פאן-גרמניות

פאן-גרמניות (בגרמנית: Pangermanismus או Alldeutsche Bewegung) היא רעיון פוליטי כלל-לאומי שקדם להתהוותה של גרמניה המודרנית ב-1871. הפאן-גרמניות כמושג הגותי ופוליטי התייחסה בראשיתה לאיחוד כלל גרמני של דוברי השפה הגרמנית באירופה, לכדי מדינת לאום אחת שתהווה את "גרמניה הגדולה".

לרעיון הפאן-גרמניות נודע משקל רב בפוליטיקה הגרמנית של המאה ה-19, ובייחוד במהלך איחוד גרמניה בשנות ה-60 של המאה, בעת שהאימפריה הגרמנית הפכה למדינה לאומית לאחר מלחמת פרוסיה-צרפת - בהותירה את אוסטריה מחוצה לה. מאוחר יותר התגלגל הרעיון אל תוך המאה העשרים וכלל בתוכו את הישויות המדיניות של האימפריה הגרמנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית.

בסוף המאה ה-19, התארגנו הוגים פאן-גרמניים ב"ליגה הפאן-גרמנית" (1891), ואימצו בחלקם השקפות אתנוצנטריות ואידאולוגיות גזעניות. יש הרואים באידאולוגיה הנאצית ובמדיניות החוץ של המשטר הנאצי גלגול מאוחר של מושג הפאן-גרמניות כפי שנוסח ב"ליגה הפאן-גרמנית". זאת משום שהפאן-גרמניות הנאצית ביקשה להכיל בתוך תחומי הרייך השלישי את כלל האוכלוסייה דוברת הגרמנית באירופה במסגרת תפיסת מרחב המחיה הגרמני.

כתוצאה מהאסון שהמיטה מלחמת העולם השנייה על אירופה והעולם, הפך רעיון הפאן-גרמניות לטאבו אידאולוגי בתקופה הבתר-מלחמתית, הן במערב גרמניה והן במזרח גרמניה. כיום נישא דגל הפאן-גרמניות בידי קבוצות לאומניות בגרמניה ובאוסטריה.

מקובל לראות בהוגים מתנועת הרומנטיקה הגרמנית את ראשוני הפאן-גרמניים - אישים דוגמת פרידריך לודוויג יאן וארנסט מוריץ ארנדט. במהפכות 1848-1849 קיבל רעיון הפאן-גרמניות תנופה ונפוץ בקרב אנשי רוח ויצירה רבים שראו בתקופה המהפכנית הזדמנות ליצירתה של "גרמניה הגדולה". עליהם ניתן למנות את ריכארד ואגנר, האחים גרים, פרידריך ליסט ופאול אנטון לגארדה. רעיון הפאן-גרמניות חדר אף להגותם של סוציאליסטים גרמנים דוגמת קרל מרקס ופרדיננד לסל, שהעדיפו את הפדרציה הכלל גרמנית על יצירתה של קונפדרציה רופפת בין המדינות הגרמניות.