פוליגמיה בקרב הבדואים בישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תופעת הפוליגמיה בקרב הבדואים בישראל היא עבירה פלילית של ריבוי נשים הנפוצה בכחמישית ועד למעלה משליש מכלל המשפחות הבדואיות בישראל.[1] הסדר הפוליגמי בקרב הבדואים הוא קשר נישואין של גבר אחד עם כמה נשים, הנקרא גם "פוליגיניה". בקרב האוכלוסייה הבדואית הפוליגמיה הייתה ועודנה מוסד חברתי מרכזי, אשר מתקשר במידה רבה למבנה החברתי הפטריארכלי ולחשיבות הקבוצה והשבט[2] וזוכה לברכתם של כהני דת המקיימים טקסי נישואין גם לגברים נשואים, אם כי נישואים אלו אינם נרשמים במרשם האוכלוסין.

לתופעת הפוליגמיה הזו ישנן השלכות חברתיות קשות הן על הבדואים והן על החברה הישראלית ככלל.[1][3][4][5]

היקף התופעה

על-פי הערכות שיעור הנשים הבדואיות החיות בנישואים פוליגמיים מגיע לכ-30%.[6] לפי נתונים משנת 2009, כ-38% מהילדים הבדואים חיים במשפחות פוליגמיות.[7]

בעבר, רק גברים בדואים בודדים נישאו ליותר מאישה אחת, לרוב הייתה נפוצה התופעה בעיקר בקרב שייחים ובעלי ממון. כיום התופעה קיימת במשפחות רבות מאוד, ומבחינה זו החברה הבדואית עוברת רגרסיה ומקצינה את הדפוסים הפטריארכליים הנוהגים בה.[8] שיעור הפוליגמיה בחברה הבדואית אינו יורד למרות תהליכי המודרניזציה המתרחשים בה, ובראשם המעבר מחיי נוודות למגורים בעיירות קבע; יתר על כן, שיעור הפוליגמיה אף עלה בשנים האחרונות.[9][1] תופעת הפוליגמיה קיימת באוכלוסייה הבדואית הן בנגב והן בצפון, אולם היא נפוצה הרבה יותר בקרב הבדואים בנגב. התופעה נפוצה אף יותר בקרב משכילים וצעירים (גברים בראשית שנות ה-30 לחייהם).[1] על פי ד"ר מג'יד אלעטאונה, חוקר העדה הבדואית ומנהל המחלקה לשירותים חברתיים במועצה אזורית נווה מדבר, רוב הגברים הבדואים שואפים להינשא למספר נשים, אך היעדר היצע הנשים הוא אשר מגביל אותם.[1]

שיעור ניכר מהנישואין הפוליגמיים הם לנשים מהרשות הפלסטינית או מירדן. נישואין כאלה יוצרים מצב של מעין סחר בנשים למטרות נישואין. מרבית הנשים הנישאות בדרך זו לגברים בדואים משוללות כל מעמד חוקי בישראל, והן למעשה תלויות לחלוטין בבעליהן.[1]

הגורמים לפוליגמיה

סמל סטטוס

לנשיאת אישה יש עלות כלכלית, בפרט עלות המוהר המשולם תמורתה, וריבוי נשים משמש עדות לכוחו ולעושרו של הגבר. מאחר שהחברה הבדואית פטריארכלית מאוד, והחברה היא בעלת דפוסי השתכנות פַּטְרִילוקליים (המשפחה גרה אצל אבי החתן), הרי שהחברה חותרת לריכוזיות ולשליטה ברכוש על ידי קיום משפחות מורחבות עם ילודה רבה וריבוי נשים, ובפרט נשים מתוך המשפחה המורחבת.[1]

מסורת פטריארכלית

הסיבה העיקרית לפוליגמיה בקרב החברה הבדואית היא אורח החיים הפטריארכלי והמסורתי שלה. במשך שנות קיומה של המדינה השתלבו הבדואים בחיים הכלכליים והאזרחיים בארץ, מבלי לאבד את זהותם, דבר שהביא עמו מפגש עם מציאות וערכים שונים. הגבר הבדואי הוא זה שנפגש עם מציאות זו ונחשף אליה ומשמש בעצם כסוכן שינוי בחברה. האישה הבדואית, לעומת זאת, קשורה למרחב הביתי וליחידה המשפחתית, היא אינה נחשפת בעצמה לחברה המודרנית-ליברלית, אלא רק דרך חשיפתו של בעלה, וכיוצא מכך השינויים בחייה תלויים באביה או בעלה.[6]

