פאוזי קאוקג'י
 | |
| פאוזי קאוקג'י רוכב על סוס בשנת 1948 | |
| לידה |
19 בינואר 1890 טריפולי, לבנון |
|---|---|
| פטירה | 5 ביוני 1977 (בגיל 87) |
| השתייכות |
הצבא העות'מאני הצבא הסעודי הצבא העיראקי צבא ההצלה |
| פעולות ומבצעים | |
| מלחמת העולם הראשונה, מרד הדרוזים בסוריה, המרד הערבי הגדול, המלחמה האנגלו-עיראקית, המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה, מלחמת העצמאות | |
| תפקידים אזרחיים | |
| יועץ לשליט סוריה | |
פאוזי קָאוַּקְגִ'י (ערבית: فوزي القاوقجي, תעתיק מדויק: פוזי אלקאוקג'י; 19 בינואר 1890 - 5 ביוני 1977) היה מפקד צבאי ערבי שמוכר במיוחד על לחימתו כנגד היישוב במאורעות תרצ"ו - תרצ"ט ובמלחמת העצמאות.
צעדיו הראשונים כקצין וכמורד
קאוקג'י נולד בעיר טריפולי שבלבנון בשנת 1890. בתקופה העות'מאנית למד בבית-ספר לקצינים של צבא האימפריה העות'מאנית באיסטנבול, ושימש כקצין זוטר בחיל הפרשים העות'מאני במלחמת העולם הראשונה, בתחילה במוסול שבעיראק ולאחר מכן בארץ ישראל. בשנים 1925–1927 השתתף במרד הדרוזים בסוריה. עם דיכוי המרד, לאחר שהצרפתים דנו אותו למוות שלא בפניו, הגיע לסעודיה, ב-1928 שם סייע למלך עבד אל-עזיז אבן סעוד בהקמת הצבא הסעודי. בשנת 1932 הגיע לבגדאד לבקשת המלך פייסל שם לימד באקדמיה צבאית, אך לא ניתק את קשריו עם התנועה הפן-ערבית. לפי מקורות בריטים עסק משנת 1934 בתכנון המרידות הצבאיות בסוריה או בארץ ישראל, תוך התחייבות להבריח נשק מעיראק ולגייס מתנדבים אם יפרוץ מרד. הוא אף החל להכין את אנשיו לקראת מלחמה כאשר החלה השביתה הלאומית בסוריה בשנת 1936, אך נמנע מלהתערב כשהוחל במשא ומתן עם צרפת.
בימי המאורעות 1936
בשנת 1936, בימי המרד הערבי הגדול, עמד בראש כוחות ערביים לא-סדירים שחדרו מסוריה ומעיראק לתחומי ארץ ישראל כדי לעזור לכנופיות של ערביי ארץ ישראל שלחמו ביישוב ובשלטונות המנדט הבריטי. מאה המתנדבים הראשונים הגיעו מעיראק בראשית אוגוסט 1936, וחצו את עבר הירדן בעזרת בדואים מאזור בקעת בית שאן. קאוקג'י עצמו הגיע ב-22 באוגוסט,[1] על פי הסכם בין הוועדה להגנת פלסטין בבגדאד לבין הוועד הערבי העליון,[2] לאחר שיצא לחופשה מעבודתו בעיראק על מנת שיוכל לעמוד בראש "המרד הערבי הפלסטיני". לכוחות העיראקים שחדרו הצטרפו גם כ-60 סורים יוצאי המרד הסורי של 1926 וכן כ-30 דרוזים בראשות מחמד צעב. את נשקו קיבל קאוקג'י מ"הגוש הלאומי" בסוריה.
