תראבין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
השייחים של שבט תראבין. ביניהם מושל נפת באר שבע, עארף אל-עארף. שנות השלושים של המאה העשרים.

תראביןערבית: ترابين) או א-תראבין הוא שבט בדואי המתגורר בעיקר בישראלנגב) ובמצריםסיני, שרקיה, פור סעיד, סואס, איסמעליה, קהיר וגיזה) אך גם ברצועת עזה ובחברון, בירדן ובערב הסעודית.
השבט היה הגדול בין שבטי הבדואים בתקופת המנדט; על פי מפקד האוכלוסין שערכה ממשלת המנדט בשנת 1931 הוא כלל כשבעה עשר אלף נפש.[1]

אל-תראבין הוא השבט הבדואי הגדול בכל סיני ומצרים ומזרח התיכון השבט כלל 500 אלף נפש.[2]

מוצא

המקור של השבט הוא בערב הסעודית. הוא הגיע לנגב וסיני לפני כ-500 שנים. השם תראבין בא מעמק תורבה בערב הסעודית, המקום בו השבט התיישב פעם. שם-עצמי של השבט הוא "בוקום", אך עם הזמן השם תראבין נצמד אליו. כבר במאה ה-19 תראבין היה השבט הכי גדול בסיני. השייח' עטיה שייסד את השבט, מקודש על ידי בני השבט, וקברו נמצא בוואדי ותיר בחצי האי סיני סמוך לנואיבה בכפר שקרוי על שמו[3].

תראבין במצרים

בני-השבט תראבין מתגוררים בחלק המזרחי של סיני, בעיקר צפונית מהעיר נואיבה.

סלימן תראבין, אביו של עודה תראבין

יחסים עם שלטונות

לאחר ההפיכה במצרים (2011) הבדואים בסיני קיבלו אוטונומיה לא רשמית עקב אי-היציבות הפוליטית במדינה. הרשויות המצריות תמיד חשדו ביחסים של הבדואים עם בני-משפחתם בישראל, ירדן וערב הסעודית. הפרשה של עודה תראבין היא ביטוי טוב לכך. חלק קטן מן הבדואים במצרים משרתים בצבא ובמשטרה אך בדרך כלל הם לא מצליחים להגיע לתפקידים בכירים.

בעיות קרקע

עקב אורח חיים סמי-נוודי הבדואים לא תמיד רשמו את הקרקעות על שמם מסיבות שונות - רצו להימנע מגיוס חובה לצבא הטורקי וגם לא רצו לשלם מיסים. השבטים חילקו את האדמות בין עצמם וכל בדואי ידע למי שייכת חלקת אדמה מסוימת, אך זה לא הופיע במסמכים רשמיים וכתוצאה מכך זה לא הוכר על ידי המדינה. מאז תחילת שנות 1980 הבדואים איבדו חלק מהקרקעות שלהם על שפת הים בסיני - ממשלת מצרים מכרה אדמות אלה לחברות המפעילות בתי-מלון באזור ועל הקרקעות האלה נבנו ערים שלמות כמו שארם א-שייח' והורגדה. כל עוד זה לא היה רשום על שמות של משפחות בדואיות, מצרים ראתה באדמות האלה אדמות המדינה. אחד הנישולים נעשה בשנת 1999 צפונית לנואיבה, הופקעו אדמות של שבט תראבין המתגורר באזור. הסוכנות לפיתוח התיירות המצרית לא הכירה בבעלותם של הבדואים על אדמות אלה. מעבר לכך ממשלת מצרים לא מעלה את הסוגיה הזאת לרשימת העדיפויות שלה ולא מנסה כלל למצוא פתרון לבעיה.

תראבין בישראל

פריסתו המקורית היא סמוך לגבול ישראל-מצרים. כיום, רוב אנשי השבט מתגוררים באזור באר-שבע.

בעיות קרקע

אחת הבעיות הרציניות במגזר הבדואי בישראל - בדומה למצרים - מחלוקת על בעלות על קרקעות. הבדואים לא רשמו את השטחים על שמם ובנוסף המדינה הפקיעה את רוב האדמות בנגב בשנות ה-50. זה גרם לתופעה של בנייה בלתי-חוקית. עד שנת 1989 המדינה הקימה שבעה יישובים באזור הנגב בשביל הבדואים והם: רהט, כסייפה, תל שבע, חורה, ערערה בנגב, לקייה ושגב שלום. כחלק מהפתרון של בעיית הבדואים המדינה מחלקת כאן חלקות אדמה עם בתים מוכנים במחירים סמליים לבדואים של השבט.

הקמת היישוב

המדינה העבירה את שבט תראבין ממקום למקום כמה פעמים עד שבשנת 2005 מתחם מאהל השבט ובתיו הנמצאים באזור משמר הנגב הוכר על ידי מדינת ישראל כיישוב בשם תראבין א-צאנע, בהתאם להחלטת ממשלה מס' 881 מיום 29 בספטמבר 2003. במסגרת אותה החלטה הוקמו שמונה יישובים בדואים נוספים, שבעה מתוכם (כולל תראבין א-צאנע) נכללו בתחומי מועצה אזורית אבו בסמה.

היישוב שוכן דרומית לרהט ולמשמר הנגב, מערבית לגבעות בר וצפונית-מערבית לבאר שבע. בשנת 2006 הוגדר כיישוב באזור עדיפות לאומית א'.

הפרויקט הסולארי

בקיץ 2010 נחתם הסכם בין חברת ערבה פאוור קומפני והשבט על הקמת שלושה שדות סולאריים בהשקעה של 400 מיליון שקל על שטחי משפחות בדואיות בנגב בשטח של 370 דונם בעלי יכולת ייצור של 20 מגה וואט.[4] בספטמבר 2011 הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז דרום של משרד הפנים אישרה תוכנית למתקן פוטו-וולטאי הצמוד ליישוב תראבין.[5]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יצחק בן-צבי, כתבי יצחק בן-צבי, ה: אוכלוסי ארץ ישראל, תל אביב: הוצאת מצפה, תרצ"ז 1937, עמ' 173, 236.
  2. ^ http://www.elfagr.org/1723798
  3. ^ עורכים גבריאל ברקאי ואלי שילר, דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל, ירושלים: הוצאת ספרים אריאל, 1996, עמ' 166
  4. ^ ערבה פאוור תקים 3 שדות סולאריים בהשקעה של 400 מיליון שקל על שטחי משפחות בדואיות בנגב, יוני 21, 2010
  5. ^ אישור ראשון לפרויקט סולארי בקהילה הבדואית, ספטמבר 11, 2011
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0