מעמד נמוך בקרב נשות הבדואים

רוב הנשים הבדואיות רואות את הפוליגמיה באור שלילי, אך למרות זאת, בגלל מעמדן הנמוך בחברה אין להן השפעה מעשית נגד התופעה.[1] על פי עורכת הדין רַ֫אוִיַה אבו רביעה, מאותן נשים מצפים לקבל את הפוליגמיה כאילו הייתה חלק אינטגרלי מחייהן ותובעים מהן לשתף פעולה עם מנגנוני הדיכוי וההדרה. התופעה נעטפת באינטרפרטציה דתית מכיוונים שונים, אשר מקשה על ניהול דיון רציונלי ומושכל בתופעה. כך מוענק הכשר לתופעה הרסנית, המכרסמת באבני היסוד של הנורמטיביות החברתית, בשם "היתר דתי" כביכול. המציאות החברתית שבתוכה חיות הנשים הערביות הבדואיות בנגב מקשה עליהן לפעול למיגור התופעה; יותר מ-90% מהנשים הערביות הן מחוסרות תעסוקה ויותר מ-60% מהנערות הערביות הבדואיות המתגוררות בכפרים הבלתי מוכרים נושרות מבתי הספר. יתרה מכך, התופעה אינה מאפיינת סקטור מסוים בתוך האוכלוסייה הערבית הבדואית. כל רובדי החברה וכל חלקיה נגועים בפוליגמיה ופרמטרים כמו רמת ההשכלה והמצב הסוציו-אקונומי אינם משפיעים על שכיחותה.[8]

כוח שבטי

מספר נשים גדול יותר במשפחה משמעו על-פי רוב גם מספר ילדים גדול יותר לגבר, בדגש על בנים זכרים. כל משפחה מורחבת (חמולה) מעוניינת לגדול כדי להתעצם ולהכין את עצמה למאבקי כוח עתידיים מול גורמים חיצוניים.

בעבר פירוש הגדלת מספר הילדים היה הגדלת מספר הידיים העובדות במשפחה, אולם עם המעבר ליישובי קבע נחלש פירוש זה. כיום לריבוי ילדים יש משמעות פוליטית, שכן ההצבעה בבחירות ברשויות המקומיות במגזר הבדואי (ובמידה רבה במגזר הערבי בכלל) נוטה להיות חמולתית, כלומר, הצבעה על-פי קשר משפחתי. על פי חוקר הבדואים ד"ר יוסף בן-דוד, הסדר השבטי שהיה לפני עשרות שנים בנגב לא נשמר. הסדר כיום הוא טריטוריאלי, והמאמצים להחיות את הסדר הישן מתקיימים רק עד לרמה החמולתית. זאת כי כל החמולה שיושבת בתוך יישוב שהקימה עבורה המדינה, נלחמת על הזכות לראשות המועצה המקומית. המלחמה מתחילה עם סימוני הקו הכחול של תוכנית המתאר היישובית, כשהשבטים בונים באופן לא חוקי באזורים מרכזיים, בתי ספר, מרפאות, ומבנים נוספים במטרה לקבוע את ה"טריטוריה" של האזור המרכזי, ואת סידורי החיים כגון: מי ישמור במקום, ומי יפתח עסק. ניתן לראות זאת בבירור בא-סייד, אום בטין, ועוד יישובי המועצה האזורית לשעבר אבו בסמה.[10][11][12]

כך, ככל שהמשפחה או השבט גדולים יותר, עולים סיכוייהם להציב אנשים מקרבם בעמדות כוח ברשות המקומית. בניגוד למקומות אחרים בעולם שבהם העיור הוריד את הילודה – אצל הבדואים הוא דווקא העלה אותה בגלל מלחמה על הגמוניה. מי שמנצח הוא מי שיש לו "עזווה" – "כוח גברי" בלשון הבדואים. בעבר (עד שנות ה-40 ובעיקר במאה ה-19), העזווה הייתה שייכת ללוחמים וכובשי ואדיות ובארות, והיום היא בידי כובשי אזורים עירוניים וקלפיות מוניציפליות.[10][11]

נישואין ראשונים בגיל צעיר

בחברה הבדואית רווח הנוהג המסורתי שגבר ואישה מחותנים בגיל צעיר, על פי בחירת הוריהם. על פי רוב הנישואין נערכים בין קרובי משפחה. הנישואין השניים לעומת זאת נעשים בדרך כלל כאשר הגבר מבוגר יותר ומבחירתו החופשית. כך, במשפחות הפוליגמיות במגזר הבדואי מעמדה של האישה הראשונה (הבכירה) בדרך כלל נמוך ממעמדה של האישה השנייה, שבה בחר הבעל מרצונו.[1][10]

לחץ על מבוגרות להינשא בכל מחיר

על הנשים הבדואיות מופעל לחץ להתחתן בגיל צעיר. אלו המגיעות לגיל 25 ועד 30 ועדיין לא התחתנו, נחשבות "מבוגרות". לנשים אלו בחברה הבדואיות קשה למצוא בעל רווק, בייחוד מאחר שלא נהוג להתחתן עם אדם מחוץ לשבט. על כן החברה מפעילה לחץ על ה"מבוגרות" להינשא כנשים שניות לגבר נשוי, מכיוון שלהישאר רווקה נחשב כדבר איום בחברה הבדואית. הלחץ בחברה ואיתו תופעות החיתון המאוחר "בכל מחיר" גובר מאוד בשנים האחרונות, עם התחזקות "התנועה האסלאמית בישראל" בקרב הבדואים.[1]

נישואי חליפין (נישואי "בדל")

