ממשלת פלנסבורג
,_Bild_002.JPG)
ממשלת פלנסבורג (בגרמנית: Flensburger Regierung או Flensburger Kabinett ) הוא כינוי לממשלה בראשותו של קרל דניץ, ששלטה באופן רשמי בגרמניה ממקום מושבה בעיר הנמל פלנסבורג שבצפון גרמניה, בסיום מלחמת העולם השנייה, מ-30 באפריל 1945 עד 8 במאי 1945, והמשיכה להתקיים עד שחבריה נעצרו ב-23 במאי 1945. הממשלה, שלא זכתה להכרה מצד בעלות הברית, שלטה למעשה רק על תחום מושבה והייתה חסרת כוח ממשי. עיקר פועלה היה ארגון תהליך כניעת המדינה.
רקע
ב-30 באפריל 1945 התאבד אדולף היטלר, הפיהרר של גרמניה הנאצית, בבונקר שלו בברלין. יום לפני התאבדותו, הוא הכתיב למזכירתו טראודל יונגה את "צוואתו הפוליטית", ובה כתב בין היתר:
”לפני מותי אני מצווה לגרש את רייכסמרשל לשעבר הרמן גרינג מהמפלגה, ולמנוע ממנו כל הזכויות מהן הוא עשוי ליהנות מכוח הצו של 29 ביוני 1941, וגם מכוח האמירה שלי ברייכסטאג ב-1 בספטמבר 1939. אני ממנה במקומו את גרוס אדמירל דניץ לנשיא הרייך, המפקד העליון של הכוחות המזוינים”
”לפני מותי אני מגרש את הרייכספהירר אס אס לשעבר, ושר הפנים, היינריך הימלר, מהמפלגה ומכל משרדי המדינה. במקומו אני ממנה את הגאולייטר קרל האנקה כראש הרייך-אס אס וראש המשטרה הגרמנית, ואת הגאולייטר פול גיזלר כשר הפנים של הרייך”
”גרינג והימלר, מלבד חוסר נאמנותם כלפיי, עשו נזק בלתי הפיך למדינה ולעם כולו במשא ומתן חשאי עם האויב, שאותו ניהלו ללא ידיעתי ונגד רצוני, וניסיון בלתי חוקי לתפוס את שלטון המדינה לעצמם”
”על מנת לתת לעם הגרמני ממשלה המורכבת מאנשים מכובדים - ממשלה שתעמוד בהתחייבותה להמשיך את המלחמה בכל האמצעים - אני ממנה את חברי הממשלה החדשים כמנהיגי האומה: נשיא הרייך: דניץ. הקנצלר של הרייך: ד"ר גבלס. שר המפלגה: בורמן. שר החוץ: זייס-אינקווארט”[1].
בצוואה זו נישל היטלר את רייכסמרשל הרמן גרינג, שהיה אמור להיות יורשו, מכל תפקידיו, ופיצל בחזרה את משרת ה"פיהרר ורייכסקאנצלר" לשני התפקידים אותם חיבר יחד עבור עצמו בשנת 1934 - משרד נשיא הרייך, אליו מינה את גרוס אדמירל קרל דניץ, המפקד העליון של הקריגסמרינה (הצי הגרמני); ומשרד הרייכסקאנצלר (ראש הממשלה), אליו מינה את שר התעמולה יוזף גבלס. כן מינה את מרטין בורמן לשר המפלגה, ואת ארתור זייס-אינקווארט לשר החוץ במקום יואכים פון ריבנטרופ. היטלר הדיח בכיר נאצי נוסף, רייכספיהרר האס אס ושר הפנים היינריך הימלר, מכל תפקידיו, פיצל את תפקידיו ומינה תחתיו את הגאולייטר קרל האנקה לראש האס אס וראש המשטרה הגרמנית, ואת הגאולייטר פול גיזלר לשר הפנים.
