הבחירות לנשיאות גרמניה 1932

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
‹ 1925 רפובליקת ויימאררפובליקת ויימאר 1949 (מערב)
1949 (מזרח) ›
הבחירות לנשיאות גרמניה 1932
13 במרץ 1932 (סיבוב ראשון)
10 באפריל 1932 (סיבוב שני)
 
מועמד פאול פון הינדנבורג אדולף היטלר
מפלגה עצמאי המפלגה הנאצית
מספר הקולות 19,359,983 13,418,517
אחוזים 53.05% 36.77%

תוצאות לפי אזורי בחירה בסיבוב השני
הינדנבורג:
  40–50%
  50–60%
  60–70%
  70+%
היטלר:
  40–50%
  50–60%
הזוכה: פאול פון הינדנבורג

הבחירות לנשיאות נערכו בגרמניה ב-13 במרץ 1932, עם סיבוב שני ב-10 באפריל.[1] נשיא גרמניה המכהן העצמאי פאול פון הינדנבורג זכה בקדנציה שנייה של שבע שנים לאחר שניצח את יריבו העיקרי, אדולף היטלר, ממפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית-סוציאליסטית (NSDAP). מנהיג המפלגה הקומוניסטית (KPD) ארנסט תלמאן התמודד אף הוא וקיבל יותר מעשרה אחוזים מהקולות בשלב השני. תיאודור דיסטרברג, סגן מנהיג ארגון הווטרנים במלחמת העולם הראשונה "קסדת הפלדה", רץ בסיבוב הראשון אך לא עלה לשלב השני. זו הייתה הבחירה הישירה השנייה והאחרונה לתפקיד נשיא הרייך (Reichspräsident), ראש המדינה של גרמניה תחת רפובליקת ויימאר.

תחת רפובליקת ויימאר, שנוצרה מתבוסתה של הקיסרות הגרמנית במלחמת העולם הראשונה, הנשיאות הייתה משרה רבת עוצמה. אף על פי שחוקת ויימאר הכריזה על רפובליקה חצי-נשיאותית, חולשות מבניות וקיטוב פוליטי הובילו לרייכסטאג משותק, וזה, בשילוב עם השפל הגדול, הביא לממשלה ששלטה באופן בלעדי באמצעות צווים נשיאותיים מאז מרץ 1930, והעניקה לנשיא כוח רב. הינדנבורג נבחר לתפקיד בשנת 1925 בתמיכת קואליציה של כמה מפלגות ימין שקיוותה כי יפיל את רפובליקת ויימאר, שמעולם לא הייתה פופולרית במיוחד.

ה-NSDAP, שחבריה היו ידועים כ"נאצים", הפכה מקבוצה שולית למפלגה השנייה בגודלה ברייכסטאג. בהנהגת היטלר, שהפעיל את השליטה הבלעדית על מדיניות המפלגה, קיבלה על עצמה המפלגה את האידאולוגיה שלו, שכללה עוינות קיצונית כלפי רפובליקת ויימאר, יחד עם אנטישמיות נלהבת ולאומיות גרמנית. האיום של היטלר גרם לרבים בשמאל לתמוך בהינדנבורג. עם זאת, כישלונו של הינדנבורג להפיל את רפובליקת ויימאר אכזב רבים מאלה שתמכו בו ב-1925. ההשפעה המשולבת של שתי הנסיבות הללו הביאה להיפוך בזהות אלה שתמכו בהינדנבורג. חלק מהשמאל עדיין היה ספקן כלפי הינדנבורג, והקומוניסטים ניצלו זאת בכך שהריצו את תלמאן כ"מועמד השמאל היחיד". הינדנבורג לא הצליח לקבל את הרוב הנדרש של הקולות בסיבוב הראשון, אך הצליח לזכות בסיבוב השני.