בחברה המוסלמית רווח המנהג של נישואי "בַּ֫דַל": נישואי חליפין שבהם אח ואחות ממשפחה אחת מתחתנים עם אח ואחות ממשפחה אחרת. כאשר אחד הגברים שהתחתנו כך לוקח לו אישה שנייה, הגבר השני חש צורך לשאת גם הוא אישה שנייה כדי לשמור על מאזן הכוח והכבוד.[1]

חשש מגירושין ומאובדן הילדים

לנשים גרושות בחברה הערבית-מוסלמית יש סטיגמה שלילית והן חוות קשיי קיום אמיתיים. נוסף על כך, על-פי השריעה, במקרה של גירושין האבות זכאים למשמורת על בנים מעל גיל שבע ועל בנות מעל גיל תשע דבר הגורם לכך שנשים נמנעות מגירושין כדי שלא לאבד את המשמורת על ילדיהן. על כן, אף על פי שנישואי הבעל לאישה נוספת מקשים על האישה הראשונה, היא תעדיף אותם על גירושין.[1] (לעיתים, כדי שהבעל יוכל לשאת אישה נוספת, נשים אלו רשומות במשרד הפנים כגרושות, אף על פי שהן ממשיכות לחיות עם הגרוש).

נגישות גבוהה לערביות מחוץ לישראל

לאחר מלחמת ששת הימים ופתיחת הגבולות בין ישראל לגדה המערבית עלה "היצע" הנשים עבור הגברים הבדואים, וכך יותר גברים נישאו לאישה נוספת. אף שישנן הגבלות מסוימות על המעבר בין ישראל ובין שטחי הגדה המערבית על פי הצורך הביטחוני, עדיין יש "ייבוא" של נשים פלסטיניות וירדניות לשם נישואין עם גברים בדואים.[1]

האסלאם מאשר את ריבוי נשים

על-פי האסלאם גבר יכול להיות נשוי לארבע נשים בו-בזמן, אם לטעמו האישה או הנשים הקיימות אינן מספקות את צרכיו. גם רצון הגבר להגדיל את מספר ילדיו היא סיבה מספיקה לריבוי נשים מבחינת האסלאם.[1] עובדה המשמשת להצדקת הפוליגמיה מצד בדואים ואסלאמיסטים היא העובדה שמוחמד בעצמו היה נשוי לארבע נשים.[13]

מחלוקת בדבר השפעת מדיניות התשלומים מהמוסד לביטוח לאומי

עד תחילת שנות התשעים, קצבאות הילדים הגדולות שניתנו עודדו אצל הבדואים ריבוי ילודה ופוליגמיה, וישנה טענה כי עד היום לריבוי ילדים יש משמעות כלכלית עבור ההורים בשל קצבאות הילדים שהמדינה משלמת בעבורם.[14] עם זאת, מאז שנות התשעים הופחתו בהדרגה קצבאות הילדים וכדי לכלכל את עצמן המשפחות נשענות יותר על גמלת הבטחת הכנסה המתקבלת מן המוסד לביטוח לאומי ופחות על קצבאות הילדים.[15]

יש הגורסים כי עדיין יש במדיניות הקצבאות הנוכחית כדי לתמרץ פוליגמיה, למשל במקרה שגבר מעוניין להתגרש פורמלית מאשתו הראשונה על מנת לשאת אישה נוספת הוא פונה לבית הדין השרעי ואף מסכים לשלם דמי מזונות כהוכחה לגירושין, שופטי בית הדין השרעי פוסקים דמי מזונות בסך 50–100 שקלים לחודש על כל ילד, מחיר נמוך בכוונה תחילה שהוסכם מראש בין המתגרשים (לשם השוואה, סכום המינימום לתשלומי מזונות בבתי משפט למשפחה ובבתי דין רבניים עומד על 1,200 שקלים לילד, וזאת ללא תלות ביכולת השתכרותו הריאלית של הבעל). לאחר מכן האישה נחשבת כגרושה וכנפרדת מבעלה ויכולה לדרוש תשלומי הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי. בנוסף לכך תקבל האישה גם קצבאות ילדים ובמקרים מסוימים אף תיהנה מזכויות המגיעות לה בגין מעמדה כאם חד-הורית.[15]

מנגד יש הטוענים כי אין הטבה כלכלית לבוחרים בנישואים פוליגמיים וכי אין במדיניות הביטוח הלאומי כדי לעודד ריבוי נשים. יותר מכך, נטען כי גבר הלוקח לו אישה שנייה נוטש, הלכה למעשה, את אשתו הראשונה, ומשאיר את העול הכלכלי הכרוך בפרנסת ילדיהם, עליה בלבד. כלומר, מצבה הכלכלי של משפחה פוליגמית נפגע לפי טענה זו ובעיקר נפגעות מכך נשים הנשואות בנישואין שכאלו, לעיתים קרובות נשים אלו וילדיהן מוגדרים "משפחה מורחבת" על פי נוהלי הביטוח הלאומי, ומתקיימים מקצבה של כ-600 ש"ח בחודש בלבד, כל זאת כאשר בפועל הן מתפקדות כמשפחה חד-הורית[דרוש מקור][מפני ש...].