הממשלה עד לכניעת גרמניה הנאצית
ב-30 באפריל 1945 הודיע מרטין בורמן שהיה עם היטלר בבונקר, במכתב לדניץ ששהה אז במטהו בפלן שבשלזוויג-הולשטיין, שהיטלר מינה אותו ליורשו לאחר שימות. למחרת, ב-1 במאי 1945, הודיעו בורמן וגבלס לדניץ, שהיטלר התאבד ושהוא מונה לנשיא. גבלס ששהה עם אשתו מגדה וששת ילדיו בבונקר, בחר שלא להיות קאנצלר, ולאחר שהרגו את ילדיהם, התאבדו הוא ואשתו באותו יום[3]. דניץ דווח גם על כך וקיבל את הוראות היטלר לגבי הרכב ממשלתו.
מכיוון שברלין נכבשה על ידי הצבא האדום ב-2 במאי 1945, החליט דניץ לכנס את ממשלתו בפלנסבורג והעביר לשם את מטהו. הוא ביקש לשאת ולתת עם בעלות הברית על כניעה, ולכן בחר שלא למנות את ארתור זייס-אינקווארט לשר החוץ[4], מתוך הבנה שהדבר עלול להזיק ללגיטימציה של ממשלתו מול ממשלות בעלות הברית[5]. דניץ ביקש מלוץ שוורין פון קרוסיגק שהיה שר האוצר בממשלת היטלר, לכהן כקאנצלר גרמניה, אך הלה סירב והסכים רק להתמנות לראש השרים בממשלה. גם את שאר שריו הוא ירש מהממשלה שכיהנה לפני התאבדותו של היטלר[6].
ב-4 במאי 1945, בשעה 18:30, חתם מפקד הצי הגרמני החדש, הנס-גאורג פון פרידבורג, מטעם גנרל פלדמרשל וילהלם קייטל, על כניעה ללא תנאי של הכוחות הגרמניים בהולנד, בצפון-מערב גרמניה ובדנמרק, החל ממחרת ה־5 במאי בשעה 08:00 (לפי שעון הקיץ הבריטי), הטקס נערך במפקדתו של הפילדמרשל הבריטי ברנרד לו מונטגומרי בצפון-מערב גרמניה. כניעה דומה התקיימה למחרת, 5 במאי, בדרום גרמניה.
באותו יום, 5 במאי 1945, התכנסה הממשלה לראשונה, חברי הממשלה היו:
- קרל דניץ, נשיא גרמניה
- לוץ שוורין פון קרוסיגק, ראש השרים, שר החוץ ושר האוצר[7]
- היינריך הימלר, שר הפנים
- אלפרד רוזנברג
- וילהלם שטוקארט, שר התרבות ושר הפנים לאחר שהימלר הודח
- אלברט שפר, שר התעשייה
- הרברט בק, שר המזון
- פרנץ זלטה, שר העבודה
- יוליוס דורפמולר, שר התחבורה והתקשורת
יום למחרת, ב-6 במאי 1945, פיטר דניץ את היינריך הימלר ואלפרד רוזנברג, שהיו מראשי המשטר הנאצי, כפי הנראה בניסיון לקבל לגיטימציה מבעלות הברית.
הפעולות הראשונות של הממשלה היו לדאוג לכך שחיילי הורמאכט יסורו למשמעתה, בנוסף ראתה הממשלה החדשה שמתפקידה לדאוג לכך שכוחות גרמניים רבים ככל האפשר ייכנעו לבעלות הברית המערביות ולא לצבא האדום. לצורך כך ניהלה הממשלה ניסיונות הידברות עם בעלות הברית על כניעה, למרות שהיה ברור לדניץ שהן לא יוותרו על כניעה ללא תנאי, כדי להרוויח זמן שיאפשר לחיילים לנוע מערבה. לטענת לוץ שוורין פון קרוסיגק, הממשלה הוציאה הוראות שלא להפעיל את תוכנית וורוולף לביצוע פעולות גרילה לאחר כניעת גרמניה[8]. כמו כן הוציאה הממשלה הוראות שלא להפעיל את "צו נרון", מדיניות האדמה החרוכה של היטלר, להרס מתקני התעשייה והתחבורה בכל האזורים העומדים ליפול בידי כוחות בעלות הברית.
