כורדיסטן העיראקית
.svg) | |
שטחי כורדיסטן העיראקית (השטחים באדום בהיר הם שטחים במחלוקת) | |
| מדינה / טריטוריה | עיראק |
|---|---|
| נשיא | נצ'ירוואן בארזאני |
| בירת החבל האוטונומי | ארביל (האולר) |
| שפה רשמית | כורדית, ערבית |
| תאריך ייסוד |
1991 (דה-פקטו) 2005 (דה יורה) |
| שטח | 46,861 קמ"ר |
| קואורדינטות | 36°20′00″N 44°01′00″E / 36.3333333333333°N 44.0166666666667°E |
| אזור זמן | UTC +3 |
|
| |
כורדיסטן העיראקית (בכורדית: ههرێمی کوردستان הרֵימי כורדסטאן) היא חבל כורדי אוטונומי בעיראק. היא משתרעת על פני צפון עיראק ומכונה כך לעיתים בפי הממשל העיראקי הפדרלי, ומכונה גם דרום כורדיסטן בפי הכורדים. החלק העיראקי של כורדיסטן הוא אחד משני האזורים האוטונומיים הכורדים, השני הוא כורדיסטן הסורית, המכונה על ידי הכורדים מערב כורדיסטן.
החבל הוקם בעקבות מלחמת ארצות הברית בעיראק בשנת 2003 ומיגור שלטונו הדיקטטורי של סדאם חוסיין, שלאחריו זכתה הממשלה הכורדית להכרה מצד ממשלת עיראק, כשהאוטונומיה שלה מובטחת בחוקת עיראק החדשה שנתקבלה ב-2005.
בשנת 2017 נערך משאל העם על עצמאות כורדיסטן העיראקית, שזכה לתמיכה גורפת של מעל 90% בעצמאות מלאה לחבל. עם זאת תוצאותיו לא יושמו בשל התנגדות המדינות השכנות, ותמיכה רפה מצד מדינות המערב ומועצת הביטחון של האו"ם.
גאוגרפיה
שטחו של החבל 46,861 קמ"ר, והוא כולל ארבעה מחוזות עיראקיים: מחוז סולימאניה, מחוז ארביל (האולר), מחוז דוהוק ומחוז חלבג'ה. הממשל הכורדי האוטונומי שולט בפועל גם על חלקים ממחוזות כירכוכ, סלאח א-דין ונינוה – שליטה שאינה מוכרת על ידי השלטון הפדרלי העיראקי.
דמוגרפיה
רוב תושביה של כורדיסטן העיראקית הם כורדים (לרוב מוסלמים סונים), וישנם מיעוטים אתנו-דתיים משמעותיים של אשורים נוצרים, ערבים (לרוב מוסלמים סונים), טורקמנים (שיעים), יזידים, שבאקים, מנדעים, ירשנים (אנ') ועדות נוספות. בלי מפקד אוכלוסין רשמי, מספר תושבי החבל נאמד ב-5.2 מיליון תושבים בשנת 2015[1], אם כי מספר זה עלה משמעותית מאז תחילת מלחמת האזרחים בסוריה, עם הגעתם של מעל 200 אלף פליטים (רובם כורדים), ועם השתלטות המיליציות הכורדיות על אזור כירכוכ עתיר האוכלוסין.
היסטוריה
רקע היסטורי
ערך מורחב – כורדיסטן
מחוז כורדיסטן באימפריה העות'מאנית. מפה משנת 1794
.jpg)
בעת העתיקה שכנו בכורדיסטן קבוצות אתניות שונות ביניהם הגותים, החורים, המנאי והארמנים.