בחירתו מחדש של הינדנבורג לא הצליחה למנוע מהמפלגה הנאצית לעלות לשלטון. שתי בחירות פדרליות רצופות מאוחר יותר באותה שנה הותירו אותה כמפלגה הגדולה ביותר ברייכסטאג ומפלגות אנטי-רפובליקניות ברובן. תחת אקלים פוליטי זה, מינה הינדנבורג את היטלר לקנצלר גרמניה בינואר 1933. עם מותו של הינדנבורג בשנת 1934 קיבל היטלר דה פקטו את הנשיאות, אותה שילב עם תפקיד משרת הקנצלר כדי ליצור את משרת ה"פיהרר ורייכסקנצלר" (Führer und Reichskanzler). אלו היו הבחירות האחרונות לנשיאות במה שיהפוך לגרמניה המערבית וגרמניה המזרחית עד 1949. היא נותרה, עד היום, הבחירה הישירה האחרונה של נשיא גרמניה. הינדנבורג נשאר הפוליטיקאי העצמאי היחיד שנבחר לנשיא גרמניה עד לבחירתו של יואכים גאוק כמעט 80 שנה מאוחר יותר.

רקע

מלחמת העולם הראשונה הביאה לקריסת המונרכיה בגרמניה. במקום הקיסרות הגרמנית קמה רפובליקת ויימאר, על שם העיר בה נוסחה החוקה שלה. הרפובליקה מעולם לא הייתה פופולרית במיוחד בקרב הקבוצות השונות שהיוו את הנוף הפוליטי שלה, וזכתה לתמיכה פושרת גם מאלה שתמכו בדמוקרטיה. על פי חוקת ויימאר, הנשיא היה אמור להיבחר לכהונה של שבע שנים על ידי העם, אם כי הנשיא הראשון, פרידריך אברט, נבחר על ידי האספה הלאומית של ויימאר ב-1919, מכיוון שהמצב בגרמניה היה כאוטי מכדי לערוך בו בחירות עממיות.[2] אברט נפטר בפתאומיות ב-1925, מה שחייב לערוך בחירות באותה שנה, שנה מוקדם מהמתוכנן.

פאול פון הינדנבורג, מפקד הצבא הגרמני במהלך המלחמה, זכה בבחירות 1925 אף על פי שלא התמודד בסיבוב הראשון.[3] הוא הביס את וילהלם מרקס, שנתמך על ידי מפלגות "קואליציית ויימאר" הפרו-רפובליקניות.[4] לאחר 1929, השפל הגדול הרס את הרפובליקה כאשר הצדדים התווכחו על התגובה הראויה לו; ממשלת "הקואליציה הגדולה" של הרמן מילר, שהייתה בשלטון מאז בחירות 1928, התפרקה לנוכח המשבר, ומילר התפטר ב-27 במרץ 1930.[5] היינריך ברינינג, שמונה לקנצלר במקומו, לא הצליח להשיג רוב למדיניות הצנע שלו והחל להשתמש בסמכויות הנשיאותיות כדי לשלוט בצו.[6] מהלך זה התקבל בחיוב על ידי שמרנים רבים שלא אהבו ממשל דמוקרטי ותמכו בבחירתו מחדש של הינדנבורג כדי לקדם את הרנסאנס השמרני הזה.[6]

מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית-סוציאליסטית (NSDAP), שנקראה במקור מפלגת הפועלים הגרמנית (DAP), נוסדה בשנת 1919.[7] אדולף היטלר הצטרף אליה מאוחר יותר באותה שנה והפך לדובר הראשי שלה, וב-1921 הפך למנהיג המפלגה בעל סמכויות דיקטטוריות.[8] מעמדו הבולט של היטלר וצדקתה של המפלגה אושרו ב-1926 בוועידת המפלגה.[9] האידאולוגיה של המפלגה הייתה תערובת של פאן-גרמניות, אנטישמיות, סלידה ממפלגות פרלמנטריות וטינה כלפי עסקים גדולים.[10] לאחר שהייתה קבוצה שולית במשך רוב שנות ה-20, הובאה ה-NSDAP לידיעת הציבור בימין הגרמני במשאל עם נגד תוכנית יאנג ב-1929, כאשר פעלה עם מפלגת העם הלאומית הגרמנית (DNVP) של אלפרד הוגנברג,[11] ולאחר מכן הגדילה באופן דרמטי את מספר המושבים שלה ברייכסטאג בבחירות הפדרליות של 1930.[12] ה-DNVP וה-NSDAP כרתו ברית רשמית, שונדעה בשם חזית הרצבורג, ב-1930.