באותו יום, 6 במאי, שלח דניץ את גנרל-אוברסט אלפרד יודל, מראשי הורמאכט לריימס שבצפון מזרח צרפת, ונתן לו את הסמכות הבלעדית לחתום על כניעה לגנרל האמריקאי דווייט אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה, יודל ניסה ללא הצלחה להגיע עם האמריקאים להסכם נפרד, או לפחות להרוויח זמן שבו כמה שיותר חיילים גרמניים ייכנעו לאמריקנים או לבריטים ולא לסובייטים. אך אייזנהאואר סירב, וההישג היחיד היה דחיית כניסת הכניעה לתוקף בכמעט שתי יממות, דבר שאיפשר מעבר לעוד חיילים ואזרחים מהחזית המזרחית, כדי להיכנע בחזית המערבית.
ב־7 במאי 1945, בשעה 02:41 לפנות בוקר. חתמו יודל ופון פרידבורג על הסכמת הכוחות הגרמנים לכניעה ללא תנאי למפקדה העליונה של כוחות בעלות הברית ולפיקוד הסובייטי העליון, החל מה-8 במאי בשעה 23:01 (לפי זמן מרכז אירופה). מטעם בעלות הברית חתם ראש המטה של אייזנהאואר, וולטר באדל סמית, נציג ברית המועצות גנרל איוון סוסלופרוב, ונציג צרפת גנרל פרנסואה סבז. אחרי החתימה הכריז יודל: "עם חתימת הסכם זה, העם הגרמני וכוחותיו המזוינים נתונים בידי המנצחים - לשבט או לחסד." ב-3:00 אחר הצהריים, הודיע פון קרוסיגק על הכניעה ברדיו פלנסבורג[9][10].
לאחר חתימת ההסכם, הסובייטים שחששו שהגרמנים יצליחו להפסיק את הלחימה רק בחזית המערבית, לא היו מרוצים מנוסח ההסכם, ומכך שנחתם במפקדה של אייזנהאואר, ודרשו חתימה נוספת על נוסח מתוקן בברלין. וב-8 במאי 1945, מעט לפני חצות, נחתם כתב כניעה שני, בקרלסהורסט שבברלין, הכבושה על ידי הצבא האדום. מהצד הגרמני כתב הכניעה נחתם על ידי קייטל, פון פריידבורג, וגנרל הנס-יורגן שטומפף כנציג הלופטוואפה. בשם בעלות הברית חתמו המרשל האווירי הבריטי ארתור טדר, הגנרל האמריקאי קרל ספאץ והגנרל הצרפתי ז'אן דה לאטר דה טסיני. בשם הפיקוד הסובייטי חתמו מרשל גיאורגי ז'וקוב וגנרל וסילי סוקולובסקי[11].
לאחר הכניעה
למרות הכניעה, התנהל באירופה קרב גדול אחד - הקרב על פראג. קרב נוסף, קטן היה ההתקוממות הגאורגית בטסל.
למרות הכניעה ללא תנאי, בחרה ממשלת פלנסבורג שלא להתפזר, בתקווה שיינתן לה לנהל את גרמניה לאחר הכניעה. במקום זאת, דניץ השתכן באוניית הנוסעים "פאטריה", ומשם ניהל את ממשלתו, שלמעשה לא שלטה על דבר. הממשלה התכנסה מדי יום באחת הכיתות של בית הספר הימי בפלנסבורג ל"ישיבות קבינט" חסרות תכלית. לשרי ממשלת פלנסבורג היו רכבי שרד ושומרים גרמניים חמושים, והייתה להם תחנת רדיו[12] ששידרה הוראות של דניץ[13]. מדי פעם הגיעו קצינים של בעלות הברית לבקר בפאטריה והתארחו שם על ידי הממשלה.