יחס המדינה לפוליגמיה בישראל

האיסור בחוק

הפוליגמיה היא עבירה פלילית בחוק הישראלי: ”נשוי הנושא אישה אחרת, ונשואה הנישאת לאיש אחר, דינם – מאסר חמש שנים” (סעיף 176 לחוק העונשין). חוק העונשין גם קובע כי אין להתיר את קשר הנישואין על כורחה של האישה ללא היתר של בית-המשפט או בית-הדין המוסמך.

ריבוי נישואין של לא-יהודים בישראל מותר על-פי החוק בשני מקרים בלבד:

  1. בן הזוג מהנישואין הקודמים אינו מסוגל, מחמת מחלת נפש, להסכים או להשתתף בהליך להפקעת הנישואין או לביטולם.
  2. בן הזוג מהנישואין הקודמים נעדר לפחות שבע שנים בנסיבות המעוררות חשש סביר לחייו.

אין נתונים סטטיסטיים על חומרת הענישה בפועל בגין עבירה זו, אולם מהנהלת בתי-המשפט נמסר שגזר-הדין נע בין כמה חודשי עבודות שירות ל-18 חודשי מאסר (מתוך עונש מרבי של חמש שנים).

חוסר אכיפה

איסור הפוליגמיה כמעט אינו נאכף בישראל בקרב האוכלוסייה הבדואית. מאז שנת 2004 נפתחו במשטרת ישראל רק ארבעה תיקי חקירה נגד בדואים בגין עבירה זו. הסיבה העיקרית להיעדר האכיפה היא שרוב הנישואין הפוליגמיים נערכים באופן לא רשמי ואינם מתועדים ברשויות, ועל כן יש קושי להוכיח שנעברה עבירה. נוסף על כך, לפי תפיסתם של חלק מגורמי האכיפה, מדובר בתופעה מקובלת במגזר הבדואי ואין מקום להתערב בה.[1]

על פי עורכת הדין ראויה אבו רביעה, "יש אפילו לגיטימציה של מוסדות המדינה. אם תעשה סקר ותבדוק כמה מנהלי בתי ספר ברהט וכמה מפקחים שמועסקים במשרד החינוך חיים בפוליגמיה, תגלה ממצאים חמורים. היום יש אפילו חבר הכנסת (טלב אבו עראר) שחי עם כמה נשים".[15]

קשיים באכיפה

עקיפת האיסור הקיים

הקושי העיקרי באכיפת החוק הוא מגבלות האיסור החוקי הקיים: הוא חל רק על נישואין רשמיים מול המדינה, ובכך פותח פתח לעוקפו בדרכים שונות. הבדואים מעוניינים להינשא כדין על פי ההלכה המוסלמית, אך לא כדין מבחינת המדינה. ישנן שתי דרכים עיקריות שבהן הבדואים עוקפים את האיסור החוקי:[1]

  • גירושין קטנים מהאישה הראשונה: דרך זו היא בעצם מין "גירושין פיקטיביים" מהאישה הראשונה, על פי ההלכה הוא נשאר נשוי ואילו מבחינת בית הדין השרעי (והמדינה) הוא התגרש. אופן הביצוע: בגירושין אלו הגבר אומר לאשתו "מגורשת" פעם אחת. פעולה זו מספיקה כדי לקבל אישור גירושין מבית-הדין השרעי. ואולם, על-פי ההלכה המוסלמית, גירושין מתקיימים רק אם אמר הגבר לאשתו "מגורשת" שלוש פעמים בנוכחות שני עדים. על כן, מבחינת ההלכה, הזוג נחשב נשוי לכל דבר ועניין. "גירושין קטנים" ננקטת בנישואין המצריכים גושפנקא רשמית, בעיקר כאשר הבדואי נישא לתושבת ירדן או הרשות הפלסטינית.[1]
  • נישואי "קַ֫סַלַה" (زواج "القصلة") עם האישה השנייה: נישואין ללא רישום בחוזה נישואין. דרך זו היא בעצם מין הסדר פיקטיבי של "ידועים בציבור" עם האישה השנייה. על פי ההלכה המוסלמית הגבר נשוי לאישה השנייה, ואילו מבחינת המדינה הוא רק "ידוע בציבור" שלה. אופן הביצוע: הנישואין נערכים לפני שני עדים, בנוכחות הבעל ובא כוחה של האישה המיועדת, ובתוך כך נקבע המוהר. על-פי רוב הגבר אינו מתגרש מאשתו הראשונה לפני נישואיו השניים. דרך זו מתאפשרת כאשר הבדואי נישא למשל לבת משפחתו או לבת השבט שלו.[1]
הצורך החוקי להוכיח נישואין

הקושי הנוסף באכיפת החוק נגד פוליגמיה הוא ההנחיות החדשות של פרקליטות המדינה משנת 2002. לפי ההנחיות הקודמות, על מנת להגיש כתב אישום נגד פוליגמיסט היה מספיק בהבאת הוכחה של הכרה באבהות מצד נאשם בדואי לילד שנולד מהאישה השנייה כדי להוכיח את נישואיו השניים. ואילו ההנחיות החדשות, מחייבות מציאת ראיות לעריכת טקס נישואין. אבל מאחר שרבים מהגברים הבדואים נושאים את הנשים הנוספות בירדן או ברשות הפלסטינית, הפרקליטות מתקשה לעמוד בהנחיות החדשות ולהוכיח נישואין אלו.