ממלכת קורדואן התבססה באזור עקב התרופפות שלטון האימפריה הסלאוקית שהייתה בתהליכי שקיעה והתפוררות. הממלכה הייתה ממוקמת דרום דרום-מזרחית לאגם ואן בין פרס למסופוטמיה ושלטה בצפון מסופוטמיה ודרום מזרח אנטוליה בין השנים 189 לפנה"ס-384 לספירה. בשנת 66 לספירה הפכה קורדואן למדינת חסות של רומא והמשיכה להיות בעלת בריתה עד 384 לספירה. חלק מההיסטוריונים מוצאים זיקה בין השם קורדואן לכורדים ולכורדיסטן המודרנית.
אחד מהעדויות המוקדמות לאזכור המונח "כורדים" מופיע במסמך סורי-נוצרי משלהי העת העתיקה. מסמך זה מתאר את קורותיהם של מספר קדושים נוצרים במזרח התיכון וביניהן אבדישו. כאשר המרזבאן (מפקד צבאי) הפרסי שואל את מאר אבדישו למקום הולדתו, הוא משיב שלדברי הוריו הם היו במקור מהאזה, כפר באזור מסופוטמיה, אך הם נאלצו להגר משם בלחץ הפגאנים והתיישבו בתמאנון שלפי אבדישו שכנה ב"ארצם של הכורדים".
תמאנון שוכנת צפונית בסמיכות לגבול המודרני העיראקי-טורקי, בעוד שהאזה ממקומת 12 ק"מ דרום מערבית לאירביל המודרנית (אזור המחוז האוטונומי של הכורדים בצפון עיראק). במקום אחר באותו מסמך אזור הנהר חבור המקראי מזוהה גם כן כארץ הכורדים.
במאות ה-10–11 התבססו באזור מספר ישויות מדיניות כורדיות: בצפון – שאהדיד (951–1174) (מזרח טרנסאוקסניה בין הנהרות קור ואראקס), ראוואדיד (955–1221) (מרכזה בטיבריז ושלטה על כל אזרבייג'ן), במזרח חסנוויהיד (959–1015) (בזגרוס בין שאהריזור וח'וזסתאן), ואנאזיד (990–1116) (מרכזה בהולואן) ובמערב – מרוואניד (ממוקמת דרומית לדיאבקיר וצפונית לג'זירה).
כורדיסטן בימי הביניים הייתה אוסף של מדינות עצמאיות ועצמאיות למחצה שכונו אמירויות והיו תחת השפעה פוליטית ודתית של פרס וח'ליפות בגדאד. ההיסטוריה המקיפה של מדינות אלה ויחסיהן עם שכנותיהן מתוארת בשאראפנמה, טקסט שהועלה על כתב ב-1597 על ידי הנסיך שאראף א-דין ביטליסי. ובו מתוארת ההיסטוריה של האמירויות: באבאן, סוראן, בדינאן וג'רמיאו (בעיראק של היום); בקראן, בוטאן ובדליס (בטורקיה) ומוקריאן וארדאלאן באיראן.
האזכור המוקדם ביותר בימי הביניים של המונח כורדיסטן מופיע בטקסט ארמני מהמאה ה-12 שנכתב על ידי מתאוס אורהייסי. הוא מתאר קרב שהתרחש ב-1062 ליד אמיד וסיברק ומאזכר את השם "כורדיסטן" כמקום בו נערך הקרב. אזכור מאוחר יותר של השם מופיעה בטקסט ארמני של תפילות משנת 1200 ובטקסט נוזהאת-אל-קולוב שנכתב על ידי חמדואללה מוצאפי ב-1340.
במאות ה-16–17 חולקו אזורי המחיה של הכורדים בין האימפריה הספווית (אירנית) והעות'ומנית. האירועים המשמעותי שהתרחשו היו קרב צ'לדיראן ב-1514 והסכם זוהאב שאשררה רשמית את החלוקה של כורדיסטן בין האימפריות השונות - דבר שהוביל למעשה לאובדן העצמאות הכורדית.