ב-20 במאי תקף העיתון הרוסי פראבדה את יחס המערב כלפי ממשלת פלנסבורג, בצטטו אמירה בפרלמנט הבריטי שהתייחסה לממשלת זו כ"האדמיניסטרציה של דניץ", וקריאות שונות להשתמש בממשלת דניץ לניהול גרמניה הכבושה. פראבדה טען שמאחרי דיבורים אלו יש מזימה לשתף פעולה עם גרמניה כנגד ברית המועצות, באופן דומה לזה שהיה לאחר מלחמת העולם הראשונה[14].
ב-23 במאי הושם קץ לממשלת פלנסבורג, כאשר מזכירו האישי של הגנרל אמריקאי דווייט אייזנהאואר[15], לוול רוקס, כינס את הממשלה, הודיע על סיום כהונתה ואסר את חבריה, שהועברו למשמורת יחד עם שאר בכירי השלטון הנאצי שנאסרו[16].
היינריך הימלר שברח עוד לפני כן, נתפס, והתאבד בבליעת ציאניד במחנה שבויים בריטי ב-23 במאי 1945. ופרנץ זלטה מת בבית חולים במהלך מאסרו לפני שהועמד לדין. בניגוד לחבריו, יוליוס דורפמולר לא נעצר, אלא מונה על ידי הבריטים לטפל בשיקום מערכות התחבורה בגרמניה, אך הוא מת מסרטן לאחר פחות מחודשיים, ב-5 ביולי 1945.
חברי הממשלה אחרים נידונו במשפטי נירנברג: הרברט בק התאבד בתאו באפריל 1947 בעת שהמתין למשפטו. לעונשים שונים: קרל דניץ ולוץ שוורין פון קרוסיגק ל-10 שנות מאסר כל אחד. אלברט שפר ל-20 שנות מאסר. אלפרד רוזנברג נידון למוות והוצא להורג בתלייה ב-16 באוקטובר 1946. וילהלם שטוקארט נידון לתקופת מעצרו ושוחרר בתום משפטו בשנת 1949.
קישורים חיצוניים
- ידיעה על מות היטלר ומינויו ונאומו של דניץ, הצפה, יום רביעי, 2 במאי 1945
היסטוריה גדולה, בקטנה, מה קרה בגרמניה הנאצית אחרי שהיטלר התאבד?, באתר הארץ, 14 בנובמבר 2017
הערות שוליים
- ^ מכתב ההתאבדות של היטלר, בויקיטקסט האנגלי.
- ^ התאבד ב-24 ביוני 1945
- ^ Marshall Dill, Germany: a modern history, University of Michigan Press, 1970, page 421
- ^ Marshall Dill, Germany: a modern history, University of Michigan Press, 1970, page 422
- ^ Gregor Dallas, 1945, Yale University Press, 2006, page 489
- ^ Anthony Glees, Reinventing Germany, Berg Publishers, 1996, page 22, this source mentions three of the minsters
- ^ Alfred M. De Zayas, Nemesis at Potsdam, Taylor & Francis, 1979, page 202, note 19
- ^ Alfred M. De Zayas, Nemesis at Potsdam, Taylor & Francis, 1979, page 202, note 19
- ^ קץ המלחמה באירופה, הצופה, 8 במאי 1945
- ^ נתרום תרומה לעבודת השלום, דבר, 8 במאי 1945
- ^ טקס הכניעה הסופית נערך בברלין ־־ במיפקדת זיוקוב, משמר, 10 במאי 1945. דבר, אריה חשביה, התפוררותו של הרייך, מאי 1945
- ^ Richard Orme Wilberforce, Reflections on My Life, Roundtuit Publishing, 2003, page 145
- ^ בשלזביג הולשטיין שולטים עוד הגרמנים, משמר, 13 במאי 1945
- ^ Dollinger, Hans. The Decline and Fall of Nazi Germany and Imperial Japan, Library of Congress Catalogue Card # 67-27047, Page 239
- ^ Mark Turley, From Nuremberg to Nineveh, Lulu.com, 2008, page 4
- ^ על האניה "פאטריה" הקיץ הקץ על ממשלת דניץ, הצופה, 25 במאי 1945