ידועים בציבור

על פי פרקליטת מחוז דרום יסכה ליבוביץ, "ברוח התקופה", בשנים האחרונות בית הדין השרעי בישראל מאשר פוליגמיה אצל הבדואים בנגב ביתר קלות, מאחר שכיום הבדואים משתמשים בסטטוס של ידועה בציבור כטענה רשמית.[16] הטענה לסטטוס של "ידועה בציבור" בקרב הבדואים, על פי הפרקליטה, מהווה קושי בהוכחת הפוליגמיה הנדרשת לצורך מתן כתב אישום.

על פי פרופסור ארנון סופר וגיל שלו מהמכללה לביטחון לאומי, "כתוצאה מכך, 16,000 נשים ערביות, הרשומות בתעודות הזהות כרווקות, חיות כנשים נשואות לכל דבר, מתעברות, יולדות, אך נהנות ממעמד של 'אימהות חד-הוריות', על הזכויות הגלומות בכך (ביטוח לאומי, ביטוח בריאות, ואפילו זכויות למשכנתא בתנאים של זוגות צעירים)".

קשיים אלו מצטרפים לקשיים אחרים בהוכחת הפוליגמיה עבור רשויות החוק, כגון חוסר מעמדן החוקי של הנשים השניות של הבדואים (רבות מהן מסתננות באופן לא חוקי וחסרות אזרחות), וכן חוסר שיתוף הפעולה של האוכלוסייה עם רשויות החוק.[16]

אחריות בתי הדין השרעיים

בתגובה להעלאת הסוגיה, מהנהלת בתי הדין השרעיים (העורכים את הנישואין של המוסלמים בישראל) נמסר כי לפי החוק, בתי-הדין השרעיים אינם עורכים נישואין פוליגמיים. עם זאת, הם כן מאשרים בדיעבד נישואי זוגות שנערכו שלא בפניו (נישואי "קַ֫סַלַה"). לטענת בתי דין אלו, פעמים רבות בני הזוג באים לאשר את הנישואין לאחר שנים אחדות של חיים משותפים ולאחר שנולדו להם ילדים משותפים. במקרים כאלה בית-הדין השרעי אינו בודק את הרקע הקודם של הזוג, ואישור הנישואין נעשה על סמך הצהרתם.[1]

על פי סופר ושלו, "אקט הנישואין מטופל "מחתרתית" על ידי בתי המשפט השרעיים ונתפס כלגיטימי בכפר, אף על פי שכלל אינו מדווח למשרד הפנים.[3] אחת הטענות שהועלו נגד בתי הדין השרעיים היא שהם נותנים פסקי הדין ללא דיון במקרה, ללא נוכחות של הבעל והאישה, וכן בצורה סיטונית, ולראיה, פסקי הדין אף חוזרים על עצמם בין תיק לתיק ללא כל שינוי בנוסח אלא בהעתקת הטקסט מתיק לתיק.[15]

השלכות הפוליגמיה הבדואית

השלכות על החברה הבדואית

ריבוי טבעי גבוה

הפוליגמיה אצל הבדואים בנגב היא בין הסיבות לגידול הטבעי שלהם שהוא הגבוה ביותר בעולם ועומד על 5.5% בשנה, שמשמעו הכפלת האוכלוסייה כל 12–15 שנה. כך ב-1951 מנו 12,000, ב-1970 מנו כ-25,000, ב-1990 כ-87,000 נפש, וב-2008 מנו כ-180,000. ב-2020 הם צפויים להגיע ל-400,000.[5][דרושה הבהרה] שיעור הפריון במגזר הבדואי מוגבר בשל הפוליגמיה[5] וכן ההסתננות הבלתי חוקית המוערכת בכ-16,000 נשים שהסתננו לצורכי פוליגמיה (עד לשנת 2004) ואליהן הצטרפו גם בני משפחותיהן.[3][5][17][18]

על פי פרופסור סופר, "גם ב-2009, כשליש מן הגברים הבדואים בדרום נשאו יותר משתי נשים, וחלקם לא הסתפקו בפחות מארבע, והם מביאים לעולם כדי 10–20–40–100 ילדים, ויש מקרים ספורים גם של משפחות שבהן לגבר אחד כ-150 ילדים".[5]

מצב כלכלי קשה

המצב הכלכלי של משפחות פוליגמיות קשה הרבה יותר משל משפחות מונוגמיות. מכיוון שנשים בדואיות ככלל הן עקרות בית ואינן יוצאות לעבוד, ריבוי הנפשות במשפחה של נשים וילדים מגביר את ההוצאות בבית התלויות במשכורתו של אב המשפחה וכן תשלומי הבטחת ההכנסה וקצבאות הילדים שהמשפחה מקבלת מהביטוח הלאומי.[1]