מערכת בחירות

במהלך רפובליקת ויימאר החוק קבע שיטת הצבעה בשני סיבובים, כך שאם אף מועמד לא יקבל רוב מוחלט של הקולות (כלומר יותר ממחצית) בסיבוב הראשון של הבחירות, תתקיים הצבעה שנייה שבה המועמד עם הכי הרבה קולות ייבחר. למפלגה הותר להציע מועמד חלופי בסיבוב השני.

מועמדים

ברינינג בקמפיין למען הינדנבורג במרץ

הינדנבורג היה בן 84 ולא היה לו רצון להתמודד על כהונה שנייה, אך הוא הביע עניין להמשיך בתפקידו אם כהונתו תוארך.[13] ברינינג פיתח תוכניות להתחמק מבחירות ישירות על ידי החלטת רייכסטאג להארכת תקופת כהונתו של הינדנבורג בתיקון ההוראות החוקתיות המחייבות בחירות אחת לשבע שנים.[14] הוגנברג סירב להצעות הללו במהלך השבוע הראשון של ינואר והתעקש שיתקיימו בחירות לפי החוקה, עמדה שגם היטלר תמך בה.[14]

לאחר שהובטחו הבחירות החל סגלו של הינדנבורג, בראשות המייג'ור גנרל קורט פון שלייכר, לחזר אחר תמיכת הימין המיליטנטי.[14] עם זאת, הוגנברג שכנע את קסדת הפלדה לדחות את תמיכתה בהינדנבורג, בעוד ה-NSDAP תמכה במועמדות אפשרית של היטלר.[14] חוסר תמיכה זה גרם לכך שהינדנבורג לא שש לרוץ לבחירה מחדש, מה שהדאיג הן את האנשים שרצו לשמר את הרפובליקה והן את אלו שתמכו בסגנון השלטון של ברינינג באמצעות צווים.[14] ראש עיריית ברלין, היינריך סאם (אנ'), פנה לשלייכר והציע להקים ועדת בחירה מחדש עבור הינדנבורג. שלייכר ניסה לדחות את הצעתו של סאם עד לשיחות עם קסדת הפלדה, אך לאחר שהוקמו יותר ועדות תמיכה הינדנבורג ברחבי המדינה ועלה הסיכוי למועמדות של היטלר, אישר שלייכר את הפרויקט ב-27 בינואר, והוועדה אורגנה ב-1 בפברואר.[15] הינדנבורג התעקש על תמיכת ארגונים ותיקים; עם תמיכת קסדת הפלדה וליגת קיפהאוזר, והעובדה שהוועדה של סאם השיגה יותר מ-3 מיליון חתימות עבור הינדנבורג תוך שבועיים, נתנה להיננבורג מספיק מוטיבציה להתמודד לבחירה מחדש,[15] והוא הכריז על מועמדותו ב-16 בפברואר.[16] בין החתומים על העצומה שתמכה בהינדנבורג היו הסופר גרהרט האופטמן, הצייר מקס ליברמן, ארתור מאהראון, מנהיג המסדר הגרמני הצעיר, התעשיין קרל דויסברג, וכן השרים לשעבר אוטו גסלר וגוסטב נוסקה.