כבר בבואו ארצו קיבלו את פניו ראשי הכנופיות הפלסטיניות והכירו בו כ"מפקד העליון של המרד בפלשתינה". קאוקג'י סידר את כנופיותיו על פי ארצות מוצאם - כנופיות מקומיות שפעלו באותה המתכונת כפי שעשו עד כה, וכן שלוש פלוגות, סורית, עיראקית ודרוזית שמספחות אליהן את הפעילים המקומיים בכל אחת מפעולותיהן. הוא ניסה לשוות לפעולת אנשיו מראה צבאי, קרא לנוער להתגייס לכוחותיו וגייס עיתונאי סורי בשם מוניר אל-רייס שניסח את הודעותיו הרשמיות וכרוזיו של קאוקג'י שהעצימו אותו והציגו אותו באור הרואי. האוכלוסייה הערבית הארץ-ישראלית ראתה בו את המנהיג שביכולתו להפוך את הכנופיות לכוח צבאי הראוי להתמודדות מול הצבא הבריטי. ב-28 באוגוסט הוציא את הכרוז הראשון שלו, שבו הודיע על נטילת הפיקוד העליון לידיו.[2] בכרוז נכתב כי הוא מטעם "המפקדה הכללית של המרד הערבי בסוריה הדרומית (פלסטין)" והיה חתום בידי קאוקג'י, "המפקד הראשי של המרד בסוריה הדרומית". חמישה ימים לאחר מכן נפגש עם ששה מפקדים של חבורות מורדים גדולות, שחתמו על הצהרה בה הכירו בו כמפקד הראשי של המרד.[1] הוא קבע מפקדים לחטיבות השונות[2] ואת פח'רי עבד אל-האדי לסגנו.[3]
קאוקג'י אימן את אנשיו בשיטות צבאיות והטיל משמעת על ראשי הכנופיות המקומיות גם באמצעות בית דין שהקים ואליו הובאו מרגלים, בוגדים ומלשינים.[4] אולם המורל של האוכלוסייה הערבית לא שפר, והשביתה הממושכת שהתחילה עם פרוץ המרד הערבי הגדול ואיש לא ראה את קיצה דכדכה אותם עד ייאוש. מסיבה זו החליט קאוקג'י לפעול גם טרם סיום הכנת צבאו באופן מלא.
המופתי גייס את קאוקג'י גם לדיכוי ערבים מתונים, על מנת לעודד את הערבים הפלסטינים לשתף פעולה, הכנופיות הסוריות שמתחתיו התרכזו בהן בעיקר.[5]
פעולתו הראשונה של קאוקג'י בארץ ישראל
ב-3 בספטמבר 1936 יצאו קאוקג'י וכוחותיו לפעולתם הראשונה ככוח צבאי מאורגן - פגיעה בשיירה צבאית בריטית שעברה על כביש שכם בדרכה מחיפה. קאוקג'י הקים מארב משני צדי הכביש, וכשהשיירה עברה התפוצצו מוקשים תחתיה והמארב החל בירי. כוחות תגבורת בריטיים הגיעו מכיוון שכם והתפתח קרב שנמשך עד שקיעת החמה, במהלכו הוזנקו גם מספר מטוסים למערכה, כדי לתקוף את אנשיו של קאוקג'י בהרים.
בסיכומו של יום יכול היה קאוקג'י לרוות נחת היות שכוחותיו קרקעו שלושה מטוסים בריטיים והרגו חייל וטייס (לפי הדיווחים הבריטים). מנגד, מניין האבדות לכוחותיו עמד על 9 הרוגים ו-6 פצועים. אולם בהיבט כולל זכתה הפעולה להילת הצלחה נוכח ההתמודדות עם המטוסים שעד כה איימו על הכוחות ללא מענה מצידם. הפעולה עוררה כנופיות בכל הארץ וקרבות קטנים התחוללו באזורי עכו, טבריה ובלד א-שיח' (נשר של היום).
הצבא הבריטי מגיב
הממשלה בלונדון החליטה בראשית ספטמבר לשים קץ לסדרת האירועים האלו, שפגעו ביוקרתה במזרח התיכון, ושלחה לארץ ישראל את הדיוויזיה הראשונה שהגיעה ארצה ב-22 בספטמבר 1936. כבר ב-24 בספטמבר החליט קאוקג'י לפגוע בכוחות המשלוח וכמה קילומטרים מצפון לשכם ארב לשיירה צבאית גדולה שאמורה הייתה לעבור במקום. לבריטים נודע על התארגנות זו והם שלחו כוחות לכתרה וכן מטוסים שהטילו על כוחותיו של קאוקג'י פצצות מן האוויר.
גם היחלצותם לעזרה של בני הכפרים הסמוכים לא עזרה לכוחותיו של קאוקג'י, ובסיכומו של יום הלחימה נספרו במחנהו כ-60 הרוגים. בימים שלאחר מכן המשיכו הכוחות הבריטים לרדוף את הכנופיות וב-29 בספטמבר נערך קרב נוסף צפון מערבית לשכם, שם ספג צבאו של קאוקג'י 30 הרוגים נוספים.