יצירת נוער שוליים

על פי פרופסור סופר, "החברה הבדואית מבחינת תשתיות אינה מוכרת לשום דבר ועניין וזאת בעוד ששיעור הילדים בקרבה שובר שיאי עולם. אם בקרב היהודים שיעור הילדים עד גיל 18 מתקרב ל-30%, ואצל ערביי ישראל הצפוניים כ-40%, הרי בקרב הבדואים הוא מגיע ל-62%. ילדים אלה גדלים כילדי הפקר, מוזנחים, ללא חינוך מסודר, והם מרירים ומוכנים לנקמה, אלימים, וכל מה שמלווה נוער שוליים. מכאן גם ממדי האלימות שאין כמותם בשום מרחב אחר בישראל, ולכך תוצאות קטלניות לאוכלוסיית הבדואים עצמה ולכל הסובבים אותה בכל מרחבי הנגב הצפוני, הדרומי והשפלה (ביסטרוב, סופר, 2007; צאצאשווילי, 2003). מכאן אסור אפוא להתרשם רק מגודל האוכלוסייה הבדואית בדרום במונחים סטטיסטיים, אלא יש להתייחס למציאות בדרום כאל טרגדיה אנושית".[5]

אלימות כלפי נשים

אחד הגורמים העיקריים לאלימות נגד נשים בדואיות בנגב היא הפוליגמיה.[6] על פי עמותת מַעַכִּי תופעת הפוליגמיה היא בין הסיבות הגורמות לאלימות כלפי נשים במגזר הבדואי. לפי נתוני מחקר שנערך במהלך שנתיים, 90% מהנשים הנשאלות דיווחו כי האלימות נגדן הופעלה בפרהסיה. 67% דיווחו כי נמנעו מלערב גורמים חיצוניים בשל החשש כי בכך יאבדו את תמיכת משפחתן או את ילדיהן. 85% מנשות המגזר הבדואי סובלות מאלימות פיזית או נפשית. התעללות רבת שנים, ושכמעט כולן אינן מרוצות מתוצאות צעדן הנועז או הנואש. אין מי שישמע את תלונתן בשפתן במשטרת העיירות.[19] לעיתים קרובות הנשים עצמן אינן מודעות לכך שננקטת נגדן אלימות, והן מתייחסות אליה כאל עניין טבעי וכחלק בלתי נמנע מגורלן. יתרה מכך, הגבר האלים נתפש לא פעם כמי שניחן בתכונות גבריות נחשקות.[6]

על פי יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת לשעבר ציפי חוטובלי, כשלמעלה מ-70% מהנשים הבדואיות נישאות בכפייה ונתונות תחת איום מתמיד של פוליגמיה, זוהי קרקע פורייה לאחוזים המזעזעים של אלימות המופנה כנגדן.[19]

מאבקים בתוך המשפחה הפוליגמית

בין הנשים במשפחות הפוליגמיות יש לרוב יחסים קשים של קנאה ושנאה. נשים אלו ואף ילדיהן נמצאים למעשה בתחרות תמידית על המשאבים החומריים והרגשיים של הבעל. וכך נוצר מאבק בין משפחות המשנה בתוך המשפחה הפוליגמית.[1][20]

הנישואין הנוספים נעשים בדרך כלל ללא הסכמת הנשים הבכירות ונגד רצונן. הנשים במשפחות הפוליגמיות, בעיקר הנשים הבכירות, סובלות יותר מנשים במשפחות מונוגמיות מבעיות נפשיות, ובהן דיכאון, חרדה ועוינות. כמו כן, הדימוי העצמי של הנשים הבכירות ומעמדן בחברה נפגע מכך שהבעל בחר לשאת אישה נוספת.[1]

על פי בקי כהן מעמותת אית"ך "המקרה הנפוץ שאנחנו מכירים זה שגבר נישא לאישה לאחת וכשהוא נישא לאישה שנייה הוא בעצם נוטש את האישה הראשונה ואת הילדים מהאישה הראשונה שהם נשארים מאוד עניים וזנוחים ונטושים."[21][5] האישה הראשונה נדחקת ונאלצת לפנות את החדר שלה בבית, עם ילדיה ולעבור לחדר אחר, או מורחקת אל צריף בחצר ביחד עם ילדיה.[13]

יצירת מעין סחר בנשים פלסטיניות

ריבוי הנישואין בקרב הבדואים יצר מעין סחר בנשים פלסטיניות למטרות נישואין. גברים בדואים רבים חיים במסגרת פוליגמית עם נשים ערביות (בעיקר פלסטיניות מיש"ע וירדן, אך גם ממדינות ערביות אחרות). הגברים הבדואים מעדיפים נישואין עם נשים זרות משתי סיבות: ראשית, תשלום המוהר עבור נשים זרות נמוך יותר (נכון לשנת 2010, מחירה של אישה צעירה משטחי הרשות הפלסטינית נע סביב 2,000 דינר לעומת אישה בדואית שמחירה נע סביב 5,000 דינר).[22] שנית, האישה הזרה מנותקת ממגוריה הטבעיים ומנותקת ממשפחתה, וכך היא נמצאת בתלות מוחלטת בבעלה והשליטה בה קלה ביותר.[1][23]