היטלר היסס לרוץ לאור הפופולריות של הינדנבורג והעובדה שה-NSDAP עדיין לא הייתה המפלגה הגדולה ביותר ברייכסטאג.[17] יתרה מזאת, מבחינה טכנית הוא לא הורשה להתמודד מכיוון שחסרה לו אזרחות גרמנית, מה שתוקן עם מינויו לתפקיד בשירות המדינה של בראונשווייג ב-26 בפברואר.[18] עם זאת, הנאצים גדלו במהירות בסוף 1931, והיטלר הצליח לשכנע תעשיינים שהנאציזם תואם לקפיטליזם.[17] חזית הרצבורג החלה לגלות חוסר אחדות בנוגע לבחירות, כאשר ה-DNVP הסכים לתמוך בבחירת המועמד של קסדת הפלדה, בתמורה לתמיכה של הארגון במפלגה בבחירות הפדרליות.[19] הוגנברג ניסה להשאיר את היטלר בשורה אחת עם חזית הרצבורג בפגישה ב-20 בפברואר, אך ללא הועיל. בעצרת מפלגתית ב-22 בפברואר חשף חבר ה-NSDAP יוזף גבלס חשף כי היטלר יתמודד במירוץ.[19] מועמד קסדת הפלדה, תיאודור דיסטרברג, הוכרז מאוחר יותר באותו יום, בצל מועמדותו של היטלר.[20]

הסיבוב הראשון

אף על פי שהינדנבורג העדיף להיות מועמד ימני או א-פוליטי, הוא משך דווקא את תמיכת המפלגות הרפובליקניות שרצו להביס את היטלר.[21] המפלגות הליברליות, מפלגת העם הגרמנית ומפלגת המדינה הגרמנית, הכריזו על תמיכתן בהינדנבורג. המנהיגים הסוציאל-דמוקרטים ארנסט היילמן ואוטו בראון (שהתמודד נגד הינדנבורג בבחירות 1925), הצליחו, למרות ההתנגדות הראשונית של האגף השמאלי של המפלגה, לפתוח במסע בחירות רחב, וזכו לתמיכת ברית חזית הברזל, כולל רייכסבאנר שחור-אדום-זהב הדמוקרטית, ארגוני העובדים החופשיים (ADGB, ו-AfA-Bund) וארגון Arbeiter-Turn- und Sportbund. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ומפלגת המרכז של ברינינג תמכו בהינדנבורג - בניגוד לבחירות לנשיאות ב-1925, אז היה הינדנבורג מועמד הימין וזכה להתנגדות נמרצת של רוב השמאל המתון והמרכז הפוליטי. ב-1932 חלק זה של הקשת הפוליטית החליט להתאחד עם הימין המתון בתמיכה בהינדנבורג כדי למנוע את בחירתו של היטלר. תמיכתה של קואליציית ויימאר המתונה עודדה גם מהעובדה שבניגוד לחששות שהובעו בעת בחירתו ב-1925, הינדנבורג לא השתמש בתפקידו כדי לערער את החוקה, כפי שהיטלר התכוון לעשות כעת. זה העמיד את תומכיו השמרנים של הינדנבורג במצב קשה, שכן רצונם לחזור לשמרנות עמד בסתירה לתומכיו הפרו-דמוקרטיים של הינדנבורג. אכן, כישלונו של הינדנבורג להיפרד לחלוטין משיטת ויימאר יוכיח את אלה שתמכו בו ב-1925. [16] בין אלה שהצביעו עבור הינדנבורג ב-1925 וסירבו לחתום על העצומה שלו היו הבנקאי וולטר ברנהרד, ראש עיריית לייפציג קרל פרידריך גרדלר והגנרל אוגוסט פון מקנזן.[16]

מועמדותו של דיסטרברג משכה את קולותיהם של תעשיינים שאם לא היו מצביעים לו היו מצביעים להינדנבורג מחשש לעלייתו של היטלר.[20] ב-1 במרץ הליגה הכפרית הלאומית (RLB), למרות מאמצים של תומכי הינדנבורג, עודדה את חסידיה להצביע לדיסטרברג או להיטלר כדי להדיח את ממשלת ברינינג.[22]

