעות בעלות על קרקעות בנגב. השטחים שנתבעה כלפיהם בעלות היו בהיקף של 776,856 דונם, כ-3.5% משטח מדינת ישראל. רוב התביעות נגעו לשטחים שכבר הוחזקו על ידי התושבים הבדואים באזור הסייג.

בתחילה, הגיש מינהל מקרקעי ישראל הליכי תביעת־נגד על הקרקעות הנתבעות. פסקי הדין שניתנו קבעו בעקביות מלאה כי הקרקעות בנגב הן אדמות מוואת, ולכן הן שייכות למדינה. למרות הניצחון המובטח בשדה המשפטי, במהלך שנות ה-70 השתנתה המדיניות: במקום הגשת תביעות־נגד על הקרקעות הנתבעות, הוחלט לקדם הליכי פשרה מול תובעי הבעלות על מנת להגיע להסדר מוסכם. אמנם, עד 2002 הושגו פשרות עבור 100,000 או 140,000 דונם בלבד, ולכן החליטה ממשלת ישראל ב-2003 לחדש את הליכי התביעות הנוגדות עבור הקרקעות. ואכן, עד שנת 2011 נרשמו על שם המדינה כ-90,000 דונם במסגרת תביעות נגד. במקביל נמשכו הליכי פשרה, וכלפי קרקעות רבות הושגה פשרה לאחר שנפתח כלפיהן הליך של תביעת־נגד מצד המדינה.

בשנת 2011 ביקשה הפרקליטות מבית המשפט להקפיא את הליכי התביעות הנוגדות, בתקווה שכך ייווצרו יחסי אמון עם תובעי הבעלות הבדואים ויושגו הסכמות. רשות מקרקעי ישראל התנגדה להקפאת ההליכים, בטענה כי היא תבלום את המשך רישום הקרקעות על שם המדינה, ובלימה כזו גורמת גם להאטה בשיווק קרקעות ולהתייקרות עלויות הבניה.

מהקמת המדינה הוסדרו כ-160,000 דונם עד 2017, בעוד כ-140,000 דונמים הוסדרו עד 2020 בדרך של הכרעה משפטית. סך הכל הוסדרו מעט יותר מ-300,000 דונמים, שהם כ-40% משטח תביעות הבעלות.

סוגיית תביעות הבעלות קשורה לתופעת הבנייה הבלתי חוקית בפזורה הבדואית בכמה היבטים: ראשית, המדינה מתקשה לספק לתושבים תשתיות חיוניות (מים, חשמל, כבישים ועוד) בשטחי הפזורה בהם קיימות תביעות בעלות, שכן היא נאלצת להציב את התשתיות רק באישור תובעי הבעלות. שנית, הזיקה של תובעי הבעלות לקרקע מונעת מבדואים אחרים לעבור להתגורר בקרקע זו, ואף לאחר שהמדינה זוכה בהליך המשפטי ורושמת את הקרקע על שמה – יתר הבדואים נמנעים ממגורים בקרקע של הבדואי שתבע את הבעלות עליה, מחשש לסכסוך ולשפיכות דמים. בנוסף, התמריצים שמציעה המדינה במסגרת הליכי הפשרה הלכו וגדלו עם השנים, והם מוצעים כמענק חד פעמי לכל משפחה שתעבור לגור בערים וביישובים המוסדרים, כך שבדואים רבים בעלי תביעת בעלות העדיפו להמתין להזדמנות משתלמת שתיווצר עבורם כאשר ילדיהם יתבגרו ויהיו זכאים בעצמם למענק. עם זאת, יש טוענים שלמרות הקשר בין תביעות הבעלות להסדרת ההתיישבות הבדואית, יש לפתור כל סוגיה בנפרד מחברתה ולא ליצור תלות ביניהן.

הסדרת ההתיישבות לאוכלוסייה הבדואית

הקמת ערים

ב-1962 התקבלה לראשונה הצעה בממשלה להקמת יישובי קבע לבדואים בנגב. בעשורים שלאחר מכן נבנו שבע עיירות בדואיות בנגב, שהיו אמורות להכיל את כל תושבי הפזורה. בתחילה הוקמה העיירה תל שבע ב-1967, לאחר מכן הוקמה העיר רהט ב-1971. בשנים 1979–1990 הוקמו עוד 5 עיירות: שגב שלום, חורה, ערערה בנגב, כסייפה ולקיה.