מאז 2003 שולל חוק האזרחות והכניסה לישראל מתן אזרחות ישראלית או תושבות בישראל, לפלסטינים תושבי יהודה והשומרון או רצועת עזה שהם בני זוג של אזרחים ישראלים. כפועל יוצא נוצרה תופעה של הברחת נשים ערביות לישראל ומהיותן מסתננות הן משוללות זכויות בביטוח הלאומי. דרך נוספת לעקיפת החוק היא רישום הילדים על שם האב בלבד והוא זה שמקבל בעבורם את קצבת הילדים.[1]

השלכות מנהלתיות

בעיות תכנוניות

על פי ארנון סופר ותנועת רגבים, שיעור הריבוי הגבוה הנגרם בין היתר בגלל הפוליגמיה, מציב בפני רשויות התכנון בעיה חמורה ביותר, ואין מדינה בעולם היכולה להתמודד מבחינה תכנונית עם אחוז ילודה של 5.5% (הכפלת האוכלוסייה כל 13 שנים).[5][24] עניין הבעיה התכנונית בגלל שיעור ריבוי גבוה הועלתה על ידי ארנון סופר בהקשר לסוגיית הכפרים הלא-חוקיים בנגב. טענתו היא שלא רק שלא ניתן כלכלית למתוח קווי תשתית נרחבת בפזורה האדירה, הכוללת למעלה מ-64,000 בתים בכ-30–50 כפרים לא חוקיים, אלא שנוסף על כך, גם אילו יימצאו תקציבים למתן תשתיות הבדואים, בזמן בניית התשתית שתארך לפחות כ-10–15 שנים, תוכפל אוכלוסיית הבדואים ויהיו למעלה מ-100,000 בתים לא חוקיים להכשיר, והמדינה תיאלץ להכיר בעוד 60–100 יישובים חדשים. לטענתו אף מדינה לא יכולה לקדם אוכלוסייה שכזאת בתנאים כאלו אל המאה ה-21.[5][4]

ניסיונות חקיקה למניעת הפוליגמיה הבדואית בישראל

בשני העשורים האחרונים הועלו שתי הצעות חוק בניסיון למנוע את התחזקות תופעת הפוליגמיה הבדואית בישראל, אך שתיהן לא הגיעו לכלל חקיקה. הראשונה הייתה הצעת החוק "מניעת ריבוי נישואין" (2004), אשר נועדה לסגור את הפרצה בחוק הנוגעת למגורים משותפים ללא נישואין רשמיים. בגלל שגירושין למראית עין בלבד מהאישה הראשונה (כשבפועל היא נשארת לגור בבית הבעל) היא הדרך לעקוף את האיסור על פוליגמיה, הוצע "לקבוע כי לעניין פוליגמיה בלבד, מי שהתגרשו פורמלית אך ממשיכים לחיות כבעל ואשה דה-פקטו, ייחשבו נשואים".[25] ההצעה השנייה הייתה הצעת החוק "איסור ריבוי ידועים בציבור" (2010) של ציפי חוטובלי, שבאה לפתור את המצב שבו נוסח החוק הנוכחי אינו אוסר ריבוי נישואין, אך לעומת זאת לא מתייחס לריבוי ידועים בציבור. על כן, הוצע לאסור גם ריבוי ידועים בציבור ולקבוע מאסר לתקופה של 5 שנים כפי שנקבע בחוק העונשין בהתייחסו לריבוי נישואין.[26]

הביטוח הלאומי ניסה לייצר תמריץ שלילי לנישואי הפוליגמיה דרך יצירת קריטריון חדש, ששמו "משפחה מורחבת". הרעיון היה להתייחס למכלול המבנים – ובהם בתים, צריפים ואוהלים סמוכים – כאל קורת גג אחת, ובכך לא להכיר בגירושים הפיקטיביים כגירושים. הניסיון הזה נכשל.[15]

המלצות שנתנו סופר ושלו כללו:[3]

  • חקיקה מתאימה שתמנע ממי שבחר לשאת נשים נוספות, לקבל כפל או ריבוי זכויות.
  • לחייב את בתי הדין השרעיים, הממומנים על ידי המדינה, לעדכן את הרשויות הישראליות לגבי נישואי ערבים ישראליים עם תושבי השטחים. המלצה להפקיע סמכויות של בתי הדין שייכשלו בכך.
  • ככלל, מניעת זכויות של אימהות חד-הוריות מהערביות הישראליות המוסלמיות (שהרי על פי ההלכה האסלאמית לא תיתכן הורות כזאת).
  • אי הכרה ב"גירושין קטנים", והכרה רק בגירושין מ"הסוג השני" – דהיינו, שבת הזוג המגורשת לא תהיה זכאית לקבל את ירושת בעלה, במקרה ונפטר. הדבר יקטין את המוטיבציה לגירושין לכאורה ("גירושין קטנים", המאפשרים פוליגמיה).
  • התייחסות נוקשה יותר לשוהים בלתי חוקיים (שב"חים), ומניעת אזרחות מילדי שב"חים.

לקריאה נוספת

  • ד"ר עינת אלבין, "הבטחת הכנסה למשפחה האלטרנטיבית: המשפחה הפוליגמית כמקרה מבחן", ברק-ארז, דפנה, ואחרות (עורכות), עיונים במשפט מגדר ופמיניזם, (קריית אונו: נבו).