תוצאות

פתק הצבעה

בסיבוב הראשון ב-13 במרץ אף מועמד לא השיג רוב מוחלט של הקולות, אם כי הינדנבורג היה קרוב מאוד לכך, עם 49.6%. הוא זכה בתוצאות בחירות גבוהות יותר במעוזים סוציאל-דמוקרטים ומרכזיים מסורתיים כמו פרובינציית הריין הפרוסית או סקסוניה. תוצאותיו של היטלר היוו אכזבה גדולה עבורו, אף על פי שה-NSDAP רשמה הישגים נוספים בהשוואה לבחירות לרייכסטאג ב-1930. כישלונו של הינדנבורג להיבחר מחדש בסיבוב הראשון הימם ואכזב את תומכיו.[22]

היטלר ניצח את הינדנבורג בכמה מהמחוזות בהם זכה הנשיא ב-1925, והגיע לאחוז הצבעה של כ-50% מאלו שהצביעו להינדנבורג ב-1925.[23] בהתחשב בקולותיו של דיסטרברג, ההערכה היא שהינדנבורג שמר על פחות משליש מאלה שהצביעו עבורו ב-1925, פחות מ-30%, למעט בבוואריה, שם מפלגת העם הבווארית (BVP) תמכה בו בשתי הבחירות.[22] ציפיותיהם של הקומוניסטים שהציגו את "מועמד השמאל היחיד" לא התגשמו, אך למרות זאת הם המשיכו במאבקם נגד מדיניות הסוציאל-דמוקרטים ושלחו את תלמאן לסיבוב השני ב-10 באפריל.

בדיווח על התוצאה הזהיר ה-Des Moines Register כי "אם היטלר ינצח באפריל, עתידה של האומה ואפילו של אירופה אינו בטוח במידה רבה... המדיניות הקיצונית [של הנאצים] עלולה להוביל בקלות לסיבוכים בין-לאומיים חמורים ביותר".[24] הניו יורק דיילי ניוז תיאר את הינדנבורג כ"דמות הגדולה ביותר של גרמניה המודרנית" ואמר כי הוא הביס לחלוטין את הקומוניסטים ואת קסדת הברזל, תוך שהוא מנבא בחירה קלה לתפקיד מחדש.[25] הדיילי ניוז היסס בעניין הירושה של הינדנבורג, וטען שהיטלר יירש את תומכיו של הינדנבורג אלא אם תוסדר שאלת הפיצויים למדינות ההסכמה.[25] השיקגו טריביון דיווח על אכזבה גדולה בפריז מהתוצאותמעורבת בביטחון שהינדנבורג ינצח בסיבוב השני, ותיאר את המצע הנאצי כ"שלילי ברובו ... אנטי-רפובליקני, אנטי-פרלמנטרי, אנטי-תוכנית יאנג, אנטי-לוקרנו, אנטי-חבר הלאומים, אנטישמי ואנטי-קפיטליסטי".[26]

קמפיין פוליטי בברלין ב-10 באפריל

כישלונו של הינדנבורג להיבחר מחדש כבר בסיבוב הראשון הפך את הצלחתו לכמעט מובטחת בסיבוב השני.[27] איש, במיוחד תומכיו של הינדנבורג, לא חפץ בסיבוב חוזר בהתחשב בכך שבחירות בכמה מדינות יתקיימו רק שבועיים לאחר מכן.[27] בכל זאת, סיבוב שני סיפק הזדמנות נוספת לתומכיו השמרנים של הינדנבורג לקדם אותו, במיוחד מכיוון שדיסטרברג היה עשוי לפרוש מהמירוץ.[27] פגישה של בכירי קסדת הברזל ב-19 וב-20 במרץ הגיעה למסקנה שדיסטרברג לא יתמודד בשלב השני ושהברית עם מפלגת העם הלאומית הגרמנית תבוטל; רבים מתומכיו השמרנים של הינדנבורג קיוו כי מצביעי דיסטרברג יפנו בעיקר לעבר הינדנבורג בסיבוב זה.[27] תקוות אלו התגברו על ידי העובדה שהוגנברג סירב לתמוך בהיטלר בסיבוב השני, עדיין כועס על החלטתו של האחרון להתמודד בעצמו.[27]