המדינה מעניקה תמריצים עבור מעבר של בדואים מהפזורה לערים. החל משנות ה-70 היה זכאי כל צעיר בדואי למגרש של 800 עד 1,000 מ"ר, ולסבסוד מרבי של עלויות פיתוח. עם השנים הלכו התמריצים וגדלו, כאשר החלק הגדל הוא הפיצוי על המבנים הלא חוקיים שנהרסים במעבר ליישוב המוסדר. נכון לשנת 2018, סכום הפיצוי עומד על כ-250,000 ש"ח, בנוסף לקבלת מגרש חינם ביישוב המוסדר.

כיום רוב הבדואים בנגב הם תושבי הערים. עם זאת, למרות התמריצים, מגרשים רבים בערים המוסדרות נותרו ללא ביקוש. רבים מתושבי הפזורה נמנעים מלעבור לערים מסיבות שונות: חלקם נרתעים מהחיים העירוניים ומעדיפים חיי כפר, חלקם נמנעים מלעבור בשל פער חברתי ותרבותי בינם לבין תושבי הערים הפלאחים – שהם בעלי מעמד כלכלי נמוך משל תובעי הבעלות שחיים בפזורה, וחלקם ממתינים להטבות נוספות בסל הפיצויים שיקבלו מהמדינה עבור המעבר לעיר. סיבה נוספת לכך שהערים לא מאוכלסות היא סוגיית תביעות הבעלות: כאמור, בשל חשש מסכסוך דמים נמנעים בדואים מלעבור לקרקע שיש כלפיה תביעת בעלות של בדואי אחר, זאת אפילו אם המדינה זכתה בהליך המשפטי והקרקע נרשמה כאדמות מדינה.

ערי הבדואים בנגב

	תל שבע	רהט	שגב שלום	חורה	ערערה בנגב	כסייפה	לקיה	סך הכל
שטח (בדונמים)	9,400	33,490	13,520	8,740	כ-14,000	13,600	6,860	99,610
אוכלוסייה (נכון ל-2022)	22,222	73,573	12,358	19,855	19,980	19,533	17,073	184,594
צפיפות (מספר תושבים לקמ"ר)	2,364	2,197	914	2,272	1,427	1,436	2,489	1,853

הקמת יישובים כפריים

בעקבות חוסר ההצלחה החלקי, החליטה ממשלת ישראל בשנים 2003 על הקמת 8 יישובים בעלי אופי כפרי שיספקו מענה טוב יותר עבור צורכיהם של הבדואים. היישובים אוגדו תחת מועצה אזורית אבו בסמה. בהמשך נוספו עוד 3 יישובים למועצה. בשנת 2012 פוצלה מועצה אזורית אבו בסמה לשתי מועצות אזוריות: מועצה אזורית אל קסום ומועצה אזורית נווה מדבר.

את היישוב הכפרי תראבין א-צאנע הקימה המדינה באזור ריק מהתיישבות הפזורה. ואכן, היישוב נבנה באופן התואם את התוכניות וסופקו בו רוב התשתיות, כך שהמקום נעשה אטרקטיבי ומעבר שבט התראבין אליו היה אפקטיבי. אמנם, שאר היישובים הוקמו על בסיס שטח שכבר היה בנוי באופן בלתי חוקי בפזורה, והקמת היישובים הייתה למעשה הכרה בהם למפרע, תוך תיחום גבול סביב היישובים לשטח שתאושר בו בניה מתוכננת וסדורה. עם ההכרה ביישובים והקצאת השטחים לתכנון, החלו הבדואים שכבר ישבו במקום לבנות כמות גדולה של בתים ללא תכנון ואישורים, מתוך הבנה ששטח זה עתיד להיות מוסדר וערכו צפוי לעלות. בעקבות זאת, התשתיות ברוב היישובים הכפריים המוסדרים נותרו לקויות:

לא פותחו כבישים בתוך היישובים, הבתים אינם מחוברים לחשמל, נקודות מים הוצבו ברוב היישובים, אך מקצת התושבים בלבד יכולים להתחבר אליהן; רק באחד היישובים – היישוב תראבין א-צענא – יש תשתית ביוב, כנדרש. כל עוד התשתיות בחלק מן היישובים הבדואיים המוכרים אינן מפותחות ואינן מספקות רמת חיים ראויה לתושבים, יישובים אלה אינם יכולים לשמש מוקדי משיכה לאוכלוסייה הבדואית המתגוררת מחוץ להם ולקדם תהליכים להסדרת התיישבותה

— דו"ח מבקר המדינה – היבטים בהסדרת התיישבות הבדואים בנגב, תשע"ו-2016

בשל עתירות שהתקבלו בבג"ץ נאלצה מדינת ישראל להעניק לתושבי הפזורה שירותי חינוך, בריאות, רווחה ועוד. ומכיוון שהתשתיות ביישובים החוקיים נותרו לקויות בדיוק כמו ביישובים שבפזורה, התוצאה הייתה כי לא היה הבדל של ממש בין תנאי החיים ביישובים המוסדרים לבין תנאי החיים ביישובים הלא חוקיים, ולכן רוב תושבי הפזורה לא התכנסו ליישובים הכפריים המוכרים אלא בחרו להישאר לגור בפזורה ללא דרישות לתשלום ארנונה ודרישות בירוקרטיה נוספות.

רוב היישובים שהוסדרו הוקמו בין השאר על אדמות שיש כלפיהן תביעות בעלות. כאמור, כל זמן שתביעת הבעלות אינה מוסדרת לא ניתן לקבל היתר בניה בשטח הנתבע. לפיכך, התקשתה המדינה לפתח את היישובים, ובאופן אבסורדי הבנייה הבלתי חוקית התעצמה דווקא לאחר הכרה בהם. על פי מחקר של עמותת רגבים, בשנת 2005 היו ביישובים הכפריים של מועצה אזורית אבו בסמה 7,781 מבנים בלתי חוקיים, ועד שנת 2018 נוספו בשטחי היישובים יותר מ-10,000 מבנים בלתי חוקיים.

באוגוסט 2016 החליטה הממשלה על הקמת יישוב חדש שיסדיר את ההתיישבות בוואדי אל-נעם. תוכנית המתאר מתוכננת על שטח של 11,740 דונם.

באפריל 2022 החליטה ממשלת ישראל ה-36 על הקמת שלושה יישובים חדשים: עבדה, רכמה וח'שם זנה. בדומה לרוב היישובים הכפריים שהוקמו, גם הקמת יישובים אלו תסדיר בדיעבד שטחים בהם קיימת כבר בנייה בלתי חוקית.

הצפיפות ביישובים הכפריים שהקימה המדינה

רוב היישובים הכפריים הוקמו על שטחים נרחבים, וחלקם משתרעים על שטח גדול אף יותר משטחי העיירות הבדואיות. הצפיפות בכלל היישובים הכפריים נמוכה פי 23 מרמת הצפיפות הכללית בישראל. לפי בדיקה שערכה עמותת רגבים ב-2017, היו בתחומי היישובים כ-8,500 דונמים פנויים מהתיישבות שניתן לכנס אליהם תושבים מהפזורה.

יישובים כפריים לאוכלוסייה הבדואית בנגב

	אבו קורינאת	אבו תלול	אום בטין	אל-סייד	ביר הדאג'	סעווה	דריג'את	מכחול	כוחלה	קסר א-סיר	תראבין א-צאנע	סך הכל
שטח (בדונמים)	8,500	11,700	7,100	3,200	6,750	11,400	14,800			4,900	1,500	69,850
אוכלוסייה (נכון ל-2021)	2,081	2,330	4,705	6,288	6,167	2,149	1,308	1,126	455	2,731	1,239	30,579
צפיפות (מספר תושבים לקמ"ר)	245	199	663	1,965	914	189	195			578	826	438

