פריץ טיסן
פרידריך "פריץ" טיסֵן (בגרמנית: Friedrich "Fritz" Thyssen; 9 בנובמבר 1873 - 8 בפברואר 1951) היה תעשיין ובנקאי גרמני, אחד האנשים העשירים בגרמניה בתקופת רפובליקת ויימאר. סייע לעליית הנאצים לשלטון, אך נסוג מתמיכה בהיטלר לקראת פרוץ מלחמת העולם השנייה ונרדף עקב כך.
קורות חייו
רקע משפחתי ושנים ראשונות
פריץ טיסן היה בנו של אוגוסט טיסן, בעלי חברת הפלדה "טיסן", חברת החזקות שפעלה כאינטגרציה אנכית, החברה, שמרכזה היה בדיסבורג שבחבל הרוהר, שלטה לא רק בבתי חרושת שבהם ייצרו פלדה, אלא גם במכרות ברזל ופחם, באניות אשר הובילו את הברזל ובמסילות ברזל אשר הובילו את הפחם למפעל ובכבשנים שבהם הפחם מעובד. אוגוסט טיסן היה האדם העשיר ביותר בגרמניה ועם מותו ב-1926 הועברה החברה לבנו, פריץ.
פריץ טיסן נולד במילהיים על הרוהר, אמו, הדוויג (לבית פלצר), הייתה ממוצא בלגי. לאחר שלמד בלונדון, לייז' וברלין, שירת בצבא הקיסרות הגרמנית לפני שנכנס לעסקים. במלחמת העולם הראשונה שוחרר משירות מסיבות בריאות.
ברפובליקת ויימאר
טיסן היה לאומן שמרני, חבר מפלגת העם הלאומית הגרמנית. הוא התנגד באופן נחרץ לחוזה ורסאי ולתשלום הפיצויים על פי חוזה ורסאי. כאשר השתלטה צרפת על חבל הרוהר ב-1921, כצעד עונשין על אי-תשלום הפיצויים על ידי גרמניה, סירב טיסן לשתף פעולה עם השלטונות והשבית את מפעליו. הוא הועמד לדין, הורשע ונשלח למאסר והפך לגיבור לאומי בגרמניה.
טיסן, שהיה דמות מפתח בכלכלה הגרמנית, רכש חברות רבות שפשטו רגל בעת האינפלציה בגרמניה בשנות העשרים ובשנת 1928 שלט על 75% מייתרת עפרות הברזל של גרמניה, כיהן כיו"ר אגודת תעשייני הברזל והפלדה ואיגוד הרייך של התעשייה הגרמנית וכחבר מועצת המנהלים של הרייכסבנק.
ב-1923 נענע טיסן להזמנתו של אריך לודנדורף להאזין להרצאה של היטלר, שהיה באותה עת מנהיג של פלג קיצוני וזניח. טיסן התרשם מהיטלר ותרם לו ולמפלגתו 100,000 גולדמרק. היה זה צעד יוצא דופן, כיוון שהתעשיינים העשירים השמרנים באותה עת הסתייגו מהמפלגה המהפכנית שפנתה בעיקר למעמד הפועלים. בהמשך מימן טיסן את היטלר, וכספו סייע למפלגה לרכוש את "הבית החום" במינכן, ששימש כמטה שלה, ולממן את מסעות הבחירות התכופים[1].
עם זאת, טיסן לא היה עד 1933 חבר המפלגה הנאצית. בנובמבר 1932 שיגר, יחד עם היילמאר שאכט, מכתב לנשיא הרפובליקה פאול פון הינדנבורג, בו הפצירו השניים בנשיא הקשיש למנות את היטלר לקנצלר גרמניה. טיסן המריץ תעשיינים אחרים לתרום לנאצים סכום שהצטבר ל-3 מיליון רייכסמרק למימון מערכת הבחירות המכרעת של מרץ 1933. לאחר עליית הנאצים לשלטון קיבלת טיסן מושב ברייכסטאג ומושב במועצת המדינה של פרוסיה (שניהם תוארי כבוד נבובים).
בתקופה הנאצית
משפחת טיסן הייתה בעלת שליטה במספר בנקים, בהם הבנק ההולנדי בנק פור האנדל אן-שיפווארט, במסגרתו שלט גם בבנק ההשקעות הגדול בעולם, יוניון בנקינג (UBC) האמריקאי, איש הקשר בין טיסן לבנק האמריקאי היה פרסקוט בוש, אביו של נשיא ארצות הברית ה-41, ג'ורג' הרברט ווקר בוש וסבו של הנשיא ה-43 ג'ורג' ווקר בוש. הבנק האמריקאי מימן, דרך הולנד, את מפעלי טיסן וחיזק את הכלכלה הנאצית באמצעות השקעות באיגרות חוב אמריקאיות וסחורות[2][3].