היטלר נושא נאום ב-4 באפריל

הינדנבורג, היטלר ותלמאן התחרו בסיבוב השני, לאחר שדיסטרברג פרש. כמו ב-1925, המפלגה הקומוניסטית מינתה את תלמאן כנציגה במירוץ לנשיאות. בגיבוי של האינטרנציונל הקומוניסטי, הם קיוו שהוא יזכה לתמיכה מצד סוציאל-דמוקרטים שמאלנים שסלדו מאופיו של הינדנבורג. ואכן, מפלגות שמאליות כמו מפלגת הפועלים הסוציאליסטית של גרמניה וארגון Internationaler Sozialistischer Kampfbund הכריזו על תמיכתן בתלמאן, וכך גם אינטלקטואלים כמו קרל פון אוסייצקי. תומכיו השמרנים של הינדנבורג לא ביצעו התקפות אישיות נגד היטלר בסיבוב הראשון, אף על פי שהם מתחו ביקורת על ה-NSDAP והאידאולוגיה שלה.[28] בסיבוב השני הם הציגו את היטלר כאיש מפלגה שהרטוריקה האנטי-רפובליקנית שלו הסתירה את דבקותה של ה-NSDAP בשיטה.[28] הם גם הציגו את היטלר והנאצים כסוציאליסטים שהרטוריקה שלהם נגד המרקסיזם הסוותה את סלידתם מרכוש פרטי ומיזמות חופשית.[28] הם העמידו את אופיו הנוצרי של הינדנבורג אל מול אדישותו של היטלר כלפי דת מאורגנת.[28] ה-NSDAP הגיבה להאשמות אלו בכך שציינה את ההיפוך של תומכי הינדנבורג בין הבחירות, האשימה את הינדנבורג בבגידה בתומכיו מ-1925 ובברית עם הקתולים, המרקסיסטים והיהודים שהתנגדו לו אז, וטענה שהיטלר היה קורבן של מסע הפחדה של אותם גורמים.[28]

תעשיינים שתמכו בדיסטרברג לא התלהבו מהינדנבורג ולא עברו אליו במידה רבה בסיבוב השני, בניגוד לתקוות תומכיו.[29] דיסטרברג תמך בהינדנבורג בסיבוב השני; עם זאת, ה-RLB, הליגה הפאן-גרמנית והליגות הפטריוטיות המאוחדות של גרמניה תמכו כולן בהיטלר על מנת להביא לסיומה של הרפובליקה.[28] מערכות היחסים של גופים אלו עם הוגנברג היו מתוחים כתוצאה מכך,[28] והוא ביקש מה-DNVP לא למלא תפקיד בתחרות כיוון שהוא היה מבודד יותר ויותר בתוך המפלגה ומחוצה לה.[30] התעשיין פריץ תיסן הכריז על עצמו כתומך היטלר.

בסיבוב השני, הינדנבורג נבחר לנשיא ברוב של 53%, בעוד שהיטלר הגדיל משמעותית את התוצאה שלו ביותר משני מיליון קולות בהשוואה לסיבוב הראשון והשיג עד כ-60% ממצביעי הינדנבורג ב-1925, נתון שגדל בזכות פרישתו של דיסטרברג.[23] כמחצית מאלה שהצביעו לדיסטרברג בסיבוב הראשון הצביעו להיטלר, בעוד שפחות משליש בחרו בהינדנבורג.[31] פחות מ-15% מהמצטרפים להיטלר היו בוחרי תלמאן.[31]

מועמדמפלגהסיבוב ראשוןסיבוב שני
קולות%קולות%
פאול פון הינדנבורגעצמאי18,651,49749.5419,359,98353.05
אדולף היטלרהמפלגה הנאצית11,339,44630.1213,418,54736.77
ארנסט תלמאןהמפלגה הקומוניסטית של גרמניה4,983,34113.243,706,75910.16
תאודור דיסטרברגקסדת הפלדה2,557,7296.79
גוסטב וינטרקורבנות האינפלציה111,4230.30
מועמדים אחרים4,8810.015,4720.01
סך הכל37,648,317100.0036,490,761100.00
קולות כשרים37,648,31799.3636,490,76199.24
קולות פסולים/פתק לבן242,1340.64281,0260.76
סך כל הקולות37,890,451100.0036,771,787100.00
מצביעים רשומים/שיעור ההצבעה43,949,68186.2144,063,95883.45
מקור: CEC