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 1.15 1.16 1.17 1.18 1.19 1.20 1.21 1.22 1.23 שירי ספקטור-בן ארי, ‏פוליגמיה בקרב האוכלוסייה הבדואית בישראל, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, אוקטובר 2013
  2. ^ Alean al-Krenawi and VeredSlonim-Nevo, Psycho-Social Functioning in Bedouin-Arab Society in the Negev: A Comparison of Polygamous and Monogamous Families, Ben Gurion University of the Negev, September 2003, p. 7.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 פרופ' ארנון סופר וסא"ל גיל שלו, מימושה בפועל של "תביעת השיבה" הפלסטינית, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, יולי 2004, באתר אוניברסיטת חיפה קובץ PDF
  4. ^ 4.0 4.1 גיל ברינגר פתרון לכל פולש צדק משפט דין והלכה, מקור ראשון 15.04.2011
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 5.6 5.7 5.8 פרופ' ארנון סופר, בעקבות ועדת גולדברג – האם איבדה ישראל את הנגב הצפוני?, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, מרץ 2009, באתר אוניברסיטת חיפה
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 נטע פילוסוף אלימות כלפי נשים במגזר הבדואי, באתר משרד החינוך
  7. ^ ד. בן רבי, ש. עמיאל, פ. ניג'ם, וט. דולב (2009). ילדים באוכלוסייה הבדווית בנגב: מאפיינים, צרכים ודפוסי שימוש בשירותים. דמ-09-532. מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל.
  8. ^ 8.0 8.1 עו"ד ראויה אבו רביעה, מודרות בעל כורחן - הנשים הערביות הבדוויות ותופעת הפוליגמיה בנגב, עדאלה
  9. ^ אבישי גרינצייג, דוח רשמי: הפוליגמיה בישראל מתרחבת - האכיפה דווקא מצטמצמת, באתר גלובס, ‏28/2/2022
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 יוסף בן-דוד, הבדווים בישראל – היבטים חברתיים וקרקעיים, המכון לחקר מדיניות קרקעית ושימוש קרקע ומכון ירושלים לחקר ישראל, 2004
  11. ^ 11.0 11.1 פרוטוקול הוועדה להצעת מדיניות להסדרת התיישבות הבדווים בנגב, 15.01.2008, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  12. ^ קלמן ליבסקינד, נגב הולך לאיבוד: כך כשלה המדינה בטיפול בבדואים בדרום, אתר nrg, 16.07.2010
  13. ^ 13.0 13.1 יואב שטרן, יש לך רק אשה אחת? אתה לא גבר,07.08.2008, באתר הארץ
  14. ^ רפ"ק שלום בן-סלמון, יועץ לענייני ערבים של מפקד המחוז הדרומי, משטרת ישראל, "תופעת הפוליגמיה בקרב האוכלוסייה הבדואית בנגב", 13 בספטמבר 2006.
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 15.4 יהודה יפרח, גירושים מתחת לרדאר, אתר nrg, 27.07.2013
  16. ^ 16.0 16.1 ,על פי דברי פרקליטת מחוז דרום פלילי פרוטוקול הוועדה להצעת מדיניות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, ישיבה מס' 21, עמוד 77 ועד 101, מיום 06.05.2008
  17. ^ החברה הבדואית בישראל בראי עולם התעסוקה
  18. ^ אהוד פראוור, לירית סרפוס, הבדואים בנגב: מדיניות, קשיים והמלצות, המועצה לביטחון לאומי, עמוד 5
  19. ^ 19.0 19.1 חזקי עזרא קשר השתיקה האלים של נשות הבדואים ערוץ 7 01.05.2012
  20. ^ עליאן אלקרינאוי וורד סלונים נבו, "נישואין פוליגמיים ומונוגמיים: השפעתם על מצבן הנפשי והחברתי של נשים בדוויות-ערביות", בתוך: רחל לב-ויזל, ג'ולי צוויקל ונורית ברק, "שמרי נפשך": בריאות נפשית בקרב נשים בדוויות בישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2005, עמ' 150
  21. ^ פרוטוקול מס' 37 מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה, מאבק בפוליגמיה, הכנסת, 23 בפברואר 2010, באתר אוניברסיטת חיפה קובץ PDF
  22. ^ בועז ווליניץ, שלם וקח: ריבוי הנשים נמשך, המדינה שותקת, אתר וואלה, 23.09.2010
  23. ^ יפעת שני אבוחצירה, סדרת ניירות עבודה מספר 50, האוכלוסייה הבדווית בישראל- שימוש במרשם האוכלוסין לעומת אומדני האוכלוסייה כבסיס לחישוב מדדים דמוגרפים מרץ 2010, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  24. ^ תנועת רגבים המלצות לוועדת גולדברג
  25. ^ הצעת חוק העונשין (תיקון - מניעת ריבוי נישואין), התשס"ד-2004, באתר הכנסת
  26. ^ הצעת חוק העונשין (תיקון - איסור ריבוי ידועים בציבור), התש"ע-2010, באתר הכנסת
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36840787פוליגמיה בקרב הבדואים בישראל

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=פוליגמיה_בקרב_הבדואים_בישראל&oldid=2345388"