טיסן היה אנטישמי מובהק, אך הוא הלך ונרתע מהאלימות הנאצית. הוא פיטר את עובדיו היהודים, אך הזדעזע מליל הבדולח ובפרט, כקתולי, מהגישה האנטי-נוצרית של הנאצים.
ב-2 בספטמבר 1939, מיד לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, שיגר מברק להרמן גרינג, בו הביע התנגדות למלחמה. מיד לאחר מכן יצא לוילה שהייתה בבעלותו לחופי אגם לוגאנו בשווייץ. הוא הודח מתפקידיו וחברותיו הולאמו. בדצמבר 1939 פנה במכתב ישירות להיטלר ובו הזהיר שמדיניותו של האחרון תוליך את גרמניה והגרמנים לאבדון ודרש הנהגת דמוקרטיה בגרמניה וחופש ביטוי לפרט.
ב-1940 נסע טיסן עם משפחתו לדרום צרפת, במטרה להמשיך לארגנטינה, לבתו, אניטה, שהיגרה לפני כן לשם. בדרום צרפת כתב עם העיתוני האמריקאי אמרי רבש את הספר "מימנתי את היטלר". הספר יצא לאור בלונדון בשנת 1941. בסוף 1940, ולמרות הבטחתו המפורשת של המרשל פטן, בלחץ הגסטאפו, נאסר בידי הצרפתים ונמסר לידי הנאצים.
טיסן נאסר, תחילה בבית חולים לחולי נפש ליד ברלין, לאחר מכן מ-1943 במחנה הריכוז זקסנהאוזן וממרץ 1945 בדכאו. הוא זכה ליחס סביר יחסית וכמו אסירים נכבדים אחרים הועבר בסוף אפריל 1945 לטירול, שם שוחרר במאי 1945.
טיסן נחקר על ידי כוחות בעלות הברית. החוקרים הסתמכו על הספר הביוגרפי "אני שילמתי להיטלר", שהתפרסם בארצות הברית ב-1941. בעיקר נחקרו היקף המימון שהעניק טיסן לנאצים, שנע בין 600,000 למיליון רייכסמרק ושליטתו על הבנק ההולנדי. נכסי הבנק, ובהם 1,100 מטילי זהב, בשווי כולל של 3 מיליון לירה שטרלינג, נתפסו כנכסי אויב, אולם טיסן הצליח להוכיח שהבנק היה בשליטת "נאמנות פלצר", אשר הוקמה בשווייץ בידי אמו הבלגית ולפיכך לא הייתה נכס אויב. לבסוף, בשל הטיעון המשפטי הפורמלי, קיבלו טיסן ויורשיו את רוב הזהב, משום שפורמלית הבעלות על הבנק לא הייתה בידי נתיני אויב. בעוד ניצולי השואה, שהיו אזרחי גרמניה, נחשבו רשמית לאויבים, ולכן היה עליהם להיאבק שנים כדי לקבל חלק מרכושם הרי שהבנק ההולנדי של טיסן, ששסייע להיטלר, לא נחשב רשמית לאויב, ולכן קיבל את רכושו בתוספת ריבית[4].
בעדותו בפני הוועדה לדה-נאציפיקציה, הכה טיסן על חטא והסכים לשלם פיצויים בסך 500,000 מארק גרמני למשפחות עובדיו היהודים שפיטר. עם זאת, כפר באשמת העסקת עובדי כפייה במפעליו וזוכה מהאשמה זו.
ב-1950 יצאו טיסן ואשתו לבואנוס איירס, ארגנטינה, שם מת כעבור כשנה.
קישורים חיצוניים
- ביוגרפיה (בגרמנית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ איתמר לוין, "פשוט חומר נפץ", באתר גלובס, 7 בנובמבר 1999
- ^ איתי להט, הבנקאים של היטלר, באתר כלכליסט, 19 באפריל 2004
- ^ שרה ליבוביץ דר, מסע העסקים של סבא, באתר הארץ, 10 ביוני 2003
- ^ איתמר לוין, "פשוט חומר נפץ", באתר גלובס, 7 בנובמבר 1999
31093294פריץ טיסן