אחרי הבחירות

הינדנבורג, שהיה חייב את בחירתו לתמיכת הסוציאל-דמוקרטים ומפלגת המרכז, קיבל את התוצאות בהתלהבות מועטה.[32] כישלונו לשמר את הקולות של רובו המכריע של תומכיו ב-1925 הלחיץ את יחסיו עם ברינינג באופן בלתי הפיך, והוא פיטר את הקנצלר ב-30 במאי.[33] זו הייתה מכה קשה לאלו שתמכו בסגנון השלטון הנשיאותי של ברינינג על ידי צווים.[33] יורשו של ברינינג היה פרנץ פון פאפן, בן בריתו של שלייכר שהיה חסר ניסיון פוליטי ותמיכה ברייכסטאג.[34] שלייכר ופאפן חיזרו אחר תמיכת הנאצים על ידי קריאה לבחירות חדשות לרייכסטאג והסרת האיסור שהטיל ברינינג על האס אה, המיליציה הנאצית.[34] ה-NSDAP יצאה מהבחירות לרייכסטאג ביולי כמפלגה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם ברייכסטאג עם למעלה משליש מהקולות, בעוד שמעמדו של פאפן התערער.[35] פאפן פיזר את הרייכסטאג וקרא לבחירות בנובמבר, בהן הפסידו הנאצים מושבים אך נותרו המפלגה הגדולה ביותר.[36] אף על פי שפאפן שמר על אמונם של הינדנבורג ושל הצבא, הוא לא היה פופולרי במידה רבה ושביתה של הקומוניסטים והנאצים אפשרה לשלייכר לאלץ את פאפן להתפטר מתפקידו ולהיות קנצלר בעצמו ב-2 בדצמבר.[36]

לאחר חודשיים של כהונה לא יעילה של שלייכר, מינה הינדנבורג את היטלר לקנצלר ב-30 בינואר 1933 ,בהמלצת פאפן.[37] שרפת הרייכסטאג ב-27 בפברואר שימשה להיטלר תירוץ להוצאת צו שרפת הרייכסטאג, אשר ביטל את ההגנות החוקתיות על חופש הביטוי וזכויות אזרח אחרות.[38] הבחירות לרייכסטאג במרץ העניקו להיטלר רוב פועל, והוא קיבל על עצמו סמכויות דיקטטוריות עם העברת חוק ההסמכה ב-23 במרץ.[38] היטלר ירש את הינדנבורג כראש המדינה עם מותו ב-1934, ולאחר מכן ביטל את המשרה לחלוטין והחליף אותה בתפקיד החדש פיהרר ורייכסקנצלר (Führer und Reichskanzler). היטלר חיזק את שלטונו עד ושלט בגרמניה הנאצית עד להתאבדותו במהלך מלחמת העולם השנייה ב-1945.