אכיפה

פעולות אכיפה כנגד בנייה בלתי חוקית בישראל מתבצעות על ידי מגוון גורמי אכיפה מכוחם של חוק התכנון והבנייה, חוק המקרקעין, חוק מקרקעי ציבור וחוקים נוספים. הגופים האמונים על אכיפה בפועל הם: מערך הפיקוח ברשות מקרקעי ישראל שתפקידו למנוע פלישה לאדמות מדינה, ועדות של הרשויות המקומיות והאזוריות שתפקידן לאכוף את דיני התכנון והבניה, והסיירת הירוקה שתפקידה לפקח על הבניה בשטחים הפתוחים. גורמים אלו מקבלים אבטחה מיחידת יואב – יחידה ייעודית במחוז דרום של משטרת ישראל. המחלקה להנחיית תובעים מוסמכי היועץ המשפטי לממשלה בפרקליטות המדינה מטפלת בתיקים הפליליים כנגד עברייני הבנייה. כל גורמי האכיפה פועלים בהתאם לסדר עדיפויות שמקדם את תוכניות ההסדרה. תיאום בין הגורמים השונים והתוויית מדיניות אכיפה נעשים באמצעות מנהלת תיאום פעילות אכיפה דיני מקרקעין (מתפ"א) במשטרת ישראל.

בשנים 1998–2001 הממשלה החליטה על הפסקת פעולות האכיפה כלפי בניה בלתי חוקית בפזורה הבדואית. לאחר מכן חודשה האכיפה מעט. על פי נתונים שמסרה מתפ"א, בשנים 2012–2017 עלה מספר הריסות המבנים הבלתי חוקיים בנגב, ובשנים 2018–2019 ירד באופן משמעות מספר המבנים שנהרסו על ידי הרשויות, ולעומת זאת עלה מספר הבתים שנהרסו באופן עצמי. סך הכל עלה מספר המבנים הבלתי חוקיים שנהרסו מ-369 מבנים בשנת 2012 ל-2,241 מבנים בשנת 2019.

לפי מתפ"א, נתונים אלו מלמדים כי אכיפה מצד הרשויות מובילה להרתעה ולאכיפה עצמית של עברייני הבניה, שמעדיפים שהריסת המבנים תתבצע על ידם ולא בידי הרשויות. עם זאת, מספר המבנים שנבנו בשנים אלו עדיין עולה על מספר המבנים שנהרסו. פעולות האכיפה של הרשויות מתמקדות דווקא בתחומי היישובים החוקיים ובבנייה חדשה בפזורה הבדואית, ולא במקבצים הקיימים משכבר בפזורה הבדואית. התוצאה היא שפעולות האכיפה בולמות רק באופן חלקי את התרחבות הפזורה הבדואית, ואינן נוגעות בבניה הבלתי חוקית שכבר קיימת.

חוק קמיניץ

ערך מורחב – חוק קמיניץ

בעקבות פעילותה של ועדה להסדרת הבנייה הבלתי חוקית בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ארז קמיניץ, התקבל באפריל 2017 תיקון מס' 116 לחוק התכנון והבניה. התיקון בעיקרו מאפשר אכיפה מנהלית (ללא הליך משפטי) נגד עבירות בנייה, ומחמיר את הענישה על עבירות אלו.

תיקון זה הביא לירידה משמעותית בעבירות הבניה, אך מנגד הועלו טענות נגד החוק, בעיקר במגזר הערבי, והיו אף שדרשו לבטלו. בעקבות טענות אלו הודיע משרד היועץ המשפטי לממשלה כי תוקל האכיפה כנגד מבני מגורים בלתי חוקיים בשטחים חקלאיים עד לאישורה של תוכנית מתאר לבנייה חוקית באזורים אלו.

קישורים חיצוניים

• דור המדבר: הבדווים וישראל - השילוח, גיליון 23, עקיבא ביגמן
• אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מאגר מידע מקוון - מאפייני חיים של החברה הבדואית בנגב
• תנועת רגבים, המדריך לבדואי בנגב: איך לעשות קופה על חשבון המדינה
• קלמן ליבסקינד, נגב הולך לאיבוד: כך כשלה המדינה בטיפול בבדואים בדרום, מעריב, 16 ביולי 2010
• גדעון לוי, ואם הנגב בדואי, מה רע בזה? הארץ, 13 בינואר 2022
• אלישיב רייכנר, על כוס קפה: המחלוקת וההסכמה שבהסדרת הפזורה בנגב, מקור ראשון, 25 ביוני 2021
• שירית אביטן כהן, מהריסה להסדרה: איך אפשר לפתור את סוגיית ההתיישבות הבדואית בנגב, גלובס, 22 ביולי 2021

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35136998הבנייה הבלתי חוקית בפזורה הבדואית