בטרם מלחמת העולם הראשונה רוב הכורדים חיו בתחומי האימפריה העות'מאנית. לאחר קריסתה של האימפריה העות'מאנית, יצרו מדינות ההסכמה מספר מדינות בתחומיה לשעבר של האימפריה, ובמקור לפי הסכם סוור כורדיסטן וארמניה יועדו להיות מהן.
ההשתלטות מחדש על אזורים שונים באסיה הקטנה על ידי מוסטפא כמאל אטאטורק ונושאים דוחקים אחרים גרמו למדינות ההסכמה לקבל את הסכם לוזאן שבו ניתן צפון כורדיסטן לטורקיה והותיר את הכורדים ללא שלטון עצמאי. אזורים כורדיים אחרים הוקצו לשטחי ההשפעה הבריטים והצרפתים בעיראק וסוריה, תחת שני ההסכמים. גבולות אלו שורטטו עם יותר התייחסות לחלוקת משאבי הנפט, השפעה שבין הכוחות הקולוניאליים ולכדאיות מנהיגים ערביים תומכי בעלות הברית מאשר לתפוצה אתנית. טורקיה דרשה את צפון עיראק אך בעלות הברית היו יותר מודאגות בענייני נפט מאשר בענייני יציבות (אחת הסיבות העיקריות לעימותים באפריקה ובמזרח התיכון).
אחרי מלחמת העולם הראשונה עשו הכורדים מספר ניסיונות להקים מדינה עצמאית בשטחי האימפריה העות'מאנית לשעבר.
בעיראק המודרנית
לאחר מלחמת העולם הראשונה הובטח לכורדים שיוכלו להקים מדינה עצמאית על חורבות האימפריה העות'מאנית, אולם ההבטחה הופרה על ידי המעצמות שניצחו במלחמה, בשל שיקולים פוליטיים וכלכליים. מאז מנהלים הכורדים מערכה להשגת עצמאות. לחימה בדלנית של הכורדים בעיראק התנהלה מאז 1919 עם מרידותיו של מחמוד ברזאנג'י וניסיון ההקמה של ממלכת כורדיסטן ב-1924.
שיא המאבק היה בשנות השישים (מלחמת כורדיסטן-עיראק הראשונה), שנות השבעים (מלחמת כורדיסטן-עיראק השנייה) ושנות השמונים (מרידות הכורדים בעיראק במהלך מלחמת איראן-עיראק). המערכה הקטלנית ביותר כנגד הכורדים בשם אל-אנפאל נוהלה בידי הדיקטטור העיראקי סדאם חוסיין בשנים 88–1986, אז השתמשה עיראק בנשק לא קונבנציונלי נגד המורדים הכורדים והאוכלוסייה האזרחית באזורים כורדיים בצעד שלימים זכה להתייחסות כרצח עם.
_1.jpg)
אף על פי שכבר בשנת 1970 החל משא ומתן בין המשטר העיראקי לבין המורדים הכורדים בראשות מוסטפא ברזאני, וב-1971 הובטחה להם אוטונומיה שהתמוטטה. רק לאחר מלחמת המפרץ והמרידות הכורדיות שלאחריה ב-1991 זכו הכורדים לאוטונומיה בפועל, כאשר הצליחו לגרש כוחות נאמנים לסדאם חוסיין, תחת המטרייה של חיל האוויר האמריקאי, אשר אסר טיסה של חיל האוויר העיראקי בצפון ודרום עיראק. בשנת 1992 הוקם ממשל כורדי אוטונומי בידי שתי המפלגות הכורדיות העיקריות המפלגה הדמוקרטית הכורדיסטנית והאיחוד הפטריוטי של כורדיסטן. עם זאת, ב-1994 הידרדרו היחסים בין שתי המפלגות, שהפכו למלחמת האזרחים הכורדית. בשיא הלחימה בין הצדדים, לאחר פלישת כוחות המפלגה הדמוקרטית הכורדיסטנית לבירת החבל ארביל, הזמין מסעוד בארזאני את סדאם חוסיין לשלוח את כוחות הצבא העיראקי כדי להכריע את המערכה לטובתו.