צוואתו של אדולף היטלר הפרידה שוב בין שני המשרדים, והעניקה את הנשיאות לקרל נילסן ואת הקנצלרות ליוזף גבלס. הממשלה שנוצרה, הידועה בשם ממשלת פלנסבורג, שלטה רק בחלק זעיר ומתרחק במהירות של גרמניה ולא הוכרה על ידי בעלות הברית. עם כניעת הצבא הגרמני חולקה גרמניה לארבעה אזורים, שנשלטו כל אחד על ידי הבריטים, הצרפתים, האמריקאים והסובייטים, ושלטו יחד עם מועצת השליטה של בעלות הברית (אנ') על כל גרמניה. עד 1949 התלכדו שלושה מהאזורים למה שהפך לגרמניה המערבית, בעוד שהאזור הסובייטי הנותר הפך לגרמניה המזרחית. שני החלקים קיימו בחירות לנשיאות משלהם החל באותה שנה. חוקת גרמניה המערבית קבעה כי הנשיא ייבחר בעקיפין באמצעות ועידה פדרלית המורכבת מחברי פרלמנט ונציגי המדינות. חוקת גרמניה המזרחית קבעה שהנשיא ייבחר בעקיפין על ידי ישיבה משותפת של שני בתי הפרלמנט, אם כי בסופו של דבר רק אדם אחד (אריך הונקר) כיהן כנשיא לפני ביטול התפקיד. ב-1990 הפכה גרמניה המזרחית רשמית לחלק מגרמניה המערבית עם איחוד גרמניה מחדש ובכך הייתה מחויבת לחוקתה. הבחירות הראשונות לנשיאות כל גרמניה מאז האיחוד, ובעצם מאז 1932, נערכו ב-1994. נכון ל-2023, בחירות 1932 הן הבחירות האחרונות שנערכו לפי זכות בחירה אוניברסלית בגרמניה.

הערות שוליים

  1. ^ Nohlen Stöver, p. 762none
  2. ^ Nicholls, p. 50none
  3. ^ Nicholls, p. 90none
  4. ^ Falter, p. 217none
  5. ^ Evans, p. 247none
  6. ^ 6.0 6.1 Jones, p. 235none
  7. ^ Nicholls, p. 67none
  8. ^ Nicholls, p. 71none
  9. ^ Nicholls, p. 107none
  10. ^ Nicholls, p. 68none
  11. ^ Nicholls, p. 100none
  12. ^ Nicholls, p. 108none
  13. ^ Evans, p. 277none
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 14.4 Jones, p. 236none
  15. ^ 15.0 15.1 Jones, p. 237none
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 Jones, p. 238none
  17. ^ 17.0 17.1 Nicholls, p. 114none
  18. ^ Evans, p. 279none
  19. ^ 19.0 19.1 Jones, p. 240none
  20. ^ 20.0 20.1 Jones, p. 241none
  21. ^ Falter, p. 226none
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 Jones, p. 244none
  23. ^ 23.0 23.1 Falter, p. 227none
  24. ^ "Hindenburg fails of re-election". The Des Moines Register. Vol. 83, no. 267. 14 במרץ 1932. p. 2. נבדק ב-28 בדצמבר 2019 – via Newspapers.com. {{cite news}}: (עזרה)
  25. ^ 25.0 25.1 "The German election". New York Daily News. Vol. 13, no. 225. 15 במרץ 1932. p. 22. נבדק ב-28 בדצמבר 2019 – via Newspapers.com. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ "Hitler beaten in Germany". Chicago Daily Tribune. Vol. 91, no. 63. Chicago Tribune Press Service. 14 במרץ 1932. p. 2. נבדק ב-28 בדצמבר 2019 – via Newspapers.com. {{cite news}}: (עזרה)
  27. ^ 27.0 27.1 27.2 27.3 27.4 Jones, p. 245none
  28. ^ 28.0 28.1 28.2 28.3 28.4 28.5 28.6 Jones, p. 247none
  29. ^ Jones, p. 246none
  30. ^ Jones, pp. 247–248none
  31. ^ 31.0 31.1 Jones, p. 248none
  32. ^ Evans, p. 282none
  33. ^ 33.0 33.1 Jones, p. 249none
  34. ^ 34.0 34.1 Nicholls, p. 116none
  35. ^ Nicholls, p. 118none
  36. ^ 36.0 36.1 Nicholls, p. 119none
  37. ^ Nicholls, p. 120none
  38. ^ 38.0 38.1 Nicholls, p. 121none

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הבחירות לנשיאות גרמניה 1932 בוויקישיתוף
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

הבחירות לנשיאות גרמניה 193238721080Q706684

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הבחירות_לנשיאות_גרמניה_1932&oldid=2603570"