קאוק'גי עוזב את ארץ ישראל
הבריטים לא הפסיקו את פעולותיהם: ב-6 באוקטובר 1936 השמידו את הכנופיה המרכזית באזור חברון, ב-8 באוקטובר תקפו את מפקדתו של קאוקג'י ליד בית צור, וב-11 באוקטובר, לאחר פעילות מדינית ענפה, הוחלט על שביתת נשק לא רשמית והרגעת הרוחות. הוועד הערבי העליון קרא להפסיק את השביתה הכללית, ואיתו גם קאוקג'י הודיע על הפסקת פעולות האיבה. שביתת נשק זו הצילה את כנופיותיו מהשמדה מוחלטת. קאוקג'י ראה בהפסקת המרד הפוגה זמנית בלבד, לצורך הפסקת השביתה, שאחריה הוא יתחדש.[6] הוא ניצל זאת להקמת צבאו מחדש. לבריטים נודע על כוונותיו וב-22 באוקטובר 1936 חידשו את פעולתם וכיתרו את כוחותיו. הוועד הערבי העליון התריע על הפרת שביתת הנשק הבלתי רשמית עליה הוחלט ואיים לחדש את השביתה אם לא יפסיק הצבא את פגיעתו בכוחותיו של קאוקג'י. הצבא קיבל הוראה להפסיק את פעולותיו וקאוקג'י יצא אל עבר הירדן יחד עם מתנדביו ב-25 באוקטובר 1936. כוונתו להתיישב בעבר הירדן לא התקבלה בטוב בקרב ההנהגה המקומית וגם משם הוא נאלץ לעקור.[7] אנשיו המשיכו לעיראק, שם תבעו סכומי כסף גדולים מהוועד הערבי העליון ומ"הוועדה העיראקית להגנה על פלסטין".[6]
במלחמת העולם השנייה
בשנת 1941 השתתף במרד הפרו-נאצי והאנטי-בריטי של רשיד עאלי אל-כילאני בעיראק. לאחר כישלון המרד חשב להיכנע לבריטים אולם בעקבות הבטחה של כוחות ממשלת וישי, ששלטה בסוריה, לביטול עונש המוות שנגזר עליו, הוא ותומכיו הסכימו לעבור לסוריה ולהילחם לצד מדינות הציר נגד בריטניה וכוחות צרפת החופשית. לאחר שנפצע במהלך הקרבות הוא הועבר על ידי הגרמנים לטיפול באתונה.[8]
לאחר מכן עבר להתגורר בגרמניה הנאצית שם היה למנהיג ערבי בגלות בגרמניה ששירת את מכונת התעמולה הנאצית, בנוסף למופתי חאג' אמין אל חוסייני. פאוזי אל קאוקג'י היה יריבו הגדול של המופתי ומתחרהו על הנהגת מאבקם של ערביי ארץ ישראל. אף על פי שהשנים מצאו מקלט בגרמניה הנאצית, לא חלה ביניהם כל התקרבות בגלותם זאת. חאג' אמין אל חוסייני טען בפני הגרמנים שקאוקג'י הוא מרגל בריטי, וקאוקג'י לא הסכים לסלוח לו על כך.[9] בתום מלחמת העולם השנייה שב קאוקג'י לסוריה. פאוזי קאוקג'י ביטא את אשר ספג בגלותו בגרמניה הנאצית, וביולי 1947 כי:
הקרב בין היהודים לבין הערבים הוא קרב טוטלי... והאפשרות היחידה היא השמדה של כל יהודי, הן בארץ והן בכל ארצות ערב
במלחמת העצמאות ולאחריה
לקראת הכרזת מדינת ישראל הועמד פאוזי קאוקג'י על ידי הליגה הערבית בראש צבא ההצלה - כוח של מתנדבים ערבים עיראקים, סורים ודרוזים, שהוקם בסוריה כדי לסייע לערביי ארץ ישראל במלחמתם ביישוב היהודי. בעצם מינויו כמפקד צבא ההצלה היה משום קריאת תיגר של ממשלות ערב על מנהיגותו של המופתי. צבא ההצלה היה יציר כפיה של הליגה הערבית ולא סר למנהיגותו של הוועד הערבי העליון. קאוקג'י היה יריבו של מפקד הכוחות הערביים באזור ירושלים עבד אל-קאדר אל-חוסייני, קרוב משפחתו של המופתי.