בעקבות מלחמת ארצות הברית בעיראק בשנת 2003 ומיגור שלטונו הדיקטטורי של סדאם חוסיין, זכתה הממשלה הכורדית להכרה מצד ממשלת עיראק, כשהאוטונומיה שלה מובטחת בחוקת עיראק החדשה שנתקבלה ב-2005..
ארגון גרילה נוסף, מפלגת הפועלים של כורדיסטן, נלחם בטורקיה, עיראק, סוריה ואיראן. ב-21 באוקטובר 2011 הודיעו טורקיה ואיראן על תיאום מלחמה משותפת של שתי המדינות נגד הכורדים בצפון עיראק[2], בד בבד עם ההודעה של ברק אובמה נשיא ארצות הברית על השלמת הוצאת הכוחות המזוינים של ארצות הברית מעיראק עד סוף 2011. במהלך פלישה של צבא טורקיה לצפון עיראק והתקפותיו מהאוויר באוקטובר 2011, נהרגו כ-50 לוחמים כורדים.
משאל העם על עצמאות כורדיסטן העיראקית
- ערך מורחב – משאל העם על עצמאות כורדיסטן העיראקית
ביוני 2017 הכריזו הכורדים בעיראק על משאל עם לעצמאות מדינית והקמת מדינה כורדית, שיערך ב-25 בספטמבר 2017[3]. לאחר ההכרזה על קיום המשאל ביקש הממשל בארצות הברית לדחותו. ארצות הברית ומדינות המערב חוששות מהתלקחות בשל התנגדות המשטרים בטורקיה, איראן, עיראק ומשטר אסד הסורי שאוכלוסייה כורדית גדולה נמצאת בריבונותם. למרות זאת הצהיר מנהיג כורדיסטן כי המשאל יתקיים והעם הכורדי מצפה לערבויות לשמירה על עתידו[4]. באוגוסט 2017 ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, אמר מפורשות לסנאטורים אמריקאיים שישראל תומכת בעצמאות כורדיסטן. שרת המשפטים איילת שקד, הצהירה אף היא כי הקמת מדינה כורדית היא אינטרס משותף לארצות הברית וישראל[5][6].
למרות איומים מצד איראן וטורקיה, לחץ מממשלת עיראק ואזהרות הקהילה הבינלאומית[7] נערך משאל העם לעצמאות כורדיסטן העיראקית ואחוזי ההצבעה בו היו גבוהים (78%). נשיא כורדיסטן העיראקית, מסעוד באראזני, הודיע כי תושבי החבל הצביעו בעד עצמאות[8].
כשבועיים לאחר פרסום תוצאות משאל העם, החלו טורקיה, איראן, ועיראק בהפעלת סנקציות מסוימות על כורדיסטן העיראקית, כדוגמת סגירת המרחב האווירי והפרעה במסחר הנפט על מנת לגרום לבארזאני לחזור בו מצעדיו בדרך לעצמאות. ב-16 באוקטובר צבא עיראק והמליציות השיעיות הנתמכות בידי איראן איימו בפלישה לכירכוכ על מנת לכבוש אותה בחזרה. תחילה נערכו כוחות הפשמרגה להגנה על כירכוכ, ואף דווח כי הצטרפו אליהם כוחות של מפלגת הפועלים של כורדיסטן, אך בשלב מסוים ומסיבות שטרם הובהרו, כל הכוחות הכורדיים נסוגו וכיבוש כירכוכ הושלם בפחות מיממה, עם מספר הרוגים בודדים לשני הצדדים. בבוקר שלאחר מכן נסוגו הכורדים גם מהעיר סינג'אר, וכך חזרה למעשה כורדיסטן העיראקית לגבולות שלפני 2014 בתוך יומיים.