צבא ההצלה פעל בצפון הארץ. לפי מקורות ערביים מנה צבא ההצלה 3,155 מתנדבים. התקפותיו על היישובים טירת צבי, יחיעם, רמות נפתלי, סג'רה ורמת יוחנן נכשלו.
ערב מבצע נחשון נפגש קאוקג'י בחשאי עם יהושע (ג'וש) פלמון שהיה ממפקדי הש"י. פלמון ידע על היריבות הקשה בין קאוקג'י ובין עבד אל-קאדר אל-חוסייני (מפקד הכוחות הערביים בירושלים) וחסן סלאמה (מפקד הכוחות הערביים ביפו), וביקש לוודא כי לא יהיה שיתוף פעולה ביניהם. קאוקג'י כינה את סלאמה "שודד דרכים" ורמז כי לא יפעל לעזרת כוחות אל-חוסייני. פלמון התרשם כי פעילות קאוקג'י בחזית הצפון תהיה מוגבלת והניח (בטעות) שבכוונתו לתקוף את כפר יחזקאל.[10]
קאוקג'י אכן סירב להחיש עזרה לכוחותיו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני באזור ירושלים, כנראה בעקבות פגישה זו.[11] תחת זאת, תכנן לכבוש את קיבוץ משמר העמק, נקודת מפתח בדרך לחיפה. בהתקפה זו הפגיז צבא ההצלה את הקיבוץ בתותחים, לראשונה במלחמת העצמאות, אך ההתקפה נהדפה בעזרת תגבורות של הפלמ"ח שהגיעו למקום, וכוחות צבא ההצלה הונסו. בעקבות מפלתו ברחו התושבים הערבים מכל סביבת משמר העמק. קאוקג'י תירץ את מפלתו בכך ש"נאלץ להילחם נגד 15,000 לוחמים יהודים בפיקוד גנרל רוסי".
בעת מבצע חירם של צה"ל באוקטובר 1948, שהחל לאחר שמתקפת צבא ההצלה על מנרה נכשלה, הוכה צבא ההצלה על ידי כוחות צה"ל. מפקדתו של קאוקג'י בתרשיחא הותקפה על ידי כוחות צה"ל, לרבות חיל האוויר ונכבשה לאחר קרב עז, אולם קאוקג'י הצליח לברוח ממנה ונס יחד עם צבאו ללבנון ויותר לא שב לארץ. בעקבות הסכם הפסקת האש ב-1949 התפטר מתפקידיו. לאחר סיומה של מלחמת העצמאות הוא שב לסוריה ושם מונה למשרת יועץ השלטון לענייני פלסטין על ידי סאמי חינאווי שתפס את השלטון בסוריה ב-1949.
לקאוקג'י נותרה ההילה של לאומן ערבי לוחם והוא היווה דוגמה ללאומנים ערבים שקמו אחריו. את שארית חייו העביר בדמשק ולאחר מכן בביירות. בשנת 1972 פרסם את זיכרונותיו ממלחמת העצמאות. מת בשנת 1977.
לקריאה נוספת
- יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, (עורך: בן ציון דינור, כרך ב': מהגנה למאבק, פרק ל"ה, תל אביב: הוצאת מערכות, 1964.
- Laila Parsons, The Commander, Fawzi al-Qawuqji and the Fight for Arab Independence 1914–1948, 2016
- פרקים ומאמרים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 226.
- ^ 2.0 2.1 2.2 יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 302.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 297.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 227.
- ^ Peggy Mann, "Golda: The Life of Israel's Prime Minister", (1971) - pp. 116-117
- ^ 6.0 6.1 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 257.
- ^ יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה - כרך ב': מהגנה למאבק, הוצאת מערכות, 1964, עמ' 663-658
- ^ ל. הירשוביץ, הרייך השלישי והמזרח הערבי, עמ' 195.
- ^ חיים לבנברג, יחסי הגומלין בין הנציב העליון, סר אלן קנינגהם, לבין המלך עבדאללה 1945-1948, עיונים בתקומת ישראל 5, 1995, עמ' 23-36.
- ^ דוד פלד, ראיון עם ג'וש פלמון על המשא ומתן עם קאוקג'י
- ^ יהודה תאג'ר, פגישות עם ג'וש, מבט מל"מ: כתב עת לענייני מודיעין וביטחון מבית המרכז למורשת המודיעין, גיליון 11, מאי 1995, עמוד 11
23138569פאוזי קאוקג'י