ממשל
כורדיסטן העיראקית היא דמוקרטיה פרלמנטרית, בעלת פרלמנט חד-בתי, הקרוי הפרלמנט של כורדיסטן העיראקית, ובו 111 מושבים, 11 מתוכם שמורים למיעוטים (טורקמנים (5), אשורים (5) וארמנים (1)), והוא נבחר לכהונות של 4 שנים. הפרלמנט ממנה את ראש הממשלה ואת הנשיא.
יחסי החוץ
- ערך מורחב – יחסי החוץ של כורדיסטן העיראקית
בגלל היציבות הכלכלית היחסית של החבל ושאיפתו לעצמאות, הוא מחזיק בנציגויות דיפלומטית בעולם, וכ-30 מדינות מחזיקות נציגויות בו.
יהודים בכורדיסטן העיראקית
- ערך מורחב – יהדות כורדיסטן
בכורדיסטן העיראקית קיימת קהילה יהודית של כמה מאות משפחות וכן שני בתי כנסת[9], ובדרך כלל הכורדים מגלים סובלנות כלפי היהודים המקומיים שמתערים ביניהם[9]. הממשל הכורדי נחשב ידידותי ליהודים ואף שיפץ בתי כנסת במימונו[9]. מנהל האגף היהודי במשרד הדתות הכורדי הוא יהודי בשם שרזאד מוסמאני[9]. כורדיסטן האוטונומית מתירה לישראלים להיכנס לשטחה אף שעיראק אוסרת זאת. עם זאת, החוק הישראלי אוסר על כניסה לכורדיסטן העיראקית כי היא חלק מ"מדינת אויב", עיראק.
ראו גם
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל המזרח התיכון | ||
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של כורדיסטן העיראקית- סדרת כתבות על כורדיסטן, באתר ynet
- "הכורדים בונים את הזהות של עצמם"
- מאמר על עתידם של הכורדים במזרח התיכון (באנגלית)
- מייקל ג'טוטן, ללא חברים, מלבד ההרים (הקישור אינו פעיל), תכלת 30
- אזור כורדיסטן האוטונומי – סיפור הצלחה או כישלון? (הקישור אינו פעיל), באתר "זווית אחרת"
- אסף גבור, מקור ראשון, מעורב עיראקי: מסע אל ארץ האסלאם הקיצוני, באתר nrg, 13 בנובמבר 2016
- יוסף ישראל, "כמו ליהודים, גם לכורדים היסטוריה ארוכה של רדיפה", באתר חדשות 13, 23 בספטמבר 2017
הערות שוליים
- ^ [1]
- ^ הקשר מתהדק: טורקיה ואיראן נלחמות בכורדים בצפון עיראק, באתר הארץ, 21 באוקטובר 2011
- ^ קרולין גליק, קשה לקנות את הטענות שלפיהן הכורדים לא מוכנים לעצמאות, באתר מעריב אונליין, 1 בספטמבר 2017
- ^ Editorial, Reuters. "U.S. asks Iraq Kurds to postpone referendum - Kurdistan Presidency". Reuters UK (באנגלית בריטית). נבדק ב-2017-08-12.
- ^ News1 | שקד תומכת בהקמת מדינה כורדית, באתר www.news1.co.il
- ^ "משאל העם הצפוי על עצמאות כורדיסטן העיראקית – משבר חדש בהתהוותו - JCPA.org.il". JCPA.org.il (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2017-08-23.
- ^ איראן וטורקיה לכורדים בעיראק: "משאל העם יגרום לכאוס אזורי", באתר וואלה!, 24 בספטמבר 2017
- ^ "על העולם להכיר בכך": 92% הצביעו בעד עצמאות הכורדים מעיראק, באתר וואלה!, 27 בספטמבר 2017
- ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 מואב ורדי, מנהל האגף היהודי במשרד הדתות הכורדי: "בכורדיסטן אין שום סכנה בלהיות יהודי", באתר של "רשת 13", 24 באוקטובר 2016 (במקור, מאתר "nana10")
כורדיסטן העיראקית38985717Q205047